דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

שפה, מחשבה ואוטיזם

הפילוסופיה של הרוח (Philosophy of Mind) נמצאת במצב מיוחד. היא ממוקמת בתחום האפור שבין הפילוסופיה למדע, באותן דקות ראשונות של היווצרות מדע חדש, טרם ייפרד וייצא לדרכו העצמאית. ככזו היא אוספת לתוכה רעיונות, השערות ועדויות מתחומים רבים, על-מנת להתיכם יחדיו כחומר הגלם ממנו יעוצבו שבילי מחשבה חדשים.

אחד הנושאים המרתקים והמתסכלים בחקר התודעה הינו הקשר שבין השפה למחשבה, או בניסוח אחר, התפקיד שממלאת השפה (אם בכלל) בתוך מנגנוני החשיבה. זהו נושא מרתק בשל המקום המרכזי שתופסת השפה בחיינו, ובשל הקשר האינטואיטיבי-כמעט שאנו נוטים לייחס לשפה ולמחשבה. הוא מתסכל בגלל המעגליות החמקמקה של הניסיון לבחון את המחשבה ואת השפה מתוך עצמם. נושא זה מלווה את הפילוסופיה מתחילת דרכה, כשבמרכזו מחלוקת בין שתי גישות עיקריות. גישה אחת טוענת כי המחשבה קודמת לשפה, והשפה משמשת רק לתקשורת ולביטוי של מחשבות. גישה שנייה גורסת כי השפה קודמת למחשבה – אין מחשבה ללא שפה, וניתן להסביר באופן מלא את החשיבה כפעולה לשונית.

במהלך המאה ה-20, במקביל למפנה הלשוני ולתיאוריה של המודולאריות של מבנה המוח, הפכה לרווחת הגישה כי השפה משחקת תפקיד מרכזי בחשיבה. המחלוקת נסובה כיום בעיקר סביב השאלה על איזו שפה מדובר – האם זו השפה הטבעית (השפה המדוברת), או שמא קיימת שפה פנימית מיוחדת, "שפת המחשבה", שהיא הכלי המשמש אותנו לחשיבה.

אבקש לבחון מחלוקת זו דרך שני פילוסופים מרכזיים אשר חולקים את המחויבות למרכזיות השפה בחשיבה, אך חלוקים בשאלה אודות סוג השפה. הראשון, ג'רי פודור, דוגל בשפת מחשבה הנבדלת מהשפה הטבעית. לעומתו פיטר קרות'רס מגן על מקומה של השפה הטבעית כשפת המחשבה. לאחר מכן ברצוני לבחון את שתי העמדות לאור עדויות אשר נכתבו על-ידי אנשים אוטיסטים בדבר אופי המחשבה שלהם.

מדוע אוטיזם? במהלך שיטוטים באינטרנט נתקלתי במקרה במאמרים של אנשים אוטיסטים אשר מתארים את הצורה בה הם חווים את העולם כאוטיסטים (חלק גדול מהכותבים מאובחנים כבעלי תסמונת אספרגר או אוטיזם בתפקוד גבוה, אך חלקם גם אוטיסטים בתפקוד נמוך). בין השאר הם מתארים את צורת החשיבה שלהם, שכמעט תמיד מאופיינת כחשיבה לא-מילולית.

תיאורים אלה מהווים עדות אמפירית אשר מאירה באור שונה את הטיעונים של פודור ושל קרות'רס, ומעלה שאלות מעניינות לגבי הקשר בין שפה למחשבה. אמנם, מדובר בתיאורים של צורת חשיבה "חריגה", שאינה מאפיינת, כנראה, את רוב האנשים. אולם, לדעתי, דווקא בשל כך יכולות עדויות אלה להציג בפנינו אפשרויות ותובנות שקשה להגיע אליהן מתוך הסתכלות אשר שבויה בצורת חשיבה מילולית. בנוסף, בשל הקשיים בתפקוד הלשוני אשר מאפיינים את האוטיזם, מסוגלים אותם כותבים פעמים רבות להבחין באופן ברור בקשרים ובהבדלים שבין השפה והמחשבה.

מאחר שאני מבקש לתת מקום לקולם של האוטיסטים, אשתמש במונחים המשמשים אותם עצמם –אוטיסטים (או א"סים) הינם אנשי הספקטרום האוטיסטי. נ"טים הינם אנשים נוירו-טיפיקאליים (Neurotypical), כלומר, ה"רגילים".

שפת המחשבה של פודור

המטרה שעומדת מאחורי השערת שפת המחשבה היא לספק מודל אמפירי של התהליכים הקוגניטיביים של החשיבה. המודל אינו מטפל בכל סוגי החשיבה האפשריים, אלא מתמקד בחשיבה התכוונותית (האמנות ורצונות), שמוגדרת כטענות אודות העולם במבנה של משפטים מסוג "ב מאמין ש…", "ב חושב ש…" וכדומה. הטענה המרכזית של פודור היא כי המודל שמסביר חשיבה מסוג זה הוא מודל של תהליכים חישוביים אשר מתבצעים במערכת מייצגת. מערכת זו הינה בעלת מבנה של שפה, אך שונה מהשפה הטבעית. כלומר, תהליכי החשיבה מתבצעים בשפה פנימית מיוחדת, שפת המחשבה, אשר מכונה על-ידי פודור – "מנטליז" (mentalese).

חשיבה כתהליך חישובי הדורש שפה

כדי להראות כי החשיבה מתבצעת בשפה, טוען פודור בתחילה כי לצורך הסבר של התהליכים הקוגניטיביים המעורבים בהתנהגויות אנושיות אנו חייבים להניח קיום של מערכת מייצגת. הוא מציג כדוגמא שלד להסבר קוגניטיבי של דרך קבלת ההחלטות אצל בני אדם. הסבר כזה הינו באופן פשטני בעל הצורה הבאה: הפועל נמצא במצב מסוים; הוא מאמין שיש מספר אפשרויות להתנהגות; הוא מחשב את הסיכויים לתוצאות אפשריות שונות של ההתנהגויות האפשריות, ובוחר את ההתנהגות לפי סולם ההעדפות שהוא מייחס להן.

ההסבר המסוים שמציג כאן פודור אינו משנה – מה שהוא מבקש להראות הוא כי הסברים מסוג זה מציגים את התהליך הקוגניטיבי כסוג של תהליך חישובי (במקרה הזה, קבלת החלטה היא תהליך חישובי שמתבצע על אפשרויות של התנהגויות ושל תוצאות). תהליך כזה דורש דרך לייצג את הדברים עליהם מתבצע החישוב. במקרה הנוכחי, הפועל צריך להיות מסוגל לייצג לעצמו את המצב בו הוא נמצא, את ההתנהגויות האפשריות שלו, להבחין בין מאפיינים של התנהגות אחת להתנהגות אחרת, לייצג את התוצאות של כל אחת מההתנהגויות, וכן הלאה. כך שמודלים קוגניטיביים כאלו (ופודור מניח כי אלו מודלים שאין עליהם מחלוקת רבה) מחייבים באופן מובלע תהליכים חישוביים שמתבצעים על גבי מערכת מייצגת. ללא מערכת מייצגת לא ניתן לבצע תהליך חישובי, וללא תהליך חישובי אנו נותרים ללא מודל קוגניטיבי. פודור מאמץ כאן את המודלים החישוביים בחקר התודעה, שלטענתו הינם המודלים היחידים שיש בידינו אשר מצליחים להסביר מגוון של פעולות קוגניטיביות. הוא מצביע על כך שתהליכים חישוביים מתבצעים על סמלים, כך שאם אנו מעוניינים לקבל את המודל החישובי כהסבר לגיטימי לתהליכי מחשבה, עלינו לקבל גם את קיומה של מערכת סימבולית במחשבה, שעליה מתבצעים אותם תהליכים.

לאחר שקיבלנו את ההכרח במערכת מייצגת, עלינו לנסות ולבחון מה טיבה של מערכת כזו. פודור טוען כי המערכת הסימבולית החשיבתית צריכה להיות מורכבת דיה כדי לייצג את אינסוף המצבים הניתנים לייצוג. למשל, בדוגמה של קבלת ההחלטות, על המערכת לאפשר ייצוג של כל הסיטואציות, ההתנהגויות והתוצאות האפשריות. גם אם בפועל אין אנו מייצגים לעצמנו אינסוף מצבים, עדיין המערכת חייבת להכיל את היכולת לייצג אינסוף מצבים. מערכת מייצגת בעלת יכולת כזו, טוען פודור, היא למעשה סוג של שפה. מערכת סימבולית כזו צריכה להיות בעלת מבנה קומבינטורי שמאפשר ייצוגים אשר מורכבים מייצוגים אטומיים, כאשר התוכן הסמנטי של הייצוגים המורכבים הינו פונקציה של התוכן הסמנטי של הייצוגים האטומיים. כלומר, כדי לאפשר את המורכבות והיצירתיות הדרושים, המערכת הייצוגית צריכה להיות בעלת מאפיינים של שפה.

החשיבה, אם כך, מתבססת על מערכת סימבולית בעלת מאפיינים של שפה. כדי לחזק עמדה זו, מצביעים פודור ותומכיו על מאפיינים נוספים אשר משותפים לחשיבה ולשפה הטבעית. מאפיין אחד הוא היצרנות (productivity). כשם שהשפה מאפשרת לנו לבטא אינסוף משפטים שונים, כך אנו מסוגלים לייצג אינסוף מצבים שונים. אנו יכולים לחשוב אינסוף מחשבות ולייצר מחשבות חדשות שלא חשבנו קודם לכן באותו אופן שאנו מייצרים משפטים חדשים בשפה הטבעית.

