דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור 'תרבותרשת'

החיים כלוח פרסום

כולנו (אני מאמין) נתקלים בזה יותר ויותר לאחרונה –
פוסט ארוך בפייסבוק, של מישהו שאנחנו מכירים, לפעמים מקרוב ולפעמים ממעגלים קצת יותר רחוקים. שיתוף אישי, משהו נוגע ללב, משהו שלא ידענו עליו, לפעמים סיפור חושפני מהעבר, לפעמים התלבטויות עכשוויות או התמודדויות רגשיות. זה ארוך אבל אנחנו קוראים, למרות טווח הריכוז הקצר. מרגישים את הסיפור, מזדהים. ואז, בסוף, שוב זה מתחבא שם. הזמנה לסדנה, או אירוע, או משהו אחר שהכותב מבקש לקדם. 

מה אנחנו מרגישים עכשיו?

אני, אישית, מרגיש קצת נבגד. סוג של הפרת אמון. סוג של ניצול. 

אי-אז בשנת 2009 כתבתי על "מיתוג אישי", מונח שהפך לטרנד באותם ימים – 

"הדגש שניתן ל"מותג" מביא לגישה שאינה יכולה שלא לעודד העמדת פנים, חלקלקות שיווקית והאדרה עצמית. … איננו בני אדם יותר. כדי להתקיים ולהצליח אנחנו צריכים להפוך למותג, לתאגיד. לשווק את עצמנו, למכור, להציג. זהו המקצוע היחיד בימינו – איש השיווק."

המונח אולי קצת איבד את קדמת הבמה אבל הפרקטיקות הפכו ליותר ויותר מקובלות ונפוצות. טשטוש הגבולות שבין האישי למסחרי, בין הפנימי לשיווקי, נהיה חלק מהתקשורת הבין אישית היום-יומית שלנו. 

בקונטקסט אחר הסיטואציה היתה נראית לנו מוזרה למדי. דמיינו לעצמכם קבוצת חברים יושבת בסלון ומדברת. אחד החברים מתחיל לשתף על קושי שהוא עובר כרגע בחייו, מספר על מה הוא מרגיש ואיך הוא מתמודד עם זה. שאר החברים מקשיבים, תומכים ומעודדים. ואז בסוף הסיפור הוא מוציא מהתיק חבילת פליירים צבעוניים וכרטיסי ביקור ומחלק לכולם.

את השיטה הזו אנו מכירים טוב – אין כמעט מוסף סוף-שבוע בעיתונות שלא יכיל כתבת עומק ארוכה על זמר צעיר, או שחקנית שנעלמה מהתודעה, כתבה שכוללת פרטים ביוגרפיים חושפניים ומעניינים, גילויים אישיים חדשים, ושתמיד יוצאת כדי לקדם אלבום, סרט או מופע חדש. אנחנו רגילים לכתבות כאלו, הן חלק מהחוזה הלא כתוב בינינו כקהל חובב רכילות לבין אמנים וסלבריטיז שמבקשים לקדם את עצמם. 

אבל מה שמתאים ליחסי תן-וקח שבין הקהל לאמן לא בהכרח מרגיש נוח כשהוא מופיע כפוסטים של חברים בפייסבוק. יש פה עירוב שימושים צורם ובעייתי. אלו טכניקות שיווק שמקורן באמצעי תקשורת המוניים (עיתון, טלויזיה), אמצעי תקשורת של broadcast, שמופיעות בקונטקסט של אמצעי תקשורת דו-כיווני ואישי.
ככל שהטכנולוגיה פתוחה יותר ומאפשרת מגוון רחב של סוגי שימושים, כך גדלה גם האפשרות של טשטוש גבולות ושימושים מתנגשים. עבור חלקנו פייסבוק הוא כלי לשמירת קשר עם חברים ומכרים, לשיתוף ולתקשורת. עבור אחרים הוא פלטפורמה עיקרית לשיווק והפצה, אבל תוך שימוש באותם אמצעי הבעה שמשמשים גם לתקשורת האישית. עירוב השימושים הזה יוצר מרחב שבו האישי והשיווקי מתמזגים זה לתוך זה באופן שמעורר אי-נוחות, ציניות וחוסר אמון (לפחות עבור אלו מאיתנו שבוחנים את המרחב בעין ביקורתית).

האם אפשר כיום לשמור על הפרדה בין האישי לשיווקי? האם יש ברירה אחרת עבור עצמאים שמבקשים להתפרנס ולשווק את הפעילויות שהם יוצרים בעולם? במרחב הטכנולוגי והתקשורתי הנוכחי אולי אין הרבה אפשרויות. אבל אני מאמין שניתן וצריך לתת את הדעת על הקונפליקטים הטמונים בשימושים השונים שאנו עושים בכלי התקשורת שלנו, ולשמור על הגיינה בסיסית של המרחב שתמנע הצפה ואיבוד אמון. בסופו של דבר זהו אינטרס משותף של כולנו לייצר סביבה תקשורתית שניתן לסמוך עליה. 

