דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור 'תודעה'

שפה, מחשבה ואוטיזם

הפילוסופיה של הרוח (Philosophy of Mind) נמצאת במצב מיוחד. היא ממוקמת בתחום האפור שבין הפילוסופיה למדע, באותן דקות ראשונות של היווצרות מדע חדש, טרם ייפרד וייצא לדרכו העצמאית. ככזו היא אוספת לתוכה רעיונות, השערות ועדויות מתחומים רבים, על-מנת להתיכם יחדיו כחומר הגלם ממנו יעוצבו שבילי מחשבה חדשים.

אחד הנושאים המרתקים והמתסכלים בחקר התודעה הינו הקשר שבין השפה למחשבה, או בניסוח אחר, התפקיד שממלאת השפה (אם בכלל) בתוך מנגנוני החשיבה. זהו נושא מרתק בשל המקום המרכזי שתופסת השפה בחיינו, ובשל הקשר האינטואיטיבי-כמעט שאנו נוטים לייחס לשפה ולמחשבה. הוא מתסכל בגלל המעגליות החמקמקה של הניסיון לבחון את המחשבה ואת השפה מתוך עצמם. נושא זה מלווה את הפילוסופיה מתחילת דרכה, כשבמרכזו מחלוקת בין שתי גישות עיקריות. גישה אחת טוענת כי המחשבה קודמת לשפה, והשפה משמשת רק לתקשורת ולביטוי של מחשבות. גישה שנייה גורסת כי השפה קודמת למחשבה – אין מחשבה ללא שפה, וניתן להסביר באופן מלא את החשיבה כפעולה לשונית.

במהלך המאה ה-20, במקביל למפנה הלשוני ולתיאוריה של המודולאריות של מבנה המוח, הפכה לרווחת הגישה כי השפה משחקת תפקיד מרכזי בחשיבה. המחלוקת נסובה כיום בעיקר סביב השאלה על איזו שפה מדובר – האם זו השפה הטבעית (השפה המדוברת), או שמא קיימת שפה פנימית מיוחדת, "שפת המחשבה", שהיא הכלי המשמש אותנו לחשיבה.

אבקש לבחון מחלוקת זו דרך שני פילוסופים מרכזיים אשר חולקים את המחויבות למרכזיות השפה בחשיבה, אך חלוקים בשאלה אודות סוג השפה. הראשון, ג'רי פודור, דוגל בשפת מחשבה הנבדלת מהשפה הטבעית. לעומתו פיטר קרות'רס מגן על מקומה של השפה הטבעית כשפת המחשבה. לאחר מכן ברצוני לבחון את שתי העמדות לאור עדויות אשר נכתבו על-ידי אנשים אוטיסטים בדבר אופי המחשבה שלהם.

מדוע אוטיזם? במהלך שיטוטים באינטרנט נתקלתי במקרה במאמרים של אנשים אוטיסטים אשר מתארים את הצורה בה הם חווים את העולם כאוטיסטים (חלק גדול מהכותבים מאובחנים כבעלי תסמונת אספרגר או אוטיזם בתפקוד גבוה, אך חלקם גם אוטיסטים בתפקוד נמוך). בין השאר הם מתארים את צורת החשיבה שלהם, שכמעט תמיד מאופיינת כחשיבה לא-מילולית.

תיאורים אלה מהווים עדות אמפירית אשר מאירה באור שונה את הטיעונים של פודור ושל קרות'רס, ומעלה שאלות מעניינות לגבי הקשר בין שפה למחשבה. אמנם, מדובר בתיאורים של צורת חשיבה "חריגה", שאינה מאפיינת, כנראה, את רוב האנשים. אולם, לדעתי, דווקא בשל כך יכולות עדויות אלה להציג בפנינו אפשרויות ותובנות שקשה להגיע אליהן מתוך הסתכלות אשר שבויה בצורת חשיבה מילולית. בנוסף, בשל הקשיים בתפקוד הלשוני אשר מאפיינים את האוטיזם, מסוגלים אותם כותבים פעמים רבות להבחין באופן ברור בקשרים ובהבדלים שבין השפה והמחשבה.

מאחר שאני מבקש לתת מקום לקולם של האוטיסטים, אשתמש במונחים המשמשים אותם עצמם –אוטיסטים (או א"סים) הינם אנשי הספקטרום האוטיסטי. נ"טים הינם אנשים נוירו-טיפיקאליים (Neurotypical), כלומר, ה"רגילים".

