דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור 'מדע'

על האפשרותנות

הויכוח בין האתאיסטים החדשים (דוקינס וחבריו) לבין מגני הדת הוא מתסכל מאד. שני הצדדים מחזיקים בעמדות ברורות ולוחמניות, נושאים בעוז ובעיוורון את דגל האמת והידיעה. משוכנעים בעליונותם המוסרית, הם יוצאים למסעות צלב אשר מכחידים כל אפשרות להתקדמות או לדו-שיח.

למי שמתבונן בפליאה על העולם, למי שמודע למרחבי חוסר הידיעה העצומים שסביבנו, עמדות מוחלטות כאלה הן בלתי אפשריות.

זוהי נקודת המוצא של חוקר המוח דיוויד איגלמן. איגלמן מנסה למצוא דרך ביניים שחובקת את מרחב האפשרויות העצום שאנו מתקיימים בו. הוא מסביר כי ההכרה בגודלה של האי-ידיעה אודות היקום לא מאפשרת להתחייב לעמדה אתאיסטית, אך כי מצד שני אנחנו כבר יודעים מספיק כדי לא להתחייב לסיפור הספציפי של דת מסויימת.

איגלמן מתווה עמדה אחרת, אותה הוא מכנה "אפשרותנות" (Possibilianism). זוהי עמדה שלא מתחייבת לסיפור אחד, אלא מבקשת לחקור ולנסות מגוון של רעיונות ואפשרויות. עמדה שלא נופלת אוטומטית לדיכוטומיות אלא מחזיקה את האופציות פתוחות. עמדה קצת יותר צנועה ביחס לבעלותה על האמת.

הנה הרצאה בה מציג איגלמן את האפשרותנות (הגעתי אליה דרך קווין קלי):

הגישה של איגלמן היא סוג של ספקנות מרוככת, אשר באופן מרענן נעדרת את היומרנות המגננתית-התקפית של התנועה הספקנית מז'אנר שרמר. (תנועה שלכאורה קוראת לחופש מחשבה, אך באופן סמוי מנסה להאחז במבני כוח מתפוררים. ועוד על המדע והגבר הלבן ראו כאן.)

זהו צעד בכיוון הנכון. אך גם איגלמן מפחד לנתץ את המסגרת. איגלמן עדיין מבקש לנווט במרחב האפשרויות בעזרת הכלים המדעיים. זהו המצפן אותו הוא מחזיק (תוך הבנה שהמפה שבידו חלקית ומצומצמת מאד).

האפשרותנות האמיתית צריכה ללכת צעד אחד הלאה. הרי המדע עצמו גם הוא מכשיר, ואפילו מכשיר חדש יחסית. הוא מכשיר יעיל, וצריך להשתמש בו (רצוי שימוש נבון ומושכל). אבל כמו כל מכשיר הוא אינו סופי. הוא יכול להתפתח. הוא יכול להשתנות. ובעיקר – מכשירים חדשים יכולים להופיע.

האפשרותנות האמיתית צריכה לתת מקום במרחב האפשרויות גם לצעד הבא של האנושות. לאותה טכניקה או פרקטיקה או הסתכלות או פעילות שתשנה לחלוטין את האופן בו אנו מתקיימים, מבינים ומתייחסים לעולם. כי אם יש משהו אחד ודאי הוא השינוי.