איך מייצרים תקשורת בטוחה ואמינה בפייסבוק? קישור לקורס אינטרנטי שיצרתי בנושא בתגובה הראשונה.

איינשטיין, אהבה ו-386*

0.
נתקלתי לאחרונה בשיתוף של פוסט בפייסבוק ובו מכתב שכתב אלברט אינשטיין לבתו ליסרל. המכתב מדבר על הכח המניע את היקום – אהבה. נאמר בו בין השאר: “אהבה היא מגנטיות, היוצרת חיבור בין אנשים. … אהבה זה אלוהים, ואלוהים אהבה. … האהבה מפחידה כי זאת האנרגיה היחידה שהאנושות לא יכולה לתמרן”. וכן הלאה והלאה.
פה חשדתי.

1.
נדרש מחקר קצר בגוגל (עם נסיון לנחש מהתרגום הקלוקל לעברית כיצד זה נכתב באנגלית) כדי להגיע למקור של ה”מכתב”. מדובר בקטע מספר, רומן בדיוני בשם The Final Answer (ובספרדית – La Última Respuesta) של הסופר הספרדי Álex Rovira. הספר מספר, לפי התקציר, על תסריטאי שמתחקה אחר נוסחה מתמטית שאינשטיין גילה ושמר בסוד ושמסבירה את הכח החזק ביותר ביקום (אני מניח שמדובר באהבה). או משהו כזה. ה”מכתב” הוא פרק 71 בספר. אפשר לראות אותו בגוגל-ספרים.

באמת שמצטער על המכתב

2.
איפשהו, מתישהו, מישהו העתיק את הקטע הזה מהספר ופרסם אותו ברשת. אולי אפילו לא מתוך כוונה לטעון שמדובר במכתב אמיתי, אלא כקטע ספרותי המדבר על אהבה. אבל איפשהו, מתישהו, מישהו ראה את הפוסט, והפיץ אותו הלאה בלי הסתייגות, כ”מכתב של אינשטיין לבתו ליסרל”. וכך עוד מישהו. ועוד מישהו. ועוד מישהו. והפוסט ההוא, שהיה מן הסתם בספרדית, התגלגל גם לאנגלית, ולבלוגים של אנשי אור ואהבה, ולפורומים, ולפייסבוק, ואז לעברית, ועד אלי. הפוסט הזה בעברית, זה שנתקלתי בו, קיבל עד עכשיו 635 שיתופים. כולם מהללים את דבריו החכמים של אינשטיין. רק מגיבים בודדים חשבו שמשהו נשמע קצת מוזר והטילו ספק באמינות של המכתב.

3.
רציתי לדבר פה קצת על הקלות בה עולם הניו-אייג’ מאמץ מידע בלי טיפת ביקורת, ועל איך זה מתחבר לאמונה בתיאוריות קונספירציה (ה”מכתב” פורסם בקבוצת פייסבוק של אתר הקונספירציות “אמת אחרת”), אבל בעצם הבעיה הזו משותפת לכולנו. כי מי באמת יכול לבדוק כל פיסת מידע שאנחנו נתקלים בה באינטרנט. ומי יכול לעשות מחקר על כל פוסט לפני שהוא מפיץ אותו הלאה.

4.
ומצד שני, יש לנו את האפשרות והיכולת לבדוק מידע. וכשמשהו מריח לא נכון, צריכה להיות לנו האחריות, אולי אפילו – מחויבות – לבדוק, לוודא, להעיר ולתקן. כי זאת הדרך שבה המערכת הזו מתקנת את עצמה. מערכת שמפיצה מידע ברשת של קשרים וחיבורים צריכה מנגנון של בידוק ותיקון עצמי כדי שהמידע שזורם בה לא יושחת. כדי שהבא שבודק בגוגל יתקל גם בהסתייגויות ולא רק בשיתופים.

Duty Calls

             * xkcd 386

5.
לגבי ליסרל – היא היתה ילדתו הראשונה והבלתי חוקית של אינשטיין ממי שתהיה אחר כך אשתו הראשונה. אין לגביה הרבה מידע והיא נחשבת לסוג של תעלומה ביוגרפית. הילדה, שנולדה כשנה לפני נישואיו של אינשטיין, נשארה כנראה אצל סבה וסבתה. ייתכן כי נפטרה כשהיתה בת פחות משנתיים ממחלה. לא ברור אם אינשטיין ראה אותה מעולם.