מאפיין אחר (שלדעת פודור הוא מהותי ביותר) הוא השיטתיות (systematicity) המשותפת גם לשפה הטבעית וגם למחשבה. אנו מצפים מאדם שמבין את המשפט "הכסא עומד ליד השולחן" שיבין גם את המשפט "השולחן עומד ליד הכסא". כך גם לגבי החשיבה. מי שמסוגל לחשוב "הכלב רודף אחרי החתול" צריך להיות מסוגל לחשוב גם "החתול רודף אחרי הכלב". זהו מאפיין אמפירי של השפה והמחשבה, שמעיד על כך שמחשבות, כמו משפטים בשפה, מורכבות ממרכיבים נפרדים שמחוברים יחדיו באופן עקבי. הצירוף של יצרנות ועקביות מעיד על היכולת להרכבה סמנטית (semantic compositionality) שמשותפת לשפה ולחשיבה. המשפטים בשפה מורכבים מיחידות סמנטיות נפרדות (מילים), ובאופן דומה המחשבות מורכבות מיחידות סמנטיות נפרדות, שהן מושגים.

מדוע לא שפה טבעית?

עד כה הראה פודור כי אם ברצוננו לקבל מודלים חישוביים של תהליכים קוגניטיביים, עלינו לקבל כי תהליכי החשיבה מתבצעים בשפה. טענה זו עולה בקנה אחד עם התפיסה הפופולארית אשר רואה בחשיבה סוג של "דיבור פנימי" המתבצע בשפה אותה אנו דוברים. אינטרוספקציה נתפסת פעמים רבות כמתן תשומת לב למלל הפנימי שאליו איננו מודעים בשגרה. אולם פודור טוען כי השפה הפנימית בה מתבצעת החשיבה אינה יכולה להיות השפה אותה אנו דוברים, אלא היא שפה פנימית ייחודית אשר קודמת לכל שפה אחרת.

טיעון אחד שמציג פודור (ושלדעתו צריך להיות מספק כשלעצמו) הוא שקיימים יצורים שאינם דוברי שפה אך חושבים – בעלי-חיים ותינוקות. פודור אינו נכנס לשאלה מה היא מחשבה והאם אפשר באמת לייחס מחשבה לבעלי-חיים. הטענה שלו היא כי המודלים החישוביים, דוגמת זה שהוצג עבור תהליך קבלת החלטות, הינם המודלים היחידים שמצויים ברשותנו על מנת להסביר תהליכים קוגניטיביים, הן אצל בני-אדם והן אצל בעלי-חיים (גם אם אלו יהיו תהליכים פשוטים יותר). אפשר להכחיש קיומם של תהליכים קוגניטיביים אצל בעלי-חיים ואצל תינוקות, אך זו נראית לפודור טענה לא רצינית. אם אנו מניחים כי גם לבעלי-חיים ולתינוקות יש תהליכים קוגניטיביים, הרי שהמודל שמסביר אותם הוא המודל החישובי, ומודל כזה, כמו שהראינו, מניח קיומה של שפה. מכיוון שאין שום דבר במודל אשר מניח כי שפה כזו צריכה להיות השפה שמשמשת לתקשורת, אנו יכולים להשתמש בו גם כדי להסביר את תהליכי החשיבה אצל בעלי-חיים ותינוקות שאינם בעלי שפה. אך המסקנה מכך היא כי השפה הפנימית המשמשת לתהליכי החשיבה אינה השפה המדוברת.

פודור מעלה גם טיעון מורכב יותר לכך ששפת המחשבה הינה נפרדת מהשפה הטבעית, וכן לכך שהיא מולדת ולא נלמדת. טיעון זה, בקווים כלליים, יוצא מתוך עמדתו של פודור כי למידת מושגים מתבצעת דרך תהליך של השערות ומבחנים – המושג "מתחזק" או "נחלש" תוך היזון חוזר מול גירויים חיצוניים. עמדה זו כשלעצמה מחזקת את השערת שפת המחשבה, מכיוון שלמידת מושגים כזו מחייבת אמצעי לייצג את הגירויים החיצוניים, את מידת החיזוק שהם מספקים, ואת ההשערות העתידיות, כלומר – מערכת סימבולית דמוית שפה. על בסיס עמדה זו בוחן פודור תהליך של למידת שפה. לטענת פודור, למידת שפה כוללת למידה של הכללים (תנאי האמת) של הפרדיקטים המשמשים בשפה, דרך תהליך של השערות ומבחנים אשר דומה לתהליך למידת המושגים. אולם, אומר פודור, לא ניתן ללמוד תנאי אמת של פרדיקט ללא דרך לייצג את הפרדיקט ואת תנאי האמת שלו. אנו זקוקים לשפה בכדי ללמוד שפה. טענה זו תקפה, לטענת פודור, גם בלמידה של השפה הראשונה. לא ניתן ללמוד שפה ראשונה ללא מערכת שמסוגלת לייצג את הפרדיקטים בשפה זו ואת תנאי האמת שלהם. כלומר שבתהליך למידת השפה הראשונה צריכה להיות קיימת כבר מערכת מייצגת חזקה מספיק שתאפשר את הייצוג הדרוש לצורך למידת שפה. מכאן שמערכת מייצגת זו, השפה הפנימית של המחשבה, היא מולדת ולא נלמדת.

לחשוב בשפה טבעית

קרות'רס מבקש להגן על העמדה לפיה החשיבה האנושית מתבצעת בשפה הטבעית אותה אנו דוברים. טענתו של קרות'רס, להבדיל מהטענה החזקה כי כל החשיבה מתבצעת בשפה, היא כי רק חלק מהחשיבה מתבצע בשפה הטבעית. חלק זה הוא החשיבה ההתכוונותית המודעת, ולטענתו יש הכרח טבעי (להבדיל מהכרח מושגי או מטאפיזי) כי חשיבה זו מתבצעת בשפה. טענה זו מעוגנת בתיאוריה של קרות'רס לפיה המודעות מוסברת כחשיבה רפלקסיבית, כלומר אלה הן מחשבות אשר זמינות באופן רפלקסיבי לחשיבה נוספת. דרך ההגנה על עמדה זו מבקש קרות'רס לתת תוקף מחודש לשיטת העבודה של הפילוסופיה האנליטית. אם השפה הטבעית היא האמצעי בו מתבצעת החשיבה, אזי ניתוח של המושגים בשפה הוא דרך לגיטימית לחקר התודעה ומושגיה.

נקודת המוצא של קרות'רס משותפת לזו של פודור. הוא מקבל את עמדתו של פודור בדבר המאפיינים הלשוניים שמייחדים את החשיבה ההתכוונותית (יצרנות, עקביות ומורכבות סמנטית), אשר ההסבר הטוב ביותר להם הוא כי חשיבה כזו מתבצעת על-ידי משפטים, כלומר בשפה. אולם קרות'רס טוען כי משפטים אלה אינם משפטים בשפה פנימית מיוחדת, אלא הינם משפטים בשפה הטבעית. קרות'רס מציג מספר עדויות אשר תומכות בעמדה כי השפה הטבעית משמשת למחשבה. מקום מרכזי בין עדויות אלה הוא נותן לעדויות המתקבלות מאינטרוספקציה – מדיווח עצמי אודות תהליך החשיבה. אמנם, אומר קרות'רס, אינטרוספקציה אינה חפה לחלוטין מטעויות, אך עם זאת היא נתפסת על-פי רוב כאמינה מספיק בכדי לסמוך עליה, ולכן יש לתת מקום לעדויות המתקבלות ממנה.

אינטרוספקציה נכונה, אומר קרות'רס, צריכה לבחון את השימוש שלנו במשפטים, ולא במילים בודדות. לדעתו זאת הטעות שכתוצאה ממנה נדמה פעמים רבות כי המחשבה מורכבת מדימויים ויזואליים – כשאנו מתבוננים בחשיבה אודות מושג בודד אנו נוטים ליצור תמונה ויזואלית של המושג. אך מושגים ומילים יש לבחון תמיד בתוך קונטקסט, כחלק ממשפטים. כאשר אנו בוחנים את המחשבות שלנו תוך כדי דיבור ושימוש במשפטים, אנו מגלים כי לא ניתן לבצע הפרדה בין המחשבה לבין הביטוי של המשפט. אנו לא מסוגלים לזהות תהליך קוגניטיבי שעומד בנפרד מהגיית המשפט עצמו. בדומה, כאשר אנו בוחנים את החשיבה של מחשבה כלשהי, לרוב נגלה כי היא מתבצעת בדיבור פנימי, כלומר בייצוג פנימי של משפט בשפה הטבעית.

תימוכין נוספים לכך מוצא קרות'רס במחקר שהתבצע על טיבן של מחשבות מזדמנות, ממנו עולה כי ביותר מחצי מהתשאולים רוב הנחקרים חוו דיבור פנימי (אם כי הם חוו לעיתים גם מחשבות ויזואליות, רגשות, ומחשבות לא-מילוליות). דוגמה אחרת שמביא קרות'רס היא שאנשים שלומדים שפה שנייה מדווחים פעמים רבות על שלב בתהליך הלימוד שבו התחילו לחשוב ולחלום בשפה שלמדו. כל העדויות הללו מחזקות, לדעת קרות'רס, את התפיסה כי החשיבה המודעת שלנו מתבצעת על-ידי ייצוג פנימי של משפטים בשפה הטבעית.

קרות'רס מתמודד בהרחבה עם טיעוניו של פודור בזכות שפת מחשבה אשר נפרדת מהשפה הטבעית. ארצה להתמקד בשניים מהטיעונים של קרות'רס אשר עונים לטיעוניו של פודור שהוצגו בפרק הקודם.

קרות'רס מתייחס לטיעונו של פודור בדבר בעלי-חיים ותינוקות, אשר הינם בעלי מחשבה אך אינם בעלי שפה מדוברת. טענתו של קרות'רס היא כי גם אם בעלי חיים אכן חושבים במנטליז, עדיין לא נובע מכך כי בני-אדם חושבים באותו אופן. אפשר כי זהו חלק מההבדל בין התודעה האנושית לזו של בעלי-חיים אחרים, ומכאן גם היתרון ביכולות החשיבה של בני-אדם. לגבי תינוקות, אומר קרות'רס, ייתכן כי אופן החשיבה הראשוני הוא אכן במנטליז, בדומה לבעלי-חיים. אולם על בסיס יכולת חשיבה ראשונית זו מתפתחת מערכת חשיבה מורכבת יותר, שפועלת באמצעות השפה הטבעית. קרות'רס מסביר כי בהתאם לתפיסתו, החשיבה שמתקיימת בתינוקות ובבעלי-חיים, אשר עשויה להיות במנטליז, היא חשיבה לא מודעת. אצל בני-אדם בוגרים מתפתחת חשיבה מסדר גבוה יותר. זוהי החשיבה המודעת, והיא יכולה להתקיים בזכות ההתפתחות של חשיבה אשר עושה שימוש בשפה המדוברת.