להמשך קריאה »

לראות את המילים ללא מילים

אנחנו תופסים את המציאות דרך השפה – מושגים, תבניות, הכללות. העושר האינסופי של המציאות מקוטלג ומסודר לתוך מערכת של מושגים. אין זו האשמה. מן הסתם אי אפשר אחרת. אנחנו חייבים לייצר שכבה מתווכת של ייצוגים וסמלים על מנת לאפשר לתודעה להתקיים. אבל המערכת הזו גם מגבילה אותנו. כל דבר שאנו תופסים מתוך השפה הוא חלקי, קירוב בלבד, שיקוף מצומצם של המציאות.

"דמיינו לעצמכם", אומר טרנס מק'קנה, "תינוק השוכב בעריסתו. החלון פתוח, ולחדר נכנס משהו מופלא, מסתורי, נוצץ; צללים ואורות, תזוזה וצליל – ערב רב של תחושות ותפיסות. התינוק מוקסם ונפעם. אז אמו נכנסת לחדר ואומרת לו – 'זאת ציפור, חמוד שלי, זאת ציפור'".

ברגע זה קורס המיסתורין. ככל שאנו גדלים אנו מאבדים את הקשר עם אותה תחושת מסתורין לטובת עולם של מושגים, אנו סוגרים עצמנו בתוך השפה. הקונכיה הלשונית הזו ניתנת לניפוץ, לטענת מק'קנה, דרך החוויה הפסיכדלית (וארצה להוסיף, גם דרך החוויה המיסטית – לאו דווקא באמצעות חומרים פסיכואקטיביים).

Terence McKenna

אבל לא זה העניין שלשמו התכנסתי. באותו מאמר (ותודה למאמר המעניין של עידו הרטוגזון שהזכיר לי אותו) מדבר מק'קנה על החזון שלו לאבולוציה הבאה בשפה האנושית – שפה ויזואלית. שפה שתעשה שימוש בחוש הראייה, החוש העיקרי והבסיסי ביותר שלנו (מק'קנה מצביע על כך שהמטאפורות העיקריות שלנו ביחס לשפה הן ויזואליות). שפה שתהווה ביטוי ויזואלי של מצבים פנימיים. שפה כזו, אומר מק'קנה, תהיה סוג של טלפתיה – מתן משמעות באופן ציבורי, ולא דרך תרגום בעזרת "מילון" פנימי.

מק'קנה אינו מדבר על שפה ויזואלית כגון אלה שאנו מכירים כרגע (שפת סימנים, כתב), אלא על משהו שונה, על אמצעי תקשורת ראשוני שיבטא מצבים פנימיים באופן ישיר ונראה לעין. הוא מביא את התמנון כדוגמה לאורגניזם שפיתח סוג של שפה ויזואלית. החלק החיצוני של התמנון מכיל תאים שיכולים לשנות את צבעם, וכך התמנון יכול להציג על גופו קווים, נקודות, משטחים, הצללות וצורות שונות. מק'קנה טוען כי אין מדובר פה רק באמצעי הסוואה אלא בסוג של שפה ויזואלית, או ליתר דיוק – כך התמנון מציג ביטוי ויזואלי חיצוני של המצבים הפנימיים (מנטאליים) שלו. כמו שאומר מק'קנה, הדרך היחידה בה התמנון יכול לחוות מחשבה פרטית היא לשחרר ענן של דיו ולהתחבא בתוכו.

כדי לנסות להבין קצת יותר למה מתכוון מק'קנה אפשר לפנות לתיאור שלו על חוויות ה-DMT שהתנסה בהן. בליבו של העולם המוזר שצלל לתוכו נוצרים אובייקטים מיוחדים, אותם מתאר מק'קנה באופן מטאפורי כביצי פברז'ה מופלאות ומורכבות עד אינסוף שהן למעשה אובייקטים ויזואליים ולשוניים. אני מבין מטאפורה זו (האם אפשר באמת להבין חוויה שאינה ניתנת לתיאור?) כמצביעה על חוויה של אובייקט המכיל משמעות שאינה ניתנת לביטוי מושגי-מילולי. המשמעות מועברת באופן סינגולרי ומיידי (להבדיל מהשפה המילולית שנזקקת לזמן), והיא מכילה באופן ישיר את האינסופיות של המורכבות שלה, ולא הפשטה מושגית של מורכבות זו.

