דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

קרוסלה

פקחתי את עיניי לאט, נותן לאור היום לפזר את ערפל השינה שעטף את המיטה. ראשי כאב קצת, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו מיוחד שעשיתי ביום האתמול. היה כבר מאוחר ולא היה לי שום דבר מיוחד לעשות במשך הבוקר. הכנתי לי תה עם נענע טרייה שקניתי יום קודם, וצלחת עוגיות קטנה. לא מיהרתי. התכוונתי לנסוע אל העיר הסמוכה, לחנות ספרים משומשים שאני מכיר מזמן, ואולי לאכול ארוחת צהריים מאוחרת באחת המסעדות שבאזור. בדרך לתחנת האוטובוס זרקתי את שקית האשפה שהייתה במטבח, למרות שלא הייתה מלאה עדיין. חתול אפור התבונן בי במבט עצוב כשפתחתי את מיכל האשפה. האוטובוס לא היה מלא מדי, מצאתי ספסל פנוי סמוך לדלת האחורית והתיישבתי במושב שליד החלון. מדי פעם עלו נוסעים נוספים, ולרוב שמחתי כשלא התיישבו לידי. בחורה צעירה עלתה באחת התחנות וחשבתי לעצמי שדווקא לא יהיה לי אכפת אם היא תתיישב במושב הפנוי, אך היא המשיכה לעמוד סמוך לנהג וירדה תחנה אחת לאחר מכן. ואז, סמוך ליציאה מהעיר, האוטובוס השתנק ונעצר. אחרי כמה ניסיונות התנעה כושלים הנהג התנצל, וירדתי עם שאר הנוסעים מהאוטובוס. החלטתי ללכת חזרה לעבר התחנה הקודמת, המרחק לא היה ארוך מדי והיום היה נעים. התחנה הייתה ריקה. אחרי כארבעים דקות נמאס לי לחכות, וכשראיתי את האוטובוס המגיע בכיוון ההפוך חציתי במהירות את הכביש וחזרתי לביתי.

למחרת תכננתי ללכת לים. אומרים שהמים והמלח מנקים את הלכלוך שמצטבר בנשמה, וחשבתי שזה בטח לא יזיק. יצאתי מביתי בשעות הבוקר המאוחרות, מזג האוויר התאים להליכה קלה. כשהגעתי לרחוב המוביל אל הים ראיתי בהמשכו כמה אנשים עומדים. התקרבתי, שוטר עמד שם ואמר כי אי אפשר לעבור ועלינו ללכת בדרך אחרת. חזרתי לאחור ופניתי ברחוב הסמוך. המשכתי ללכת ברחוב אחר, אך לא הספקתי להתקדם בו הרבה כשראיתי שהמשכו חסום, עבודות מתבצעות בו ואין מעבר. חזרתי שוב לאחור ופניתי לפה ולשם בסבך הרחובות שהקיפו אותי, מנסה למצוא את דרכי בין הבניינים האפורים, בכל פעם מגיע למבוי סתום, חוזר לאחור, מתקדם ושוב חוזר, וכך שוב ושוב עד שמצאתי עצמי לפתע חזרה ברחוב שאני מתגורר בו, והשעה כבר לפנות ערב. מותש ומבולבל נכנסתי לביתי וצללתי אל המיטה.

בלילה חלמתי חלום שלא חלמתי מאז שהייתי ילד. בחלום אני מנסה להגיע הביתה, גרתי אז בבניין רב קומות. אני במעלית, לוחץ על כפתור הקומה שבה נמצאת הדירה שלנו, אך בכל פעם המעלית עוצרת בקומה הלא נכונה. אני יוצא מהמעלית ועולה במדרגות, אך מוצא את עצמי בקומה גבוהה מדי. אני יורד במדרגות ומוצא את עצמי בקומה נמוכה מדי. כך אני ממשיך לעלות ולרדת הלוך ושוב, אבל לא מצליח אף פעם להגיע לקומה שבה אני גר.