התשובה של קרות'רס לטיעון למידת השפה של פודור נוגעת במהות התהליך של למידת שפה. קרות'רס אומר כי בעוד שבבסיס הטיעון של פודור עומדת התפיסה כי למידת שפה היא למידה של "מה", כלומר למידה של ידע טענתי, הרי שלמעשה ללמוד שפה משמעו ללמוד "איך", כלומר לימוד של יכולת, כמו ללמוד לרכב על אופניים. כמו שאין אנו מצפים ממי שלומד לרכב על אופניים שינסח השערות בדבר אופן הרכיבה על אופניים, כך מי שלומד שפה אינו מנסח השערות וטענות אודות למידת השפה. לימוד של שפה ראשונה, לפיכך, אינו מצריך ניסוח השערות ומבחנים אודות משמעותם של מושגים, כמו שרואה זאת פודור, אלא הוא כרוך בלימוד היכולת לעשות שימוש במילים באופן נכון. זהו לימוד דרך פעולה, ולא לימוד דרך שפה. בנוסף לכך, קרות'רס טוען כי תהליך למידת השפה עצמו הוא תהליך לא מודע, ולכן אפשרי כי הוא אכן מתבצע במנטליז, כמו שחושב פודור. אולם החשיבה המודעת היא כבר חשיבה שמתבצעת בשפה הטבעית, ומתאפשרת בזכות קיומה של שפה זו.

מדוע אי אפשר לחשוב בתמונות

גם פודור וגם קרות'רס נותנים מקום מיוחד לשלילת האפשרות כי החשיבה מתבצעת באופן ויזואלי – בתמונות. יש לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא כי מתוך אינטרוספקציה, החשיבה הויזואלית היא המתחרה העיקרית מול החשיבה המילולית. כשם שאנו "שומעים" משפטים במחשבה, כך אנו גם "רואים" תמונות, ומחשבות מזדמנות הינן פעמים רבות מחשבות ויזואליות. הסיבה השנייה היא כי היכולת הייצוגית של תמונות מציבה אותן כמועמד הגיוני לתפקיד המערכת המייצגת של החשיבה. מסיבות אלה החזיקו רבים (בעיקר אמפריציסטים) במהלך ההיסטוריה הפילוסופית בעמדה כי המחשבות הינן תמונות מנטאליות, וכי הן מקבלות את התכונות הסמנטיות שלהן מיכולת הדמיון של התמונה (היכולת 'להיראות כמו משהו'). לאור עדויות האוטיסטים שיובאו בהמשך, ארצה להרחיב לגבי הטיעונים של שניהם נגד האפשרות של חשיבה ויזואלית.

עיקר הטיעונים תוקפים את ההנחה כי תכונת ה'דמיון לדברים' של תמונות מאפשרת להן לשאת משמעות סמנטית. קרות'רס מצביע על כך כי ללא מידע מוקדם, תמונה מנטאלית מציגה רק מראה חיצוני של אובייקט. אולם מושגים רבים אינם בעלי מראה חיצוני, כמו מושגים לוגיים (וגם, או), מושגים של זמן (מחר, לפני שנה), ומושגים מופשטים (אינפלציה, דמוקרטיה). מעבר לכך, מושגים רבים הם אמנם בעלי מראה, אך המשמעות שלהם אינה מיוצגת במלואה על-ידי מראה חיצוני זה. למשל – "בית ספר". לבית ספר יש מראה חיצוני, אולם משמעות המושג (מקום שמוכר על-ידי משרד החינוך שבו ילדים לומדים וכן הלאה) אינה מסתכמת במראה הבניין עצמו, ואפילו לא בתמונה של הבניין כשהוא רוחש ילדים. מסיבות אלה נובע, לטענת קרות'רס, כי תמונה לא מסוגלת לשאת כלל תוכן של מחשבה או של טענה, אלא היא יכולה לשמש רק כאמצעי ויזואליזציה משלים אשר משמש במקביל לחשיבה המודעת בשפה (למשל, כאשר אני מנסה לדמיין לעצמי את הדרך הקצרה ביותר הביתה).

פודור מרחיב בנושא זה ומבקש להראות כי לא ניתן לייצג משפטים באמצעות תמונות. הוא שואל כיצד תראה תמונה שמייצגת את המשפט "דוד הוא שמן". בהנחה שדוד הוא גם שמן וגם גבוה, מה יבדיל בינה ובין תמונה שמייצגת את המשפט "דוד הוא גבוה"? ואיך נדע שהתמונה לא מבקשת בעצם לייצג כי "דוד עומד"? איך אנו יכולים לדעת באילו פרטים מן התמונה עלינו להתמקד, מה רלוונטי ומה לא?

הבעיה, לדעת פודור, היא חוסר היכולת של תמונה לייצג מצבים בעלי ערכי אמת. מחשבות, טוען פודור, יכולות להיות אמיתיות או שקריות, כמו משפטים. תנאי האמת של המחשבות מתקבלים באמצעות השמה של תכונה מסוימת על אובייקט כלשהו. כשאנו טוענים "דוד הוא שמן" אנו מבודדים את תכונת הגודל הרוחבי של דוד, ולא מתייחסים לגובה שלו, למשל. אבל תמונות מכילות יותר מדי פרטים, הן לא מאפשרות לנו לבודד את התכונה המבוקשת. לכל תמונה אנו יכולים למצוא טענות לפיהן היא אמיתית, וגם כאלה שלפיהן היא שקרית. כלומר, לתמונות כשלעצמן, ללא מידע נוסף שמכוון אותנו לתכונה מסוימת, אין ערכי אמת, ולכן אין הן יכולות לייצג משפטים ומחשבות.

עמדה חלשה יותר יכולה להניח כי התמונות אינן מייצגות משפטים שלמים אלא רק את המילים אשר מרכיבות משפטים (או מחשבות), כלומר שפה שהמילים בה מיוצגות באמצעות תמונות. פודור מתנגד גם לעמדה כזו, בטענה שגם כאן האופן שבו התמונה 'נראית כמו' האובייקט אינו מספיק כדי לתת הקשר מלא של הצבעה על אובייקט. דרוש לנו תיאור נוסף שיספק את האופן שבו יש לעשות שימוש בתמונה. קרות'רס מצידו טוען כי מחשבה שעושה שימוש בתמונות כסמלים במקום מילים דומה למעשה למחשבה באמצעות השפה המדוברת. התוכן של מחשבה כזו נקבע לפי המשפט כולו, ולא לפי הדמיון של התמונה לאובייקט מסוים. מחשבה כזו תשקף את החוקיות של השפה המדוברת, ולדעת קרות'רס תצטרך גם להילמד דרך שימוש בשפה הטבעית.

לחשוב בתמונות ובדרכים אחרות – עדויות של אוטיסטים

העדויות שיובאו להלן אינן רבות. ניתן למצוא כתיבה לא מעטה של אוטיסטים ברשת האינטרנט, אך לא רבים מהם עוסקים בתהליכי החשיבה שלהם. אין זה מפתיע – לא רבים גם הנ"טים העוסקים בתהליכי החשיבה שלהם. אולם אם אנו מקבלים את עמדתו של קרות'רס כי יש להתייחס במידה של רצינות לאינטרוספקציה אודות תהליכי חשיבה, הרי שעדויות מעטות אלה מספקות לנו הצצה יוצאת דופן למרחב האפשרויות המופלא שמייצר המוח האנושי.

הדבר הראשון שבולט לעין בעדויות אלה הוא כי כולם מתארים צורת חשיבה לא-מילולית, חשיבה בשפה "פרטית" אשר שונה מהשפה ה"טבעית". זהו אחד מהמאפיינים הבולטים של חשיבה אוטיסטית. ד"ר טמפל גרנדין, אוטיסטית שכותבת רבות אודות תהליך החשיבה שלה, מחלקת (בעקבות שיחות עם מאות אוטיסטים) את צורת החשיבה שמתגלית בקרב אנשי הספקטרום האוטיסטי לשלוש קטגוריות לפחות:

  1. חשיבה ויזואלית: אנשים שהחשיבה שלהם מתבצעת בתמונות. אופי התמונות ורמת הפירוט שלהן משתנים מאדם לאדם. אצל חלקם אלה תמונות דוממות, אצל חלקם תמונות תלת-ממדיות ונעות.

  2. חשיבה יחסית (מוזיקלית / מתמטית): אנשים אלה אינם רואים תמונות אלא תבניות ויחסים, לרוב בין מספרים או צלילים (או לפעמים יחסים מרחביים).

  3. חשיבה מילולית-לוגית: אנשים שחושבים באמצעות מערכת סימנים לוגית, או בעזרת קיטלוג של פרטים וקטגוריות מילוליות (לרוב קטגוריות פרטיות בעלות הגיון פרטי).

לכאורה די בכך בכדי להפריך את טענתו של קרות'רס כי יש הכרח טבעי לקיום של חשיבה מודעת בשפה המדוברת. אך כדי לבחון טוב יותר האם כך הדבר, ומה המשמעות לגבי תיאורית המנטליז של פודור, יש לבחון עדויות אלה באופן מפורט יותר. לשם כך אסקור תחילה את עיקרי העדויות הנוגעות לתהליכי החשיבה האוטיסטית ולהתמודדותם עם השפה הטבעית, ולאחר מכן אדון בהשלכות לגבי טענותיהם של פודור וקרות'רס.

לחשוב בתמונות

ד"ר טמפל גרנדין, שאובחנה בילדותה כאוטיסטית, היא בעלת תואר שלישי במדעי בעלי-החיים, ואחראית לתכנונם של חלק גדול מהמתקנים המשמשים לטיפול בבעלי-חיים בתעשיית המשקים החקלאיים בארצות-הברית. גרנדין מייחסת את ההבנה הייחודית שלה אודות בעלי-חיים ואת הצלחותיה בתכנון מתקנים לאופן הויזואלי בו פועלת החשיבה שלה.