עידן האינפנטילים

הילד שלי הגיע לגיל הזה שבו הוא מרגיש צורך לשתף בכל דבר.
אבא, בוא תראה! תראה מה עשיתי! אבא, בוא, בוא!
זה יכול להיות ציור חדש או ערבוב פלסטלינה או נחש רכבת או מקל או ג’וק מת על הרצפה. הוא רוצה להראות, לחלוק את החוויה, לתת לה קיום דרך מישהו אחר.

מזכיר משהו?

אין כמו ילד בן שלוש וחצי כדי להבהיר את המקור להצלחה הגדולה של הרשתות החברתיות. וגם להצלחה של אפל. לממשקים ולעיצובים של אפל בעידן האייפון אין תחרות. הם אינטואיטיביים באופן ראשוני, ילדותי. זה נראה כאילו אפל עושים את בדיקות השימושיות של האייפון על ילדים בני שלוש. (ואולי זה אפילו נכון?).

אז יש לנו פייסבוק, ויש לנו אייפון. שתי טכנולוגיות ההמונים המשמעותיות ביותר של השנים האחרונות, טכנולוגיות שמחוללות מהפכה בדרך בה אנו יוצרים קשרים וצורכים מידע ומנהלים את חיינו.

טכנולוגיות שפונות לצרכים וליכולות של גיל שלוש.

מה זה אומר על החברה, התרבות, הכיוון אליו אנו הולכים?
ובעצם, בהתחשב באיך שהמבוגרים מנהלים את העולם, אולי זה לא רעיון רע כל כך.

וויקיליקס והמהפכה המצרית, 1974

“תוצאה מוזרה נוספת של הסביבה האלקטרונית היא העדר מוחלט של פרטיות. שום צורה של פרטיות אינה אפשרית במהירות האלקטרונית. עם קץ הפרטיות מגיע גם קצם של מונופולים של ידע. מונופולים של למידה, של חינוך או של שלטון.”

מרשל מקלוהן מקדים את זמנו, 1974.

לחשוב בקטן

"מ-ה-פ-כה! מ-ה-פ-כה!" (י. קוטנר, 1978)

אנחנו חיים בעיצומה של מהפכה. אנחנו חיים בעולם נטול מהפכות. מהפכת המידע משנה כל מה שקורה סביבנו. מהפכת האינטרנט הרגה את אפשרות המהפכה.

דבר אחד בטוח, אנחנו חיים בעולם מבלבל.

את המהפכה לא יצייצו בטוויטר, אמר לאחרונה מלקולם גלדוול במאמר מצוטט לעייפה בניו-יורקר. גלדוול, תוך התעלמות מכמה תכונות חשובות של רשתות חברתיות, יוצא נגד ההגדרה של אקטיביזם רשת כ-אקטיביזם. זה לא אקטיביזם אם אתה לא יוצא החוצה לחטוף מכות כמו בימים הטובים של שנות השישים, הוא (פחות או יותר) טוען.

וזה לא שהוא לגמרי טועה. הרי הקלות הבלתי נסבלת של ה"לייק" עובדת נהדר כממרקת מצפון. פליטים? עשיתי לייק. גזענות? דאבל לייק. אפילו הפצתי פוסט של פויר!

אבל זה לא שהוא ממש צודק. כי מתוך הלייקים ופטפטת הטוויטר הבלתי פוסקת צומחות גם פעילויות שטח. תראו את סיפור מאפ"י. הודעה ישנה ונאלחת בפורום שמתגלה מחדש בפוסט בבלוג שהופך לדיון סוער בטוויטר ובבלוגוספירה שמתגלגל להפגנה מול שיעור של מאפ"י שהופכת לאייטם חדשותי בעיתונות. מטוויטר להתפרצות קומנדו-סטייל דרך החלונות בשלושה צעדים. לא רע.

אנשים יוצאים לפעולה כשאכפת להם. לא לכל האנשים אכפת מאותו דבר באותו אופן. הרשת מאפשרת מנעד גדול יותר של אפשרויות פעולה. אפשר לעשות לייק ואפשר להפיץ בטוויטר או בפייסבוק ואפשר לכתוב פוסט בבלוג ואפשר לתרום (כבר תרמתם למדרון?) ואפשר להצטרף להפגנה ואפשר לנסות לארגן ולהפעיל אנשים.

האנשים שיהיו מוכנים לצאת החוצה תמיד יהיו מעטים. אבל הרשת מאפשרת להגיע אליהם. הלייק, אם להשתמש בשדה סמנטי מהצד השני, הוא פעילות תומכת לחימה. בסופו של דבר גם המחווה הוירטואלית הקטנה מקדמת את הפעולה הממשית.

