עידו, קון ופייראבנד התייחסו לאופן החינוך בפקולטות המדעיות. קון מדבר על תהליך החינוך המדעי שמנחיל את הפרדיגמה לאלו העוסקים במדע. פייראבנד קיצוני יותר ורואה באופן החינוך הזה (ובשתלטנות של המדע על מקורות הידע) אמצעי פוליטי וחינוכי שמטרתו להמשיך ולשמר את המיתוס המדעי. לפחות לפי האקונומיסט נראה שזה בהחלט עובד.

לגבי הויכוח שיש לכם כאן. אני נאלץ לצדד במרגוליס. זה ממש לא ברור שחוקי הפיזיקה ובכלל המדע שיש לנו הם אמיתות מוחלטות והחלטיות בהחלט. באנלוגיה, זה לא כאילו שמשה ירד מהר סיני עם לוחות הברית ונתן לנו את החוקים המוחלטים שלא ניתן לערער עליהם.

קודם כל מנקודת מבט פילוסופית לא בטוח בכלל שיש לוחות ברית שכאלה, או בעצם שהריאליזם היא העמדה הנכונה, לראיה לכך גישות אחרות כמו הגישה האינסטרומנטליסטית לגבי המדע. כמובן יש מספיק נימוקים טובים בעד ונגד הריאלזים, זה נושא למלא קורסים וסמינרים, נעזוב את זה לפעם אחרת.

בעיה שניה שהיא הרבה יותר ממשית ופחות קיצונית, היא שגם אם יש באנלוגיה לוחות ברית שכאלה, יתכנו חוקים של הטבע שלעולם יהיו מעבר להשגה האנושית, שלא משנה כמה נחקור וכמה ניסויים נעשה לעולם לא נגלה אותם. סוג של משפטי אי השלמות של גדל עבור מערכת הידע שלנו, רק מחוץ להקשר המתמטי שבו הם נוסחו.

בעיה שלישית ועוד יותר ממשית היא שאין לנו בכלל את היכולת לקרוא את החוקים באופן ישיר. כל מה שיש לנו, זה ניחושים מושכלים ביותר לגביהם, ואלה ניחושים מושכלים אנושיים שנעשים במסגרת רציונלית מסוימת. לזה אנחנו מודעים לפחות מאז קאנט. האם אצל אנשי-מאדים יהיה את אותו הרציונאל, אותו המדע? קשה לומר שכן.

כך או כך, ובחזרה לדיון שלנו, מה שנמצא בעמוד השדרה של המדע והופך אותו לפרויקט כזה מוצלח של צבירת ידע, זה העיקרון שבכל רגע נתון כל אחד מהחוקים במדע, או יותר נכון ההיפותיזות, יכולים להיות מופרכים. יש כאלה שמאוששים יותר, כאלה שמאוששים פחות, אבל לבוא ולומר שיש בידינו את האמת לאמיתה זה וואחד היבריס. כמדומני במאה ה-19 חשבו ברוח דומה שפרויקט הפיזיקה עומד להסתיים וסוגרים את הבאסטה. ואז הגיעה המאה ה-20 ושפכה לפיזיקאים דלי של מים קרים על הראש.

הדיבור על "ביטול" של חוקי הפיזיקה, כפי שדיברה המגיבה הראשונה, לדעתי הוא פשוט לא המינוח הנכון. כן אפשר לדבר על הפרכות של חוקי הפיזיקה. ואין מה לעשות, הפיזיקה הניוטונית למשל הופרכה על ידי ניסויים ותצפיות. זה נכון שבמקרים פרטיים הפיזיקה הניוטונית עדיין תופסת, אבל במקרה הכללי היא נכשלת בחיזוייה לעומת תורת היחסות. ומי יודע, תורת היחסות היא לא בהכרח המילה האחרונה. אינשטיין בעצמו חיפש תיאוריה חדשה שתסביר הכל, אפילו במחיר שהיא תפריך את תיאורית היחסות שלו.

