אדם או תאגיד? שתי גישות לניהול משברים

בשבועות האחרונים נתקלתי בשני אירועים מעניינים שמייצגים שתי גישות של התמודדות עם ביקורת והתנהלות במרחב המדיה החברתית.

האירוע הראשון הוא הגעתו של בחור חדש לשכונה – זיגמונד. זיגמונד, שמציג את עצמו כ"פרובלוגר לשעבר", הופיע לפני כחודש עם בלוג חדש העוסק בבלוגינג, מיתוג, שיווק ויזמות. פתיחת הבלוג לוותה גם בכניסה פעילה למרחב האינטרנט הישראלי (תגובות בבלוגים אחרים, פעילות בטוויטר).

לאחר זמן לא רב החל זיגמונד לקבל ביקורות לא אוהדות במיוחד, ביניהן גם בבלוג זה. לביקורת היו מספר סיבות. בבלוגוספירה הישראלית קיימת קבוצה של בלוגרים שאינם נוטים חיבה לגורמים אשר מנסים לנצל את ההייפ סביב האינטרנט למכירת אויר. פוסטים כמו סדרת "שפר את הבלוג שלך" או "להקים בלוג מצליח מאפס" (על אף שלא היו חסרי ערך), בשילוב התבטאויות על מצב הבלוגוספירה הישראלית שנתפסו (לפחות בעיניי) כמתנשאות, הדליקו נורת אזהרה שכזו. לכך הצטרפה הטקטיקה המוכרת בה נקט זיגמונד בתחילה – מצא את הבלוגים המרכזיים בקהילה והגב בהם כדי שיכירו אותך. טקטיקה זו, לאלו המזהים אותה, מדליקה אזהרת טרול.

בתגובה לביקורת שהועלתה נגדו עשה זיגמונד מספר דברים. הוא הגיב באופן ענייני וניסה להסביר את השקפת עולמו. הוא הוריד את מינון הפוסטים העוסקים בבלוגינג והחל לכתוב גם פוסטים בנושאים אחרים, ובכך חשף צדדים נוספים והפך את הבלוג לאישי יותר. הוא הפסיק להתבטא באופן שעלול ליצור אנטגוניזם והרגשה של התנשאות. פעולות אלה, אם נעשו במודע ואם לא, הבהירו כי האזעקות היו אזעקות שווא. (זיגמונד, זוהי כמובן הפרשנות שלי לעניין. אתה מוזמן לתקן או להציג את הצד שלך).

האירוע השני עורר קצת יותר רעש. חברת פינס140 החלה לפעול לאחרונה כ"סוכנות מדיה חברתית העוסקת בשיווק, פירסום וקידום חברות, מוצרים ומותגים באינטרנט וכן בניהול קמפיינים עבור אנשי ציבור". חלק מהשרותים שמציעה החברה, או לפחות הדרך בה מוצגים שרותים אלה, עוררו ביקורת בקרב חלקים מקהילת האינטרנט הישראלית. במסורת פרופילי הפייק של הטוויטריה המקומית, נפתח פרופיל סאטירי שביקר את החברה וצחק עליה.

בתגובה איימו בכירי החברה בנקיטת צעדים משפטיים כנגד אנשים שעקבו(!) אחרי הפרופיל הסאטירי, וכן נקלעו לויכוחים ולהתנצחויות עם כל טוויטריסט מזדמן שהזכיר את הנושא. גם פוסטים שמתחו ביקורת על שיטות שיווק מסויימות בטוויטר וקישרו לאתר החברה נתקלו באיומי תביעה. תגובות אלה הגבירו כמובן את הרעש סביב החברה וסביב הנושא, ולתחושתי יצרו לחברה תדמית שלילית ביותר, לפחות בקרב הבלוגוספירה וקהילת הטוויטר המקומית.

ההבדלים בדרכי ההתמודדות עם ביקורת בשני המקרים נובעים כמובן מהרבה גורמים, ביניהם האישיות השונה של המעורבים בדבר וכן השוני ברמת החשיפה והתגובה (הפרופיל הגבוה של פינס140 גרר מן הסתם ביקורת חריפה יותר ובפרופיל גבוה יותר). אולם נדמה לי כי שני המקרים מייצגים גם שתי גישות שונות של התנהלות במדיה החברתית.

הגישה הראשונה מקבלת את טיבו של המדיום כשיחה ויוצאת מנקודת הנחה שמדובר באנשים. נכנסת למסיבה של אנשים שאתה לא מכיר. אתה בודק את האזור, מקבל תגובות ומתקן מה שאפשר כדי להשתלב ולהתנהל בצורה שתהיה נעימה לכל הצדדים.

הגישה השניה מאמצת את התרבות התאגידית. כולנו מותגים, כולנו תאגידים. אנחנו מתנהלים כמו תאגידים – נכנסים בכל הכוח, משתלטים על המרחב, מוציאים את התותחים המשפטיים הכבדים כנגד כל מי שעומד בדרכנו. היא אינה רואה אנשים אלא ישויות משפטיות. זוהי גישה שלא עיכלה את השינוי שהביאה המדיה החברתית, או אם הבינה אותו, מבקשת להחזירו לאחור.

