‫תגובות לפוסט: "יש בלוגים עם לב אדם"‬

‫מאת: נדב פרץ‬

‫נדב פרץ‬ — Mon, 09 Nov 2009 19:14:53 +0000

והנה גל מפריך את מה שאמרתי ומפרסם תגובה…

(ריקי – בועז כהן היה פרובלוגר מוזיקלי)

‫מאת: מהו בלוג ומי הוא בלוגר? | חורים ברשת‬

‫מהו בלוג ומי הוא בלוגר? | חורים ברשת‬ — Mon, 09 Nov 2009 12:56:52 +0000

[...] יש בלוגים עם לב אדם/לא רואה בעיניים. [...]

‫מאת: צ'יקי‬

‫צ'יקי‬ — Mon, 09 Nov 2009 00:05:33 +0000

יש לעניין גם נדבך נוסף בין הבלוגר לפרובלוגר. הפרובלוגר אמור להרוויח מהטור, לעומת זאת הבלוגר עובד בעבודות אחרות.
הפרובלוגר, לא יגיד דברים רעים על הגופים שמממנים את הבלוג. זה עניין הגיוני – אתה לא יורק לבאר שנותנת לך תלוש בראשון בחודש. עם זאת, יש בדרך כלל איזה גילוי נאות ברור. אני מקווה.
לעומת זאת הבלוגר שרוצה לחיות עובד איפהשהו. לעתים הוא עובד בגוף שמתנגש גם עם עבודתו בבלוג. או עם אדם עובד בעיתון, כמוני, בוודאי זה ישפיע על ביקורתו על העיתון.
אגב, כפרובלוגר הראשון בישראל, בנענע (200 שח לפוסט אם איני טועה), לא היססתי לתקוף את נענע אם כי בחצי הומור. כפי שלמשל יהונתן גפן יכול להתייחס בביקורת למשהו במעריב, או סייד קשוע למשהו בהארץ.
אבל חשוב לדעת כי אין דרך שהיא טהורה במאת האחוזים, אלא אם אדם הוא מובטל או מיליונר. צריך לדעת למזער את הנזק וליצור איזה מבנה אתי לא כתוב, שאני בינתיים חושב שהרשת כן בנתה לעצמה. בניגוד לטלויזיה שהיא מדיום חצי-פסיבי, הגלישה בבלוגים היא אקטיבית, ואתה יכול פשוט להפסיק לקרוא פוסט באמצע ולא לחזור אליו יותר, אם אתה מרגיש מרומה. אני חושב שעדיין הבלוגים המרכזיים אתיים יותר מהעיתונות.
היה בלוגר שעשה גרין ווש לחברות מזהמות, ועשינו עליו כתבה בפירמה ואני חושב שיצא שהוא הזיק למי ששילמו לו. אם למשל בלוגרים יתחילו לכתוב דברים מטעם סמי עופר ויקבלו כסף ממנו, אז זה בערך הגבול.

‫מאת: ארכימדס‬

‫ארכימדס‬ — Sun, 08 Nov 2009 23:47:37 +0000

ריקי כהן מבלבלת את המוח. אילו היה מדובר בבלוג של אנונימי כלשהו הוא היה חוטף בראש והיא היתה מצטרפת למבקרים. מה שמלמד שהכל אישי.

הביקורת של רויטל במקומה ואין כאן עניין לחברות, חברים ושאר ירקות. גל מור אסף וקיבץ גולשים על בסיס המגע האישי והבלתי אמצעי וכשהגיע למסה קריטית עשה להם היפכא מסתברא.

עוד אופורטוניסט רשת שעבד עליכם.

חייכו אכלתם אותה.

‫מאת: ריקי כהן‬

‫ריקי כהן‬ — Sun, 08 Nov 2009 20:05:07 +0000

אני ראיתי תגובות של גל בכמה פוסטים ביחס לעניין, למשל אצל יובל דרור ואצל קלינגר. אצל רויטל לדעתי לא היה טעם להגיב.
אני מרגישה בחלק מהמקרים קצת צרות עין אצל קהילת המגיבים, לא כאן, הפוסט הזה היה הגון. גילוי נאות – אני וגל חברים טובים.
המתח בין הקצוות אולי חד יותר כאן, כמו שאתה מתאר, בגלל התחרותיות המקצועית? ועוד טרם ראינו כאן בלוג מוזיקה שמרוויח כסף, הלוואי שזה היה ככה, עם גיא חג'ג' למשל.

‫מאת: מרגוליס‬

‫מרגוליס‬ — Sun, 08 Nov 2009 19:58:15 +0000

‫ריקי, יכול להיות שאפשר להיות גם מסחרי וגם אישי. אבל להרגשתי השניים מתנגשים. יש יוצאי דופן, אבל הם יוצאי דופן. אולי בגלל שהרשת היא מדיה דו-כיוונית המתח בין הקצוות גדול יותר מאשר במקומות אחרים (נגיד במוזיקה האישי הופך למסחרי יותר בקלות). ואולי זה הגיל. יכול להיות שדברים יראו אחרת עוד כמה שנים. נדב, אני לא יודע אם זה קשור לפורמט החדש או שגל פשוט לא רוצה להכנס לעימות הזה באופן אישי. נראה לי שזה גם קשור למעבר הזה בין בלוג אישי לבלוג מסחרי. הביקורת אולי מתייחסת לבלוג כאל אתר מסחרי, אבל אני מניח שאצל גל יש עדיין הרבה יחס אישי לעניין.‬

‫מאת: נדב פרץ‬

‫נדב פרץ‬ — Sun, 08 Nov 2009 18:10:48 +0000

אני חושב שמה שמייצג הכי טוב את השינוי שחורימבה עובר הוא זה שהם לא פרסמו פוסט על כל הסיפור הזה.
כל בלוג אישי שאני מכיר, וגם רוב הבלוגים המקצועיים, היו מתייחסים לסערה כזו, שמתרחשת בכמה בלוגים מרכזיים לפחות בפוסט תגובה אחד, אם לא ביותר. זה שבחורימבה יש שקט, והם לא מגיבים, נותן הרגשה, איך לומר, מוזרה.

‫מאת: ריקי כהן‬

‫ריקי כהן‬ — Sun, 08 Nov 2009 17:21:53 +0000

מסכימה עם הניתוח המעניין, אבל לא עם ההרגשה. כלומר, אי אפשר להתווכח עם הרגשה, אבל קחו למשל את כריס ברוגן, יועץ העל. הבלוג שלו מקצועי לגמרי, לפעמים גם כותב פוסטים עסקיים בגילוי נאות, אבל גם הוא מכניס פה ושם פוסטים אישיים, וכל הנימה שבה הוא כותב היא אנושית יותר מנניח סת' גודין. הנשמה של הכותב נמצאת בכל מה שהוא עושה, גם אם מצטרפים אליו שותפים המממנים את פעילותו המבורכת. ואם היא איננה, היא גם לא הייתה שם קודם.