דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור 'ספרים'

זומבים ופרסום מקוון

דרך מרמיט הגעתי לאתר המכיל הנחיות הישרדות לעורף למקרה של התקפת זומבים. מדובר באתר המהווה חלק ממסע פרסום לספר חדש – "מלחמת העולם Z" של מקס ברוקס (בתרגומו של מרמיט! למרות שבאופן מחפיר האתר עצמו לא מזכיר מידע חשוב זה).

זוהי דוגמא יפה לדעתי של ניצול נכון של האינטרנט כמדיום פרסומי. אתר שמעוצב פשוט ונכון, שמכיל מספיק תוכן על מנת שיהיה מעניין לשוטט בו זמן-מה, עושה שימוש מחוכם בכלים שהרשת מספקת (מפת העולם מ-Google Maps שמציגה ציטוטים מהספר לפי מיקום גאוגרפי), אך גם לא מתאמץ יתר על המידה להיות ווב-שתיים-אפסי-עכשווי.

טיזר יפה, מסקרן ולא מציק (ולפי מרמיט אפילו ספר מוצלח).

צילומסך

סוד, הבטחה, חלל

יש אנשים שיודעים את הסוד.

לא, לא מדובר על הסוד הזה, המזימה הקפיטליסטית במסווה פסאודו-רוחני שמתפשטת כאש בשדה קוצים נמוכי רוח. יש אנשים שיודעים את ה-סוד. את הדבר הזה שאי אפשר לדבר עליו. הקסם שמנצנץ בזוית העין כשהמבט לא ממוקד והמחשבה נפתחת אל העולם. אבל כמה שלא אנסה, עוזי וייל תמיד אומר זאת טוב יותר:

יש ואדם נולד כשהוא יודע סוד. משהו מוחלט וברור. שאי אפשר לבטא אותו כלל במלים, אבל המשהו הזה נוכח בכל מבט שהוא מביט כתינוק, בכל צווחת גיל או דמעת עלבון שהוא חווה כילד, בכל מסע, בכל אהבה, בכל פרידה שהאיש המבוגר עובר. וכמובן, בכל זיכרון שנזכר האיש הזקן. כשהוא חושב על אירוע בחייו, הוא לא חושב על הדבר עצמו, אלא על הסוד שהתגלה מאחורי הדבר. מעטים האנשים האלה, אבל הם קיימים.

מארק סטרנד, לדוגמה.

מארק סטרנד יודע את הסוד. עוזי וייל יודע את הסוד. עוזי וייל כותב על מארק סטרנד, אבל עבורי מה שהוא כותב על מארק סטרנד יכול להיאמר באופן שווה וצלול על עוזי וייל.

עוזי וייל מתרגם את מארק סטרנד. מארק סטרנד כותב על תרגום בתרגומו של עוזי וייל. מארק סטרנד אומר:

"אם תרגום הוא סוג של קריאה, של העברת בעלות או שינוי צורה משפה אישית אחת לאחרת, האם אין זה אפשרי אפוא לתרגם את עבודתו של מישהו לשפתו שלו? האם אין זה אפשרי לתרגם את שלי, או את וורדוורת', לסטרנדית?"

האם זהו סטרנד שמתורגם לויילית או וייל שמתורגם לסטרנדית? האם יש מארק סטרנד? עוזי וייל?

במשך תקופה ארוכה הייתי משוכנע שמארק סטרנד הוא פסבדונים של עוזי וייל. דמות בדיונית של משורר אמריקאי, עוד אחת משלל רוחות הרפאים של השער האחורי. אני עדיין לא בטוח שטעיתי.

לקרוא את מארק-סטרנד-עוזי-וייל זה להכנס לתוך הלב החסר של העולם. ליפול בצניחה חופשית אל החלל של עצמך. אתה יודע שזה שם, אתה מסוגל כמעט לגעת בזה, אבל תמיד כמעט. תמיד על קצה הלשון, כאפשרות לא ממומשת. העולם של סטרנד-וייל הוא תמיד אפשרות לא ממומשת. כך מתקיימת ההבטחה. בקצה של הדברים הכל אפשרי.

