דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

מישהו שומע אותי?

אנחנו כבר מזמן לא כותבים אל המגירה. הכתיבה ברשת היא שיחה (אמרו את זה קודם). אנחנו כותבים ומצפים שמישהו ישמע, ואולי גם יגיב. אנחנו כותבים ומקווים ליצור דיאלוג. אנחנו כותבים וחולמים להשפיע.

אבל אף אחד לא באמת מקשיב. כלומר, אנחנו מקשיבים לעצמנו. מעגל קטן של כותבים שמדברים זה עם זה. אך איננו מצליחים לפרוץ החוצה. זה, בגדול, מה שטוענת תגית בפוסט מומלץ ומעורר מחשבה.

“האם זוהי תכליתו של השיח שלנו? לשכנע את המשוכנעים?” היא שואלת. ויש לה גם הצעה מעניינת. להרים פלטפורמה של תוכן שידבר להמונים – סיפור בהמשכים, בלוג של טיפים או של אופנה – תכנים גוררי רייטינג – שדרכה ניתן יהיה להגיע לקהל שאין לנו גישה אליו בדרך כלל. סוג של ערוץ 2, אם תרצו, אבל עם אג’נדה אידיאולוגית.

האינסטינקט הראשון שלי היה להתלהב מההצעה. כי באמת, למה להפקיר את עיקר השיחה בידיהם של אחרים? בואו נסתנן אל המרכז, נכבוש את הרייטינג ונגניב פנימה רעיונות חתרניים ומרחיבי דעת! קשה לא ללכת שבי אחר הפוטנציאל השובבי שטמון פה.

אך ככל שאני הופך ברעיון, עולים בי יותר ספקות ושאלות. נניח בצד את ההיבטים המקיאווליאניים שתגית עצמה מכירה בהם ואת המלכודת הפטרנליסטית הצפויה (“הנמכת” השפה שלנו כדי להביא את דעותינו להמונים). יש שאלה בסיסית הרבה יותר – למה שנצליח? מי אומר שאנו מסוגלים בכלל לפנות למיינסטרים? למה שנצליח לשעשע את ההמונים?

ולמה שהם ירצו לשמוע? הרי טוב וחמים במרכז, מחככים את הידיים למול מדורת השבט. נוח לברוח אל האח הגדול, לסמוך על יאיר לפיד, להאמין למה שכתוב בידיעות אחרונות. זה קל, זה ברור, זה מנחם. מדוע שירצו לצאת אל מחוץ למערה, אל המדבר סחוף הרוחות של הממשי?

ואולי בכלל לא זאת הדרך. אולי אין טעם לנסות לחדור אל המיינסטרים, לדבר מבפנים, בשפה שלו. אולי דווקא הההדפקות המתמדת מהשוליים – עם כל התסכול שבה – היא האפקטיבית יותר. אולי החשיבות טמונה דווקא בהצבת האלטרנטיבה לשיח הפופולארי, בהמנעות משחייה בסחי.

האפקט יכול להיות מצטבר. אנחנו מדברים בעיקר עם עצמנו, אבל לא רק. אנחנו רשת. זה עידן המדיה החברתית, לעזאזל. יש לנו פייסבוק. יש לנו טוויטר. המעגלים מתרחבים. אלו כבר לא רק אותם מאה מנויי הרסס הקבועים. בכל פוסט, בכל טוויט, יש פוטנציאל למצטרף חדש. עוד מישהו הפיץ אותנו הלאה, למעגל החברים שלו. עוד אדווה שנוצרה במימי הרשת. לאט לאט אנחנו מחלחלים קצת יותר פנימה. זה איטי. זה מתסכל. זה נראה לא אפקטיבי. מתחשק להרים ידיים ולשבור את המקלדת. אבל אולי דווקא הטפטוף הזה הוא שינקב את החרירים שיביאו לקריסת החומה.

9 תגובות ל“מישהו שומע אותי?”

  • תגובה מאת מרמיט
    תאריך 30/12/2009 16:42

    תודה, כמה מתוק מצידך לכתוב לי כזה שיר ערש ביום שבא לי לשבור את המקלדת על כמה ראשים בו זמנית.

    בסדר, לא צריך להגיע למיינסטרים. גם אי אפשר. דגים מתים אינם מקשיבים.

    אבל, לעזאזל כל העזאזלים, איך מחברים את כל הכוחות שרוחשים ומבעבעים בשוליים, את כל האנשים שרוצים שינוי? כל אחד מתפזר לקמפיין שלו, לאג'נדה שלו, איך משלבים את כל הקולות האלה ועושים בו אחד גדול שיעיר את הכל?