התעוררתי בבהלה, פי יבש. בחדר עמד אור חלוש, אפרפר, לא יכולתי לדעת אם זהו לילה או יום. הלכתי למטבח ושתיתי כוס מים. הבית היה עטוף באותו אור ביניים, שנראה כנובע מתוך הקירות עצמם, למרות שידעתי כי הוא מסתנן מבעד לתריסים הפתוחים למחצה. הלכתי לחלון כדי לפתוח את התריסים ולתת לאור להיכנס פנימה, אך החלון שוב היה תקוע, אף שתוקן לא מזמן. ניגשתי לחלון שבחדר השינה, אך גם הוא היה תקוע. בחשש ניגשתי לדלת הבית. היא לא נפתחה. ניסיתי שוב, ביותר כוח, לשווא. התיישבתי על הספה בסלון וניסיתי לחשוב, אך דפיקות ליבי החרישו את מחשבותיי. ניסיתי שוב לפתוח את החלון, נענעתי אותו בכל כוחי, שום דבר לא עזר. אולי בכל זאת הדלת, נעזרתי בכל משקל גופי, אך היא נשארה במקומה כאילו רותכה למשקוף. הרגשתי מחנק, התחלתי להלום באגרופיי על הדלת, צעקתי בכל כוחי, גרוני מתכווץ מהמאמץ. ידיי כאבו אך המשכתי להכות ולצרוח, לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מלהמשיך ולהכות בדלת עד שכוחי אזל ונפלתי על הרצפה באפיסת כוחות.

נשארתי כך במשך זמן מה, גרוני חרוך וכאב שולח פעימותיו מקצות ידיי ועד לצווארי. לבסוף קמתי על רגליי ומיהרתי אל הטלפון. הרמתי את השפופרת ולא שמעתי דבר, כל האוויר יצא מחזי וייאוש נכנס במקומו. התיישבתי על הספה בכבדות וניסיתי להעריך את המצב. לא ידעתי מה השעה. האור בבית היה עדיין אותו אור של בין לילה ליום, וכל שעון שהיה בבית הראה שעה שונה. הקולות מבחוץ נשמעו עמומים דרך החלונות הסגורים ולא הסגירו דבר. מים לא היו חסרים לי, ואוכל יש מספיק לשבועיים לפחות. לא הייתי בסכנת חיים, לפחות לא בזמן הקרוב. ביקשתי לתת לידיעה זו להרגיע אותי, למרות שהמחנק בגרוני סירב להעלם. לא ידעתי מה לעשות, ואת המשך היום העברתי במחשבות, אכילה חסרת תאבון, וניסיונות כושלים לפתוח את אחד הפתחים הסגורים שבביתי.

הזמן חמק ממני. האור המתעתע והרחש העמום שלא השתנה טשטשו את השעות החולפות, עוטפים אותי בשמיכה עבה וכבדה של דמדומים.

הייתי בדרכי אל המטבח להכין לי דבר מה לאכול אך ליד הדלת נעצרתי. על הרצפה היה מונח דף קטן, צהוב, כמו כל אותם עלוני פרסום שאני נוהג לזרוק מבלי לטרוח ולקרוא. התבוננתי בדף לרגע, ואז הבנתי שכנראה נדחף מבעד לרווח שמתחת לדלת. זינקתי לעבר הדלת, צעקתי והכיתי עליה בחוזקה, מתוך תקווה קלושה שמחלק העלונים נמצא עדיין בחוץ. המשכתי כך זמן מה, אך לא נראה כי מישהו שמע אותי. התיישבתי על הרצפה וקראתי את הכתוב על הדף. זאת הייתה פרסומת למכבסה, הנחה על ניקוי יבש למביא המודעה. לא מצאתי שום דבר יוצא דופן בפרסומת, וגם לא הייתי זקוק לניקוי יבש. במיוחד לא עכשיו. התכוונתי לזרוק את הדף אבל משהו התרוצץ במחשבתי מבלי שיכולתי לאחוז בו, ואז התבהר פתאום. איך לא חשבתי על זה קודם. לקחתי דף אחר, לבן, ובאותיות גדולות ועבות כתבתי עליו:
הצילו!
אני תקוע בדירה וצריך עזרה בדחיפות
החלקתי את הדף מתחת לדלת, התיישבתי על הרצפה, גבי אל הקיר, והתבוננתי. ישבתי כך במשך זמן רב, עד שבלי משים העייפות זחלה אל תוך ראשי ועיני נעצמו ככל הנראה.