ומתוך מבט של משורר שיודע את הסוד (בתרגומו של סופר שיודע את הסוד) הנוכחות הנעלמת הזו נפרשת כמפה של עולם דמיוני מלא אוצרות. תילי תילים של מילים של סארטר על הוויה ואין מזדככים להם לשיר אחד שאומר הכל:

בשדה
אני היעדרו
של שדה
ככה זה תמיד.
היכן שאני נמצא
אני מה שחסר.

כשאני הולך
אני חוצה את האוויר
ותמיד
האוויר נכנס פנימה
למלא את החללים
בהם היה גופי.

לכולנו יש סיבות
לנוע.
אני נע
כדי לשמור על הדברים שלמים.

אנחנו, את, אני (לכתוב ולהיות)

הפנאופטיקון

הספר אנחנו של יבגני זמיאטין פורש בפני הקורא חברה טוטאליטרית דמיונית (הספר נכתב בברה"מ ב-1921, והוחרם שם), היא מדינת האחדות, בראשה עומד המיטיב – השליט הכל יכול. מדינת האחדות מושתתת על עקרונות המתמטיקה. האנשים בה הם מספרים. המוסר הוא מוסר מתמטי (מותו של אדם אחד שווה ערך פחות מפגיעה במספר גדול יותר של אנשים. לכן מובן שהוצאה להורג היא רצויה). המוסיקה נוצרת על פי תבניות מתמטיות. הפרוייקט הגדול ביותר (עליו עובד גיבור הספר) הוא בנית האינטגרל – ספינת החלל שתפענח את המשוואה האינטגרלית האינסופית של היקום כולו.

השליטה של המדינה על נתיניה מבוססת על ניראות מקסימלית. כל המבנים במדינה עשויים מזכוכית – כל מספר יכול לראות את מעשיו של כל מספר אחר בכל זמן נתון. חייהם של המספרים מוכתבים על ידי השעון – המדינה מכתיבה לוח זמנים מדוייק בו חייבים לעמוד. הפעילות בכל שעה מוגדרת וידועה מראש, הכל קבוע ומסודר, ולכולם יש סדר יום אחיד. המדינה מקצה לכל אזרח שעתיים חופשיות ביום לסידוריו הוא (שגם להן, אומר הגיבור, עוד יש למצוא נוסחה קבועה ומוחלטת). הזמן היחיד בו יש למספר פרטיות היא בשעת הפונקציה המינית. מספר מסוג נקבה יכולה לבקש לרשום על שמה מספר מסוג זכר, ואז יוקצו להם על ידי המדינה ימי פונקציה מינית על פי לוח זמנים קבוע. בשעות אלו מותר למספר לסגור את התריסים שבדירתו.

מודל הכח המוצג בספר הוא של כח פנאופטיקוני (זהו כמובן מודל קיצוני של כח, מאחר ומדובר בחברה טוטאליטרית). מדינת האחדות מייצגת נאמנה את הפנאופטיקון של פוקו. הסובייקט בחברה נמצא כל הזמן במצב של ניראות מתמדת. כל מעשיו נתונים לצפיה – וכל מעשיו ניתנים גם למדידה, מאחר וקיימת הגדרה נוקשה למעשה הנכון לכל שעה משעות היום. הכח נאכף במדינת האחדות על ידי השומרים. אולם למעשה, כל סובייקט הוא סוכן של הכח. המספרים אמורים לדווח על כל חריגה שהם מבחינים בה. כך שהסובייקט לא רק נראה כל הזמן – אלא גם כל סובייקט אחר הוא באופן פוטנציאלי סוכן של אכיפה ופיקוח. מודל זה שונה במעט מהפנאופטיקון שמתאר פוקו, בכך שהכח כאן אינו חסר פנים, אלא להיפך – כל פנים הם פני הכח. חוסר האינדבידואליות של הכח נעוצה דווקא בפירוקו לגורמים הקטנים ביותר – כל אחד מהסובייקטים הוא מייצג של הכח. הכח משתקף מכל עבר, אין אפשרות להתחמקות. הסובייקט חייב להפנים את הכח כדי להיות מסוגל לעמוד בתנאים ובנורמות שהוא מכתיב.