    כי התחושה הזאת, שאדוות לא מספיקות, נובעת מהרושם ההולך וגובר שאין זמן, הזמן לרעתנו, אנחנו כבר מעבר לתהום עם רגליים מפרפרות באוויר, כמו בסרטים המצוירים.

  • תגובה מאת שחר
    תאריך 30/12/2009 16:44

    אני מסכים איתך ורוצה להדגיש עוד נקודה. הפוסט שלי על דן חסכן, למשל, מופיע בעמוד תוצאות החיפוש הראשון (גוגל, כמובן) אחרי דן חסכן. בדקתי כרגע כי שני אנשים הגיעו היום מהחיפוש הזה. אלה לא קוראי בלוגים סביר להניח, סביר שהם אפילו לא יודעים או לא שמו לה שהם הגיעו לבלוג. בטח לא מעניין אותם לקרוא פוסטים אחרים. אבל הם הגיעו, ונחשפו.
    מה שיכול להיות צעד בכיוון ההצעה של תגית בלי לשנות כמעט כלום הוא להקפיד קצת על SEO בכמה מובנים פשוטים. אם כותרת הפוסט שלי היתה איזו שנינה טולקינאית (ובחיי שחיפשתי משהו על גמדאים ככותרת) הפוסט הזה לא היה מופיע בעמוד הראשון. אבל ה-SEO המובנה של וורדפרס (בלי שום תוסף ייעודי) יחד עם הכותרת הישירה הובילו אותו לשם. זה אומר שיש דרכים להיחשף בפני מיינסטרים בלי ליצור איזו מלכודת מתוחכמת לצורך כך.

  • תגובה מאת מיכל
    תאריך 30/12/2009 16:45

    לא מסכימה ולא מסכימה. כאילו, כן, נורא מפתה לחשוב שהנרטיב שלנו הוא הנרטיב הנכון, שיום אחד נצליח כי אפילו לימין אין מונופול על האינטרנט, נכבוש את הלבבות אחד-אחד ובסוף נטפס על האוורסט. זו בדיוק הסיבה בגללה השמאל לא מקיאווליאני. לא מפני שהוא רוצה: מפני שהוא יכול להרשות לעצמו.

    השמאל יכול להרשות לעצמו להתבוסס באשליה שהוא מפלס את דרכו במדבר או בדרך החתחתים של המציאות העקרה. הוא יכול להרשות לעצמו לחשוב שקול גורף עוד קול ושאנחנו לא צריכים להתפשר על מהותנו, על קולנו, על זהותנו, כדי להמשיך להתקיים. כי בסוף היום השמאל הזה חוזר הביתה- תל-אביבה או הקיבוצה, מפעיל את המערכת ומשתיק או יללת החתולים, את בכי התינוקות, את קולות העוני והמצוקה, הניוול והקיפוח. כי לנו, איזה כיף, זה לא קורה. וזה באמת לא קורה.

    אנחנו עשירים, שבעים ומארגנים לעצמנו אוטובוסים כדי להפגין מול הגדר. בגין הבחין בזה ב-77. אנחנו עדיין עושים חיקוי מוצלח של שלושת הקופים. מי שצריך לפלס את דרכו בשיניים ובציפורניים לא עוסק בסוגיות של איך. מקיאוולי עצמו כתב ממקום של חוסר-ברירה. מן הגלות.

    אם טוב לך בצד, אם חייך נוחים מספיק שאתה יכול להרשות לעצמך להסתגר בחומות הגטו החברתי, סליחה- הרשת החברתית בזמן שאחרים חיים ברעב, בזוהמה, בהשפלה ובעוני, כנראה שאתה יכול להרשות לעצמך. זו האמת המרה.

    • תגובה מאת מרגוליס
      תאריך 30/12/2009 17:02

      את צודקת כמובן, אבל זה כבר עניין של אקטיביזם ממש מול אקטיביזם כורסא מהסוג הבלוגרי. וזה דיון קצת אחר. אנחנו אפילו לא יוצאים כבר להפגין. אנחנו כותבים פוסטים מהכורסא (המטאפורית). מה עדיף? לא יודע.

      בכלל, התבוננות זו פריבילגיה של עשירים. מחשבה זו פריביליגיה של עשירים. ביקורת זו פריבילגיה של עשירים. לא סתם הבודהה היה נסיך.

      אבל דווקא בגלל זה, האם באמת אפשר להגיע לתוך המיינסטרים? האם נסיון כזה לא יהפך פתטי מכיוון שהוא כל כך לא אמין?