מדע הוא דת, שאל אותי כיצד

מדע ואמונה טפלה

מהי אמונה טפלה? מייקל שרמר, מייסד אגודת הספקנים ועורך העיתון skeptic מסביר בהרצאה שנשא בכנס TED את המקור לשלל האמונות הלא הגיוניות שאנו נאחזים בהן. לטענתו לאדם, כמו גם לחיות אחרות, יש מנגנון הישרדותי של זיהוי תבניות. נטייתנו הטבעית היא למצוא תבניות בתוך רעש של מידע. זהו המנגנון שמאפשר למשל לזהות רחש בין השיחים כפוטנציאל סכנה (נמר מתגנב). מנגנון זה, הטבוע בנו עמוק כל כך, הוא שאחראי לצורך האנושי להאמין. קל לנו יותר להיאחז בתבניות מוכרות מאשר לקבל את הלא-מובן. באופן כמעט אוטומטי אנחנו מייחסים משמעות והתכוונות לתבניות שאנחנו מזהים מסביבנו. כך אנו יוצרים עולם של יצורים מומצאים – רוחות ושדים, מלאכים, אלוהים, חייזרים, אגודות סודיות ותיאוריות קונספירציה. כולם ניסיונות למצוא משמעות ברעש – כולם תבניות מדומיינות שיש לבחון באופן ספקני ולזהות כהבלים.

המדע הוא הכלי שיכול לשחרר אותנו מאמונות טפלות כאלה. כלי רציונאלי של השערות, מבדקים, סטטיסטיקה – "המתודה המדעית היא הכלי הטוב ביותר שפותח אי-פעם כדי להבחין בין תבניות אמיתיות ושקריות, בין מציאות ודמיון, וכדי לזהות קשקושי שכל" (אומר שרמר).

אבל מהי אותה מתודה מדעית? מה קורה כשמנסים לבודד את התהליך הרציונאלי, את השיטה שעומדת מאחורי המדע? כמו שהראו תומאס קון ופול פייראבנד, השיטה המדעית היא פאטה מורגנה. כשמתקרבים אליה היא נעלמת. "השיטה המדעית" (או ההגדרה של מהו "מדע") היא בעצם ניסיון למצוא תבנית ומשמעות בהיסטוריה כאוטית-משהו של פעילות אנושית. אבל זוהי תבנית מדומיינת. האמונה בשיטה המדעית היא למעשה אמונה טפלה. או אם תרצו – סוג של דת.

דרך טובה לחוות את הדמיון בין מדע ודת הוא לנהל את הדיון הזה עם מאמיני מדע אדוקים. רמת האמוציות, השכנוע העצמי והאמונה בצדקת הדרך מזכירים מחזירים בתשובה או אנשי ארץ-ישראל השלמה. (ראו לדוגמה את הדיונים אצל עירא כאן וכאן). הספקנות והביקורתיות נעצרות ברגע שזה מגיע למתודה המדעית עצמה. על הבסיס הארכימדי של תפיסת העולם המדעית אסור לערער.

מהם בעצם מדע או דת? אלו ניסיונות לתת סדר בדברים. לבנות מסגרת, תבנית, שתיתן הסבר והגיון לעולם. בדת זהו היגיון אלוהי. במדע זהו היגיון של חוקיות. בשניהם, אגב, ייתכן כי לעולם לא נוכל להגיע להבנה מלאה של היגיון זה. איננו יכולים להבין את ההיגיון האלוהי, וגם ה"תיאוריה של הכול" שהמדע מחפש כנראה לא תמצא (אפילו פופר טען שלעולם לא נגיע לאמת באופן סופי). אבל קיומו של ההיגיון – גם אם אין לנו נגישות מלאה אליו – הוא עיקרה של הנחמה.

מכאן גם עוצמת הויכוח בין המדע והדת. האמונה בהיגיון שהם מספקים היא רשת בטחון שמאפשרת לנו לתפקד בעולם עצום ונורא ומרהיב. ערעור על תפיסת האמונה שלנו מאיימת עלינו. ללא רשת הבטחון אנחנו נופלים בחלל הריק.

עוד באירופה הוא היה סקפטי

 

מדע והגבר הלבן

ההרצאה של מייקל שרמר מעוררת אי-נוחות. דבריו מעניינים ובעלי ערך, אך בו עצמו יש משהו זחוח ולא נעים – הוא לא נראה אדם נחמד. במהלך ההרצאה הוא מביא דוגמאות לשיבושי תפיסה, אשר רובן נסובות סביב אסוציאציות ויזואליות לגוף האשה. בסוף ההרצאה הוא מציג סרטון קצר שמתאר ניסוי (או מתיחה) במהלכו גרמו לנשים לנשק ללא ידיעתן שימפנזים בתואנה של מבדק לשפתון. מכלול דוגמאות אלה מעלה ניחוח שוביניסטי קל.

