שני המקרים האחרונים והרעשניים של מידע ויראלי – פיצה שרגא ומייל הבמבה – העלו שוב לחלל הרשת שאלות ותהיות לגבי מידת החכמה של ההמונים, ואודות יכולתנו להתמודד עם מרחב המידע הבלתי נגמר והלא-ניתן-כמעט-לשליטה שאנו נחשפים אליו מכל עבר. גל מור אומר ביחס לשני מקרים אלה:
יותר מדי אנשים הם תמימים גמורים ביחס לרשת, מגלים אמונה עיוורת כלפי מידע המופץ בה, ללא הפעלת שיקול דעת, בדיקת העובדות או סלקטיביות. זה קצת מזכיר את הימים הראשונים של הראינוע, בהם אנשים נמלטו בזעקות מאולמות הקולנוע בכל פעם ששעטה רכבת אל עבר המסך. אם זו שאלה של חיברות לטכנולוגיה, תופעות כאלה יתמעטו עם הזמן. אם לא, אללה ירחמו.
אנו אוהבים להסתכל ולנתח את השפעותיה של הרשת על החברה ומקומה בתרבות. לעיתים אנו מרגישים אפילו חובה לצקצק בלשוננו לנוכח אותם נאיביים-טכנולוגית שנופלים לבורות הוירטואליים אותם אנו מזהים מרחוק. אבל האם לא ניתן לעשות יותר? אולי יש מקום לפעולה אקטיבית כדי להכשיר אנשים להתמודד עם שפע המידע שנפל עליהם פתאום בלי ששמו לב?
באופן ממוקד יותר – אני תוהה האם יש צורך בחינוך כזה עבור הדורות הבאים. האם הנוער של היום יודע להתמודד עם המידע שהוא נתקל בו ברשת? ברור שהילדים של היום שנולדים עם אינטרנט בין השיניים יודעים למצוא את דרכם בנפתולי הרשתות החברתיות, בנבכי הפורומים ואתרי הורדות הסרטים. אבל עד כמה הם חסינים מפני ויראליות-עדר? האם לגדול לתוך עולם דיגיטלי הופך אותך בהכרח גם לצרכן נבון של מידע דיגיטלי?
בהשלכה מהעולם האורייני אני חושש כי התשובה אינה מעודדת. כולנו גדלנו לתוך עולם של מידע כתוב, צמחנו ליד עיתונים וספרים, אך כמה מאיתנו פיתחו חוש ביקורתי כלפי דברי הדפוס שסובבים אותם? יותר מדי אנשים מתייחסים למה שכתוב בעיתון כאל מידע אמין ומהימן, ללא צל של פקפוק או ספק. הבעיה של צריכה ביקורתית של מידע לא התחילה כמובן עם האינטרנט. אולם ככל ששטף המידע הולך וגובר ומאיים להטביע אותנו, וככל שהוא מתבזר לאינסוף כיוונים ומקורות, כך הופכת בעיה זו, אני חושב, למהותית יותר.
ההצעה שלי פרקטית למדי. התממשקות למערכת החינוך הקיימת. משרד החינוך, עד כמה שאני יודע, מאשר לפעמים תכניות שמועברות על-ידי גורמים חיצוניים. אפשר לכתוב, אני מאמין, קורס לא ארוך מדי ("מערכי שיעור" קוראים לזה בשפת משרד החינוך, לא?) שיעסוק בקריאה ביקורתית של מידע בעולם הוירטואלי. יש מן הסתם דברים דומים לגבי עיתונות (למרות שלי לא זכור משהו כזה מימי הרחוקים כתלמיד). אולי אפילו כבר קיימים שיעורים כאלה העוסקים באינטרנט, ואז סתם בזבזתי פוסט. אבל האינטואיציה שלי רומזת כי זהו תחום חסר. ואם אכן כך, אולי יש כמה בלוגרים בעלי אוריינטציה חינוכית שיוכלו להרים את הכפפה? צריך כמה דוגמאות רלוונטיות ומעודכנות, כמה תרגילים מעניינים. זה הרי האינטרנט, בטוח אפשר למצוא משהו משעשע ומושך. אם רוצים לקחת את זה הלאה, אפשר לחשוב על איזו פלטפורמת ווב שתיים-אפס שתאפשר כתיבה משותפת ועידכונים של התכנית כדי להשאירה רלוונטית לאורך זמן.
מצד שני, לעודד חשיבה עצמאית? במערכת החינוך שלנו? פפפפפט. לכו תראו האח הגדול.