אנו רוצים לחשוב כי הגישה הראשונה, האנושית, היא הנכונה יותר במרחב המדיה החברתית. ימים יגידו אם האינטרנט גרם לשינוי עמוק מספיק, או שהתרבות התאגידית תצליח להכניע אותו ולצאת כמנצחת. נראה בכל מקרה כי הויכוחים העסיסיים שעל העדרם מתלונן גדי שמשון לא נעלמו רק מנחמדות תאגידית מזוייפת, אלא גם מחשש מלהט החרב המהפכת שמונפת מעל ראשינו.

7 תגובות בנושא “אדם או תאגיד? שתי גישות לניהול משברים”

  1. מרגוליס, קודם כל תודה, מילה טובה תמיד תשמח אותי גם אם אני לא מצפה לכזו..אז תודה, שוב.

    אני יודע שהפעם זה לא אני שצריך להתגונן, אבל בכל זאת אחלוק איתך כמה דברים בקשר למה שכתבת, נתחיל בזה:

    בבלוגוספירה הישראלית קיימת קבוצה של בלוגרים שאינם נוטים חיבה לגורמים אשר מנסים לנצל את ההייפ סביב האינטרנט למכירת אויר.

    אפשר לומר שאני באתי "מבחוץ", ותחילה לא ממש הבנתי על מה כל ההמולה, אבל ככל שאני מבלה יותר ויותר זמן במרחב האינטרנטי הישראלי, אני מתחיל להבין למה כשמישהו חדש מגיע לתחום (שגם בזירה הבינלאומית נחשב למנופח) אז אנשים נרתעים (בלשון המעטה).

    פוסטים כמו סדרת "שפר את הבלוג שלך" או "להקים בלוג מצליח מאפס" (על אף שלא היו חסרי ערך), בשילוב התבטאויות על מצב הבלוגוספירה הישראלית שנתפסו (לפחות בעיניי) כמתנשאות, הדליקו נורת אזהרה שכזו.

    אני מתנצל אם נתפסתי כמתנשא. את המדריכים והטיפים שלי אני כותב לכל מי שמחפש (או יחפש) קצת כיוון בבואו להקים אתר העוסק לא רק בו, אלא בתחום מסוים בו הוא מתעניין או בעסק הקטן שלו.

    יותר ויותר אנשים ובעלי עסקים-קטנים בוחרים בבלוגים כפלטפורמה שלהם בגלל הנוחות והדינימיות שבהם המערכות האלו ניחנות.

    ובזמן שלחברות הגדולות יש את "המומחים-האמיתיים" ואת תקציבי הפרסום הענקיים, האנשים ה"רגילים" לא בהכרח יודעים, בתחילת דרכם, איך להגיע לקהל היעד שלהם.

    במדריכים שאני כותב אני מקווה לתת קצת מידע שווה-ערך (קטן ככל שיהיה) לאנשים האלה.

    וכן, מצבה של הבלוגוספירה הישראלית עגום, לא בגלל שאין מספיק אנשים שעוסקים בשיווק, מסחר-אלקטרוני ובלוגינג-מקצועי, אלא בגלל שרבים מהרבים שעושים את זה – בוחרים בגישה השניה שתיארת.

    אפשר לומר שזה תמיד יהיה ככה, ושמי שחכם מספיק יידע לסנן את הטפל בכל מקרה, אני רק מקווה שאני עוזר למי שרוצה להתעסק בַעיקר להגיע לאנשים, כי טפל הם מקבלים מספיק.

    כמובן שאנחנו יכולים להסכים או לא להסכים על הדרך בה אני עושה את זה, ואם בכלל אני מצליח או אצליח אי פעם לעשות את זה – אני מקבל את העובדה שלחלק מהאנשים הבלוג פשוט לא מדבר, גם זה בסדר.

    לכך הצטרפה הטקטיקה המוכרת בה נקט זיגמונד בתחילה – מצא את הבלוגים המרכזיים בקהילה והגב בהם כדי שיכירו אותך. טקטיקה זו, לאלו המזהים אותה, מדליקה אזהרת טרול.

    אאוץ', האמת שאני קורא גם כמה בלוגים פחות מרכזיים, אולי אתה לא רואה את זה כי (גם) אתה לא קורא אותם 😉

    בבלוג מוכר אחד, של שרון גפן הפסקתי להגיב, למרות שאני עדיין נהנה מקריאתו, בגלל שהבנתי שאינני רצוי שם.

    הוא הוריד את מינון הפוסטים העוסקים בבלוגינג והחל לכתוב גם פוסטים בנושאים אחרים, ובכך חשף צדדים נוספים והפך את הבלוג לאישי יותר.

    הוא הפסיק להתבטא באופן שעלול ליצור אנטגוניזם והרגשה של התנשאות. פעולות אלה, אם נעשו במודע ואם לא, הבהירו כי האזעקות היו אזעקות שווא.