ניתן לפטור אי-נוחות זו כטענת אד הומינם בלבד ולומר כי שאלת נחמדותו של שרמר אינה רלוונטית לתוכן דבריו. אך לדעתי דווקא אי-נוחות זו הופכת את ההרצאה למרתקת הרבה יותר, כי היא טומנת בחובה את המורכבות שנושא עימו המדע.

על פני השטח מדברר שרמר את הצד הנאור של החשיבה המדעית. ביקורתיות קונסטרוקטיבית, חקר העולם והאדם, ניסיון להבין מה מפעיל אותנו ומה מטעה אותנו, רצון לקידום האנושות באמצעות חשיבה מפוכחת. אולם הסבטקסט משדר יהירות שוביניסטית. הוא מציב את שרמר – ואת המדע שהוא מגן עליו – כנציגיהם של הגבר המערבי הלבן.

כפילות זו אינה זרה למדע. הוא נולד כקריאת תיגר על מוקדי הכוח הדתיים של ימי הביניים, נושא בחובו מסר כלל אנושי של רציונאליות ותבונה. אך בה בעת הוא כוח החלוץ ושגרירה של תרבות מסוימת מאד, טכנולוגית, מערבית, גברית; תרבות שמבקשת לעצמה את הבעלות על מה נכון, מה מותר, מה אמת. המדע הוא נאור, אך הוא גם משרטט את גבולותיה של הנאורות. הוא מכשיר של ידע. הוא מנגנון של כוח. וככזה הוא דומה מאד למנגנונים אחרים של ידע ושל כוח. כמו למשל, דת.

מדע ואדם

אינני בא לבטל את המדע או להציב אותו כשווה ערך מוחלט לדת. המדע הוא כלי מצויין לחקר העולם שבחוץ. כמו כל כלי, יש למדע יתרונות וחסרונות, הצלחות ונקודות כשל. באופנים רבים טוב יותר לחיות בעולם של היום מאשר טרם המדע. באופנים אחרים, מצבנו אולי חמור מאי פעם.

לשאלה מיהו האדם סיפקה הדת את תשובתה שלה. עם הזמן נשחקה תשובה זו ונוצלה לדיכוי במקום לשמש לשחרור. המדע הציג לנו תשובות חדשות (ושאלות חדשות). הוא שינה את תפיסתנו את עצמנו, את מקומנו בעולם, את יחסינו עם סביבתנו. תשובות אלו שחררו אותנו מעריצות אחת אך הטילו אותנו לתוך עריצות אחרת, סמויה יותר (עריצות המספרים, המדידה, הבדידות).

כדי להשתחרר שוב, כדי לעשות צעד התפתחותי נוסף, נזדקק כנראה לנקודת מבט חדשה. נקודת מבט זו לא יכולה להיות יחידה. הגענו למקום שכבר איננו יכולים להאמין לנקודות מבט יחידות. המקום החדש יצטרך להיות מקום של ריבוי. הוא יכיל את הראיה המדעית. הוא יכיל את החוויה הדתית. הוא יאפשר לנו לראות את הדברים מכמה זוויות בעת ובעונה אחת.

קשה לי ממש לדמיין מקום כזה. אני יכול קצת להריח אותו אם אני מאד מתאמץ. זה בטוח יהיה מעניין. אני מקווה שזה לא מאוחר מדי.

