דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

חידות של זן ומשוררים של סוד (ופילוסופים אַיִן)

מילים אלה הן במידה רבה תלויות זמן ומקום. הן ספוגות בניחוחותיהם של חדרי הרצאות, מאמרים, פילוסופים מתים וחיים, סקרנות, התרוממות רוח ותסכול. יש בהן מידה של חשבון נפש. תחילתן בחידות זן אך המשכן בתהייה ארס-פואטית על פילוסופיה, לימוד, שירה וסודות.

לפצח את הפרדוקס

"מהו קולה של היד האחת?" שאל במאה ה-18 מורה הזן היפני הקואין, וטבע בהברקה קופירייטרית את חידת הזן המפורסמת ביותר בעולם. הקואן, חידת הזן, הוא כלי מסקרן, מבלבל ורב עוצמה. הקואן נדמה לפעמים כשרירותי או כקפריזי, הוא קורא תיגר על תפיסותינו, על מערכת החשיבה שלנו, על האפשרות להבינו כשאלה ועל היומרה לספק לו תשובה. הקואן הוא לפעמים חידה, לפעמים פרדוקס, לפעמים מחווה אלימה או אמירה חסרת הקשר. הוא מגיע במגוון של ריחות וטעמים שהמשותף להם הוא הניפוץ חסר הרחמים של הניסיון להפריד ולמשול, ליצור מושגים, להבין את העולם. זהו מכשיר לשוני שמשמש לשבירת הלשון, החרבת המחשבה המפצלת והתעוררות אל הרגע הנוכחי, אל המציאות כהווייתה.

האם ניתן להסביר את האופן בו משמשת השפה בקואן כדי למוטט את עצמה? פרופ' צ'ונג-ינג צ'נג טוען שכן[1]. הוא מעלה שתי שאלות מרכזיות הנוגעות לחידות זן. האחת – באיזה אופן מהווים פרדוקסים של זן כלים לגילוי האמת המוחלטת? והשנייה – כיצד ניתן להסביר באופן רציונאלי את הפרדוקסאליות של חידות הזן, וכיצד ניתן לפתור אותה באופן לוגי?

צ'נג מבקש להסביר ולפתור את הפרדוקסאליות הטמונה בחידות הזן באמצעות ניתוח לשוני שלהן. לשם כך הוא מציג שני עקרונות העומדים בבסיס השפה של חידות הזן. העיקרון הראשון הוא "אי-התחייבות אונטולוגית". משמעותו של עיקרון זה היא כי המושגים שמשמשים בשפת הזן אינם מבקשים להצביע על שום "דבר". הסמנטיקה של הזן היא סמנטיקה של אי-הצבעה, כלומר, בשפת הזן הכול (לא-)מצביע לעבר המציאות האמיתית השלמה האחת.

הפרדוקסים של חידות הזן מופיעים כאשר איננו מקבלים את עיקרון אי-ההתחייבות האונטולוגית. אזי נוצרת התנגשות בין המבנה הסמנטי של השאלה, שנדמה כמצביע על משהו, לבין המבנה האונטולוגי שכולו ריקנות מלאה ומושלמת. כך למשל, בקואן "מהו קולה של היד האחת" אנו נמשכים אחר המבנה הסמנטי המבקש מאיתנו לחפש את האובייקט עליו מצביע המושג "קול של יד אחת". אולם חיפושינו לעולם לא יגיעו ליעדם. אין אף תשתית אונטולוגית שיכולה לספק לנו אובייקט שכזה, ואנו מסתחררים בין החיפוש שנכפה עלינו דרך הסמנטיקה לבין הריקנות שמציבה בפנינו האונטולוגיה. הדרך היחידה לצאת מסחרור זה היא לבצע קפיצה אונטולוגית ולקבל את עיקרון אי-ההתחייבות, כלומר לוותר על המחויבות של הסמנטיקה לאונטולוגיה. בויתור זה מתפוגג המערך המושגי שאנו אוחזים בו ואיתו נעלם הפרדוקס.