זיגמונט באומן טען פעם כי תוצר הלוואי של הפנאופטיקון הוא האושר של הנתינים שבתוכו. הנתינים יהיו מאושרים כי חוסר אושר נובע מחוסר ודאות, והפנאופטיקון הופך את קיומם לוודאי (ולפיכך למאושר). כך בדיוק מציגה עצמה מדינת האחדות. המדינה מכריזה כי היא מצאה את הארגון המתמטי לאושר. והאושר הוא היפוכו של החופש. אי-החופש הוא האושר. המספרים מאושרים בשל הסדר המתמטי שהוכנס לחייהם, הקביעות, ההרמוניה, האחידות. החופש מפר את ההרמוניה, ולכן הוא גורם לסובייקט סבל, הסובייקט הופך להיות "חולה".

המרד

גם בתוך מודל קיצוני של כח, כח שמשאיר מעט מאד מרחב, מציג הספר אפשרות של התנגדות. גיבור הספר, D-503, בונה האינטגרל, מתוודע במהלך הספר לקבוצת ה"מפי" (קיצור של מפיסטו), קבוצה של מתנגדי המשטר, אשר מבקשים לבצע הפיכה במדינה. הכרותו של הגיבור עם קבוצה זו מתרחשת במקביל להפיכתו ל"אינדבידואל", התפתחותה של נפש עצמאית בקרבו, והתרחקותו מהאושר העיוור של הפנמת הכח והנאמנות למדינה.

אפשרות התנגדות כזו, לטענת פוקו, קיימת באופן אינהרנטי בכל יחסי כח. פוקו מצביע על המרווח הדרוש כדי לאפשר את מקום ההתנגדות. הוא טוען כי הכח אינו רק מגביל ומתנה, אלא הוא גם פותח שדה חדש של פעולות, תגובות ותוצאות אפשריות. כך שכל מודל של כח גם נושא בחובו מרחב מסויים של חופש, שמהווה את הפוטנציאל להתנגדות לכח. כח לא יכול להתקיים בלי שיתקיימו בתוכו גם מקומות אפשריים של התנגדות ובריחה. המקומות הללו מגדירים את גבולותיו של הכח. אם מקומות כאלו לא מתקיימים – אין זה כבר כח. כדי לדכא מקומות אלו צריך הכח לנקוט בפעולה אשר הופכת את הנתינים לו לחסרי אונים לחלוטין. ואז, אין זה כבר כח – זו אלימות.

ואכן, ההפיכה במדינת האחדות מדוכאת לבסוף, לאחר שגרמה למהומה ולבלבול רב. כדי לשמור על שליטה, כדי לדכא את ההתנגדות האפשרית, מכריחה המדינה את כל נתיניה לעבור את הניתוח החדש שהמציאו מדעניה – הניתוח להסרת הדמיון. ניתוח זה הופך את הגיבור חזרה למאושר – הוא מסלק את כל המחשבות המשונות שהסתובבו בראשו קודם לכן. אך הוא גם הופך אותו למסורס, לאוטומט, למכונה. מרחב החופש הצטמצם לאפס. הכח הפך לאלימות.

האינדבידואל

גיבור הספר, D-503, הופך במהלך העלילה ממספר נאמן למדינה לאינדבידואל אשר מפר את כל כלליה, מפתח מחשבות עצמאיות ורגשות לא נורמטיביים, ואף נעשה שותף למהפכה כנגד המדינה.

