התעייפתי. התעייפתי מהשתלטות האנבולדינג על חיי. התעייפתי מלפתוח את google reader ולהתבונן באימה על מספר הפוסטים שעוד לא נקראו, עולה ועולה בהדרגה, מציף את כל פינות המסך, זולג אל החרכים האפלים של החיים, בוטש כל שבריר של זמן פנוי; התעייפתי מהנסיון הכושל להלחם בו, כמו שוליית הקוסם מנסה להקטין אותו, לצמצם את הנזק, אך הוא ממשיך, על כל אנבולד שני בולדים לפתע מופיעים, אני קורא במהירות, מרפרף, לא זוכר בכלל מה היה, הזיעה זולגת מהמצח אל המקלדת, רק שיתאפס כבר המספר הארור הזה, מחפש קיצורי דרך ומגביר מהירות אבל הוא חזק יותר ממני, חזק יותר מהחיים, הנה השתלטות המכונה מגיעה כמו אופיום להמונים רק שאנחנו אשמים וממשיכים להזין אותה ואת עצמנו מזרימים נהרות של מילים לים שלא נגמר ועולה על גדותיו עוטף אותנו מכל כיוון מטביע אותנו בזרם של רעיונות אי אפשר לנשום כבר רק לרוץ אחר הזרם הלא נגמר לנסות להספיק לנסות להבין נגמר האויר אני כבר לא רואה בעיניים.
נשברתי. אני מנסה להגמל. לקחת חזרה את השליטה על חיי. מצאתי את החבר הטוב החדש שלי. 
נו, בשביל זה גוללים מטה מהר מהר מהר, ונעצרים רק על מה בטעות הספקת לראות לפני שנעלם ועשוי להיות מעניין…
(אמרה זאתי שיש לה 118 פידים בגוגלרידר, ושפיותה מוטלת בספק, אבל סיימה את העבודה לפיש)
מבין בדיוק על מה אתה מדבר 🙂 זה סממן רציני לעידן האובראינפורמציה שאנו חיים בו, למידע שאנחנו קוראים רגע אחד וברגע שני נשכח מהזיכרון כי עברנו בינתיים על עוד כמה פוסטים.
כבר הסרתי מה-reader שלי בלוגים שמפרסמים פוסטים לעיתים תכופות מדי גם אם פעם בחודש יש שם משהו שממש ארצה לקרוא. מצד שני גם בלוגים שלא מפרסמים בהם כמעט כלום אף פעם מבאסים. צריך פשוט למצוא בלוגים שמפרסמים חומר טוב ובכמויות שאפשר לעכל, לא לעשות יותר מדי הרשמות ב-reader, ובתור כותב בלוגים לפרסם חומר במינון בריא.
ובטח שכפתור ה-mark all as read הוא הפיצ'ר הכי שווה ב-reader 😈
אתה מזכיר לי את אובססיית ה"להספיק לקרוא" שהייתה לי עם "הארץ".
מצד אחד, היה לי מנוי לעיתון. מצד שני, אני בחורה די עסוקה. מה שגרם לזה שלפעמים, למרבה הבעסה, אין לי ממש זמן לקרוא את העיתון.
ועדיין, המחשבה על פשוט לא לקרוא את העיתון ולזרוק אותו לפח הייתה נראית לי ממש שערורייתית, ולכן שמרתי את העיתון (ובעיקר את המוספים האהובים עלי) לזמן שבו יהיה לי זמן לקרוא אותם.
התוצאה הייתה שבדירה הקודמת שלי השארתי לשוכרים החדשים (שרצו לרצוח אותי, כמובן) "שולחן" אדיר מימדים באמצע המטבח שכולו עשוי מעיתונים ש"אתפנה מתישהו לקרוא".
רגע השחרור מהתפיסה הזו, ותחושת ההקלה של לזרוק את העיתון בסוף היום (בין אם נקרא ובין אם לא, אלא אם יש שם משהו שבאני ב-א-מ-ת רוצה לקרוא), שווה גם את בורות המידע שנחפרים בראשי אפילו ברגע זה.
COULDN'T AGREE MORE
כמו שאמר יודה, פשוט
LET IT GO.
כלומר, אם אתה מחפש פוסט מעניין, אל תעבור אחד אחד:
USE THE FORCE LUKE