טוויטר טלפאתי? לא ממש

יוסי גורביץ’ מספר היום בכלכליסט על ניסוי שהתבצע באוניברסיטת ויסקונסין, במהלכו שלח דוקטורנט בשם אדם ווילסון הודעה לטוויטר באמצעות ממשק הפועל בעזרת גלי מוח. גורביץ’ כותב:

ווילסון לא כתב אותה (את ההודעה); הוא חשב אותה, וגלי המחשבה שלו תורגמו מיד לטוויטר. הטכנולוגיה קיימת; היא לא לשימוש ציבורי, לא בקרוב; אבל היא קיימת. יהיה מעניין כאן, עוד עשור. אולי עוד קודם.

הכתבה ב-Wired אליה מפנה גורביץ’ מתהדרת בכותרת – Twitter Telepathy: Researchers Turn Thoughts Into Tweets. כתבה אחרת מכריזה כי Scientists Break Brain/Twitter Barrier, ואילו אחת אחרת מזהירה – Twitter-brain interface offers terrifying vision of the future.

למרות הכותרות ההחלטיות, בניסוי עצמו לא היה כל אלמנט של קריאת מחשבות או הפיכת מחשבות למילים. זהו שימוש במערכת של ממשק מוח-מחשב (מערכת בשם BCI2000) אשר יודעת לזהות שינויים בגלי מוח ולתרגמם לתבניות המשמשות לשליטה על אמצעי אחר (במקרה זה – מקלדת וירטואלית). ווילסון לא חשב משפט והמערכת “קראה” את מחשבותיו, אלא הוא השתמש בשינויים בגלי-מוחו כדי להזיז סמן על מסך מחשב ולבחור באמצעותו אותיות. אין בניסוי זה כל חדש, מלבד המהלך הסופי של שליחת המשפט שהוקלד לטוויטר, והנסיון הפשוט והמוצלח לרכב על גל הפרסום של טוויטר כדי לקבל קצת חשיפה אוניברסיטאית (ומכיוון שמערכות כאלה יכולות לסייע רבות לאנשים מוגבלי תנועה, החשיפה עצמה היא מבורכת).

מובן מדוע הניסוי המתואר מושך תשומת לב ומעורר עניין והשערות לגבי העתיד. אולם מה בדבר קצת אחריות עיתונאית? או סתם שכל ישר? כי ברור שהתיאור העסיסי של “להפוך מחשבה לטוויט!” הוא מופרך מן היסוד, ובכתבות עצמן אף מודים בכך. אז נכון, צריך להביא קוראים, רוצים למשוך תשומת לב. אבל בסופו של דבר כל שטות כזו היא עוד פגיעה קטנה אך משמעותית באמינות הכותב או העיתון.

רוחו של ג’ון לנון במכונה

פוצחה הנוסחה של שירי הביטלס! עיתונים אוהבים כותרות חזקות. הוול סטריט ג’ורנל מדווח כי ג’ייסון בראון, פרופסור למתמטיקה מאוניברסיטת Dalhousie בהליפקס שבקנדה ניתח וזיהה את התבניות המקצביות שמאפיינות את שירי הביטלס.

פרופ’ בראון כבר התפרסם בעבר כשגילה באמצעות ניתוח מתמטי את המבנה של האקורד המסתורי הפותח את השיר “A Hard Day's Night”. בראון, חובב ביטלס מושבע, המשיך לנצל את כליו המקצועיים כדי לחקור מה מייחד את שירי הלהקה האהובה עליו. הוא גילה מספר תבניות מתמטיות אשר מאפיינות את השירים, ואשר אחראיות, לטענתו, לכך שהם ממשיכים להשמע רעננים גם לאחר שנים רבות. כדי להדגים את התזה שלו (וגם, כנראה, כדי לעשות קצת חיים) כתב בראון שיר בסגנון עדות הביטלס תוך שימוש בתבניות שמצא. את השיר ניתן לשמוע כאן.