עבור גרנדין, מילים הן שפה שניה:

"I think in pictures. Words are like a second language to me. I translate both spoken and written words into full-color movies, complete with sound, which run like a VCR tape in my head. When somebody speaks to me, his words are instantly translated into pictures."

תהליך החשיבה של גרנדין מורכב מסרטים תלת-ממדיים מפורטים, עליהם היא מסוגלת להפעיל מניפולציות והרכבות. זהו תהליך בעל מאפיינים יצרניים:

"I create new images all the time by taking many little parts of images I have in the video library in my imagination and piecing them together."

גרנדין מתארת לדוגמא את האופן בו היא משתמשת ביצרנות ויזואלית במהלך עבודתה. הזיכרון של גרנדין מכיל "סרטי וידאו" מקוטלגים של כל פריט בו נתקלה במהלך עבודתה. גרנדין משווה זאת למנוע חיפוש תמונות באינטרנט – החשיבה שלה מאחזרת תמונות אשר קשורות באופן אסוציאטיבי למילה שהיא מחפשת. לזיכרון מתווספות תמונות דרך חוויות מוחשיות, או כתמונות שתורגמו מתוך מידע טקסטואלי שהיא קראה. כדי לתכנן מתקנים חדשים היא שולפת פיסות של מידע ויזואלי מהזיכרון, ומצרפת אותן יחדיו ליצירת דבר חדש.

גרנדין מתארת את היחסים שבין החשיבה הויזואלית שלה לבין המנגנון שקשור לשפה המדוברת. היא מדמה את החלק הוויזואלי של המוח שלה למחשב. זהו תהליך החשיבה העיקרי. את החלק העוסק בשפה מדוברת היא חווה כנפרד לחלוטין. חלק זה היא מדמה למפעיל של המחשב, שמשתמש בשפה פשוטה ולא-תיאורית למתן "הוראות הפעלה" לחלק הוויזואלי. החלק הלשוני שולח הוראות חיפוש (מציאת הדימויים הויזואליים שקשורים למילה מסוימת); מתרגם את התמונות חזרה לשפה לצורך תקשורת עם אנשים אחרים; ונותן הוראות פשוטות כמו מתי לעצור את החיפוש הוויזואלי. גרנדין אומרת כי החלק הלשוני מכובה לחלוטין בלילה לפני השינה, ואז התמונות שהיא רואה ברורות הרבה יותר והיא מקבלת את הרעיונות הטובים ביותר שלה.

גרנדין מפרטת את הקשיים של אדם בעל חשיבה ויזואלית בהתמודדות עם השפה המדוברת. היא אומרת כי המילים הקלות ביותר ללימוד הן שמות עצם, מכיוון שהן ניתנות לייצוג ישיר על-ידי תמונות. ככל שהמילה קשה יותר לייצוג ויזואלי, כך קשה יותר ללמוד אותה. למילות יחס מרחביות (כמו "מעל" ו"מתחת" ) לא הייתה משמעות עבור גרנדין עד שלמדה להצמיד להן דימוי ויזואלי (עד היום כשהיא שומעת את המילה "מתחת" היא רואה עצמה מתחת לשולחן בבית-הספר במהלך תרגול של התגוננות מהפצצה אווירית). מילות קישור מהוות עבורה בעיה. כילדה גרנדין השמיטה מילים כמו "is" ו-"the" כיוון שהיו חסרות משמעות, וגם כיום ההטיה "to be" היא חסרת מובן עבורה. כאשר היא קוראת, גרנדין מתרגמת את הטקסט לסרטים מנטאליים, אולם היא מתקשה לתרגם טקסט שאינו בעל משמעות קונקרטית. כך למשל היא אינה מצליחה להבין לעיתים ספרים בפילוסופיה או מאמרים שעוסקים בתחזיות עתידיות אבסטרקטיות.

כדי להבין מושגים אבסטרקטיים, גרנדין צריכה לתרגם אותם לסמלים ויזואליים. כשהיא חושבת על המושג "שלום" היא רואה יונה, מקטרת שלום אינדיאנית וכתבת טלוויזיה על חתימה של חוזה שלום. המושג "כנות" מיוצג על-ידי תמונה של אדם אשר מניח את ידו על ספר תנ"ך בבית משפט.

מושגים הנוגעים להתנהגות חברתית מהווים בעיה מיוחדת עבורה. כילדה וכנערה גרנדין התקשתה להבין את הרעיון של "להסתדר עם אנשים" מכיוון שלא הצליחה לתרגם אותו לסימן ויזואלי. גרנדין אומרת כי בעיית התרגום לא הייתה בעלת משמעות אינטלקטואלית בלבד, אלא גררה השלכות מעשיות מהותיות – הקשיים החברתיים של גרנדין נבעו במידה רבה מחוסר היכולת להבין רעיונות חברתיים בסיסיים. התמונה שתייצג את הרעיון עלתה לבסוף כשגרנדין ניקתה חלונות בקפיטריה בזמן היותה סטודנטית. היא ניקתה דלתות הזזה מזכוכית ונתקעה בין שתיים מהן, והייתה צריכה לזוז בזהירות לאחור כדי לצאת מבלי לשבור את הדלת. אז לפתע הבינה שמערכות יחסים מתנהלות באופן דומה – יש לגשת אליהן בזהירות כי הן נשברות בקלות.

גרנדין מציינת כי במקרים קשים יותר של אוטיזם הסמלים של מושגים אבסטרקטיים יכולים להיות קשים יותר להבנה חיצונית, מכיוון שהם קשורים לחוויות פרטיות לחלוטין. היא מתארת מקרה של ילדה אוטיסטית שהשתמשה במערכת ויזואלית שכללה ציור של דלתות ועננים לצורך סיווג של דברים כ"טובים" ו"רעים". דברים טובים כמו מוזיקת רוק קיבלו ציון של ארבע דלתות ואפס עננים. דברים רעים, כמו שפה מדוברת, קיבלו ציון של אפס דלתות וארבעה עננים.

תהליך יצירת מושגים כלליים מהווה גם הוא קושי עבור גרנדין. השלב הראשון, אומרת גרנדין, הוא ללמוד ליצור קטגוריות של דברים, תוך יכולת לתקן את הקטגוריות על בסיס מידע חדש. בתור ילדה, גרנדין הבחינה בין כלבים וחתולים לפי גודל. הסיווג הזה נכשל כששכניה קיבלו כלב קטן. היא נאלצה למצוא מאפיין ויזואלי חדש לסווג לפיו, וגילתה שלכל הכלבים יש אף בצורה מסוימת. צורת האף הפכה להיות למאפיין לפיו יכלה עתה ליצור מחדש את הקטגוריות של כלבים וחתולים.

היכולת ליצור קטגוריות היא זו שמאפשרת לגרנדין להבין מושגים. היא אומרת כי המחשבה שלה לא מכילה מושגים "כלליים", אלא כי מושג עבורה הוא אוסף של תמונות שהן תמיד פרטיקולריות. למשל, המושג "כלב" אינו מייצג כלב אבסטרקטי, אלא הוא מצביע לקטגוריה המכילה את תמונות כל הכלבים שגרנדין ראתה אי-פעם, מסודרים לפי סדר כרונולוגי. קטלוג הכלבים ממשיך לגדול עם כל כלב חדש בו היא נתקלת.

תהליך קבלת ההחלטות אצל גרנדין מתבצע גם הוא באופן ויזואלי. גרנדין נותנת דוגמא לאופן בו הוא קורה:

"On a bright, sunny day, I was driving to the airport when an elk ran into the highway just ahead of my car. I had only three or four seconds to react. During those few seconds, I saw images of my choices. The first image was of a car rear ending me. This is what would have happened if I had made the instinctive panic response and slammed on the brakes. The second image was of an elk smashing through my windshield. This is what would have happened if I had swerved. The last image showed the elk passing by in front of my car. The last choice was the one I could make if I inhibited the panic response and braked just a little to slow the car. I mentally 'clicked' on slowing down and avoided an accident. It was like clicking a computer mouse on the desired picture."

עדויות נוספות

טוני לנגדון, איש מחשבים מאוסטרליה, מתאר צורת חשיבה ויזואלית ששונה קצת מזו שמתארת טמפל גרנדין. תהליך החשיבה הויזואלי של לנגדון מכיל תמונות אשר מורכבות משני סוגים של מרכיבים. הראשון הוא "אובייקטים" – אלה מרכיבים ויזואליים שמייצגים רעיונות, מושגים או עצמים פיזיקאליים. עצמים פיזיקאליים מיוצגים על-ידי תמונה של עצמם. מושגים ורעיונות שניתנים להבעה בשפה מיוצגים על-ידי סמלים (הכוונה כנראה לתמונות קונקרטיות). בנוסף, לנגדון מתאר אובייקטים אבסטרקטיים שמייצגים מחשבות אותן הוא אינו יכול לתרגם למילים.

המרכיב השני הוא "פעולות". פעולות יכולות לתאר תנועה, וכן טרנספורמציות לוגיות או מהלך של מחשבה. מחשבה היא תמונה שמורכבת משילוב של אובייקטים ופעולות. התמונות יכולות להיות נייחות כמו צילום או דינאמיות כמו סרט, והן יכולות להתקיים בשניים או בשלושה ממדים (לנגדון אומר כי הוא מבצע ניסיונות ליצור גם תמונות מחשבה בארבעה ממדים).

את הזיכרון שלו מתאר לנגדון כמאגר נתונים של התנסויות, בו המידע נשמר בצורה מובנית ומקוטלגת. כמו גרנדין, גם לנגדון משתמש בדימוי של רשת האינטרנט – המידע במאגר מקושר ברשת של קישורים הדדיים הדומים לקישורים של דפי אינטרנט. רוב המידע נשמר באופן ויזואלי, והוא זמין לתהליך המחשבה שלנגדון מתאר. המידע נשמר בצורה "מכווצת". מידע חדש אינו נשמר במלואו, אלא, במידת האפשר, בתור קישורים למידע שכבר קיים במאגר, תוך שימוש במספר המינימאלי האפשרי של אובייקטים ויזואליים וקישורים. לנגדון מציין כי אופן זיכרון זה מגביל אותו בזכירת פרטים מדויקים של התנסויות.

