לעומת זאת, אני לא חושב שברשת כותבים צריכים להיות בהכרח מומחים לכל דבר שהם כותבים. הם יכולים לכתוב על נושאים שמעניינים אותם ואחרים שמבינים יותר מהם יכולים להרחיב או להגיב. כל עוד הנושאים מעניינים זה מה שחשוב, ובעיקר העובדה שאנשים שבאמת מתעניינים בנושא יחפשו עליו חומר בעצמם.

"המעבר מ”סטודנטית” ל”כותבת”, אם כך, הוא לא בכך שאני מעמידה את עצמי למבחנם של אחרים. הוא דווקא בכך שאני צריכה להעמיד את עצמי במבחן של עצמי – מכיוון שאין אחרים שיכולים לקבוע את הרף עבורי. אני היא זו שצריכה להחליט האם מה שאני כותבת ראוי מספיק, מעניין מספיק, מבוסס מספיק, וכן מספיק. במובן הזה, יש דמוקרטיזציה מוחלטת באינטרנט, אבל גם פחד גדול מאוד מעיוורון עצמי ומחוסר סטנדרטים. אני חייבת להרים את עצמי בציציות ראשי, ולהעמיד את עצמי על הבמה.

בכך שונה גם הכתיבה בבלוג מן הכתיבה האקדמית. פרסומים אקדמיים תלויים כמעט תמיד בשיפוט חיצוני – האם יקבלו או לא יקבלו את המאמר שלי? האם יבחרו לפרסם את הספר שלי? זה מצד אחד מכעיס, אבל מצד שני, אני חושבת שיש בזה גם משהו שמעניק בטחון: מישהו אחר, חכם יותר ומוכשר יותר, יגן עלי מפני חשיפת קלוני ברבים, וישמור את סודי עימו. שגיאותיי לא ייחשפו בפני העולם כולו.

כל כך התרגלנו למסננים ולחסמים הללו (כמה פעמים חיכינו לתשובה “האם התקבלתי?”), עד שהם הפכו להיות אחד ממרכיבי הזהות שלנו – אנחנו מורכבים מסך כל המקומות שהתקבלנו אליהם (ולא סתם הומצאה הבדיחה ש”אני לא מוכן להיות חלק ממקום שמוכן לקבל אותי אליו”).

במובן הזה, הבלוג שובר אמת בסיסית מאוד לגבי המיקום שלנו את עצמנו בחברה, כי אנחנו באמת לא יכולים לדעת האם אנחנו מספיק טובים. אנחנו חייבים לסמוך על עצמנו בעניין הזה, ולהסתכן בכך שנטעה בטעות המפחידה מכולן – להיות פתטיים. לחשוב שאנחנו טובים יותר מכפי שהננו. וזה באמת מפחיד. ועם זאת, זה גם מחזק ומעצים לנכס מחדש את השאלה מי אנחנו, מה מניע אותנו, ומי אנחנו רוצים להיות".

זו ההפנייה לפוסט המלא. [אני לא יודעת לטרקבק....]