      ועכשיו לקצת ריאליזם. גם את לא מדברת על אלו שחיים ברעב ובזוהמה. כשאת מדברת על בלוג אקססוריז, אנחנו לא ממש חושבים על פליטים מדרפור. המיינסטרים הזה שאנחנו מדברים עליו מסתגר בחומותיו שלו, רק שהן עשויות מכוכבים נולדים.

      • תגובה מאת מיכל
        תאריך 30/12/2009 17:36

        הצעתי "אקססוריז" כאפשרות אחת מיני רבות. אפשר גם לסקר את הנעשה בבית האח הגדול או לתרגם את שירי טוקיו הוטל. האפשרויות שאני מעלה הן לא יותר מהרחבה של תחומי העניין שלי, תפיסתי את המדיה והיכרותי עם בנות עשרה שונות.

        האם באמת אפשר להגיע לתוך המיינסטרים? האם נסיון כזה לא יהפך פתטי מכיוון שהוא כל כך לא אמין?

        לך והעף מבט בדף הבית של ישראבלוג, של נענע10, של ynet, של תפוז. האם ניסיונותיהם של כל הגופים הנ"ל, או מוטב לומר: של העומדים מאחוריהם ובראשם, להגיע למיינסטרים, אינם שקופים ופתטיים? האם הקראקן בעל שבע הזרועות (אליבא ד'יוסי גורביץ), באמת מעוניין באח הגדול, בים של משחקים לחורף 2010, בצבע האופנתי ביותר לחורף 09-10 או מי שווה יותר, קריס או אדם?

        מרביתנו מזנים או הזנינו את כתיבתנו בעבר תמורת כסף. כתבנו על מותגים במקום על לחם וחלב. במה שונה כתיבה לתכלית אידיאולוגית מכתיבה תמורת תלוש שכר?

        כשאנחנו מדברים על בלוג אקססוריז (יפה בחרת. אני מצדיעה לך), אנחנו מדברים על אנשים בעלי זכות הצבעה או אנשים שתהיה להם זכות הצבעה. לצורך העניין- האינטרנט היום נעשה יותר ויותר נגיש. קנייה בעיניים בבלוג שמקדם גדג'טים ומותגים לא משולה בשום פנים ואופן לרכישתם או ליכולת לרכוש אותם. לעניים של מחר תהיה גישה לאינטרנט. אני מכירה נערות משכבות חלשות שגולשות באינטרנט- כמו גם אחיותיהן ואחיהם הצעירים. זה הזמן להכות בברזל בעודו חם.

        כשעדיין יש לו אינטרנט.

        כן, חומותיו של הציבור הזה עשויות מכוכבים נולדים. אבל הוא יכול לשמוע ויכול להבין. אם יסבירו לו. הסבירו לו בעבר שאלוני מורה מאירים מיו"ש, שבחורינו וטייסינו המצוינים בחסות ממשלת הליכוד הצילו את ישראל משמד וממשלת המערך עושה ככל שביכולתה להרחיב את הפערים החברתיים ובכלל- יד אחת עם אויבי ישראל. אז הציבור הזה הלך לקלפי והצביע מח"ל.

        היום מצביעים לפוסטרים באמצעות SMS.

        Life suck.

        אני אולי לא אשנה את שיטת ההצבעה, אבל אני בהחלט חושבת שיש לנו כציבור היכולת לשכנע אנשים לSMS את המספר הנכון.

  • תגובה מאת מרגוליס
    תאריך 30/12/2009 17:11

    שחר, SEO זה כלי חזק. אני כל פעם משועשע מאנשים שמחפשים "מיתוג אישי" בגוגל ומגיעים לפוסט שלי שנכנס בתחום. מצד שני, זו עדיין חשיפה די קטנה יחסית. (ונראה אותך עומד בפיתוי הכותרות המתחכמות לאורך זמן).

    מרמיט, אני נקרע פה בין שני כיוונים. מצד אחד אני לא בטוח שהשאיפה ל"בו" אחד גדול היא נכונה, ושאולי באמת זה אוסף של השפעות לוקאליות שבתקווה יצטברו להן. ואולי בכלל זה מאוחר מדי.
    ומצד שני, יש את הרצון הזה כן לקום יחדיו ולחולל שינוי. דנמרק, 1971, אמרנו?