הגורם המניע להפיכתו של D-503 לאינדבידואל היא אישה. פגישתו המקרית עם I-330 מרעידה בתוכו נים חבוי כלשהו, אשר הופך יותר ויותר דומיננטי ככל שיחסיו עם I מתפתחים. I מובילה את הגיבור לבצע מעשים לא מקובלים, אסורים, אשר מערערים את תפיסת עולמו, שוברים את ההרמוניה המנוונת בתוכה התקיים, והופכים אותו לאינדבידואל, אשר אינו מוצא כבר את אושרו ואת מקומו בתוך הקשיחות המובנית של מדינת האחדות.

נקודת המוצא להפיכה לאינדבידואל היא אם כך המפגש עם ה"אחר". I, האשה, היא המפתה, היא המובילה את הגיבור אל מחוץ לחוק. לכאורה, האשה מוצגת כאן בתפקידה הקלאסי – בעולם הבנוי על הגיון לוגי ומתמטי (גברי ?), היא ההיפוך, היא מערערת על תוקפו של ההגיון, היא מציגה את האפשרות לרגש, ל"איבוד הראש".

אולם, יש כאן למעשה משחק אחר. יש סוג של היפוך תפקידים בין I לבין D, נזילה של זהויות מגדריות, טשטוש גבולות. I פועלת מתוך מקום אשר נחשב "גברי" – היא אחת ממנהיגות ההפיכה העיקריות, היא מובילה את האנשים. הדיבור שלה עצמה אינו חסר הגיון, אלא להיפך – הוא דיבור ברור ומובן. דיבור שמשחזר לפעמים את ההגיון של D, ההגיון שמוכתב על ידי המדינה, אך תוך חיקוי ולגלוג שנועדו לגחך את ההגיון הזה ולהנכיח את האבסורדיות שבו. D לעומת זאת, במפגשיו עם I, הופך להיות חסר הגיון לחלוטין. דיבורו נהיה קטוע, לא מובן, לא מובנה. חשיבתו הופכת ללא מסודרת. הוא חווה את חוויותיו בקיטועים, במראות וצבעים, בחלקים, מבלי יכולת לבנות רציפות הגיונית מלאה לחוויותיו. הוא משתעבד ל-I, מאבד את עצמו בתוך אהבתו אליה, הופך להיות נשלט על ידה כמעט לחלוטין.

אינדיקציה להיפוך התפקידים הזה יש גם בשמות הדמויות. הנשים האחרות בספר הן O ו-U. אלו אותיות עגולות, "נשיות". I לעומת זו היא אות ישרה, זקופה, פאלית. ואילו הגיבור – D – אות שיש בה גם מן הישר וגם מן העיגול.

המפתח לגילוי האינדבידואליות, לפיכך, טמון בערעור הזהות המגדרית. הזהות המינית היא בבסיס קיומו של הסובייקט, היא נקודת מוצא, נקודה מעצבת. הזהות המגדרית והמינית עומדת ביסודן של ההגדרות החברתיות, היא אחד ממוקדי הכח העיקריים המופעלים בחברה. (לא רק בהשתקת והעלמת הקול הנשי. התיחום המגדרי מפעיל כח שווה על הגברים – גם אם הוא מתבטא באופנים אחרים). כך שקריאת תיגר על מוסכמות מגדריות, הגדרה מחדש של הזהות המינית, היא אקט פוליטי בעל עומק, אשר מהווה נקודת בסיס להתנגדויות ליחסי כח אחרים, ולא נשאר רק במסגרת המשחק המגדרי.

אך יש דרישה בסיסית אחרת אשר קודמת לכל אפשרות של אינדבידואליות – התעוררות עצמית, התבוננות פנימית. הספר כולו כתוב כמונולוג – זהו היומן שכותב D. הוא נפתח עם הרשימה הראשונה שכותב D ביומנו. ברשימה זו מתאר D את התרגשותו מהכתיבה, שדומה לדעתו "למה שחשה אישה כשהיא שומעת לראשונה בתוכה דופק של אדם חדש… זה אני, ובו בזמן זה לא אני". הכתיבה של D היא לידה – דרך הכתיבה הוא מגלה את עצמו, הוא בעצם יוצר את עצמיותו.

