החיים עמומים. הנסיון למדל אותם הוא מאד מודרניסטי, אבל לא באמת משהו לסמוך עליו. העמימות הזו רק אומרת שאנחנו צריכים לחדד את החושים, לא שצריך לוותר ולהתכנס בתוך האפילה.

והירהור הכפירה המתבקש הוא שאם הבעיה כל כך עמומה – אולי הגישה המתבקשת היא קיצוניות על הרעות החולות שלה. .

לגבי ההבדל בין פרסומת לבין ספר או סרט, אם אתה מדבר על מוצרים תעשייתיים – סרטים הוליוודיים קלישאיים או ספרים רם אורן סטייל, אני מסכים שההבדל לא גדול. אם אתה מדבר על אמנות באופן גורף, אני לא מבין את השאלה שלך.

וכמובן שכמו כל דבר, אין פה דברים מוחלטים. פרסום – במובן של הודעת נוכחות של עסקים קטנים או ארגוני צדקה – יכול להיות חשוב והוגן.

אבל ה"פרסום" כמו שהוא היום כבר בכלל לא שם. הוא הרי התנתק מזמן ממה שהוא מתיימר לפרסם. הוא לא עוסק במסירת מידע אלא ביצירת דימויים.
הפרסום של היום הוא כלי ליצירת תשוקה כוזבת. וככזה הוא לא רק מזהם, הוא גם מרושע.

מצד שני, אם נוריד בבת אחת את כל הפרסומות בעולם, לא נגיע לסוג של קריסה כלכלית? מפרסמים מממנים לנו המון – הכל מעיתונות, דרך אינספור שירותים באינטרנט וכלה בהופעות ומשחקי כדורגל. האם נוכל לשלם על הדברים הללו ללא המפרסמים? אני בספק.

ומה עם עסקים קטנים והוגנים, גם הם מפרסמים, לא רק הגדולים והמרושעים. אפילו ארגוני צדקה מפרסמים. זה רע בהכרח?