  • תגובה מאת אלי
    תאריך 30/12/2009 17:30

    זה נושא מאוד מורכב והאמת שגם אותי הרבה פעמים מטריד השיח הפנימי שמתקיים בבלוגוספירה מבלי (לכאורה לפחות) ליצור שום השפעה על העולם החיצוני. קח לדוגמה את החברים של ג'ורג', מי שמגיב שם הוא לרוב או שמאלני שממילא מסכים עם העמדה של גורביץ או ימני שמתנגד לה לחלוטין. כך שקשה לראות בתגובות שם דיאלוג, אלא יותר הסכמה או אי-הסכמה מראש של המגיבים.

    אבל מצד שני שיח סגור לא חייב להיות תמיד שיח שבו כולם מסכימים עם כולם. לפעמים פשוט מדובר במקרה שבו כולם אמנם באים מאותו רקע משותף אבל לכל אחד יש את העמדה והדעות שלו. ומעבר לכך, גם אם לכאורה נראה לנו לפעמים שהבלוגוספירה היא שיח פנימי סגור, אני לא בטוח שזה באמת המצב. יש קהל גדול מאוד של קוראים "בלי נראים" שנחשפים למה שנכתב בבלוגים, גם אם הם לא מבטאים את עמדתם בתגובות זה לא אומר שהם לא מושפעים ממה שנכתב בבלוגים.

    כשקראתי את אותו הפוסט הזה גם לי היה די קשה עם הנימה המקיאווליאנית של ההצעה הזאת. הרי כל כך מקובל היום במחוזותינו לשנוא את מומחי המדיה החברתית למיניהם מפני שהם למעשה משחקים משחק כפול, משתתפים כביכול במדיה החברתית כדי ליצור קשרים חברתיים אבל למעשה מנצלים את המדיום בשביל המטרות האישיות שלהם. אם אנחנו ננקוט בשיטה הזאת במה אנחנו בעצם כל כך שונים מהם?

    ובכל מקרה, זאת שאלה מאוד אינדיווידואלית עד כמה כל בלוגר יכול ובכלל מעוניין לפנות למיין סטרים. זה אולי ישמע קצת אליטיסטי אבל אני חושב שעיקר הייחוד של הבלוגוספירה נובע דווקא מכך שמדובר במעין מגדל שן שמנותק מהמיין סטרים, או לכל הפחות פועל בשוליים שלו. זאת אולי החולשה של הבלוגוספירה, אבל בו זמנית זה מה שהופך אותה לכל כך מיוחדת ומעניינת, ומאפשר לה לפעול בצורה משוחררת מהמגבלות של המיינסטרים (השטחת השפה, פניה למכנה המשותף הנמוך, הרדיפה אחרי הרייטינג וכו').

    יש מספיק אנשים ש"מייצרים תוכן" עבור המיין סטרים, גם בלי שהבלוגרים יצטרפו אליהם. אני לא חושב שהבלוגרים צריכים לאבד את הייחוד שלהם כדי להגביר את מידת ההשפעה שלהם.

  • תגובה מאת אמרי
    תאריך 04/01/2010 21:52

    שלום לכולם!
    זמן-מה אני משוטט באינטרנט, מחפש קרקע לרצון שלי להשפיע דרך הכתיבה. כל מה שנתקלתי בו זה בלוגים של נשים, אופנה, סקס, כלבים וכו… והאמת שזו היא התגובה הראשונה שאני כותב בבלוג או פוסט כלשהוא.

    זה נכון שממרומי מגדל השן מסתכלים מטה ולא מבינים את ההברות חסרות-הפשר של הדברים האלה ששם. הרצון לגעת במיינסטרים נמצא גם בי אבל לא בטוח שהמיינסטרים רוצה שיגעו בו. איך יורדים מטה בלי לאבד את יופי השחקים זה שאלה גדולה.

    נהנתי מאוד מה"פוסט" שלך מרגוליס, וכמו שאמרת יש דברים שמחלחלים לאט, במיוחד כשזה נוגע למסה גדולה של אנשים.
    השינוי תמיד מתחיל באיכות ומשתלשל לכמות, ככה זה.
    אבל אני בטוח שאם יתאחדו כל מבקשי השינוי האמיתי למיניהם
    הדברים יתחילו לזוז.

    כמו שנאמר כבר פעם- צריך להיות בקיא ברצוא ושוב, מעלה מטה.
    איך זה נעשה אני לא יודע. נראה…
    שיהיה בהצלחה

  • פינג מאת סוכן זוטר, מקסימום לבלר » Nowhere Left to Hide Your Heart
    תאריך 31/12/2009 01:20

    […] אפשר להעצים את אפקט האדווה המהולל, להרחיב אותו מעבר לגבולות המשפחה המקסימה שלי, […]

תגובה