זוהי סוג השפה אליה מכוון מק'קנה. הוא שואף למימוש אמיתי של הביטוי "אני רואה למה אתה מתכוון", ליכולת לתת ביטוי ויזואלי ישיר להתכוונות הפנימית. את התקווה להתממשות חזון זה תולה מק'קנה בטכנולוגיה. הוא רואה בהתפתחות המציאות הוירטואלית וממשק האדם-מחשב את האפשרות ליצירת מימד של ביטוי סינטקטי-ויזואלי של חשיבה והתכוונות פנימית. (והוא מן הסתם לא מדבר על Zlango). זהו מרחב ויזואלי אשר בנוי בבסיסו על שפה ותחביר, בו מרכיבי השפה שלנו ייתרגמו לאובייקטים במרחב באופן כזה שהסיטואציה החללית-ויזואלית תבטא באופן ישיר ומיידי את המשמעות והכוונות שהיא מתארת. לטענת מק'קנה, מרחב כזה יבטא את המשמעות שהוא אוצר באופן ברור ובהיר הרבה יותר מאשר השפה המילולית, ולכן סיטואציות רגישות, כמו למשל חתימת חוזים, יהיה רצוי לקיים בו ולא בעולם האמיתי.

אני חייב להודות כי טכנומיסטיקה כזו מושכת ומרתיעה אותי בעת ובעונה אחת. אני נזהר (כמו שכבר אמרתי פעם) מהרצון לייחס לטכנולוגיה משמעויות קיומיות, מכיוון שתוך כדי כך לפעמים אנו מפליגים בדמיונות תוך התעלמות מהמציאות הנוכחית שאנו נמצאים בתוכה. אך עם זאת, אני מזדהה עם הדחף של מק'קנה לשבור את מחסום השפה ולפרוץ את גבולות המחשבה המושגית, ועם התקווה כי הטכנולוגיה תוכל לשמש אותנו בתהליך האבולוציוני של הרחבת התודעה אל המיסתורין של המציאות האינסופית.

קצת על אוטיזם וחשיבה

במוסף הארץ השבוע התפרסמה כתבה על המאבק של אנשי הספקטרום האוטיסטי להכרה חברתית. הכתבה מן הסתם תגרור עוד תגובות רבות, מאחר ומדובר בסוגיה מורכבת ורבת פנים. אולם מעבר להשלכות המוסריות, החברתיות והמעשיות שמעלים הא"סים (אנשי הספקטרום האוטיסטי), הכתיבה האוטיסטית שנחשפת בשנים האחרונות מאפשרת הצצה לאופנים אלטרנטיביים של צורות חשיבה אנושיות.

ההתייחסות לאוטיזם מתמקדת לרוב בעיקר בתפקודים החברתיים והתקשורתיים הלקויים של אנשים אוטיסטים. אולם ברחבי הרשת ניתן למצוא בלוגים ומאמרים מרתקים של א"סים שמתארים בגוף ראשון את החוויה האוטיסטית, ואת צורות החשיבה הלא-מילוליות המגוונות שמתקיימות בקרב אנשים אוטיסטים (כמו חשיבה ויזואלית, חשיבה מרחבית, וחשיבה לוגית-סימבולית). תיאורים אלה מעלים שאלות מעניינות אודות התודעה האנושית – אופי המחשבה, הקשר בין מחשבה ושפה, האופן שבו אנו מגיבים לעולם, והטווח של אפשרויות חשיבה ותודעה שבדרך כלל איננו מודעים אליו.

עידכון: הנה משהו קצת יותר ארוך שכתבתי על אוטיזם, שפה ומחשבה.

למי שמתעניין בנושאים אלה, כמה מראי מקום לדברים מעניינים שמצאתי –

נתקלתי לראשונה בכתיבה אוטיסטית דווקא דרך סרטון קצר, שיצרה אוטיסטית בשם אמנדה באגס, בו היא מנסה להסביר את החוויה שלה של "להיות בעולם". אמנדה (שמאובחנת כאוטיסטית בתפקוד נמוך, וגם כותבת בלוג ענף וגדוש) היא אחד הקולות המרכזיים בתנועה לזכויות האוטיסטים.