תפיסת העולם של בראון, אשר מנחה אותו במחקריו אלה, היא כי מוזיקה (כמו תופעות רבות אחרות) ניתנת לניתוח מתמטי, ויותר מכך – כי המתמטיקה עומדת בבסיסה של המוזיקה. מוזיקה, כמו מתמטיקה, עוסקת בתבניות. זיהוי וחשיפת תבניות אלה היא עבודה מתמטית. כאשר אנו מוצאים את התבניות המייחדות מוזיקה מסויימת, אנו חושפים את המפתח שמאפשר ליצור מוזיקה כזו.

הטענה בדבר קרבה בין מוזיקה למתמטיקה היא טריוויאלית כמעט. הכרה של תבניות מלודיות ומקצביות, גם אם היא יותר אינטואיטיבית ממודעת, נותנת למוזיקאי מאגר של אבני בניין אשר מגדילות באופן ניכר את מרחב המשחק שלו ואת היכולת ליצור ולהביע את עצמו. תבניות אלו נלמדות בדרך כלל תוך כדי שמיעה, חיקוי והתנסות. שיטותיו המתמטיות של בראון יכולות לעזור בזיהוי תבניות כאלה.

אולם האם ניתוח מתמטי באמת יכול לתת בידינו כלי ליצירה אמנותית? או בווריאציה אחרת על השאלה – האם מחשב יכול ליצור קטע מוזיקלי בעל ערך? אם בבסיס הכל עומדת המתמטיקה בלבד, התשובה תהיה חיובית. ניתוח מתמטי מקיף ייתן לנו את החוקים הדרושים כדי לייצר כל יצירה מוזיקלית שנרצה.

אך לי נראה כי תשובה זו אינה מספקת. לא ניתן, לדעתי, לבצע רדוקציה מלאה של מוזיקה למתמטיקה. במוזיקה שמיוצרת באופן מתמטי יש משהו עקר, מכני, נקי (רוב מוזיקת הפופ של ימינו היא כזו – מוזיקה של נוסחאות וחוקים). אולי דוגמא טובה למוגבלותו של המודל הממוחשב היא התוכנה Songsmith של מיקרוסופט. התוכנה, שמייצרת ליווי מוזיקלי מלא למלודיה שמנוגנת או מושרת דרכה, הצליחה כבר להביא לתת-ז’אנר של גרסאות כיסוי גרועות במיוחד אשר מבוצעות באמצעותה. או כמו שמי מן המגיבים אמר – “למה הכל נשמע כמו פולקה?”.

יצירה מוזיקלית אמיתית חורגת מעבר למתמטיקה של התבניות שמרכיבות אותה. מעשה היצירה הוא סוג של אלכימיה – חיבור של תבניות קיימות באופן שמייצר משהו חדש וחד-פעמי, משהו שנושא בתוכו ניצוץ מאישיותו של היוצר. זוהי מוזיקה שיש בה מטען רגשי, אישיות, עומק. מוזיקה שיש בה גרעין של הנצח. אין דרך להסביר זאת באופן מתמטי. המתמטיקה לא יכולה להכיל את התחושה שמבצבצת מתוך החיבורים והחיווטים שמייצר המוזיקאי – המתווך האנושי. ביצירה האמיתית מסתתר אותו אלמנט שחורג מהגדרה ואפילו מזיהוי, ניחוח האינסוף שמעורר בנו געגועים.

ניתן, כנראה, לזהות בדיעבד מאפיינים מתמטיים במוזיקה כזו. ניתן אפילו להשתמש בחוקיות שהתגלתה כדי להעשיר את שק הכלים המוזיקליים שמשמשים אותנו. אך אין תחליף למגע האנושי אם ברצוננו במוזיקה שמרוממת אותנו ומעבירה את תודעתנו למרחבים חדשים ומופלאים.