חלמתי על גן שעשועים שהייתי הולך אליו בילדותי. ישבתי על ספסל העץ הדהוי של הקרוסלה, אוחז במעקה הברזל, צבעים אדומים וכחולים מתקלפים ממנו ומשאירים נקודות על כפות ידיי. הקרוסלה הסתובבה, אף פעם לא אהבתי לשבת עליה יותר מדי, סחרחורת ותחושת בחילה עלו בי, רציתי לרדת אבל היא לא עצרה. לא ראיתי מי מסובב אותה, הייתי לבד בגן אבל הקרוסלה המשיכה להסתובב. רציתי לקפוץ ממנה אבל פחדתי. הידקתי את אחיזתי במעקה הברזל, שיניי חשוקות בכוח, הגן שסביב הקרוסלה הופך לכתם מטושטש ומרוח. הקרוסלה לא עצרה, הרוח הכתה בפניי בחוזקה והבחילה שבבטני התגברה יותר ויותר.

פקחתי את עיניי וראיתי דף מונח למולי, צידו המופנה מעלה ריק ולבן. הרמתי והפכתי אותו. זה היה הדף שלי. הפכתי אותו שוב, אך לא היה כתוב עליו דבר מלבד שני המשפטים שרשמתי קודם לכן. בהיתי בדף וקמתי על רגליי כדי להחליקו שוב מתחת לדלת. ראשי היה עדיין סחרחר, ניסיתי להיתמך בקיר אך ידי מצאה רק חלל ריק, הרגשתי את הבחילה שבה ומטפסת במעלה גרוני, עיניי התמלאו דמעות, ואז נעצר הכול באיבחה דוממת. הנחתי את הדף על הרצפה, קמתי וניגשתי למטבח. הוצאתי מהארון את בקבוק הוויסקי ששמרתי לאירועים מיוחדים. ניגשתי לארון התרופות ורוקנתי אותו. כתשתי את כל הכדורים בתוך קערה קטנה עד שהפכו לאבקה דקה ואחידה. לקחתי את הבקבוק והקערה לסלון, חזרתי אל המטבח ומילאתי קערה נוספת בקוביות קרח מהמקפיא. לקחתי גם כוס גדולה, התיישבתי על הספה, שפכתי כשליש מכמות האבקה אל הכוס, מילאתי אותה בוויסקי והוספתי שלוש קוביות קרח. בסיום הכוס השנייה כבר הרגשתי מטושטש. מילאתי את הכוס האחרונה, השתרעתי אחורה על הספה, ושקעתי לתוך אפילה.

פקחתי את עיניי לאט, אור היום מנקה את קורי השינה שעטפו את המיטה. ראשי כאב קצת, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו מיוחד שעשיתי ביום האתמול. היה כבר מאוחר, לא היה לי משהו חשוב לעשות. הכנתי לי ארוחת בוקר קטנה ואכלתי באיטיות. התכוונתי לנסוע אל עיר קרובה, לחנות ספרים משומשים שאני אוהב, ואולי גם לאכול ארוחת צהריים מאוחרת באחת מהמסעדות שבאזור. חתול אפור הסתכל בי במבט עצוב כשזרקתי את שקית האשפה בדרך לתחנת האוטובוס.

2 תגובות ל“קרוסלה”

  • תגובה מאת twoman
    תאריך 07/01/2008 19:08

    מקסים. גשם בחוץ. עוד דקה ירתחו המים. מקסים.

  • תגובה מאת יעל
    תאריך 06/04/2009 12:55

    אתה כותב יפה

תגובה