מגדל זה אולי בית, אבל זה גם עוד דברים אחרים. אני יכול להתייחס בביקורתיות למגדל בלי להכיר את האנשים שגרים בו. עם זאת, יש לציין שבחירה לגור במגדל נווה-צדק או אקירוב היא בחירה פוליטית עם השלכות חברתיות, שאין לעגיל בגבה.

בקיצור, הקנקן לא תמיד מעיד על התוכן. אבל קנקן ששמתי על עצמי מבחירה כן מעיד משהו על התוכן שלי.
ועדיין, אני משתדל להסתכל בעיניים של אנשים – לא על העגיל בגבה, לא על הבית שהם גרים בו וגם לא על צבע העור – לפני שאני מגיב אליהם. כשמסתכלים בעיניים ולא נתפסים לפרטים חיצוניים, יש פחות סיבות להתייחס אליהם באלימות או אפילו בתוקפנות.

"אדם לאדם, אבק לאבק, עפר לעפר…"

(שיר מאוד רלוונטי לפוסט הזה, אגב.)

…במקרה האופטימי פחות, מבט בעיניים מעניק לפחות הצדקה להתייחס אליהם ככה.

מרגוליס-
אני סבור שהומניזם הוא משהו נלמד, הן ברמת הפרט והן ברמת התרבות. האינסטינקט ההישרדותי הוא להתקרב למוכר ולדומה, ולהתרחק מהזר. במקומות שלווים יותר, אפשר ללמוד מעקפים לאינסטינקט הזה. במקומות אפופי פחד, הנטייה היא יותר לדבוק בו.

אופנה זה חפץ שאני לובש עליי ולוקח איתי. בית עבורי זה חפץ לא פחות חשוב (ואולי אפילו יותר חשוב) מאשר אופנה. זה חפץ שמספק לי הגנה, תחושת שייכות, וזה חפץ שאיתו אני מפרסם את עצמי לעולם ולחברים שלי. בדיוק כמו שחלק ממני זה להתלבש בצורה מסוימת, וכך אני מנסה להציג את עצמי לעולם – כך גם הבית שלי ממלא את התפקיד הזה. אני משקיע בגינה שלי, אולי תולה דגל ישראל על המרפסת, אולי צובע את הבית בבז', אולי בונה גדר יפה, ומשקיע עוד קצת כסף בצביעת הסורגים על החלונות בצבע שיראה יפה כלפי חוץ.

אין הבדל בין להאמין שמותר לי להחרים מבן אדם פריט לבוש כי אני לא אוהב את החולצה שלו, לבין להאמין שמותר לי לפגוע בבית של אדם – כי אני לא אוהב את המראה של הבית שלו.

מרגוליס – ויניקוט הסביר את זה בצורה מעניינת בתאוריה שלו על תוקפנות ועל אלימות. תוקפנות לדעתו איננה בהכרח דבר רע. באמצעות תיעול נכון – אפשר ליצור ממנה הרבה יצר חיובי ויצירתי. לשם כך – דרושה הכלה נכונה של התוקפנות (כמו שאמרת – על ידי הסביבה).
סביבה סובלנית לא תעלים את התוקפנות שלנו, או את היצרים הבסיסיים שלנו להגעל מבני אדם / אופנה / בניינים / מכונית ערסים. מה שהיא כן תעשה, זה לבטל כל לגיטמציה לפעולה אלימה בשם התוקפנות הזאת.

לצערי, החברה הישראלית מקבלת יותר מדי בהבנה מקרים של אלימות. גם בין בני אדם – וגם על ידי גופי המדינה כמו הצבא והמשטרה.

נראה לי שלא הצלחתי להבהיר מה כל כך זעזע אותי במבט החטוף הזה. זאת היתה בדיוק האלימות החבויה בו. ברגע הראשון היתה שם הפתעה, או פליאה. אבל ברגע שהתבצע הזיהוי של המראה בתור מישהו שחורג מאיזו קונבנציה לגיטימית, המבט הפך להיות אלים.

נכון, זה לא התרגם למשהו פיזי יותר (אם כי גם מבט הוא משהו פיזי לחלוטין). אבל האלימות שעמדה שם היתה ברורה. והמרחק ממבט אלים לפעולה אלימה הוא לדעתי לא גדול כל כך. הוא נמצא בעיקר בלגיטימציה שמספקת הסביבה.

אני גם לא בטוח, אגב, שהתגובה הפשיסטית היא אכן טבעית. יש תגובה טבעית של חשש, רתיעה, הסתייגות. אבל האם באמת התגובה הטבעית היא של אלימות? האלימות, גם בטבע, מגיעה רק אחר-כך. כשיש איום מפורש. אולי זה "טבעי" מכיוון שעצם הנוכחות של מישהו חריג נתפסת פה כאיום מפורש.

דניאל: אני מסכים איתך שגם ל"שמאלנים" יש תגובות אינסטינקטיביות כאלה, אבל הדוגמא שהבאת נראית לי מופרכת. יש הבדל בין "פרויקטים" (חפצים) לבין בני-אדם. אם היית מדבר על תגובות למראה חרדים, למשל, הייתי מסכים איתך בהחלט.

אני מסכים גם עם טל שאופנה היא מקרה שבו מושך המבטים מנסה בכוח למשוך אותם, אבל אפשר לדבר על מבטים כאלה גם בהקשר של צבע עור אחר או סגנון לבוש מסורתי, נגיד.

והמבטים האלה בהחלט קיימים, ואני לא חושב שהם לא בעייתיים כשלעצמם כל עוד לא כרוכה בהם אלימות. אני חושב שאנחנו יכולים וצריכים לחנך את עצמנו להסתכל על "האחר" קודם כל כאדם, ואחרי זה כערבי/יהודי/שחור/לבן/היפסטר/מתנחל וכו'.

איך עושים את זה? זה פשוט מאוד. מסתכלים בעיניים.

אני יודע שאני הולך למשוך פה הרבה אש, אבל אם תשאל שמאלני טיפוסי איך הוא מרגיש לגבי מגדל נווה צדק או פרויקט הולילנד – אתה תתקל באותה גישה בדיוק.
גועל מהפרויקט, תחושת עליונות, ואפילו מוכנות לפעול באלימות כדי למנוע את הפרויקטים האלה.
אותם אנשים שרוצים שנקבל את הזכות הטבעית להסתובב בצורה זוועתית ברחוב בלי שיוכלו למנוע זאת מאיתנו, לא מוכנים לתת לנו את הזכות לבנות בתים מכוערים.

סובלנות איננה "קבלת האחר". סובלנות היא היכולת לשלוט בעצמך ולא לפגוע באלה שאינך מקבל.

אני מכיר היטב את המבט השיפוטי הזה, גם מעצמי.
אני חושב שפסילת ה"אחר", השונה, היא האינסטינקט הטבעי שלנו.
בטח משהו שקשור למנגנוני זיהוי עמית/טורף המוח הזוחל, "הלנו אתה או לצרינו" וכן הלאה.

כך שהתגובה הפשיסטית היא הטבעית, התגובה ההומניסטית היא זו שמחייבת מאמץ, מותר האדם…

וכן, המבט פנימה. המבט שבוחן את התגובה האינסטינקטיבית שלי, מתחקה אחר שורשיה: בלעדיו אין התקדמות, אין תנועה ואין תקומה.