ייתכן כי חוסר היכולת של המתמטיקה למצות את המוזיקה מצביעה על כך שהמתמטיקה, בניגוד לדעה הרווחת כיום, אינה עומדת בבסיס העולם. ההיסטוריונית של המדע נוגה אריקה מציעה לנסות ולהפוך את כיוון ההסתכלות על הקשר בין מוזיקה למתמטיקה. היא מעלה את האפשרות כי היכולת המתמטית נבנית בעצם על יכולת מוזיקלית. אולי היותנו יצורים מוזיקלים הוא שהביא לפיתוח היכולת לזהות תבניות ומכאן לחשיבה המתמטית? אם רעיון זה נראה לנו מופרך הרי זה כנראה כי התרגלנו לחיות בתוך עולם מדעי אשר מקדים את המתמטיקה לכל תופעה אחרת. אולם אם נקשיב היטב, נשמע גם מנגינות אחרות.

____________________

באותו נושא – Music will bring us together

כיבוש החלל הסיני?

החיפוש אחר מכונת הפרפטום מובילה ממשיך, והפעם מן המזרח. כתבה ב-WIRED מספרת כי חוקרים סינים הצליחו לבצע סימולציה מתמטית, אשר מאשרת את תיאורית "ההנעה האלקטרומגנטית" שפיתח מדען בריטי בשם רוג'ר שויאר.

המנוע התיאורטי של שויאר אמור להפוך אנרגיה חשמלית לכח דחף באמצעות גלי מיקרו, באופן שאינו מפר את כללי הפיזיקה המוכרים ומתבסס על תופעות של תורת היחסות. עד עתה זכה הרעיון בעיקר לביקורות קוטלות, בטענה כי הוא מפר את חוק שימור התנע ומהווה עוד צעד במרדף הסרק אחר מכונת התנועה הנצחית. אולם אוניברסיטת NPU הסינית אימצה את הרעיון, וצוות של מדענים עובד בשנה האחרונה על פיתוחו. לאחר שהוכיחו, לטענתם, את התחזיות של התיאוריה בסימולציה מתמטית, הם עובדים כעת על ייצור של מנוע דחף אמיתי המבוסס על התיאוריה.

מנוע כזה, אם אכן יהיה בר ביצוע, צפוי לשנות באופן מהפכני את תעשיית החלל. הוא יאפשר הנעה טובה יותר ובעלת עמידות גבוהה לרכבי חלל וללוויינים, שיכולה, בין השאר, להשפיע על יכולתנו לתור את החלל. שויאר טוען לדוגמא כי רכב חלל שמונע על-ידי מנוע הנעה אלקטרומגנטית סולארי יכול להגיע למאדים תוך 41 יום.

מעניין כי לאחרונה נתקלנו גם בטענתה של חברת steorn על שהצליחה לייצר אנרגיה חופשית ותמידית. האם באמת מדובר רק בסמיכות מקרית ובטענות הזויות, או שאנו מתקרבים לגילויה של טכנולוגיה חדשה ומהפכנית של ייצור אנרגיה?

ולסיום, האם תחילת המאמר:

Chinese researchers claim they've confirmed the theory behind an "impossible" space drive, and are proceeding to build a demonstration version.

לא מזכיר את הציטוט הזה?

The Infinite Improbability Drive is a wonderful new method of crossing interstellar distances in a few seconds; without all that tedious mucking about in hyperspace. As the Improbability Drive reaches infinite improbability, it passes through every conceivable point in every conceivable universe almost simultaneously.

ואף על פי כן, נוע תנוע ולא תפסיק לעולם

מכונת פרפטום מובילה, התנועה הנצחית, היא הגביע הקדוש של המכניקה והפיזיקה מאז ומתמיד. מדובר במכונה שתוכל לפעול מעצמה, ללא צורך בהשקעת אנרגיה כלשהי, מכונה שמרגע שתתחיל לפעול לא תעצור יותר אף פעם. על-פי חוקי הפיזיקה המקובלים כיום (נגיע לזאת בהמשך), מכונה כזאת היא בלתי אפשרית. החוק הראשון והשני של התרמודינמיקה פוסלים כל אפשרות תיאורטית למכונה מעין זו.

orbo

למרות זאת, המרדף חי וקיים. בשבועות האחרונים התעוררה סערה זוטא סביב חברה אירית בשם Steorn, שטוענת כי הצליחה לייצר טכנולוגיה (לה היא קוראת Orbo) אשר מייצרת אנרגיה נקייה, חופשית ותמידית. החברה מודה כי משמעות הטענה היא הפרה של חוקי שימור האנרגיה העומדים בבסיס הפיזיקה של ימינו.