לנגדון מתאר את האופן בו הוא מגיב לשפה:

"If I'm responding to external information (like you're talking to me), the words are translated into objects and elements. Basically, objects represent nouns. Adjectives either modify the objects or become actions, and verbs always become actions. As the visual representation is built, it is re-read, along with any new information, to get the context correct (the same words in a different context can lead to an entirely different image). … If the words follow a story pattern, the image is manipulated, like a movie or simulation in real time, to follow the words. The exact behavior of the simulation/movie is determined by a combination of the incoming information and relevant experiences; the latter often determines the rules by which the image is manipulated. This process, despite the number of words it takes to describe (poorly!) is quite fast, often almost real time. That, in itself, leads to some odd side effects, such as butting in, because I have an answer before I've heard the whole story."

אמאנדה באגס היא אוטיסטית בתפקוד נמוך. היא משוללת כישורי דיבור, אך משתמשת בכתיבה ובמחשב כאמצעי תקשורת. באגס כותבת בלוג פורה, וכן יוצרת סרטוני וידאו קצרים דרכם היא מתארת את עולמה.

צורת החשיבה שמתארת באגס היא חשיבה מרחבית שמכילה מערכת של יחסים בחלל רב-ממדי:

"The symbolic level of representation inside my mind is like a big, dark (non-visual) collection of things in a multi-dimensional (sometimes 2, sometimes 3, sometimes, 4, and so on) space. These things have qualitative and quantitative differences within them. I have spatial "maps" of everything I do, from the internal workings of my mind to the external world. My map of my neighborhood, to use an example of something that many people use maps for, contains no "pictures" of houses. It is "dark" – no pictures – and contains locations in space. I do not make these maps on purpose."

באגס מציינת את הקושי להתמודד עם מילים בשפה שלא ניתנות לתרגום למערכת המחשבתית שלה:

"There are some words I have immense difficulty in remembering the meaning of. These are ones that, for whatever reason, I cannot find a lasting spatial representation for. These are words like "ontology" and many other words I have encountered in philosophy class. If I can 'spatial-ise' them then I can use them, and if I cannot spatial-ise them I have a lot of trouble."

רונן גיל, איש מחשבים ישראלי המאובחן כבעל תסמונת אספרגר, מתאר צורת חשיבה העושה שימוש במערכת של סימנים לוגיים. בתכתובת דואר אלקטרוני שניהלתי עמו ניסה גיל להבהיר את אופן החשיבה שלו:

ש: האם אתה יכול לתאר את תהליך החשיבה שלך?

ת: אני לא ממש יכול לתאר את אופן החשיבה שלי במילים (בעיקר היות וזהו מעין תרגום כשלעצמו) אבל אני חושב שהדבר הכי קרוב שקיים בעולם החיצון (העולם שאיננו הפנימיות שלי, או, מחוץ למה שנהוג לכנות – בעיקר מתוך חוסר הבנה ובורות – הבועה שלי) שיכול לתאר את תהליך המחשבה שלי, הוא סימנים לוגיים. אולם דבר זה שונה לא רק בין אוטיסטים למי שאינם אוטיסטים אלא אף מאוטיסט לאוטיסט.

ש: איך היית מתאר את השימוש שלך בשפה הטבעית? האם יש לשפה מקום בחשיבה או שהיא משמשת אך ורק לתקשורת חיצונית?

ת: לשפה, במובן המקובל של המילה, אין שום מקום בתהליך החשיבה שלי. בכל פעם שאני צריך להעביר את מחשבותיי מתוך עולמי אל העולם החיצון (בעיקר לצרכי תקשורת עם אחרים), על תוצרי מחשבות אלה לעבור עיבוד נוסף (הדומה במהותו לתרגום) לשפה. את התהליך עצמו לא ניתן לתרגם כלל. אך את התוצרים, לעיתים כן. אין זה משנה כלל אם זה לעברית, לאנגלית, לערבית או לכל שפה אחרת.

ש: האם היית מתאר את החשיבה שלך כמתבצעת בסוג של שפה פנימית? האם תהליך החשיבה כולל את היכולת להשתמש באלמנטים בסיסיים (סוג של מילים) כדי להרכיב אלמנטים מורכבים יותר (שהם כמו משפטים)?

ת: אני לא נוהג להתייחס אל הגורמים בתהליך המחשבה שלי כאל שפה, אלא כאשר אני נדרש לדבר אודותיהם. המילה הקרובה ביותר לתיאור הגורמים בתהליך המחשבה שלי היא שפת תכנות. אני סבור, שזו אחת הסיבות המרכזיות למשיכתם של אוטיסטים רבים אל עולם המחשבים. הדבר הכי קרוב בחיי היום יום של האדם המודרני בעולם החיצון לתהליך המחשבה שלי, הוא תוכנה מורכבת ביותר. זו תוכנה שאין לה מטרה ייעודית מלבד תוצר המחשבה (והמטרה של המחשבה הספציפית). יש ב"שפה הפנימית" שלי סימנים פשוטים המרכיבים סימנים מורכבים יותר. ובכך זה כן דומה לאותיות, הברות, מילים, משפטים, פסקאות וכן הלאה. רק שבשפה, לא יכולתי ללכת עוד הרבה מעבר לזה, בעוד שבתהליך המחשבה שלי, זה הרבה הרבה יותר מורכב וארוך. תוצר המחשבה מאוד דומה לפונקציה המובנית RETURN בשפות תוכנה. הוא יכול להחזיק רק את הסימן הסופי של התהליך והוא יכול להכיל תהליך שלם בעצמו. אולם, בכל מקרה בו אני נזקק לסימן הסופי ואינני זוכר את התהליך שהוביל אליו, אני חייב לחזור על כל התהליך בכדי להשתמש בתוצרו של התהליך. לעיתים, במהלך חזרה שכזו, מתגלית שגיאה בתהליך הראשוני שהובילה לתוצר שגוי. ואז, בעת החזרה על התהליך, משתנה גם התוצר הסופי.

ש: האם זוהי מערכת עקבית? האם יש סימנים שהם תמיד מחשבות מסוימות, או מושגים מסוימים?

ת: בהחלט ישנם במחשבתי סימנים החוזרים על עצמם בכדי לבטא אלמנטים החוזרים על עצמם בתהליך. סימנים החוזרים על עצמם במדויק, יביעו תמיד אלמנטים החוזרים על עצמם במדויק. ישנם סימנים פשוטים החוזרים על עצמם במדויק וישנם אלמנטים מורכבים (אשר החלו כתוצר של תהליך מחשבה קודם) החוזרים על עצמם.

ש: האם יש הבדל בין ייצוגים של דברים קונקרטיים ובין דברים מופשטים? (למשל כלב לעומת צדק).

ת: בתהליך המחשבה שלי אין כל הבדל מהותי בין דברים מופשטים לדברים מוחשיים. הם מיוצגים באותו האופן. יתרה מזאת. ההבדל הוא בין דברים שיכולים להיכנס אל תהליך המחשבה ובין כאלה שאינם יכולים (או בין דברים שאני מסוגל להבין ודברים שאינני מסוגל להבין).

ש: האם יש הבדל בייצוג של דברים קונקרטיים לעומת מושגים כלליים? (למשל – כלב מסוים שאתה מכיר לעומת "כלב" כקטגוריה).

ת: כלבים הם מערך. המערך הזה מכיל כל כלב שראיתי או שמעתי או הרחתי.

ש: האם יש לך מושגים או רעיונות שאינך יכול להביע בשפה?

ת: את רוב מחשבותיי אינני מסוגל "לתרגם" לשפת אנוש. יתרה מכך. הרבה פעמים קורה לי שאני לא מספיק לתרגם את תוצרי מחשבתי מספיק מהר בכדי להתבטא בקצב הנדרש ממני. אני סבור שזה חלק ממה שנקרא "קשיים בשליפה" בשפות מקצועיות טיפוליות מסוימות. וגם הרבה פעמים קורה שאני טועה בתרגום או מתרגם באופן שיוצא לא ברור. אגב, זה נכון גם בכיוון ההפוך. בכדי שאוכל לחשוב אודות משהו, אני צריך להבינו ב"שפה הפנימית שלי". אם יש ביטוי לדבר זה בעולם החיצון (וכאן זה לא משנה אם הוא מובע בשפה, סימן, תמונה, חפץ, צליל או כל דבר אחר), אני חייב קודם "לתרגם" אותו ל"שפתי הפנימית" בטרם אוכל לחשוב עליו.

ש: בתהליך התרגום משפה טבעית למחשבה – האם לכל מילה יש סימן שמתאים לה? האם אתה מפרק את המילים ומוצא את הסימנים שלהם, או שמא למשפטים שלמים יש סימנים שמתאימים להם? האם אתה מתרגם את המילים או את ה"רעיונות"?

ת: בתהליך התרגום משפה חיצונית לשפתי הפנימית בכדי לבצע תהליך מחשבה, ישנו תרגום עבור מילים. ישנו גם (אם כי במידה מוגבלת ביותר) תרגום של משפטים שלמים. אבל תרגום זה נעשה רק כאשר אני נוכח כי התרגום של כל מילה בנפרד יכול להוביל למספר תוצאות הסותרות אחת את השנייה. תרגום כזה מוגבל בדרך-כלל למשפטים אשר אני יודע, על-סמך הניסיון, שאינם באים לבטא את הכוונה שמאחורי המילים עצמן. דוגמא מאוד בולטת לכך היא השאלה "מה שלומך?". בשאלה הזו ישנם אלמנטים חברתיים שאני אינני יכול להבחין בהם ולכן אני נדרש לתרגם את המשפט כולו ולא רק את המילים המרכיבות אותו. בדרך-כלל אינני יכול לתרגם רעיונות, אלא אם רעיונות אלה מובעים בסימנים ברורים. רעיונות שאינם מובעים במילים או בצליל או ביצירת אמנות או בחפץ, אינני מסוגל להבין ובוודאי שאינני מסוגל לתרגמם. אני יודע לקרוא שורות. אינני יודע לקרוא "בין השורות" (ואינני יודע גם לדבר ו/או לכתוב "בין השורות").

