אני באמת מאמין שיש יותר כח לאזרחים היום מאשר פעם, עם כלי המדיה החברתית. אני באמת מאמין שחברות מאוד מודאגות ממעמדן בכלים אלו, מכיוון שהכלים הללו הם התגלמות הסיוט של החברות עצמן. ואני באמת מאמין שיותר מדי אנשים מתלוננים במקום להסתכל ימינה ושמאלה, ולהשתמש בטכונולוגיה העומדת לרשותם, חינם, כדי להביע דעות ולנסות להפוך את העולם סביבם לטיפל'ה יותר טוב.

אני לא בטוח למה אתה מתכוון כשאתה אומר שהתרבות והשפה של כוחות השוק חודרות לעולם הבלוגים.

ניקח אותי נניח, אני מסתובב לי ברשת, קורא בלוגים ותגובות, נותן צ'אנס כמעט לכל אחד שנתקלתי בתגובה מענינת שלו בבלוג כלשהוא, נותן צ'אנסים לבלוגים שהוא ממליץ או מקשר אליהם.

בסופו של דבר אני מגבש לי את הרשימה שלי של הכמה בלוגים שיותר מענין לי או כיף לי איתם ואני עוקב אחריהם באופן קבוע וממשיך להיות פתוח גם לבלוגים אחרים. אני לא רואה איך כוחות השוק משפיעים על התהליך הזה או על השפה של הבלוגים שאני קורא, אולי ברמה מאוד כללית ולא משמעותית.

רוב האנשים שאני מכיר וקוראים בלוגים, עובדים אותו דבר כמוני, אז נכון שיש בלוגרים שצוברים יותר פופולריות וקהל טבעי יותר גדול, זה טבעי, זה קורה גם בספרות ומוסיקה, זה גם לא תמיד אומר שזה רע, כמעט כל הסופרים והמוסיקאים שנחשבים לנסכי צאן ברזל של התרבות המערבית היו פופולרים בזמנם, ההבדל הגדול מזמנים עברו הוא שבימינו יש באמת לכל אחד שרק יש לו טיפת זמן פנוי וסקרנות הרבה יותר אפשרויות להחשף להרבה יותר דברים. ואני לא רואה את התהליך הזה עוצר, לפחות כל עוד לא מתחילים לצנזר את האינטרנט.

עכשיו, מה לעשות, רוב האנשים צורכים את המידע שלהם מתקשורת המונים. זה לא עניין של התנשאות, זה עניין של מציאות. זה לא עניין של אספסוף, זה עניין של מודעות, נגישות, רצון ויכולת. ודווקא בגלל זה הפגיעה באיכות של הגורמים המרכזיים היא כל כך חמורה. כן, אלה שעזבו את המרכז התקשורתי לטובת השוליים של הבלוגוספירה אולי מקבלים פחות זבל. אבל אני עדיין מודאג ממה שקורה במרכז.

חשבתי שהציטוט הקצר שהבאתי לעיל הבהיר שלא מדובר *רק* על עבודה פנימית (אוננות רוחנית). כבר כתבתי מזמן שמתישהו במהלך התעוררות "רוחנית" *כנה* מגיעה התובנה שאי אפשר לשבת מואר בשלווה עם כל הסבל והזעקות האלה מסביב. השלווה שבפנים שלובה הדוקות בשלווה שבחוץ, כי המיקרוקוסמוס הוא המאקרוקוסמוס וכיו"ב. נדר הבודהיסאטווה הוא הכרה בודהיסטית בעובדה הפשוטה הזאת. החוכמה היא להצליח בכל זאת להירגע לפעמים בתוך כל החרא הזה. בזה, אני חייב להודות, החשיש עוזר לי רבות.

אה, סליחה, זה לא הבלוג שלי… בכל אופן, האקטיביזם המשמעותי ביותר בעיניי (דהיינו, זה שכמה שפחות אינטרסים יכולים לנצל ולעוות לצרכיהם) הוא זה שמתרחש הרחק מתחת לעדשה התקשורתית.

האקטיביזם שלי, אם יורשה לי לחזור לדבר על הנושא האהוב עלי, מתבטא למשל בלהמשיך לחייך לילד הערבי שמדבר אלי בטון מאיים במרכז לוד, וכשאני אומר לו שאני לא מבין ערבית הוא מחקה ירייה באקדח וזורק עלי ניירות. זה קרה לי אתמול כשחיכיתי שם למישהו (ולמשהו), וזה צרב בכל מיני רמות, אבל את האדווה שלי שלחתי כשלא התעוררה בי שום אגרסיביות כלפיו.

חמלה זה לא מטבע עובר לסוחר, זה הדבר החמקמק הזה בעיניים שיכול להציל את העולם.

טוב, די.
(מה אני אגיד לך, ריגשת. קבל כוכב.)

יש פה איזה התנשאות, הרי אתה אומר בעצם, אני ואתם – אנחנו בסדר, עלינו כוחות השוק לא עובדים, עובדה, אנחנו פה, אז אנחנו באמת יכולים להחשף לכל מה שבא לנו בעקבות זה שיש בלוגים, אף תאגיד לא מכתיב לנו איזה בלוג לקרוא (ושים לב שיש לנו הרבה יותר חופש עכשיו, לעומת עולם העיתונות המסורתי שלא השאיר לאנשים כמונו הרבה ברירות מה לקרוא).

אבל, חוץ ממני ומכם שקוראים אותי עכשיו, יש גם את האנושות, סוג של אספסוף שמתקבץ סביב כמה בלוגים פופולריים שענקי מדיה ישלחו את טלפיהם המזוהמות לעברם.

אני לא חושב שאני או אתה נעלים על אף אחד, אז כמו שאני הגעתי ללקרוא אותך, ככה כל אחד אחר יוכל להגיע ללקרוא אותך. ולמה לא להאמין שככל שיותר אנשים יקראו בלוגים יותר ויותר אנשים יתחילו לקרוא אותך? יותר ויותר אנשים ירחיבו קצת את האופקים שלהם ויגיעו למצב שלך – משוחררים מכוחות השוק ויכולים להחשף למה שבא להם.

הדברים האלו גם מזינים את עצמם, בסוף עוד יצא מזה משהו טוב.

לגבי השינויים – אלה הפנימיים הם קריטיים. אני לגמרי בעניין של עבודה עצמית ופיתוח מודעות. (אולי לא תמיד באופן מעשי… אבל לפחות בתיאוריה). אבל לא תוך התעלמות מן החוץ. פה יש לי ביקורת על רוב גישת השיפור העצמי של הניו-אייג' המודרני. כבר אמרו את זה הרבה – הגישה הזו היא אימוץ של האינדיבידואליזם הקפיטליסטי. זו שוב "הפרטה". כל אחד בעולם הפרטי שלו, והכלל נשאר מופקר ופרוץ.
דווקא אותם שינויים קטנים ומקומיים המתנהלים בחוץ, גם כשהם דורשים אינטראקציה מול תאגיד שעשוי לנצל אותם לטובתו, יכולים להדביק קצת את הפירוד לבדידים שאנחנו חיים בתוכו. או משהו כזה.