לא רואה בעיניים

אז ראיתי את אוואטר.
עזבו את הדיונים אודות העלילה או המשחק (הם לא באמת כאלה גרועים). צריך לראות אותו ולו בשביל להבין מה הרגישו אותם אנשים לפני יותר ממאה שנה, בעת שצפו ברכבת המגיעה לתחנה.

בניגוד למיתוס, הקהל כנראה לא ברח בבהלה. אך האנשים ישבו מרותקים לכיסאותיהם במשך אותם 50 שניות, מתבוננים בפליאה בפיסת עולם אשר נקרעה ממנו והועברה למסך. באולם החשוך התגלתה בפניהם מציאות חדשה.

הקולנוע ניסה מאז ומתמיד להעביר אותנו למציאות אחרת. לשכנע אותנו כי המסך הוא בעצם חלון. ככל שהתמונה הפכה אמינה יותר, כך התחזק כוחה של האשליה.

אווטאר הוא השלב הבא. היכולת ליצור עולמות בדיוניים לחלוטין ומציאותיים לחלוטין הגיעה לרמה חדשה. עבור ילדינו, הקולנוע של היום יראה כמו סרטים בשחור-לבן למי שגדל לתוך עולם של צבע. אוואטר הוא לא רק סרט. הוא העתיד.

1. הדרך לגוואנטנמו רצופה בכוונות טובות יש דברים שחייבים לראות. באיחור מה ראיתי את הסרט "הדרך...
2. האינטרנט הרג את מרד הנעורים 1990. כריסטיאן סלייטר (אולי בתפקידו הטוב ביותר), תלמיד תיכון שקט...