D מתחיל לכתוב את היומן כמחווה לקראת שיגור האינטגרל, בעקבות הנחית המדינה (שמוציאה הוראה לכל התושבים לכתוב נאומים, פואמות וחיבורים שיהללו את מדינת האחדות, אותם ישא האינטגרל עימו לעולמות רחוקים). כלומר, נקודת הבריאה של האינדבידואליות של D התקיימה, למעשה, בהנחיית הכח. זוהי עוד דוגמא אנקדוטית להכלתו של הכח את מקומות ההתנגדות אליו עצמו.

הכתיבה היא התנאי המקדים שמאפשר את מפגשו של D עם I. השם I, הוא כמובן, במובנו המיידי, "אני". I היא התגלמות האני, האינדבידואל. היא מוקד העצמיות שסביבו סובבות כל הדמויות, המפתח להיותם אינדבידואלים בתוך מסגרת הכח המשתקת. היא ה"אחר" שהוא ה"אני" שצומח בתוך D, האלטר-אגו שהכתיבה העצמית יוצרת אצלו.

הנקודה הארכימדית של האינדבידואל היא באקט הכתיבה העצמית. אקט זה יוצר הפרדה, הוא יוצר את ה"אחר" שבתוך האני. הסובייקט הופך לא לאחד ולא לשניים, אלא למשהו ביניהם. המרווח שנוצר הוא שמאפשר את חופש הפעולה של האינדבידואליות, את ההתהוות המתמדת והשינוי הנחוצים לקיום האינדבידואל. דרך הכתיבה אנחנו משתחררים לתוך חלל של אפשרויות. דרך הכתיבה אנחנו קוראים את עצמנו.

עוד מעט חצות

כשמישהו אחר היה מנגן קטע סולו הוא היה קם ומתחיל לרקוד את הריקוד שלו. הוא התחיל בשקט, מטופף ברגל, נוקש באצבעותיו, אחר כך מרים את ברכיו ומרפקיו, מסתובב, מנענע את ראשו, מזרים בנחת את זרועותיו המתוחות לכל עבר. תמיד נראה כאילו הוא עומד ליפול. הוא הסתחרר סחור-סחור במקום ואז התנודד חזרה לפסנתר, מסוחרר בכוונה תחילה. אנשים צחקו כשרקד וזו הייתה התגובה ההולמת ביותר כשגרר את רגליו מסביב כמו דוב אחרי טעימה ראשונה של אלכוהול. הוא היה איש מצחיק, המוזיקה שלו הייתה מצחיקה, ורוב הדברים שאמר היו בדיחה פרט לעובדה שלא דיבר הרבה. הריקוד שלו היה צורה של ניצוח על תזמורת, מציאת דרך אל המוזיקה. הוא היה צריך להיכנס לתוך קטע, עד שהפך לחלק ממנו, הפנים אותו, התאמץ להיכנס לתוכו כמקדח הנוגס בעץ. ברגע שקבר את עצמו בשיר, הכיר אותו על בוריו, אז ניגן מסביבו, אף פעם לא את השיר עצמו – אך הוא תמיד הכיל את האינטימיות הזאת, הישירות הזאת, כיוון שנמצא בלב שלו, היה בתוכו. הוא לא ניגן סביב המנגינה, הוא ניגן סביב עצמו.

– מה מטרת הריקוד שלך, מר מונק? למה אתה עושה את זה?
– מתעייף מלשבת ליד הפסנתר.