כותבת מעניינת נוספת היא ד"ר טמפל גרנדין, א"סית ודוקטור למדעי החיות, וכיום אחד מהמומחים הבכירים בארצות הברית לתכנון מתקנים לתעשיית בעלי החיים. טמפל גרנדין כתבה ספר בו היא מתארת את חייה כאוטיסטית, ואת דרך המחשבה הויזואלית שלה, שמאפשרת לה להבין בעלי-חיים ולתכנן מתקנים טכנולוגיים מורכבים שמותאמים לצרכי בעלי החיים. (את הפרק הראשון מהספר ניתן לקרוא כאן. יש גם סרט תיעודי של ה-BBC עליה שאפשר לראות כאן).

טוני לנגדון, איש הספקטרום מאוסטרליה, מתאר גם הוא סוג של חשיבה ויזואלית, ששונה במקצת מזאת של גרנדין.

בעברית קיימים מספר בלוגים ופורומים של אנשי הספקטרום האוטיסטי. אני מצאתי מעניינים את דבריו של רונן גיל, שמסביר בצורה יפה את היחס שלו כלפי השפה המילולית.

זה מאמר על ד"ר דון פרינס-יוז (שעדיין לא יצא לי לקרוא דברים שלה). וכאן יש מאמר של הפסיכולוג סיימון בארון-כהן, אחד החוקרים המרכזיים בתחום האוטיזם (ושנוי במחלוקת בקרב הא"סים עצמם).

האם המדע יפתור את שאלת התודעה?*

*כנראה שלא.

שאלת הגוף והנפש היא אחת מהתעלומות הגדולות המלוות את החשיבה האנושית לאורך ההיסטוריה. שאלה זו מקבלת בשנים האחרונות תשומת לב מחודשת בגלגולה המודרני – שאלת התודעה. חקר התודעה האנושית הוא כיום אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני המדע, וההתפתחויות בתחום הביאו מדענים לטעון כי אנחנו נמצאים בדרכנו להבין ולהסביר את התודעה האנושית. ההסבר המדעי של התודעה אמור, אם כך, לספק לנו סוף-סוף את הפתרון לבעיית הגוף והנפש. באמצעות המדע נוכל להסביר את הסיבות הגופניות של התודעה, או יותר מכך – להסביר את התודעה עצמה במונחים גופניים על ידי מחקר התהליכים המוחיים והנוירולוגיים שמהווים את התודעה. (אחד מהתומכים הנלהבים של גישה זו הוא דניאל דנט).

אבל האם באמת ניתן לתת הסבר מדעי מלא לתודעה? הניסיון לבצע רדוקציה של התודעה להסברים פיזיקאליים ופיזיולוגיים מעורר (לפחות אצלי) תחושת אי-נחת, הרגשה שמשהו הולך לאיבוד. יש דבר מה בתודעה שנראה כחומק מחיבוקו של הרדוקציוניזם הפיזיקאלי. דיויד צ'למרס וקן וילבר מנסים להסביר מדוע התודעה אינה ניתנת להעמדה על תהליכים פיזיקאליים גרידא, ומהו סוג המדע הנחוץ להתמודדות עם שאלת התודעה.

להמשך קריאה »

מה המדע אומר לנו על העולם?

האם באמת קיימים אלקטרונים? מהי בכלל אנרגיה? האם מישהו ראה אי-פעם את כח הכבידה?

התיאוריות המדעיות הולכות ומתרחקות מעולם התופעות המוכר לנו. הן מתארות עולמות רוחשים חלקיקים, כוחות, יצורים אבסטרקטיים, תופעות מוזרות. האם כל אותם דברים מסתוריים המתוארים על-ידי המדע המודרני באמת קיימים בעולם?

הגישה האינסטרומנטליסטית גורסת כי אין שום סיבה לחשוב כך. התיאוריות המדעיות הינן מכשירים שימושיים ביותר שמאפשרים לנו להסביר, לחזות ולשלוט על מגוון של תופעות. אולם היותו של המכשיר מוצלח לא מעידה דבר על אמיתותו. אנו יכולים להשתמש במכשיר כי הוא עובד, אבל אין לנו שום סיבה להניח כי אותם יצירים תאורטיים שמרכיבים את המכשיר מתארים משהו אמיתי בעולם. עמדה זו רווחת היום בפיזיקה המודרנית. מכניקת הקוונטים ותורת המיתרים הן מערכות מתמטיות מורכבות ומסובכות שמצליחות לספק את החיזויים הטובים ביותר לתופעות פיזיקליות, אך קשה מאד לגזור מהן מסקנות ריאליסטיות לגבי טיבו של העולם, או לגבי קיומן של הישויות המתמטיות שמרכיבות תיאוריות אלה. 

