חוץ מזה שבפרברים הישראליים אין שמץ מאלו האמריקיים (הנוראיים בפני עצמם, אבל שם לפחות יש גינות ועצים, ויער ואגם ואיילים שמידי פעם עוברים בחצר איפה שעושים בר-בי-קיו), הפרבר הישראלי ראוי גם לפרס אשר לארכיטקטורה. במודיעין, למשל, לכל אחד יש חצר קטנה ופרטית, אבל איכשהו הצליחו לבנות את זה כך שכל חצר משקיפה לכל החצרות האחרות, משהו כמו הציורים של אשר.

שיכון צמרת זה חלום רטוב.

אולי גם תרבות עירונית זה עניין של גודל. אנחנו קטנים מדי ליותר ממוקד אחד. כמו שאי אפשר לחיות מבלוגים בארץ, אי אפשר להרים עירוניות אלטרנטיבית

אני מקווה שזה לא נכון. אולי זה עוד יקרה. אני חושב שדווקא לבאר שבע יש פוטנציאל מסויים להפוך למרכז עירוני חלופי, אם היו מכוונים נכון את הדברים.

אני מוכן להתפשר על בית עם גינה בתל אביב (שיכון צמרת אם אפשר). חבל שאני לא ראש ממשלה לשעבר או שר, ה"ילדים שלי" יכלו להקים חברה ולעשות מליונים בלי למכור שום דבר (הם מאוד מוכשרים).

ברצינות, אני מסכים עם כל מילה, אין לי ספק שהחיים בעיר עדיפים גם לילדים וגם להורים. אבל, בלי שום קשר לגינה, בשביל בית בגודל שאפשר לגדל בו ילדים בת"א צריך להיות מליונר. עצוב בעיני שאף אחת מהערים האחרות לא הצליחה לפתח תרבות אורבנית אמיתית שלא נמדדת על פי המרחק שלה מת"א.

ברור שיש ימים שאני מקלל את העיר ואת השכנים ואת הרעש ומפנטז על גינה רחבת ידיים שהילד יכול להשתולל בה בזמן שאני קורא ספר על הערסל.
יש חסרונות ויש יתרונות לכל אחד מהמצבים. אני לא מתחייב שלא אמצא את עצמי עוד שנה שנתיים עשרים עודר איזו גינה במושב פסטורלי. נוור סיי נוור.

אגב, אתה לא ממש הנמען הייצוגי של הפוסט הזה. הוא יותר מכוון למי שבאמת חושב שהחיים הכפריים נעלים על העירוניים כצורת חיים אנושית גלובלית, בלי להבין את ההשלכות ההרסניות שכרוכות בכך.

ואם הייתי צריך לגדל ילד בפלורנטין גם אני הייתי מתחרפן. זה לא האזור המתאים בכלל.

נ.ב. "בגודל של כל הבלוג ידידיה-פרנקל/אוריאל-אקוסטא". התבלבלות משעשעת.

בגדול, אני מסכים איתך (ועם הרחובות של ג'יין) כמעט בכל הסעיפים.

אם הייתי צריך לנסוע כל יום לעבוד בת"א (20 דקות כשהכביש ריק, עד שעה בשעות העומס) הייתי מתחרפן מזמן.

אם הייתי גר בפרבר קופסתי ומגדלי כמו "נווה סביון" (הייתי שם עכשיו, לצערי הרב), הייתי שובר אי אילו דברים.

וחסרה לי מאוד ההטרוגניות האנושית.

ואני יודע שזה ממש לא אורח חיים ירוק – שדה האספסת מאחורי הבית שלי הוא בערך בגודל של כל הבלוג ידידיה-פרנקל/אוריאל-אקוסטא שבו התגוררתי קודם. שם התגוררו בשטח הזה כ500 איש, פה כחמישה.

כשחזרתי מלונדון אמרתי שלא אהיה מסוגל לחיות בשומקום בארץ חוץ מת"א.
אחרי 3 חודשים עם תינוקת בפלורנטין רק רציתי לברוח משם.

בשלב הזה, אני שמח מאוד שאני מגדל ילדים בכפר. נכון שזה פחות קל לילדים ולהורים כשהם גדלים.

החוג החברתי שלי פה פחות רחב ומגוון, אבל יותר נעים לי איתו. ובכלל אני לא בנאדם של המונים. ואפשר לשמור על קשר עם חברים במקומות אחרים, אם הם חשובים. ולא מזיק גם שיש להם ילדים בגילאים תואמים…

חסר לי לנסוע לברזילי על אופניים. לא חסרים לי יציאות ובילויים.
ואנחנו מבזבזים כאן הרבה פחות כסף. לא שתרבות הצריכה פחות קיימת, אבל יותר קל להתחמק מנוכחותה כשאין בכל פינה פרסומות וחנויות נוצצות שפתוחות כל הזמן.

אה, ורצפת הבית לא מתמלאת "אבק" שחור כל יומיים.

היי, דווקא כפר סבא זה המקום היחידי שיש בו בארבי!

עזבו את בת ים. רמת גן היא הדבר הבא.

מוזיקה לאוזניי

אותי אתה לא צריך לשכנע

ממילא, ה"פרבר" הישראלי המצוי הוא לא ממש התגשמות החלום האמריקאי. רוב ערי השינה הקרובות לתל אביב (נניח ברדיוס 03/09) ממילא מורכבות מבתי דירות, עם איזה גן ציבורי לא מטופח, ורק שכונות ה"יוקרה" (או ה"מושבים", ע"ע בצרה שנראה לי ששכחה מתי היתה בה חקלאות) מאפשרות לממש את חלום הקוטג' הדו-משפחתי צמוד הקרקע ובו חצי עץ וקצת דשא לילד.
(לוס אנג'לס היא בעיניי גיהנום עירוני מהסיבה שהיא כוללת מיליוני חלומות אמריקאיים צמודי-קרקע שכאלה, בינות לכבישים המהירים ומרכזי הקניות)

ובסופו של דבר, לא זו בלבד שאתה גר בפתח תקווה, וצריך לנסוע כל יום לעבודה בתל אביב (או באזור התעשיה של עיר שינה X), אלא שאתה גם גר בפאקינג פתח תקווה(/רעננה/כפר סבא/הרצליה/נתניה/ראשל"צ) והאמת היא שהאטרקציה הבידורית הגדולה ביותר שיש לעיר מגוריך להציע לך ולילדיך היא הג'ימבורי שבקניון המקומי.

מלבד הקניון, כשתרצה לבלות, תיקח את זוגתך לתל אביב. כשתרצה לקחת את הילדים להצגה או סרט, או שתתבאס במתנ"ס (אקא "היכל התרבות העירוני"), או שתיקח אותם לתל אביב. וכשהם יגדלו ויבריזו מבית ספר, הם ממילא יקפצו על האוטובוס לתל אביב, ולא בהכרח ימצאו עניין במיטב שבחנויות הנעליים ודוכני הפלאפל של הרחוב הראשי (או לפחות כך נראה רח' סוקולוב בהרצליה מכורתי).

יאללה רילוקיישן.