דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

קיר

"אתם שומעים את זה?"

רחש נשמע מכיוון הקיר. רחש עדין, אוורירי. כמעט בלתי-מורגש, אבל בכל זאת, קיים.

רחש. צליל. משהו לא ברור לגמרי, האוזן מנסה אך מתקשה למצוא אחיזה, מן גירוד קל שבקלים, או אולי שני גרגרי חול שנפגשו לרגע, מעין רשרוש, אוושה, אבל זה שם, אי אפשר לטעות.

מעולם לא שמענו צליל מגיע מכיוונו. הקיר תמיד היה שם. נמשך לתוך האופק, מיתמר מעלה עד לאן שעינינו יכולות לראות. אפרפר, או נוטה לכוון הלבן – הדעות חלוקות. ניצב שם כמו מהווה הוכחה לקיומנו שלנו, הוא שם מאז שאנחנו זוכרים.

אף אחד לא יודע מה יש מאחוריו. הרדיקלים שבינינו שוללים כלל את האפשרות שיש דבר מה מאחוריו, טוענים להיותו קצה ההוויה עצמה, סיפה של הבריאה. מספר מההוגים הידועים שלנו ניסו במהלך הזמן להעלות מיני השערות, חלקן זכו במידה מסוימת של תמיכה, אחרות ספגו קיטונות של זעם, או נמוגו אל תוך התעלמות אדישה. כמה חוקרים הגיעו למסקנות מסוימות לגבי הרכב החומרים שבו, מאפייניו המתמטיים ואף העלו תיאוריות הקושרות ממצאים אלו למבנה החלל והזמן, אולם רובנו איננו מצויים בפרטיהן.

חיינו מתנהלים יום אחר יום, והוא ניצב שם, לא משתנה, תמיד שקט ודומם.

ועכשיו, רחש.

נדמה כי הוא מקבל נפח, נהיה מוחשי יותר, אנחנו שקטים, מקשיבים, מוחנו מנסה להדביק את המציאות, לתפוש את הבלתי-נתפש. הרחש מתגבר, כבר לא רחש אלא צליל של ממש, גרירה? גירוד? משהו מתחכך, מבקש לזוז, בתחילה לא מורגש אבל לפתע נגלה אל העין, סדק! זרזיף אבק דק מסתחרר ממנו מטה, הוא מתרחב, גדל, האבק נהיה כבד יותר, אבנים קטנות מתחילות לאבד את אחיזתן ולהשתחרר אל הלא נודע, הצליל הוא רעש עכשיו. סדקים נוספים מופיעים בסמוך, הרעש מתגבר והולך, מתגלגל אל תוך ראשינו, משהו מתחיל לקרוס בין הסדקים, ענן לבן של אבק עולה ועוטף אותנו, מסמא אותנו, עינינו דומעות, אפילה לבנה בוהקת מקיפה אותנו מכל עבר, האדמה תחת רגלנו מזדעזעת בחבטה, הרעש, הרעש, הרעש –

דממה.

האבק שוקע אט אט, אנחנו מנערים את בגדינו, ממצמצים, נותנים לעינינו להתרגל חזרה לאוויר ולאור, מביטים – העין קולטת, המראה נרשם על הרשתית אבל למוח לוקח זמן לעבד את המידע החדש ולהבין את מה שאנו רואים עכשיו מולנו – פתח נפער בקיר, גדול, גבוה, רחב, אבנים קטנות מדרדרות מטה פה ושם בשוליו, האוויר בו עדיין מאובק אך מתחיל ונהיה צלול יותר, עוד מעט ונוכל להביט דרכו אל מעבר, אל מאחורי, אל מה שלא ראינו מעולם, אנחנו מתבוננים בציפייה. מעבר לו הקרקע ממשיכה, אנחנו משתוממים ומופתעים, אבל בעצם כאילו וידענו מאז ומתמיד, כל כך מוכר, כמו כאן, פשוט ממשיך והולך. אבל דבר מה נוסף מסתמן. קוים מתחילים לקבל צורה, להתגבש למשהו שניתן לזהות, דמויות – אלו דמויות – קטנות וברורות. הן נראות כמעט כמונו, אך לא ראינו דבר כמותן אף פעם, דומות כל כך אך גם שונות – קטנות, עדינות, רכות. המראה מרתק אותנו, משהו מהדהד בתודעה, משהו עתיק מתעורר בפינות נשכחות של נפשנו. הדמויות מתקרבות והולכות, באות לעברנו, עוד מעט ויגיעו אל הפתח, עוד מעט ונפגש. אנו רוצים לקרוא להן, מילה לא מוכרת לנו, אך עם זאת נדמה כי בכל זאת תמיד ידענו אותה, צפה ועולה, מתגלגלת בינינו, מתעצבת על שפתותינו, תחילה בחרש ואז הולכת ונהגית מאחד לאחד.
"ילדים".

תגובה