ג'ף דייר, אבל יפה

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

אפשרות של אינדיאני

אפשרות של אי, ספרו האחרון של מישל וולבק, הינו נבואה (או פנטזיה) קודרת על עתידו של המין האנושי. עולם העתיד של וולבק מורכב מניאו-אנשים, צאצאי אנושות משופרים שחיים כאילו-חיי-נצח של שיכפולים גנטיים, בדידות, הרהורים, ובעיקר ניתוק מהגוף ומהטבע. וולבק פורס בסכין חדה את התרבות המודרנית לפרוסות של דת, כוח, מין, חרדת מוות, זיקנה, כולן מתובלות באותו תבלין מדכדך ופסימי שוולבק מחבב.

ההסתכלות הפסימית של וולבק מטילה כח מהפנט על הקורא, מכיוון שוולבק מזהה וחושף את הנקודות הכואבות של התרבות המערבית שמקננות כנראה בכל אחד מאיתנו. קל למדי להתפתות ולהכנע, גם אם באי-רצון, לעולם שוולבק מצייר. אבל לפעמים חשוב להזכר שזוהי נקודת מבט, ושיש אפשרויות אחרות.

אפשרות כזו מביא צ'רלס א' איסטמן בחיבורו הקצר נשמתו של אינדיאני. איסטמן, שחי בתחילת המאה ה-20, היה בן לצ'יף בן שבט הסו ולאם ממוצא מעורב. הוא גדל בשמורה אינדיאנית, ובבגרותו הפך לאחד הרופאים הראשונים ממוצא אינדיאני. בספרון זה מנסה איסטמן לצייר את חיי הדת והתרבות של האינדיאנים כפי שהתקיימו לפני הגעתו של האדם הלבן. הוא אינו מתיימר לספק תיאור מדעי או אנתרופולוגי, וכפי שטען יורם בילו בסקירתו על הספר, ייתכן כי הוא חוטא לפעמים באי-דיוק ובאידאליזציה של התרבות האינדיאנית. עם זאת, ספרו של איסטמן מציג סוג של אנטי-תיזה לכמה מהרעיונות העיקריים של וולבק, ובעיקר אפשרות אחרת של חיים, אפשרות של אינדיאני.

בעולמו של וולבק אין נחמה, אין לאן להמלט. יש שתי דרכים לאנושות, ושתיהן אינן מלבבות במיוחד. הניאו-אנשים הם התפתחותה של הרציונאליות. הם חיים כמעט כשכל בלבד, מבודדים בביתם, התקשורת היחידה עם בני-מינם מתבצעת באופן וירטואלי. הגוף עבורם הוא בן-חלוף, זמני, הסחה בלבד, הם מרחיקים עצמם מהגוף, מרגשות, מתשוקה, חיים מחוץ לטבע הגופני. אלו חיים טכנולוגיים, כאילו-פילוסופיים, של אדישות המתחפשת לשלווה –

בלי קושי מיוחד אנו שבים לחיינו השלווים, חיים של התבוננות, שוודאי היו נראים לבני אנוש מהעידן הקלאסי כמו שיעמום בלתי נסבל.

הדרך השניה מובילה את האנושות חזרה אל הטבע הקדם-רציונאלי, אלו הם הפראים, שרידי האנושות שלא הפכה לניאו-אנשים. הפראים חיים בשבטים פטריארכליים נוקשים, מחוסרי תרבות ושפה, ספוגים בלכלוך וסירחון, מין חייתי, טקסים אלימים ואכזריים. הם התגלמות היצרים החייתיים ששוכנים במעמקים המודחקים של המין האנושי.

(שתי הדרכים הללו הן למעשה הקצנה של שתי התנועות הפילוסופיות-רוחניות שמתאר קן ווילבר. התנועה ה"עולה" רואה את האלוהים כטרנצנדנטלי, ובגלגולה המוקצן תופסת את כל מה שארצי כרע ושואפת להתנתק מהגוף ולהתעלות אל הרוח. לעומתה, התנועה ה"יורדת" רואה את האלוהות כמתגלה בעולם המוחשי והפיזי, עד לרומנטיזציה והאדרת הטבע תוך התכחשות לכל מה שברוח או בתבונה.)