וכאנקדוטה אחרונה, עדות לחשיבה ויזואלית-סימבולית שמספק אלברט אינשטיין במכתב שכתב למתמטיקאי ז'ק הדמארד בשנת 1945:

“The words or the language, as they are written or spoken, do not seem to play any role in my mechanism of thought. The psychical entities which seem to serve as elements in thought are certain signs and more or less clear images which can be ‘voluntarily’ reproduced and combined […] this combinatory play seems to be the essential feature in productive thought before there is any connection with logical construction in words or other kinds of signs which can be communicated to others”.

חזרה לפילוסופיה

בכל העדויות שהובאו כאן השפה המדוברת משמשת לא כשפה "טבעית", אלא כשפה שיש לתרגם אליה וממנה לצורך תקשורת עם אנשים אחרים. תהליכי החשיבה שתוארו מתנהלים במערכות סימבוליות אשר שונות באופן מובהק מהשפה המדוברת. מכיוון שהחשיבה המתוארת בעדויות היא בהחלט מודעת, וכוללת גם חשיבה התכוונותית מודעת, נראה כי אין ברירה אלא לשלול את עמדתו של קרות'רס כי יש הכרח טבעי כי חשיבה כזו תתקיים בשפה הטבעית. קשה לראות כיצד ניתן להגן על עמדתו במלואה לאור עדויות אלה.

אפשר, אולם, לחשוב על עמדה חלשה יותר אשר אינה כוללת את הטענה להכרח טבעי. עמדה כזו יכולה עדיין לטעון כי בקרב נ"טים השפה המדוברת היא זו המשמשת כאמצעי לחשיבה, אולם כי בקרב אוטיסטים, אולי בשל הפגיעה במערכת הלשונית, תופסת מערכת אחרת את המקום של המערכת הסימבולית החשיבתית. ארצה לחזור לעמדה זו בהמשך.

מה בדבר תיאורית המנטליז? תיאורים כמו אלה של רונן גיל היו משמחים אולי את פודור, בהציגם סוג של "שפה פנימית" סימבולית אשר דומה באופייה לשפה מדוברת אך אינה זהה לה, שפה של תהליכים חישוביים של יצירת מחשבות – מנטליז לכל דבר ודבר. אך יש מספר נקודות אשר לדעתי אינן מתיישבות היטב עם עמדתו של פודור.

ראשית יש להתייחס למגוון אופני החשיבה המתוארים. כפי שכמה מהכותבים מציינים, נראה כי אין צורת חשיבה אוטיסטית אחת דומה למשנתה. אמנם, פודור אינו טוען כי אנו נגישים למנטליז באופן ישיר. לפיכך הוא יכול לטעון כי כפי שבאינטרוספקציה אנו יכולים לחוות דיבור פנימי בשפה, כך אוטיסטים יכולים לחוות באינטרוספקציה מדיום אחר (שעשוי להיות שונה בין אדם לאדם), אך כי עדיין התהליך החישובי עצמו מתבצע במנטליז. אולם נוצרת כאן יתירות של מערכות סימבוליות – השפה המדוברת שמשמשת לתקשורת חיצונית; השפה הפנימית שנחווית כתהליך החשיבה; ומנטליז, שהופכת להיות השפה הפנימית-פנימית שבאמת משמשת לחשיבה. אפשר לראות כי במודל כזה מעמדה התיאורטי של המנטליז מתערער למדי.

נקודה אחרת נוגעת לקשיים הקוגניטיביים המלווים לעיתים את האוטיזם, בעיקר הקושי ביצירת מושגים כלליים ובהבנת מושגים אבסטרקטיים. מאחר וקשיים אלה באים בצמידות לליקויים בכישורים הלשוניים, נראה סביר כי הם קשורים זה לזה. חיזוק לכך ניתן למצוא בהסבריה של גרנדין לגבי האופי הפרטיקולארי של חשיבתה וזיכרונותיה, שכתוצאה ממנו מושגים כלליים הם עבורה אוסף של כל המקרים הספציפיים של מושג, כפי שהם מיוצגים בחשיבה הויזואלית שלה (כך מתאר זאת גם גיל). הקשר בין חשיבה שאינה מתבצעת בשפה מדוברת לבין קושי קוגניטיבי ביצירת מושגים מחזק דווקא את הטענה כי חשיבה נ"טית אכן מסתמכת באופן כלשהו על השפה.

במקביל לקשיים הקוגניטיביים, גרנדין ואחרים מתארים גם יתרונות שמספקת להם צורת החשיבה הלא-מילולית, כמו יכולתה של גרנדין לתכנן בדמיונה מתקנים מורכבים על כל פרטיהם. אמנם אוטיזם כולל בתוכו מגוון של תופעות אשר לכולן השלכות על היכולות הקוגניטיביות, אך עדיין מתוך התיאורים הללו עולה אפשרות לקשר בין המדיום בו מתבצעת החשיבה לבין היכולות הקוגניטיביות שהוא מאפשר. השערת המנטליז אינה מספקת לנו הסבר טוב לקשר כזה.

באופן מעניין, דרך למידת המושגים שמתארת גרנדין מקבילה כמעט במדויק לדרך בה פודור מאפיין למידה של מושגים – העלאת השערה (כלבים שונים מחתולים בגודלם); בחינתה מול התנסויות (הופעת כלב בגודל של חתול); ותיקון ההשערה (כלבים שונים מחתולים בצורת האף שלהם). פודור מניח שצורת למידה כזו דורשת שפה דוגמת מנטליז. גרנדין מצביעה על כך שלמידה כזו הינה המשגה מהפרט אל הכלל, שבבסיסה עומדת קטגוריזציה של פרטים על בסיס דומות ויזואלית. לדעתה חשיבה נ"טית פועלת בכיוון ההפוך – המושג הכללי הוא זה שקיים במחשבה וממנו ניתן להגיע לדוגמאות פרטיקולריות. עולה מכאן שאלה בדבר תקפותה הכללית של דרך למידת המושגים שמתארים פודור (כתיאוריה) וגרנדין (כמעשה). האם תיאור זה אכן מתאים כתיאוריה כללית של למידת מושגים, או שאולי זו דרך המאפיינת דווקא מצב של ליקוי לשוני, בו יש קושי לייצג מושגים כלליים באופן ישיר? ובכל מקרה, טענתו של פודור כי רק שפה כמנטליז יכולה להוות את המצע ליכולת כזו של למידת מושגים נראית חלשה לאור תיאוריה של גרנדין.

לחשוב בתמונות, סיבוב נוסף

תיאוריהם של גרנדין ולנגדון אודות צורת חשיבה ויזואלית מספקים עדות משכנעת לאפשרות של חשיבה בתמונות, בניגוד לדעתם של פודור וקרות'רס. מכיוון שכפי שטענתי זה עתה, סך העדויות מערער הן על השערת השפה הטבעית של קרות'רס והן על השערת המנטליז של פודור, הרי נראה כי מערכת מייצגת ויזואלית יכולה בכל זאת לשמש כמדיום אפשרי לחשיבה, ולפיכך יכולה להוות מערכת סמנטית מקבילה לשפה המדוברת. מערכת זו אינה בהכרח בעלת אותן יכולות כמו השפה המדוברת, ולכן, בדומה לטענתו של קרות'רס, יכולים להתעורר קשיים עם מושגים שאין להם ייצוג ויזואלי, וכך אכן עולה מתוך העדויות שהובאו. אך בניגוד לעמדתו של קרות'רס, מה שנובע מכך הוא לא כי מערכת כזו אינה יכולה לשמש לחשיבה, אלא כי ההבדלים ביכולות הייצוג של מערכות סימבוליות שונות גוררים הבדלים ביכולות הקוגניטיביות.

הבעיה בטיעוניהם של פודור וקרות'רס טמונה, לדעתי, בנקודת מבט אשר מניחה מראש את יתרון השפה על-פני מערכת ויזואלית. פודור מעלה, למשל, את הקושי לדעת מה רלוונטי בתמונה. אולם בעיה מקבילה ניתן למצוא בריבוי המשמעות של משפטים בשפה. מחשבות, גם לפי פודור וגם לפי קרות'רס, הן מצבים מנטאליים מוגדרים ומסוימים, ולכן מחשבה היא תמיד חד-משמעית. המשפטים בשפה, לעומת זאת, יכולים להיות מעורפלים ורבי-משמעות (כמו בדוגמא: "I had the book stolen"). לורנס קיי מציג תשובה לבעיה זו במסגרת הנחת השפה הטבעית, לפיה משפט יכול להיות רב-משמעי בדיבור, אך הוא "מתכנס" למשפט בעל משמעות סמנטית ייחודית כאשר הוא מיוצג בחשיבה. אך תשובה דומה יכולה להיות תקפה גם לגבי טיעוניו של פודור בדבר ערפול המשמעות הסמנטית של תמונות – כאשר התמונה משמשת כאלמנט מייצג במחשבה היא מקבלת משמעות סמנטית ייחודית. כך יכולה תמונה של יונה לסמן עבור גרנדין את המושג "שלום" באותו אופן שהמילה עצמה מסמנת את המושג במחשבה מילולית. בכל המקרים, בסופו של דבר, אם אלו תמונות, השפה הטבעית או מנטליז – השאלה כיצד אפשרית משמעות סמנטית כזו, כיצד מכילה המערכת הסימבולית את המשמעות הסמנטית שלה – אינה מקבלת תשובה מספקת.

אנו נוטים להניח כי לשפה יש יכולות סמנטיות שמקנות לה מעמד מיוחד. הדבר נכון בדברים מסוימים (כמו מושגים מופשטים), אך כנראה לא כהנחה כללית. ייתכן, אם כך, כי לאור עדויות אלה יש לשקול מחדש שאלות יסודיות לגבי טיבן של מערכות סימבוליות, יכולות סמנטיות, ובעיקר לגבי הקשרים בין סמלים, סמנטיקה ותהליכים קוגניטיביים.