אנחנו אוהבים לחשוב על האינטרנט בתור הרשת הגלובלית, אבל החוזק שלה הוא פעמים רבות דווקא ברמה הלוקאלית. הצד החיובי של הרשת הוא ביכולת להתארגן טוב יותר ברמה המקומית. לקשר בין אנשים בעלי תחומי עניין דומים או מטרה משותפת. כשכולנו הופכים לסוג של נקודות הפצה ושידור, גדל הסיכוי שמטרה מסוימת תמצא את קהל היעד הנכון שלה. כמובן שצריך לדעת כיצד לעבוד עם אמצעי תקשורת כזה ואיך להפעיל את הרשתות המקומיות שנוצרות דרכו. נראה שזה מתחיל לקרות, אם באופן טבעי ואם באופן יזום.

————————————–

מהפכה!

אבל זאת לא המהפכה שגלדוול מדמיין. והוא צודק. מהרשת לא תבוא ה-מהפכה. אנחנו כבר לא בעידן ה-מהפכה. לא לחינם פותח גלדוול את המאמר שלו בהתרפקות על תנועת המחאה של שנות השישים. זהו אולי הרגע האחרון בו התקיימה בעולם המערבי ה-מהפכה, שירת הברבור של עולם שהתעורר למחרת מטושטש והלום-סמים לתוך עידן פוסט-מודרני.

ובעידן הפוסט-מודרני, כמו שכולם יודעים, אין יותר אמון בסיפורי-על. אין תיאוריות גדולות, אין אמת מוחלטת, אין קטגוריות אוניברסליות. יש פרגמנטציה של החברה לאוסף של אינדיבידואלים. יש סיפורים אישיים. יש נקודות מבט פרטיות.

בעולם כזה ה-מהפכה לא יכולה יותר להתקיים. יש מקום רק להתקוממויות קטנות ופרטניות.

הרשת היא כלי אפקטיבי של הקטן והפרטי. (שוב, באופן פרדוקסלי לטבעה הגלובלי והכללי). הרשת כתוצר של עולם פוסט-מודרני או אולי כיוצרת שלו או אולי שניהם גם יחד. קשה להפריד ביניהם. הטכנולוגיה והעולם שלובים זה בזה, הרשת והפוסט-מודרניות לא ניתנים להפרדה.
(לכן ההתנגדות העזה לאינטרנט במעוזי המודרניות שנלחמים על קיומם, כמו הדת למשל).

מהרשת לא תבוא ה-מהפכה. דרך הרשת יצמחו אולי קיני התנגדות קטנים שאפשריים עדיין במקום בו אין יותר בסטיליות לשרוף.

זהו לא שיפוט, זו הכרה. אפשר לא לאהוב את המצב, אפשר להמשיך ולחפש בריקדות. אבל אם אנחנו רוצים שינוי, צריך לנסות ולהבין איזה סוג של שינוי הוא מן האפשר. אולי מה שנכון, לפחות עכשיו, הוא להתמקד במקומי ובנקודתי. גלים של התקוממות שנלחמים בעוולות וממשיכים הלאה. לא תנועת מחאה המונית, לא מאתיים אלף איש בכיכר אלא מאתיים איש שאכפת להם מול אי-צדק מקומי. קטן הוא הגדול החדש.

השטויות המובילות באינטרנט: האותיות הסופיות לפי גוגל

האותיות הסופיות לפי גוגל היא פינה שכנראה לא תחזור על עצמה ב-“לא רואה בעיניים” הסורקת את חמשת הצירופים חסרי המשמעות המובילים באינטרנט לפי גוגל אינסטנט. בזכות תכונת הסרץ’ החדשה, מאות אלפי מיליוני משתמשים נחשפים מדי שניה לצירופי אותיות חדשים ומפתיעים כשהם מקלידים אותיות שהם מכירים כבר.

הפינה מציגה את הצירופים חסרי המשמעות החזקים ביותר באינטרנט לפי הצעות השלמות הטקסט בגוגל אינסטנט לחמש האותיות הסופיות באלף-בית העברי.

לאחר שהשפה האנגלית תשיק גם היא אותיות סופיות, נציע סריקה דומה גם לצירופים חסרי משמעות באנגלית.

בחודש ספטמבר, טבלת חמשת הצירופים חסרי המשמעות מורכבת כמעט כולה מצירופים חסרי משמעות. יוצאת הדופן היחידה היא האות ן אשר מובילה לצירוף המרמז על שם מוכר (ןןאלה).

ראוי לציין גם את האות ף אשר מובילה כרגע לצירוף ף בלבד, כך שהאות יכולה להוות יעד מרכזי לאנשי שיווק ומומחי מדיה חברתית אשר מבקשים לקדם מונחים המתחילים באות זו.

הצירופים חסרי המשמעות המובילים באינטרנט

(השראה).