החברה היתה אמורה להציג גירסה ראשונית של הטכנולוגיה בתחילת יולי במוזיאון Kinetica בלונדון, אולם רצף של תקלות מוזרות שהתרחשו בשעת התקנת המכשיר הובילו לבסוף לדחיית התערוכה לזמן לא ידוע.

ביטול התערוכה חיזקה כמובן את דעתם של רבים אשר אינם מאמינים להכרזותיה של Steorn. הדעה הרווחת כרגע בבלוג אשר עוקב אחר קורותיה המוזרים של Steorn (וגם בכתבה הזו של ה-BBC) היא שלא מדובר בתעלול יחצני או ברמאות, אלא בהטעיה עצמית פשוטה – מקימי החברה מאמינים באמת כי הצליחו לייצר טכנולוגית פרפטום מובילה, ללא כל קשר לעובדות שעומדות בפניהם.

זוית מעניינת שצצה ועולה בסיפור זה היא האמונה הבלתי מעורערת במדע, ה"מיתוס" המדעי (שכתבתי עליו כאן), שרווח בחברה של ימינו מבלי שנשים לב אליו בדרך כלל. בכתבה על החברה ב-Economist נאמר:

But science had its reformation centuries ago. A select number of its indisputable axioms have been designated as laws. These are not man-made rules or opinions, but universal truths prised loose from nature by painstaking observation and experiment, and hammered on the anvil of experience by repeated testing. As such, they have survived every challenge thrown at them over the centuries.

האקונומיסט מבטא כאן במילים ברורות את היחס הפופולארי (והמובלע לרוב) למדע – חוקי המדע אינם נוצרים על-ידי האדם, אלא הם חוקים אוניברסליים של הטבע שמתגלים בסידרה של תצפיות והתנסויות.

מדהים לראות מאתיים שנה של פילוסופית המדע נעלמות כלא היו. או אולי זו תעודת עניות להשפעתה של הפילוסופיה על העולם כיום. גם אם איננו רוצים ללכת לאזורים הקיצוניים והאנארכיסטים יותר של הפילוסופיה, הרי גם לפי המיינסטרים הפילוסופי לגבי המדע (פופר וממשיכיו) הצהרה זו של האקונומיסט היא מיושנת ושמרנית. מזמן כבר הבנו כי תיאוריות מדעיות מומצאות על ידי האדם, הן אינן מתגלות באופן בלתי אמצעי. מדובר על תהליך יצירתי של בניית תיאוריות ובחינתן, על דיאלוג מתמשך בין האדם לבין העולם שסביבו.

אך חמור מכך, העמדה שמבטא האקונומיסט חותמת את הגולל על כל התפתחות מדעית אפשרית. אם חוקי המדע כיום הם "גירסה סופית", אמיתות אוניברסליות של המציאות – לאן עוד אפשר להתקדם? האקונומיסט עיוור להיסטוריה של המהפכות המדעיות ולאפשרות העתידית למהפכה מדעית. המסר החותם את הכתבה מבהיר זאת היטב:

Remember: the first law says the best you can do is break even, while the second law adds, forget it, you can’t even do that! Keep those two principles in mind, and you’ll never go far wrong.

ילדים – הקשיבו תמיד לחוקים! אל תנסו לשבור אותם, אל תנסו להיות יצירתיים. תמיד תציירו בתוך הקווים, וכך לעולם לא תיכשלו. אתם רוצים להיות מקוריים? אתם רוצים לערער על המוסכמות? אתם רוצים להיות חדשניים? הקשיבו ילדים לעצתו החכמה של האקונומיסט – Forget It!