העיקרון השני שמציג צ'נג הוא עיקרון ה"הדגמה דרך הֶקשר". לאחר שנשברה המחויבות האונטולוגית של השפה, המציאות המוחלטת מודגמת דרך ההקשר המיידי בו מתנהל דיאלוג הזן. עיקרון זה מסביר את התשובות שנראות חסרות משמעות בסיפורי הזן – הן מבטאות חופש משחק סמנטי, יצירתיות לשונית מוחלטת שחפה מכל התחייבות אונטולוגית. כל מבנה סמנטי הוא בר החלפה עם כל מבנה אחר כיוון שכולם (לא-)מצביעים על אותה מציאות מוחלטת. התשובה היא הדגמה חופשית של המציאות כמו שהיא באותו רגע. כך למשל:

מישהו שאל, "מהי מהותי?"
ג'ושו אמר, "העץ נע אנה ואנה; הציפור מתעופפת לה; הדג קופץ; המים עכורים"
[2].

את הפרדוקסאליות של חידות הזן ניתן ליישב רק דרך הבנתם והטמעתם של שני העקרונות שמציג צ'נג. השימוש בשפה לפי עקרונות אלה והמצב בו נעלמים הפרדוקסים הוא למעשה, לדברי צ'נג, המצב של "הארה" בזן:

"One may thereby define 'Enlightenment' (wu, satori) as a state of being in which the understanding of these two principles is concretely experienced and embodied in life and reason".

לחיות את הפרדוקס

צ'נג טוען כי הוא אינו מבקש לעשות רציונאליזציה של חווית ההארה, אך גם כי לדעתו אף אם החוויה עצמה היא ייחודית ואינה ניתנת לביטוי, עדיין אין זה מבטל את האפשרות לספק לה הסבר רציונאלי. הוא מסביר את עמדתו באנאלוגיה להתבוננות על יצירת אמנות:

"A piece of painting can be enjoyed as an exquisite work of art on the one hand, and on the other can be examined or studied in terms of scientific concepts. Each activity cannot be substituted for the other or made identical with the other. Consequently the language of art appreciation can be distinguished from the language of scientific measurement".

צ'נג מבקש להבחין בין החוויה האמנותית של התבוננות בציור לבין השפה המדעית בה ניתן למדוד ציור, או בהקבלה – בין חווית המציאות לבין שפת הפילוסופיה בה ניתן לנתח חוויה זו באופן רציונאלי. בכך הוא מציב את הפילוסופיה במקום הדומה לזה של המדע. אולם האם זהו תפקידה של הפילוסופיה? האם על הפילוסופיה להתבונן על החיים "מבחוץ", לנתח אותם בכפפות גומי כמו צפרדע על שולחן ניתוחים קר ומואר; או שהיא כלי שאמור להוביל אותנו אל החיים עצמם, לפתוח את הכרתנו אל חוויית הקיום במלואה?

זוהי שאלה שמלווה אותי בלימודי הפילוסופיה מראשית ימיו של התואר הראשון ועד היום. מקורה בתחושה כי יש דבר-מה חסר בפילוסופיה, או ליתר דיוק בפילוסופיה המערבית המודרנית בגלגולה האקדמי. נדמה כי מתוך קינאה במדע נשבתה הפילוסופיה בקסמה המצמית של הרציונאליות, ומבקשת לשים עצמה כמכשיר של מדידה ואבחון, הערכה ובקרה. הפילוסוף הפך לפילוסוף-מדען, הוא מבצע "חקירה לשונית", "ניתוח מושגי", הוא רוצה לסווג, לתת שמות, ליצור קטגוריות, לנקות מושגים, להצרין משפטים, לחדד רעיונות, לעשות סדר בגישות, לבודד טיעונים, להבהיר יחסים. הפילוסוף-המדען חוקר את העולם, מנסה להבין את העולם, ובכך הוא מתרחק מהעולם.

לא תמיד היה הדבר כך. אין ברצוני (או ביכולתי) לתת סקירה מלאה של תולדות הפילוסופיה, אך כשאני מסתכל לעבר המקום והזמן שנחשב כערש הפילוסופיה המערבית – יוון העתיקה – עולה הרושם כי הפילוסופיה נשאה אופי אחר. אצל אפלטון הפילוסוף מבקש להגיע אל עולם האידיאות, אל אידיאת ה"טוב" – אל השמש (במשל המערה) – מצב של ידיעת האמת המוחלטת. מעט מאוחר יותר הציבו פילוסופים יווניים כאפיקורס או פירו את האטרקסיה (ataraxia) כמטרה – זהו מצב נפשי של חירות, שלווה ואושר, מצב הקיום שאליו שואף הפילוסוף. כך שהפילוסופיה היוונית הקדומה, לפחות במספר זרמים מרכזיים שלה, לא הייתה רק סוג של "ידע", אלא ביקשה להתוות דרך חיים שמטרתה חתירה לעבר מצב של "ידיעת האמת", שהוא שונה בתכלית מצבירת ידע או לימוד בלבד. המצב אליו שואף הפילוסוף היווני מזכיר במידה רבה את מצב ההארה של הזן – סוג של הכרה חובקת-כל המשוחררת מהניגודיות של עולם התופעות, שנמצאת מעבר ליכולת ההבנה המושגית, הכרה ישירה של המציאות המוחלטת.

