העץ היה גבוה

מול מרפסת דירתי צומח עץ. גבוה, ירוק ועתיר עלים, ענפיו ממלאים את המרחב ופורצים לתוך החלון. טבע בלב העיר. אך לפני כשבוע, באחד הימים, חשכו עיניי – כמחצית מהעץ קוצץ באכזריות, קרחות צמחו בו מכל עבר, והוא נראה ככלבלב מסכן שגולח על לא עוול בכפו.

העץ

מסתבר כי השכנים בקומת הקרקע, משפחת חוזרים בתשובה צעירה, מבקשת לבנות סוכה בחצר הבניין. על הסוכה להיות (כנראה) תחת כיפת השמיים, ולכן הזמינו גנן נלהב שניסר וגזם וגדע ודלדל את העץ המפואר שלנו לשבר כלי עייף. אבוי.

אמנם ממסד דתי הוא בעיניי חטא גדול, אך אין לי דבר נגד אנשים שבחרו בדת, נגד חוזרים בתשובה, או נגד משפחות עם ילדים (בתנאי שאלה לא מרעישים לי מתחת לחלון, כמובן). להיפך, חלק מהיופי והקסם של תל-אביב טמון ברב-גוניות האנושית, במנעד הרחב של טיפוסים שעוברים מולך ברחוב. באזור שלי משפחות חרדיות לא מעטות (רובן של חוזרים בתשובה לדעתי), והחיים של כולם מתנהלים זה לצד זה בלי חיכוכים מיותרים, באווירת חיה-ותן-לחיות מרעננת. יש משהו משובב לב בלשמוע זמירות עולות מחלונות השכנים בארוחת ליל שבת, או בפרח חזנות שמתאמן בסילסוליו (במקלחת?).

אבל העץ, העץ! לא חבל? לא חראם?

ומשום מה זה כל כך מסתדר לי עם תדמית היהדות, לפחות זו החרדית. מן יהדות כזו גלותית, מסתגרת, של חדרים אפלים ועור לבנבן שלא ראה קרן שמש מזה עידן ועידנים. יהדות משובללת של מילים ושל ספרים שלא מוציאה את ראשה מהחלון, שבורחת מהעולם, מהחיים, מהטבע. יהדות שמעדיפה איזה כלל ערטילאי ומיושן על פני פלא הבריאה שמונח אל מול עיניה. זאת הבעיה עם הדת. במקום לפתוח אותך אל הפלא היא סוגרת אותך בקופסה קטנה וחשוכה, וגם מכריחה אותך לזרוק החוצה את כל העציצים.

_________________________________

אין כמעט תל-אביבי שלא אוהב את יום כיפור. השקט, הרוגע, האנשים שמסתובבים ברחובות בלי למהר, העיר הופכת לשכונה אחת גדולה, כולם מחויכים, מתהלכים, משוטטים, בלי שום דבר לעשות, בלי שום דבר לקנות. בהחלט היה אפשר להנהיג יום כזה עוד כמה פעמים.

מה שאותי תמיד מפתיע הוא כמות המשפחות והילדים שמסתובבים בחוץ. פתאום הרחובות מתמלאים בזוגות צעירים עם תינוקות ובילדים על גלגלים מכל הסוגים והמינים. איפה כולם ביום-יום? למה הם מסתתרים? רק ביום כיפור מתגלים עוד כמה מחלקיה הנסתרים מהעין של העיר.

6 תגובות בנושא “העץ היה גבוה”

  1. כשקניתי את דירתי בתל אביב, אחד השיקולים העיקריים היה עץ ענק שענפיו כמעט נכנסו למרפסת. למרות שהבית ממול היה קרוב מדי, כמעט ולא ראו אותו, אלא ציפורים.
    ויום אחד, חתכו. אין לי מושג למה. יש לי הרגשה שהשכנה מלמטה התלוננה שהוא עושה לה צל. אין דוסים אצלנו בבנין

  2. וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל־הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה׃ 7 וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת, בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת; וַתַּךְ אֶת־הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ׃ 8 וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית, וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל־רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף; וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי׃ 9 וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־יוֹנָה, הַהֵיטֵב חָרָה־לְךָ עַל־הַקִּיקָיוֹן; וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה־לִי עַד־מָוֶת׃ 10 וַיֹּאמֶר יְהוָה, אַתָּה חַסְתָּ עַל־הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא־עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ; שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה וּבִן־לַיְלָה אָבָד׃ 11 וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה; אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא־יָדַע בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה׃

להגיב על מודי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *