מסכים, כמובן, שמדובר במדיום אחר. אני תוהה אם הוא באמת יצליח להנפיק מתוכו אמנות ראויה. האם קצב השינויים של הטכנולוגיה והמדיה הדיגיטלית לא פוגמים ביכולת להשתמש בהם באמנות? אני יודע שכתבתי שם למעלה שזה כנראה יקרה, אבל במחשבה נוספת הספקות שבים וצצים.
נדמה לי שיש צורך בזמן עיכול של המדיום. כתיבה, צילום, קולנוע, לכולם היה את אורך הנשימה שאפשר נסיון וטעיה, התפתחות שפה, השתכללות. כמה מזה יהיה אפשרי כשהמדיום משתנה כל שבוע?

כל זה בא לומר, שסידרתיות איננה בהכרח מאפיין של קריאת ספר מסורתי.

לעניין המדיום של הבלוגים כפלטפורמה לכתיבת ספר – יש כבר נסיון רב לכך, כפי שידוע לכך, והשאלה היא האם המדיום הזה הינו תחליף או ורסיה עם אופציות מורחבות של המדיום המסורתי. וכאן התפיסה שלי היא שמדובר בשני מדיומים שאין כלל להשליך מהאחד אל השני. הדבר נכון לגבי קינדל, ונכון בוודאי לגבי בלוג. החוויה של ספר אמיתי, איננה גרסה ברת-הקבלה לחווית הספר הדיגיטלי, אלא חוויה אחרת לחלוטין, שנובעת מהנוכחות של אובייקט שניתן לחוש בו פיזית.

באנלוגיה לכך, אומר שהשאלה האם ספר דיגיטלי שווה לספר במציאות, דומה לגמרי לשאלה האם "אני" פיזי זהה ל"אני הוירטואלי" שלי, ובדיוק מאותן סיבות למכביר שאני מצדד בהן וששוללות את הזהות הזו מכל וכל, ושטוענות שכל נסיון להשוואה הינו נסיון לבצע רדוקציה של מדיום א' למדיום ב', או נסיום לתרגם משפה לשפה ב' – ואנו מודעים לבעיות התרגום ומה שהולך לאיבוד בדרך – ולכן גם אין זהות בין האני הפיזי לאני הוירטואלי, ואין גם זהות בין רומן שקיים בעולם הפיזי לבין ייצוגו הוירטואלי – ולכן המדובר בשני מדיומים שיש ביניהם דמיון מטעה ומתעתע, כמו ספר וסרט, ולסיכום, הבלוגרומן יזכה לחיים טובים, והרומן המודפס ימישך להתקיים, ולמרות שהשם רומן יופיע בשניהם, הרי גם לי קוראים מולי ברק אובמה קופל, ובכ"ז, אין ביננו שום קשר.

ובאופן אישי, כשהתינוקת שלי השתינה בטעות על הספר שנח לצד מיטתי, הנחתי את הספר ליבוש בשמש, ועכשיו הוא גם חביב עלי כפליים. לעומת זאת, מה היה קורה לו הייתי קורא את הספר בקינדל? רק עוגמת-נפש…