הפילוסוף שמופיע כאן הוא פילוסוף-מיסטיקן. הוא לא מבקש לדעת, הוא מבקש להיות הידיעה. הפילוסופיה היא עבורו הדרך בה הוא מתנהל בעולם בכל יום ויום. זהו האופן בו הוא מתבונן על דברים והאופן בו הוא מבקש להתבונן מעבר לדברים. הפילוסוף-המיסטיקן לא מבקש להתרחק מהעולם. שאיפתו היא להתקרב לעולם – לחדור אל מעבר למסכי האשליה, מעבר למילים ולהגדרות; לחוות את העולם באופן ישיר ומיידי, בכל תא ותא מגופו, להשיל כל שריד של התנגדות והפרדה ולהתמוסס לתוך המציאות, להפוך לאחד עם העולם.

הפילוסוף-המיסטיקן עושה שימוש במחשבה, אך המחשבה אינה מטרתו – מטרתו היא קיום. החשיבה היא כלי בו הוא נעזר כדי להגיע אל מעבר לחשיבה, אל מצב של הכרה ישירה. זוהי הרי מהותה של ה"פילוסופיה" – אהבה + חכמה. כדי לחוות את העולם באופן ישיר אין די בחכמה, יש צורך גם באהבה. דרך האהבה אנחנו מקבלים את המציאות ללא שיפוט, חווים את העולם במלואו. דרך החכמה אנחנו מטמיעים חוויה זו לתוכנו ומזהים את עצמנו בתוכה. זהו שילוב של שכל ורגש שמבקש להתבונן ולחוות ללא מרחק וללא הפרדה, ידיעה ואהבה שנכרכים יחדיו להוויית קיום משותפת.

צ'נג מציב עצמו בעמדת הפילוסוף-המדען. הוא מנתח את חידת הזן למרכיביה, מגלה מה מפעיל אותה, מהם המנגנונים הלשוניים שגורמים לה "לתקתק". הוא מאפשר לנו לדבר על הקואן וההארה באופן מסודר ביותר. אך הוא אינו מקרב אותנו, ולו במעט, אל הקואן עצמו. אל הידיעה; אל החיים.

הפילוסופיה-המדעית תמיד מדברת על. היא ויתרה על הניסיון להתקרב למציאות – היא בזה לניסיון להתקרב למציאות, ומקיאה החוצה כל מה שמבקש להשתחרר מהדיבור המנתח והמרוחק. הפילוסוף-המדען דחק את רגליו של הפילוסוף-המיסטיקן, זרק אותו מחוץ לחדר ונעל את הדלת. הפילוסופיה מתכחשת למקורותיה, מבקשת לראות בעצמה ענף רציונאלי, כמעט מדעי – ובכך חונקת את עצמה במו ידיה. לא בכדי נתפסת הפילוסופיה פעמים רבות כאוננות אינטלקטואלית. כשהיא מנותקת מרגש, כשהיא מסתגרת במעבדה מוצפת אורות ניאון מרצדים במקום לצאת אל העולם ולטבול בשמש – הופכת הפילוסופיה לעקרה, היא מאבדת את כוח הפריון שלה, מתיזה בקול ענות חלושה את זרעי מחשבותיה על קרקע חרבה.