גישה דומה ביחס למתמטיקה הוא הפורמליזם. לפי עמדה זו אמיתות המתמטיקה אינן נסובות "על" שום דבר בעולם. המתמטיקה היא מערכת של סימנים, אקסיומות וכללים; היא משחק בסימנים. המתמטיקאי לא צריך להתעניין בשאלת הקיום של הישויות המתמטיות, אין משמעות אם תיאוריה מתמטית היא "אמיתית" בעולם או לא. תפקידה של המתמטיקה הוא רק לבנות ולפתח מערכות פורמליות קונסיסטנטיות. דיויד הילברט ניסה, בתכנית המרשימה שלו, לבסס את המתמטיקה כולה כמערכת אקסיומטית קונסיסטנטית ושלמה. תכנית זו אמנם הוכחה כבלתי אפשרית על-ידי גדל, אולם המוטיבציה הפורמליסטית של הילברט נשארה חיה ופועמת בלב המתמטיקה ונגזרותיה (שפות המחשב הפורמליות).

נראה לי כי לגישה האינסטרומנטליסטית יש חלק גדול ביכולת ההתקדמות של המדע. על-ידי שבירת המחוייבות של המדען או המתמטיקאי לעולם האמיתי, נפתח מרחב פעולה גדול שמאפשר העלאת השערות ותיאוריות קיצוניות ומוזרות, שיכולות להצליח יותר במקומות שתיאוריות קונבציונאליות יותר נכשלות.

הגיאומטריה מספקת דוגמה יפה לכך – הגיאומטריה הקלאסית, האוקלידית, מורכבת מאקסיומות שמשקפות את העולם החושי המיידי שזמין לנו. ברגע שאנו מנתקים את המחוייבות הריאליסטית של הגיאומטריה, ניתן להתחיל לשחק עם האקסיומות וליצור מערכות גיאומטריות אחרות, "לא טבעיות", מערכות שלא היו מובנות כמתארות את העולם שאנו מכירים כשנוצרו. רק מאוחר יותר התברר שלגיאומטריה הלא-אוקלידית יש תפקיד חשוב בפיזיקה, והיא היוותה בסיס לתיאור המרחב בתורת היחסות הכללית.

____________________________

אבל איך בכל זאת אפשר להסביר את העובדה שתיאוריות מדעיות ומערכות מתמטיות משמשות אותנו ככלים יעילים כל כך לגבי העולם? אני מציע דרך ביניים בין הריאליזם לאינסטרומנטליזם (או אולי זו בכלל הסתכלות אחרת).

כל תיאוריה מדעית או מתמטית היא פרספקטיבה אפשרית בה ניתן לראות את העולם, נסיון למפות חלק מהמציאות. המציאות עצמה היא אינסופית ובלתי ניתנת למיפוי. לכן כל תיאוריה, בהכרח, תהיה תמיד חלקית.

כל תיאוריה יכולה להתאים לאספקט מסויים של המציאות בתנאים מסויימים. מכיוון שאנו עצמנו מתקיימים כפרספקטיבה מסויימת של המציאות, לא תמיד אנו יכולים למצוא את התנאים שבהם התיאוריה מתקיימת.

אנו מסוגלים לשנות את הפרספקטיבה שלנו לגבי המציאות. זהו תהליך התפתחות התודעה, שמתקיים באופנים שונים. המדע והמתמטיקה הם חלק מהכלים שמשמשים אותנו להרחבת התודעה. כשהתודעה שלנו מתרחבת, הפרספקטיבה משתנה, ואנו מסוגלים לזהות תנאים חדשים שיתאימו לתיאוריות חדשות. זהו תהליך גומלין משותף בין המדע, המתמטיקה, התודעה והעולם. (וגם כל אספקט אחר של הקיום האנושי).

כך שהישויות הפיזיקליות והמתמטיות גם קיימות וגם לא קיימות. הן קיימות כאספקט בתוך המציאות. אך הן גם לא קיימות מכיוון שכל אספקט הוא חלקי וזמני בלבד, ונתון לשינוי בהתאם לפרספקטיבה שמתוכה אנו חווים את המציאות.

וגם אנחנו, כמובן, אספקט של המציאות.