אצל וולבק אין באמת אפשרות אחרת. האפשרות של חיים תבוניים ורציונאליים בטבע, האפשרות להיות מאושר, היא חלום שאינו יכול להתממש. אנו נידונים לנצח להטלטל בין החיים השכליים, שמובילים לניתוק ולאדישות, לבין הטבע החייתי שכולו דחפים וסבל. הגוף והטבע הם מקור לסבל ולגעגוע, אנו מנסים כל הזמן גם להתקרב אל הטבע וגם להתרחק ממנו, גם להרגיש את החיים הטמונים בגוף וגם להמלט מהסבל והכאב שהוא מעניק לנו.

איסטמן מציג תמונה תרבותית שונה לגמרי. האדם האינדיאני שהוא מתאר חי באינטימיות עם הטבע, הוא מתבונן במסתורין העולם בהשתאות ובאהבה. זוהי תרבות מיתית, המדגישה את הפן הרוחני של כוחות הטבע, ומציבה סמלים חומריים לאלוהות הרוחנית אשר עומדת כמהות הדברים כולם. זוהי תרבות שרואה עצמה כחלק מהבריאה והעולם שסביבה, ומשתמשת במשאבי הטבע לא מתוך ניצול אלא מתוך כבוד, תרבות שמראה אפשרות של חיים מאוזנים והומניים כחלק מהטבע. בעוד אצל וולבק האפשרות היחידה היא כניעה לטבע חייתי של דחפים אלימים ואכזריים, איסטמן מתאר תרבות שמקדשת איפוק וצניעות כתכונות הכרחיות לחיים האידיאליים בתוך הטבע.

הרס התרבות האינדיאנית והפרת האיזון בו התקיימה טמון על-פי איסטמן בהגעתו של האדם הלבן. הטכנולוגיה, הנצרות והצורך בקידמה עיוותו את המערכת הפילוסופית-רוחנית שעמדה בבסיס התרבות האינדיאנית. רעיונות של צבירת רכוש וכוח חילחלו לחברה האינדיאנית ובעיקבותם הגיעו הפשע, החמדנות והזלזול בסובב אותך. טקסים שהיו מיסטיים וסימליים הפכו למפגני סיבולת ואכזריות (הטקסים האלימים של ה"פראים" של וולבק טמונים, אם כך, לא בקיום הטבעי, אלא דווקא בהגעתה של הרציונאליות).

על-אף האידאליזציה של התרבות האינדיאנית בתיאורו של איסטמן, היא מהווה דוגמא לאפשרות אחרת מאלה שמציב וולבק. ההתנגשות בין התבונה לבין הטבע, בין הרוח לבין הגוף, ניצבת ביסודותיה של התרבות המערבית ומטשטשת את יכולתנו לראות מעבר לה, אך התבוננות על תרבויות אחרות יכולה להביא להתבהרות, לפחות רגעית, של המחשבה, ולפתיחת אפיקים חדשים של דמיון ושל אפשרויות.

כי עד כמה שהעולם של וולבק משכנע, הוא מסתיר מאיתנו בצורה מתוחכמת את העובדה שיש לנו אפשרות של בחירה. בחירה באופן בו אנו מביטים על העולם, בחירה באופן בו אנו חיים בעולם. צורות ההסתכלות שלנו על העולם קובעות במידה רבה (אם לא באופן מוחלט) את טיבו של העולם לגבינו. אנו שבויים בתוך ההסתכלות המערבית המודרנית, שוולבק מביא לשיא. אבל יש לנו את האפשרות להיות מודעים להסתכלות שלנו על העולם, ולפחות לנסות לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת. אזי נפתחות בפנינו גם אפשרויות חיים אחרות. אולי לא נצליח לממשן, אולי לא נרצה, אבל לפחות הן שם. בתור אפשרות.