סוד, הבטחה, חלל

יש אנשים שיודעים את הסוד.

לא, לא מדובר על הסוד הזה, המזימה הקפיטליסטית במסווה פסאודו-רוחני שמתפשטת כאש בשדה קוצים נמוכי רוח. יש אנשים שיודעים את ה-סוד. את הדבר הזה שאי אפשר לדבר עליו. הקסם שמנצנץ בזוית העין כשהמבט לא ממוקד והמחשבה נפתחת אל העולם. אבל כמה שלא אנסה, עוזי וייל תמיד אומר זאת טוב יותר:

יש ואדם נולד כשהוא יודע סוד. משהו מוחלט וברור. שאי אפשר לבטא אותו כלל במלים, אבל המשהו הזה נוכח בכל מבט שהוא מביט כתינוק, בכל צווחת גיל או דמעת עלבון שהוא חווה כילד, בכל מסע, בכל אהבה, בכל פרידה שהאיש המבוגר עובר. וכמובן, בכל זיכרון שנזכר האיש הזקן. כשהוא חושב על אירוע בחייו, הוא לא חושב על הדבר עצמו, אלא על הסוד שהתגלה מאחורי הדבר. מעטים האנשים האלה, אבל הם קיימים.

מארק סטרנד, לדוגמה.

מארק סטרנד יודע את הסוד. עוזי וייל יודע את הסוד. עוזי וייל כותב על מארק סטרנד, אבל עבורי מה שהוא כותב על מארק סטרנד יכול להיאמר באופן שווה וצלול על עוזי וייל.

עוזי וייל מתרגם את מארק סטרנד. מארק סטרנד כותב על תרגום בתרגומו של עוזי וייל. מארק סטרנד אומר:

"אם תרגום הוא סוג של קריאה, של העברת בעלות או שינוי צורה משפה אישית אחת לאחרת, האם אין זה אפשרי אפוא לתרגם את עבודתו של מישהו לשפתו שלו? האם אין זה אפשרי לתרגם את שלי, או את וורדוורת', לסטרנדית?"

האם זהו סטרנד שמתורגם לויילית או וייל שמתורגם לסטרנדית? האם יש מארק סטרנד? עוזי וייל?

במשך תקופה ארוכה הייתי משוכנע שמארק סטרנד הוא פסבדונים של עוזי וייל. דמות בדיונית של משורר אמריקאי, עוד אחת משלל רוחות הרפאים של השער האחורי. אני עדיין לא בטוח שטעיתי.

לקרוא את מארק-סטרנד-עוזי-וייל זה להכנס לתוך הלב החסר של העולם. ליפול בצניחה חופשית אל החלל של עצמך. אתה יודע שזה שם, אתה מסוגל כמעט לגעת בזה, אבל תמיד כמעט. תמיד על קצה הלשון, כאפשרות לא ממומשת. העולם של סטרנד-וייל הוא תמיד אפשרות לא ממומשת. כך מתקיימת ההבטחה. בקצה של הדברים הכל אפשרי.

ומתוך מבט של משורר שיודע את הסוד (בתרגומו של סופר שיודע את הסוד) הנוכחות הנעלמת הזו נפרשת כמפה של עולם דמיוני מלא אוצרות. תילי תילים של מילים של סארטר על הוויה ואין מזדככים להם לשיר אחד שאומר הכל:

בשדה
אני היעדרו
של שדה
ככה זה תמיד.
היכן שאני נמצא
אני מה שחסר.

כשאני הולך
אני חוצה את האוויר
ותמיד
האוויר נכנס פנימה
למלא את החללים
בהם היה גופי.

לכולנו יש סיבות
לנוע.
אני נע
כדי לשמור על הדברים שלמים.