איחוד של פודור וקרות'רס

כפי שראינו, העדויות בדבר אופני חשיבה לא-מילולית מציבות בעיות קשות בפני עמדותיהם של פודור ושל קרות'רס. אך במקביל, מצטיירת לדעתי מתוך התמונה הכוללת אפשרות נוספת, אפשרות של סינתזה בין גרסאות רכות יותר של שתי העמדות. אין כאן יומרה, כמובן, להציג תיאוריה קוגניטיבית קוהרנטית, אלא רק לשרטט כיוון ראשוני ביותר להשערה, אשר משלבת בין הגישות של פודור ושל קרות'רס לאור העדויות בדבר חשיבה לא-מילולית.

השערה כזו עשויה להניח, בהתאם לפודור, כי תהליכי חשיבה מחייבים מערכת מייצגת עליה הם מתקיימים. אולם נראה כי יש גמישות רבה יותר לגבי אופייה של מערכת זו מאשר פודור מוכן לקבל, וכן כי אין מערכת אחת מסוימת שזו תפקידה (כלומר – אין "מנטליז"). נראה כי המוח משתמש במערכת המייצגת המתאימה ביותר והזמינה ביותר לתפקיד זה. מערכת זו היא ברוב המקרים המערכת הלשונית, כך שיש מידה גדולה של אמת בטענתו של קרות'רס כי החשיבה מתבצעת בשפה המדוברת, לפחות אצל נ"טים. אולם אין הכרח כי זו תהיה השפה המדוברת. במקרים כמו אוטיזם – אם מסיבות של ליקוי במערכת הלשונית או בשל "חיווט" שונה של המוח – יכולה מערכת אחרת לתפוס את מקומה של המערכת המייצגת של החשיבה. כך למשל מערכת שמתבססת על יכולת הראייה תיצור חשיבה ויזואלית, ומערכת שמתבססת על יכולת ההתמצאות במרחב תיצור חשיבה יחסית-מרחבית. מכיוון שלמערכות ייצוג שונות יש מאפיינים שונים ויכולות ייצוג שונות, קיימים גם הבדלים ביכולות הקוגניטיביות שהן מקנות (ומכאן אולי חלק מההסבר לקשיים וליתרונות של חשיבה אוטיסטית).

השערה זו נסמכת גם על הצעתו של מרסלו דסקל לראות בשפה "טכנולוגיה קוגניטיבית", שמספקת את הסביבה, המשאבים והכלים לתהליכים קוגניטיביים. השפה היא הטכנולוגיה הקוגניטיבית העיקרית והנפוצה ביותר, ולפיכך, ככל הנראה, גם הטכנולוגיה המתאימה ביותר לתפקוד המערכת הקוגניטיבית האנושית. אולם העדויות שהוצגו כאן מעידות כי קיימות טכנולוגיות חלופיות אשר מאפשרות חשיבה, תוך מגבלות מסוימות מצד אחד, אך יתרונות אחרים מצד שני.

צורות החשיבה שמתארים גרנדין, לנגדון, באגס וגיל (וגם אינשטיין) הם כנראה מקרי קיצון מובהקים של שימוש בטכנולוגיה קוגניטיבית אשר אינה השפה. אך לדעתי גם בקרב נ"טים השפה אינה הטכנולוגיה הקוגניטיבית היחידה, אלא חלק (אם כי עיקרי ומהותי) מתוך מכלול של טכנולוגיות קוגניטיביות אשר זמינות לנו. רוב האנשים, במידה כזו או אחרת, חושבים גם בעזרת מערכות ייצוג אחרות כמו תמונות, צלילים ואף יחסים מרחביים. לא אתפלא אם חשיבה שכזו תופסת חלק חשוב יותר בתהליכי ההכרה שלנו מאשר מקובל להניח.

הערות אחרונות

הדיון בעדויות אישיות של אוטיסטים – ודרכן החשיפה לצורות חשיבה אלטרנטיביות – הינם בעלי משמעות מרתקת מבחינה פילוסופית, מדעית ומחקרית בניסיון להבין מעט יותר את התודעה האנושית. ניסיתי לגעת כאן, בוודאי בצורה לא מספקת, בשאלה אחת מתוך מרחב השאלות העצום של תעלומת התודעה, אשר נצבעת בצבעים חדשים לאור העדויות הללו.

אולם מעבר לעניין התיאורטי, לדיון זה יש לדעתי השלכות מעשיות חשובות הרבה יותר, בעיקר בתחומים של חינוך ולמידה. מערכת החינוך ושיטות הלמידה המקובלות נסמכות באופן מהותי על למידה מילולית, כזו שמתאימה לחשיבה המתבצעת בשפה. אולם שיטות למידה כאלה אינן מתאימות בהכרח (ואפשר לומר אפילו בהכרח אינן מתאימות) לאנשים שחשיבתם מתבצעת במדיום אחר. גרנדין ולנגדון מדגישים נקודה זו ומסבירים כי לאדם בעל חשיבה ויזואלית, למשל, יש צרכים שונים באשר ללימודים – אדם כזה זקוק ללמידה באמצעים ויזואליים; יש נושאים קלים ללמידה ואחרים שכמעט בלתי-אפשריים ללימוד ויזואלי; ההתקדמות שלו תהיה שונה במהלך הלימודים; אופן מתן ההוראות של המורה וסוג התשובות של התלמיד יהיו אחרים[1]. לכל צורת חשיבה ישנם כלי לימוד המתאימים יותר ופחות, אולם על פי רוב אין כל מודעות לכך, ואין כל חלופות של כלי לימוד עבור אנשים (או ילדים) שחשיבתם מתבססת פחות על שפה ויותר על מדיום אחר.

החשיבות של מודעות למגוון צורות החשיבה ויצירת אפשרויות לימוד מתאימות היא בראש ובראשונה אנושית – כמה סבל ותסכול יכול היה להיחסך מילדים לו היו המורים מסוגלים לספק את סביבת הלימודים המתאימה ליכולת החשיבה של כל תלמיד. אני טוען (מתוך אינטואיציה, ולא על בסיס מחקרי) כי אין מדובר פה רק על אוטיזם, אלא כי גם בקרב נ"טים תמהיל טכנולוגיות החשיבה משתנה מאדם לאדם, ולכן ילדים שונים זקוקים לכלי למידה שונים. ייתכן כי יותר אנשים היו מסוגלים לממש את הפוטנציאל שלהם אם לא היו נכבלים מילדותם לטכנולוגיה קוגניטיבית אחת, אלא הייתה ניתנת בידם האפשרות לפתח ולאמן טכנולוגיות קוגניטיביות אחרות.

בנוסף להיבט האנושי ניתן להצביע גם על חשיבות חברתית-תועלתנית בפיתוח מגוון של סביבות לימוד חלופיות. אלברט אינשטיין הוא דוגמא ייצוגית להשפעה מהפכנית של צורת חשיבה שונה על החברה האנושית. טענות דומות מצביעות על החשיבות של חשיבה ויזואלית בהתפתחויות מדעיות מרכזיות לאורך ההיסטוריה המדעית כולה. ייתכן, אם כן, כי דווקא לחשיבה הלא-מילולית יש תפקיד מהותי בהתפתחות דרכי ההכרה שלנו את העולם. אם נשכיל להבין זאת, נוכל אולי ליצור מרחב לימודי גמיש ופלורליסטי שיהווה קרקע פורייה להמצאתן של דרכי מחשבה חדשות ומלהיבות.

מרכזיות השפה בחיינו, והזרקור הפילוסופי שהוטל עליה במאה ה-20, מסבים אליה פעמים רבות את מלוא תשומת הלב. דווקא בשל כך חשוב לשמוע את הקולות האלטרנטיביים, שמזכירים לנו את העושר, הגמישות והמסתורין הגדול של התודעה האנושית.

 


[1] היג'ונג קים מציג תזה דומה שאינה קשורה לאוטיזם. הוא מצביע על הבדל תרבותי בהתייחסות למקום השפה במחשבה בין אמריקאים ממוצא אירופאי לבין אמריקאים ממוצא אסייתי. התרבות המזרח-אסייתית לא מניחה קשר בין דיבור לבין חשיבה, אלא להיפך – דווקא שתיקה היא סימן למחשבה עמוקה. ההנחה של קים היא כי להבדל תרבותי זה יש גם השפעות קוגניטיביות ממשיות. כדי לבחון תזה זו נתן קים לאמריקאים-אירופאים ולאמריקאים-אסייתים לפתור בעיות תוך כדי דיבור בקול. מהמחקר עולה כי דיבור פגע בביצועים של אמריקאים-אסייתים אבל לא בביצועיהם של אמריקאים-אירופאים. קים טוען כי התוצאות מעידות על כך שהמקום השונה שהדיבור תופס מבחינה תרבותית בחשיבה משפיע באופן מוחשי על התהליכים הקוגניטיביים של תרבויות שונות. הוא קושר זאת לדרישה במערכת החינוך האמריקאית להשתתפות מילולית פעילה בזמן השיעור כאינדיקציה לחשיבה והבנה, ואומר כי יש צורך להבין את השוני הקוגניטיבי-תרבותי ולאפשר מרחב גדול יותר של אפשרויות למידה.

 

ביבליוגרפיה

שפה ומחשבה

1. כשר, אסא ומלכסון, שרה. 1996. אוטיזם והפרגמטיקה של השפה.
http://www.math.tau.ac.il/~isaco/Autism_Hebrew.pdf

2. מילר, ג'ונתן. 1983. דימויים ולשון המחשבה – שיחה עם ג'רום פודור. מחשבות על מחשבות, הוצאת עם-עובד.

3. Aydede, Murat. 2004. The Language of Thought Hypothesis. Stanford Encyclopedia of Philosophy.
http://plato.stanford.edu/entries/language-thought/

4. Bloom, Paul and Keil, Frank C. 2001. Thinking Through Language. Mind & Language, Vol. 16, No. 4, pp. 351-367.

5. Carruthers, Peter. 1996. Language, thought and consciousness. Cambridge University Press.

6. Carruthers, Peter. 2002. The cognitive functions of language. Behavioral and Brains Sciences, Vol. 25, pp. 657-726.

7. Dascal, Marcelo. 1996. The dispute on the primacy of thinking or speaking. An International Handbook of Contemporary Research. Vol. 2. Walter de Gruyter Press, pp. 1024-1041.