מדוע עדיין לומדים את הפיזיקה של ניוטון ולא מדלגים לתיאוריות הכי חדשות מיד זו שאלה אחרת ומאוד מעניינת. ודאי יש לזה ערך חינוכי גדול שמייסד אצל התלמידים מהי עשייה פיזיקלית טובה. נראה לי גם שהפיזיקה הניוטונית יותר פשוטה להבנה מתיאוריות מתקדמות יותר ככה שהיא מבססת מחשבה פיזיקלית אקדמית שעוזרת לאחר מכן בהבנה של תיאוריות אחרות. ודאי יש עוד לא מעט סיבות מגוונות לדבר.

ואנקדוטה אחת אחרונה בתגובה הארוכה והמיגעת שלי מה שאמרו אנשי האקונומיסט לא מגיע אך ורק מהרחוב. הבעיה היא שבלא מעט מהפקולטות השונות במדעים מדויקים (למען הפרוטוקול גם אני למדתי באחת מהפקולטות, אם כי שם התמונה היתה אחרת) מלמדים את החומר כאילו שזו האמת האבסולוטית. אולי יש בזה צורך פסיכולוגי כדי לתת דרייב לתלמידים ולחוקרים לעשות את מה שהם עושים. אבל עם כל הכבוד, ויש כבוד, המחיר הוא גאוותנות יתר, כאילו שאנו כמעט יודעים את הכל לגבי היקום, ושכל מה שאנו יודעים זו האמת לאמיתה. התמונה הפילוסופית כמובן הרבה יותר מסובכת מזה ברגע שמתחילים לחשוב אפילו טיפה ולשאול שאלות. אולי לא יזיק להעביר לאנשי המדע קורס בפילוסופיה של המדע בשנה האחרונה שיפתח להם קצת את הראש, שיתן להם נקודת מבט קצת יותר גבוהה לגבי המקצוע שבו הם עוסקים.

מה שונה בין מדען ניוטוני שאומר שלא יתכן כי החלל והזמן אינם מוחלטים, ובין מדען בין ימינו הטוען כי לא תיתכן אפשרות של הפרת חוק שימור האנרגיה? כל אחד מהם דוגל בעקרונות של המדע בן-זמנו. מה מבטיחך שהעקרונות של המדע לא יתחלפו ביום מן הימים אם וכאשר יופיע מדע חדש?

וכהערת צד, אני בהחלט מאמין שישנם דברים שאינם משתנים. או יותר נכון, שישנו אחד שאינו משתנה והוא נמצא בבסיס של כל התופעות, אבל לא ניתן לדעת אותו באופן ישיר. אך העולם שאנו מתקיימים בתוכו הוא אספקט חלקי של הקיום השלם, וככזה אין בו מוחלטות וקביעות.

באותו אופן שאתה תוהה מאיפה מגיע הפחד הגדול בלוותר על "אמת" אני יכול לשאול מאיפה מגיע הפחד להכיר בכך שיש גם דברים שאינם משתנים כתוצאה ממהפכות, גדולות ככל שיהיו.

אבל יש לא מעט פילוסופים לא בגרוש בכלל ואף כמה פיזיקאים שיסכימו לטענה שתורת היחסות והפיזיקה המודרנית לא מרחיבות, אלא הופכות על ראשה את הפיזיקה הניוטונית. (נו, וכבר היה לי ויכוח ארוך בנושא עם גיל כאן). אז להגיד שהפיזיקה נותנת לנו רעיונות "נצחיים" זו תפיסת עולם מאד מסויימת ביחס למדע, זאת שיצאתי נגדה, ובעצם נדמה שלהתווכח על זה ממש חסר טעם. זאת כנראה השקפת עולם מאד מהותית, וזה מעניין בפני עצמו.

אני תוהה גם מאיפה מגיע הפחד הגדול בלוותר על ה"אמת" המדעית כנצחית. נראה שקלישאת "המדע הוא הדת החדשה" דווקא מתאימה פה באופן די יפה – את אותו סדר וביטחון שהעניקה לנו פעם הדת נותן היום המדע. כך שערעור על הוודאות של המדע יוצר תגובה דומה לזו שהמהפכה המדעית יצרה אצל אנשי הדת – נסיון להגן בחירוף נפש על היסודות שמחזיקים את העולם יציב-לכאורה ולהגן בפני ההתפרקות לתוך הכיאוס הקיומי האמיתי שמקיף אותנו.