לא רואה בעיניים

כן, אני אוהב את הרדיו ביום השואה וביום הזכרון. אני חושב שזה אפילו די שגרתי, נראה שאנשים רבים שמחים לצאת לרגע מחוץ לקצב הבי.פי.אם המשתולל ולנוח בחיק שירי העצבות והמלנכוליה. (האמת שבכלל יש לי פֶטיש לשירי ארץ ישראל הישנה והטובה. זה הצ'ילאאוט האולטימטיבי מבחינתי. אין כמו לחזור ממסיבה סוערת בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת, קרירות הלילה עדיין באויר, הרחובות שקטים, וברקע יוסי ילד שלי מוצלח).

כשהשירים שקטים, הנהגים רגועים. לפחות כך נדמה לי. (ואין פה שום דבר בעד גלגל"צ. שקט אינו בהכרח מיינסטרים). אני יותר רגוע, זה בטוח. המוזיקה מנחמת, האחיזה בהגה נרפית, הרגל עדינה יותר על הדוושה. אפשר לנוח, לא צריך למהר, כולנו נגיע בסוף, תיכנס לפני, בבקשה, הכל בסדר.

המוזיקה היא פס-הקול שמלווה אותנו, בלי שנשים לב לפעמים עד כמה הוא מעצב את מצב רוחנו. ברור לנו שמוזיקה יכולה לשנות לחלוטין את ההרגשה בסצינה מסוימת בסרט קולנוע, אבל אפקט דומה מושג גם בחיים עצמם, לרוב בלי שנהיה מודעים אליו. ואין מקום כמו המכונית להרגיש זאת. קצת פיקסיז וכולי על קוצים. נחליף ל-Archive והדרך הופכת למסע פסיכדלי בנוף הישראלי. כל דיסק והעולם שהוא יוצר.

אז אולי נחייב את כולם לשמוע מוזיקה שקטה במכונית? אולי הפתרון לתאונות, לעצבנות בכבישים, לחוסר הסובלנות, למתחים התחבורתיים הוא להחליף את פס-הקול שמלווה אותנו בכביש?

• 

1. הייתי נער שירי המלחמה והזכרון מלווים אותנו מילדות. אנו שומעים אותם בכל...
2. לשכוח ולא לזכור בסוף השבוע היינו באינדינגב. היה מעולה. אבל כל הזמן ברקע...
3. איך להקל על עקיצות ולעקוץ את הממסד שוב קיץ, והיתושים אכזריים מהרגיל. וכאילו שלא הספיקו לנו היתושים...
4. הקולה של היום היא הסיגריה של שנות השישים …אז מתחילים לצוץ מחקרים שטוענים כי צריכת משקאות קלים מעלה...