8. Dascal, Marcelo. 2002. Language as a cognitive technology. International Journal of Cognition and Technology, Vol. 1, No. 1, pp. 35-89.

9. Floridi, Luciano. Visual Thinking (web article).
http://www.philosophyofinformation.net/pdf/vs.pdf

10. Fodor, Jerry A. 1975. The Language of Thought. Thomas Y. Crowel Company.

11. Fodor, Jerry A. 1990. Why there STILL has to be a language of thought?. The foundation of artificial intelligence – a sourcebook. Cambridge University Press.

12. Kaye, Lawrence J. 1995. The Languages of Thought. In Philosophy of Science, Vol. 62, No. 1, pp. 92-110.

13. Kaye, Lawrence J (b). The Language of Thought (web article).
http://host.uniroma3.it/progetti/kant/field/lot.html

14. Kim, Heejung S. 2002. We Talk, Therefore We Think? A Cultural Analysis of the Effects of Talking on Thinking. In Journal of Personality and Social Psychology, Vol. 83, No. 4, pp. 828-842.

15. Mathewson, James H. 1999. Visual-spatial thinking: An aspect of science overlooked by educators. Science Education, Vol. 83, No. 1, pp. 33-54.

חשיבה אוטיסטית

1. גיל, רונן. למה אני משתמש בשפה? – על תקשורת שפתית והשימוש בה. (מאמר רשת).
http://aci.selfip.org/blogs/ronen/?p=11

2. תיעוד התכתובת עם רונן גיל אודות חשיבה לא מילולית, עם תגובות נוספות. (מאמר רשת).
http://aci.selfip.org/forums/viewtopic.php?t=23

3. גרנדין, טמפל. 2005. השפה הסודית של בעלי-החיים. הוצאת אריה ניר.

4. Baggs, Amanda M. 1999. Being a Spatial Thinker (web article).
http://www.autistics.org/library/spatial.html

5. Baggs, Amanda M. 2007. In My Language (video).
http://www.youtube.com/watch?v=JnylM1hI2jc

6. Grandin, Temple. 2000. My Mind is a Web Browser – How People with Autism Think. Cerebrum, Vol. 2, No. 1, pp. 14-22.
http://www.grandin.com/inc/mind.web.browser.html

7. Grandin, Temple. 2000. My Experiences with Visual Thinking, Sensory Problems and Communication Difficulties (web article).
http://www.autism.org/temple/visual.html

8. Grandin, Temple. 2006. Autism and Visual Though. Thinking In Pictures, ch. 1. Vintage Publishing.
http://www.grandin.com/inc/visual.thinking.html

9. Langdon, Tony. The AC Documentation Project (web article).
http://members.optusnet.com.au/tlang1/acdocs.htm

10. Langdon, Tony. Autism – An Inside Perspective (web article).
http://members.optusnet.com.au/tlang1/autinsid.htm

10 תגובות ל“שפה, מחשבה ואוטיזם”

  • תגובה מאת talyaron
    תאריך 26/12/2007 14:20

    מרגוליס,
    פילוסופים, פילוסופים, מה יהיה איתם…. אני אישית משתדל ללכת עם טענתו של קאנט כי כאשר בונים טענות על ספקולציות, ועל הספקולציות הללו בונים עוד ספקולציות, הרי מראש ניודנו לטעות. כאשר באים לבחון שפה, אני הייתי מעדיף את ה-cognitve sceinces, שם משתדלים שדבר יהיה דבור על אופניו. משתדלים לבנות top-down ו- down-top, וליצור ולהבין את מערכת המחשבות והשפה בצורה מובנת וברורה, ולא בספקולציות שיוצרות מגדל כלפים.

    לעניין השפה:
    רוב הסיכויים שמחקר האוטיסטים שלך מראה כי השפה שאנו משתמשים בה היא אכן רובד שני, לרוב "טבעי" עמוק יותר, שהאוטיסטים חושפים.
    יש לשער, כי השפה לא התפתחה פתאום ביום אחד, כפי שספר בראשית טוען, כשפתאום ברא אלוהים את האדם עם שפה, וכל שאר בעלי החיים נוצרו ללא שפה. האבולוציה מראה כי לכל דבר יש בד"כ מקדימים. אנו אכן ראוים כי שפה היא דבר נפוץ בטבע. גם לחרקים יש שפה, וגם לדולפינים ולליוויתנים. במחקרי קופים נמצא כי יש להם יכולת ניתוח וחשיבה, שהיא כנראה לא-קולית. כיום מקובל לחשוב כי רוב התקשורת שלנו גם היא לא מילוילית, אלא גופנית, ריחנית, וטונלית (על בסיס אינטונציות). ולכן סביר להניח שהשפה שלנו נבנתה על בסיס מערכת טבעית של שפה, ולא יש-מאין.
    כמו כן, תיאוריות קונקציוניסטיות, מתחום חקר-המוח, מראות כי השפה היא רובד משני. כאשר לכל אוביקט מחשבה, יש קישרוים לאיפיונים שונים (לדוגמא, לפרח יש קישור לצבע, ריח וצורה), ולכן כאשר האדם פיתח את השפה, הוא גם יצר קשר למצלול מסויים המאפיין את האוביקט ("פרח").

  • תגובה מאת שרון
    תאריך 26/12/2007 14:52

    וואו-כפל-כפליים. מרתק, ואני מקווה שהוערך כהלכה.

    (מה יגיד הטרול של אשר עידן?)

  • תגובה מאת מרגוליס
    תאריך 26/12/2007 15:02

    טל, אני מניח שבגדול אני מסכים איתך. ניסיתי להראות שהתפיסה הפילוסופית (הנוכחית לפחות) של הקשר בין מחשבה ושפה שבויה בתוך קונספציה לשונית, וכי כדאי להרחיב את מאגר הנתונים האמפיריים אותם אנו בוחנים.

    שרון, תודה. לשמחתי הוערך באופן המקסימלי האפשרי.
    (אגב, לקח לי קצת זמן אבל הבנתי ! הוא  חשב שאני כתבתי את התגובה שלך).

  • תגובה מאת שרון
    תאריך 26/12/2007 22:02

    פחחחחחחחח. אם כן, אני מתנצלת על שקיבלת אצלך בבלוג את דברי הבלע של הטרול הנעלב (אפילו לא הבנתי מה הוא אמר ובכל מקרה, אני חושבת שהוא טועה). תרגיש חופשי להדביק את הקשקוש הזה כתגובה לפוסט אקראי אצלי בבלוג 🙂

    (וסחתיקההההה!!! יש כבוד!)

  • תגובה מאת talyaron
    תאריך 28/12/2007 00:12

    חזק ואמץ, וכן ירבו כמוך.
    אולי יום אחד נצליח להוריד את כל הטיט מעל החיה החשובה הזאת שנקראת פילוסופיה.

    הפילוסופיה צריכה לדעתי לצאת מהסופיזם שהיא מכניסה את עצמה אליו שוב ושוב , כדי שאכן תצליח לתרום את תרומתה החשובה. כדי לעשות זאת, עליה בסופו של דבר לעמוד במבחן התוצאות האימפריות, כפי שאתה עושה (הסבר לצורך האימפרי של הפילוסופיה נמצא בהקדמה של קאנט ל"critique of pure reason").

  • תגובה מאת רונן גיל
    תאריך 28/12/2007 08:55

    ניתוח מעניין ביותר. תודה.
    שתי הערות קטנטנות:

    1. בהערת השוליים, דווקא יש קשר חזק בין טיעוניו של קים ובין אוטיזם. כא"סים (או לפחות כבני הקהילה האוטיסטית), אנחנו מגדירים את עצמנו כבני תרבות שונה מן התרבות השלטת הנוירוטיפיקלית הסובבת אותנו. אחד המרכיבים המרכזיים בהגדרתנו את עצמנו כבני תרבות שונה, הוא האופן השונה בו אנו משתמשים בשפה ויותר מכך – מקומה של השפה במהותנו.
    מימד מעט יותר רחב הוא תקשורת בכלל (ששפה היא חלק ממנה) ובעניין התקשורת האוטיסטית והשפה האוטיסטית נתתי הרצאה במסגרת יום העיון "הזכות להיות שונה, העוצמה שבשונות" ב 03/12/2007 הנה המצגת: http://aci.selfip.org/autcom.pdf

    2. אנא, השם הוא רונן. גיל הוא רק שם המשפחה שלי.

    ושוב, תודה רבה על ההבנה שאתה מגלה מראשית הדיון בינינו ועל הניתוח המעמיק הזה.

  • תגובה מאת מרגוליס
    תאריך 28/12/2007 09:48

    רונן, תודה על שיתוף הפעולה ועל הקישורים המעניינים שאתה מביא!

    (כולם נקראים במאמר בשמות המשפחה שלהם. מוסכמה שכזו, אני מניח).

  • תגובה מאת Aimishboy
    תאריך 10/05/2008 18:54

    מעניין אם בהקבלה לעולם המחשבים, נוכל להתייחס לשפה הפנימית, הסימבולית, כשפת מכונה, ולשפת בני האדם המשמשת לתקשורת, כשפת תכנות עילית… ❓

  • תגובה מאת מרגוליס
    תאריך 10/05/2008 19:45

    ככה פודור מציג זאת. אם אני זוכר נכון, הוא עושה בעצמו הקבלה של שפת המחשבה שלו לסוג של "שפת מכונה" של המוח.
    אבל אני דווקא ניסיתי לטעון שההפרדה הזו לא מדוייקת – שאין שפת מחשבה ייעודית, אלא שהמוח משתמש במערכות הזמינות לו כדי לקיים את תהליכי החשיבה הפנימיים.

  • פינג מאת לחשוב מילים או לדבר תמונות | לא רואה בעיניים
    תאריך 17/08/2009 08:28

    […] פורסם בגיליון מס' 3 של כתב העת "אודיסאה – מסע בין רעיונות", אפריל 2009. גירסה מורחבת של המאמר ניתן למצוא בפוסט שפה, מחשבה ואוטיזם. […]

תגובה ל talyaron