הפילוסופיה איבדה את איזונה. היא מסתכלת על עצמה בעיני-מדען וכל מה שהיא רואה הן מחלוקות והתפצלויות. בהינף יד דקדקני היא משלחת את הפילוסופים איש איש לפינתו – רציונאליזם, אמפיריציזם, אידיאליזם, ריאליזם, מטריאליזם, פנומנליזם, פרגמטיזם, אקזיסטנציאליזם, פוסט-מודרניזם, כאבראשיזם. פצל, חלק, הפרד ומשול. אנו לומדים לסווג ולקטלג, להפריד כל צליל וצליל, עד שאובדת היכולת לשמוע את המנגינה כולה. אך היא נמצאת שם, מתנגנת חרישית מתחת לפני השטח, כמו שירת לווייתנים עמוקה ותת-הכרתית ששזורה בכל פיצול וענף, כמו האדמה שמחברת את כל הפסגות מתחת לאוקיינוסים אינסופיים של מחלוקות. המנגינה נמצאת בשמש של אפלטון; בתפיסות של ברקלי; בעצם של שפינוזה; במונדות של לייבניץ; בקוגיטו של דקארט; בטרנסצנדנטלי של קאנט; בפרדוקס של קירקגור; בשתיקה של ויטגנשטיין. כל אחד מטיל אלומת אור צרה לתוך החשיכה. הפילוסוף-המדען מסתכל על אלומות האור, כל אחת שונה בגודלה ובצבעה. הפילוסוף-המיסטיקן מסתכל אל החשיכה.

"כדי להבין את הזן, יש לעבור דרך מחסום המורים הגדולים. התעוררות באה תמיד אחרי שנחסמת דרך המחשבה. אם לא תעבור דרך מחסום המורים הגדולים, או אם תחשוב שהדרך אינה חסומה, בכל שתחשוב, בכל שתעשה, תהיה כמו רוח רפאים מסוכסכת"[3].

לשיר את הסוד

המנגינה שמנגנים הפילוסופים היא מנגינה של סוד. יש להקשיב לה בעזרת האוזן השלישית; לא ניתן להתבונן עליה ישירות, הסוד תמיד נמצא בזוית העין, תמיד חומק ממבט בוחן, מרפרף בקצה גבול הראייה, תסתובב אליו והוא כבר לא שם, תתבונן בו והוא ייעלם. הפילוסוף-המדען בוחן את הדברים בזכוכית מגדלת. הוא מבריח את הסוד. כדי לשמוע את הסוד יש להתבונן מאחורי הדברים. הזן מתבונן מאחורי הדברים. אי אפשר לדבר על הסוד. את הסוד אפשר לשיר.

זה היה איתי מאז בכל יום ויום: אותו הבוקר בו לקחתי
את הסירה של דודי ממפרץ המים החום
וחתרתי אל האי.
גלים קטנים התנפצו על הדפנות
והחריקה החלולה של המשוטים
עלתה אל היערות, אל האורנים המצופים חזזית.
נעתי כמו כוכב אפל, נסחף מעל החצי האחר, הטבוע,
של העולם, עד שמשהו רחוק לחש לי,
להביט מעבר לקצה הסירה, וראיתי מתחת לפני המים
חדר בהיר, קבר מוצף אור, ראיתי בפעם הראשונה
את המקום היחיד הצלול שניתן לנו כשאנחנו לבד
[4].

ובכל זאת

ובכל זאת – פילוסופיה. כי מנגינת הסוד נמצאת שם, אם רק נותנים לה לפעפע בינות לדברים. כי השכל תופס חלק נכבד מקיומי, וצריך להגמישו, להרחיבו, לקרוע בו קרעים שיתנו לסוד לחדור ולפתוח את החללים הריקים שבין המושגים. כי אלומות האור ייחודיות כל אחת בדרכה שלה, ויחדיו הן מציירות את התמונה החשוכה הריקה. כי תמיד נותרת אשליית התקווה שיש גם תשובה.

מורה הזן ריאוּן ראה את פרחי האפרסק והבין. הוא אמר שיר: אני הנודד חיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים, שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז שראיתי את פרחי האפרסק לא הטלתי עוד ספק[5].

 


[1] Cheng, Chung-Ying. On Zen (Ch`an) Language and Zen Paradoxes. Journal of Chinese Philosophy. V.1 (1973), pp. 77-102.

[2] ספר הזן של ג'ושו, תרגום, מבוא והערות: יואל הופמן. הוצאת בבל (2007).

[3] מורה הזן ווּמן על קואן ה"מוּ". מתוך רז, יעקב. זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה. ספריית "אוניברסיטה משודרת" (2006).

[4] מארק סטרנד, מתוך שירים. תירגם וערך: עוזי וייל. הוצאת ידיעות ספרים (2007).

[5] לאן נעלמו הקולות?. תרגום מבוא ופירושים: יואל הופמן. מסדה (1980).

תגובה אחת ל“חידות של זן ומשוררים של סוד (ופילוסופים אַיִן)”

תגובה