    הבלוג תמיד היה, ואני מקווה שתמיד יהיה הבלוג האישי שלי. אני לא יודע אם תאמין לי – אבל אני לוקח את עניין הבלוגינג מאוד אישי, לבלוגים שלי קראתי תמיד "my babies" ולא "my magazines" כפי שרבים מעמיתיי התחילו לקרוא לשלהם. (כדי להסתיר את העובדה שהם בלוגים)

    באחד מהם העדפתי להפסיק לעדכן ולראות איך התנועה אליו דועכת למרות שקיבלתי הצעה כספית משמעותית לרכישה, פשוט לא יכולתי לדמיין את עצמי לא נכנס יום אחד ל wp-admin וכותב פוסט….פתטי, לא?

    אני שמח שאני מתחיל לעורר אצלך פחות אנטיגוניזם, אבל אני יכול להבטיח לך שלעולם לא אפעל מתוך שיקולים פופוליסטיים של "מה X או Xים יגידו עליי" – אם כך הייתי נוהג, אני חושב שהייתי מפסיק לכתוב מיד אחרי גל-הביקורות שהושמע כלפיי.

    לא הורדתי את מינון הפוסטים על בלוגינג בכוונה: פשוט לא יצא לכתוב משהו מועיל ומקורי (בעיני) בנושא, אבל אני מבטיח שאחזור לכתוב עליו כשזה יקרה 🙂

    —————

    עכשיו, אחרי שדיברתי מספיק על עצמי, הרשה לי לומר עליך מילה טובה.. רציתי לכתוב את זה בתגובה לפוסט האחרון על "דואר ופערים טכנולוגיים", אבל אם אני כבר כאן:

    אני בא לבלוג שלך כי אני רוצה לעצור קצת, אני רוצה להטיל עוגן מדי פעם, ולשאול את עצמי אם אני מפליג במהירות הנכונה ולכיוון הנכון, הפוסטים (במיוחד האחרונים) שלך גורמים לי לפקפק, ולמרות שלפעמים הם אפוקליפטיים וקונספירטיביים מדי לטעמי, אני שמח שבעידן בו כולם אומרים לכולם שיש משהו והוא הדבר הגדול הבא, מישהו גורם לי לשאול "אבל מה זה הדבר הגדול הבא? אני רוצה את הדבר הגדול הבא?"

    אז תודה לך שוב, גם על המילים, וגם על הבלוג..אני מקווה שהמילים הטובות שאנחנו מחליפים לא יגרעו מחדותך בפעם הבאה שאני כותב משהו שלא נראה לך 🙂

    זיגמונד

  2. 1.2.3 ניסיון. ברוח המאמר של אפי אני אנסה להעביר ביקורת, נראה עד כמה יש באמת מקום לקונספט המקורי הזה.

    ראשית כדאי לסיים את התרגום של התבנית. זה לא מפריע ממש מבחינת הפעילות באתר אבל זה מעצבן לי את קצה העין.

    שנית זה מאוד קול להראות שמצייצים על מה שאתה כותב, אבל כפי שקל לראות פה בתגובות הציוצים מפריעים לשטף השיחה. יש אנשים שטוענים שטראקבקים מפריעים ולכן הם מגלים אותם לראש או תחתית התגובות, אז ודאי שציוצים שאין שום דרך מעשית לפתח מסביבם שיחה (אלא אם כל קוראי האתר הם בעלי חשבון בטוויטר ושורצים בו כל הזמן) מקומם אינו בין התגובות הרגילות, אם בכלל יש טעם להציג אותם.

    1. בקשר לתרגום, אני מניח שאתה מתייחס לכיתוב בתגובות של "this comment was…" וכו'. זה חלק מהפלאגין של backtype והוא לא תומך בתרגום עדיין. לא כזה נורא לטעמי. אם נתקלת במקומות אחרים לא מתורגמים אנא עדכן אותי כי זה לא אמור להיות.

      לגבי ההערה השניה, זה קצת עניין של טעם. המגמה כרגע היא דווקא לנסות ולייבא את השיחה סביב פריט מרחבי הרשת לפריט עצמו (יש לא מעט חברות שמציעות כלים לכך). לפעמים זה מפריע, לפעמים זה תורם. עוד לא החלטתי בעצמי מה דעתי על כך, זה כרגע בגדר ניסוי. אולי צריך לערוך על זה הצבעה 🙂

  3. הסיבה שזיגמונד עורר אצלי תחושה של ספאמר (יותר משל טרול), היו הטעויות המביכות. הוא כתב בתגובה שהוא משתתף בצערנו על מות החתול, אבל אם היה קורא את הפוסט, היה יודע שזה אינו החתול שלי, ושאני בחורה אחת, כך שמוזר לפנות אלי ברבים. זה כמעט נראה כמו ספאם בוט אוטומטי. נו… זה מדליק נורות אזהרה.

    1. לתחושתי הוא הבין את כללי המשחק והיטיב את דרכיו. אבל אנחנו תמיד עם עין פקוחה ואצבע על ההדק 🙂

להגיב על Dolly לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *