יוסי גורביץ’ מספר היום בכלכליסט על ניסוי שהתבצע באוניברסיטת ויסקונסין, במהלכו שלח דוקטורנט בשם אדם ווילסון הודעה לטוויטר באמצעות ממשק הפועל בעזרת גלי מוח. גורביץ’ כותב:

ווילסון לא כתב אותה (את ההודעה); הוא חשב אותה, וגלי המחשבה שלו תורגמו מיד לטוויטר. הטכנולוגיה קיימת; היא לא לשימוש ציבורי, לא בקרוב; אבל היא קיימת. יהיה מעניין כאן, עוד עשור. אולי עוד קודם.

הכתבה ב-Wired אליה מפנה גורביץ’ מתהדרת בכותרת – Twitter Telepathy: Researchers Turn Thoughts Into Tweets. כתבה אחרת מכריזה כי Scientists Break Brain/Twitter Barrier, ואילו אחת אחרת מזהירה – Twitter-brain interface offers terrifying vision of the future.

למרות הכותרות ההחלטיות, בניסוי עצמו לא היה כל אלמנט של קריאת מחשבות או הפיכת מחשבות למילים. זהו שימוש במערכת של ממשק מוח-מחשב (מערכת בשם BCI2000) אשר יודעת לזהות שינויים בגלי מוח ולתרגמם לתבניות המשמשות לשליטה על אמצעי אחר (במקרה זה – מקלדת וירטואלית). ווילסון לא חשב משפט והמערכת “קראה” את מחשבותיו, אלא הוא השתמש בשינויים בגלי-מוחו כדי להזיז סמן על מסך מחשב ולבחור באמצעותו אותיות. אין בניסוי זה כל חדש, מלבד המהלך הסופי של שליחת המשפט שהוקלד לטוויטר, והנסיון הפשוט והמוצלח לרכב על גל הפרסום של טוויטר כדי לקבל קצת חשיפה אוניברסיטאית (ומכיוון שמערכות כאלה יכולות לסייע רבות לאנשים מוגבלי תנועה, החשיפה עצמה היא מבורכת).

מובן מדוע הניסוי המתואר מושך תשומת לב ומעורר עניין והשערות לגבי העתיד. אולם מה בדבר קצת אחריות עיתונאית? או סתם שכל ישר? כי ברור שהתיאור העסיסי של “להפוך מחשבה לטוויט!” הוא מופרך מן היסוד, ובכתבות עצמן אף מודים בכך. אז נכון, צריך להביא קוראים, רוצים למשוך תשומת לב. אבל בסופו של דבר כל שטות כזו היא עוד פגיעה קטנה אך משמעותית באמינות הכותב או העיתון.

פוסטים קשורים:

1. זה לא היה קורה בגוגל ...
2. אדם או תאגיד? שתי גישות לניהול משברים בשבועות האחרונים נתקלתי בשני אירועים מעניינים שמייצגים שתי גישות של...
3. פרט(טוויטר)יות לא התלהבתי יותר מדי מטוויטר, מעבר לעניין התיאורטי שהאתר מעורר...

פוצחה הנוסחה של שירי הביטלס! עיתונים אוהבים כותרות חזקות. הוול סטריט ג’ורנל מדווח כי ג’ייסון בראון, פרופסור למתמטיקה מאוניברסיטת Dalhousie בהליפקס שבקנדה ניתח וזיהה את התבניות המקצביות שמאפיינות את שירי הביטלס.

פרופ’ בראון כבר התפרסם בעבר כשגילה באמצעות ניתוח מתמטי את המבנה של האקורד המסתורי הפותח את השיר “A Hard Day's Night”. בראון, חובב ביטלס מושבע, המשיך לנצל את כליו המקצועיים כדי לחקור מה מייחד את שירי הלהקה האהובה עליו. הוא גילה מספר תבניות מתמטיות אשר מאפיינות את השירים, ואשר אחראיות, לטענתו, לכך שהם ממשיכים להשמע רעננים גם לאחר שנים רבות. כדי להדגים את התזה שלו (וגם, כנראה, כדי לעשות קצת חיים) כתב בראון שיר בסגנון עדות הביטלס תוך שימוש בתבניות שמצא. את השיר ניתן לשמוע כאן.

תפיסת העולם של בראון, אשר מנחה אותו במחקריו אלה, היא כי מוזיקה (כמו תופעות רבות אחרות) ניתנת לניתוח מתמטי, ויותר מכך – כי המתמטיקה עומדת בבסיסה של המוזיקה. מוזיקה, כמו מתמטיקה, עוסקת בתבניות. זיהוי וחשיפת תבניות אלה היא עבודה מתמטית. כאשר אנו מוצאים את התבניות המייחדות מוזיקה מסויימת, אנו חושפים את המפתח שמאפשר ליצור מוזיקה כזו.

הטענה בדבר קרבה בין מוזיקה למתמטיקה היא טריוויאלית כמעט. הכרה של תבניות מלודיות ומקצביות, גם אם היא יותר אינטואיטיבית ממודעת, נותנת למוזיקאי מאגר של אבני בניין אשר מגדילות באופן ניכר את מרחב המשחק שלו ואת היכולת ליצור ולהביע את עצמו. תבניות אלו נלמדות בדרך כלל תוך כדי שמיעה, חיקוי והתנסות. שיטותיו המתמטיות של בראון יכולות לעזור בזיהוי תבניות כאלה.

אולם האם ניתוח מתמטי באמת יכול לתת בידינו כלי ליצירה אמנותית? או בווריאציה אחרת על השאלה – האם מחשב יכול ליצור קטע מוזיקלי בעל ערך? אם בבסיס הכל עומדת המתמטיקה בלבד, התשובה תהיה חיובית. ניתוח מתמטי מקיף ייתן לנו את החוקים הדרושים כדי לייצר כל יצירה מוזיקלית שנרצה.

אך לי נראה כי תשובה זו אינה מספקת. לא ניתן, לדעתי, לבצע רדוקציה מלאה של מוזיקה למתמטיקה. במוזיקה שמיוצרת באופן מתמטי יש משהו עקר, מכני, נקי (רוב מוזיקת הפופ של ימינו היא כזו – מוזיקה של נוסחאות וחוקים). אולי דוגמא טובה למוגבלותו של המודל הממוחשב היא התוכנה Songsmith של מיקרוסופט. התוכנה, שמייצרת ליווי מוזיקלי מלא למלודיה שמנוגנת או מושרת דרכה, הצליחה כבר להביא לתת-ז’אנר של גרסאות כיסוי גרועות במיוחד אשר מבוצעות באמצעותה. או כמו שמי מן המגיבים אמר – “למה הכל נשמע כמו פולקה?”.

יצירה מוזיקלית אמיתית חורגת מעבר למתמטיקה של התבניות שמרכיבות אותה. מעשה היצירה הוא סוג של אלכימיה – חיבור של תבניות קיימות באופן שמייצר משהו חדש וחד-פעמי, משהו שנושא בתוכו ניצוץ מאישיותו של היוצר. זוהי מוזיקה שיש בה מטען רגשי, אישיות, עומק. מוזיקה שיש בה גרעין של הנצח. אין דרך להסביר זאת באופן מתמטי. המתמטיקה לא יכולה להכיל את התחושה שמבצבצת מתוך החיבורים והחיווטים שמייצר המוזיקאי – המתווך האנושי. ביצירה האמיתית מסתתר אותו אלמנט שחורג מהגדרה ואפילו מזיהוי, ניחוח האינסוף שמעורר בנו געגועים.

ניתן, כנראה, לזהות בדיעבד מאפיינים מתמטיים במוזיקה כזו. ניתן אפילו להשתמש בחוקיות שהתגלתה כדי להעשיר את שק הכלים המוזיקליים שמשמשים אותנו. אך אין תחליף למגע האנושי אם ברצוננו במוזיקה שמרוממת אותנו ומעבירה את תודעתנו למרחבים חדשים ומופלאים.

ייתכן כי חוסר היכולת של המתמטיקה למצות את המוזיקה מצביעה על כך שהמתמטיקה, בניגוד לדעה הרווחת כיום, אינה עומדת בבסיס העולם. ההיסטוריונית של המדע נוגה אריקה מציעה לנסות ולהפוך את כיוון ההסתכלות על הקשר בין מוזיקה למתמטיקה. היא מעלה את האפשרות כי היכולת המתמטית נבנית בעצם על יכולת מוזיקלית. אולי היותנו יצורים מוזיקלים הוא שהביא לפיתוח היכולת לזהות תבניות ומכאן לחשיבה המתמטית? אם רעיון זה נראה לנו מופרך הרי זה כנראה כי התרגלנו לחיות בתוך עולם מדעי אשר מקדים את המתמטיקה לכל תופעה אחרת. אולם אם נקשיב היטב, נשמע גם מנגינות אחרות.

____________________

באותו נושא – Music will bring us together

פוסטים קשורים:

1. מה המדע אומר לנו על העולם? האם באמת קיימים אלקטרונים? מהי בכלל אנרגיה? האם מישהו ראה...
2. עוד מעט חצות כשמישהו אחר היה מנגן קטע סולו הוא היה קם ומתחיל...
3. מוזיקה אחרת במדבר פסטיבל אינדינגב 2008 היה מוצלח. יומיים של מוזיקה משובחת (ברובה,...

החיפוש אחר מכונת הפרפטום מובילה ממשיך, והפעם מן המזרח. כתבה ב-WIRED מספרת כי חוקרים סינים הצליחו לבצע סימולציה מתמטית, אשר מאשרת את תיאורית "ההנעה האלקטרומגנטית" שפיתח מדען בריטי בשם רוג'ר שויאר.

המנוע התיאורטי של שויאר אמור להפוך אנרגיה חשמלית לכח דחף באמצעות גלי מיקרו, באופן שאינו מפר את כללי הפיזיקה המוכרים ומתבסס על תופעות של תורת היחסות. עד עתה זכה הרעיון בעיקר לביקורות קוטלות, בטענה כי הוא מפר את חוק שימור התנע ומהווה עוד צעד במרדף הסרק אחר מכונת התנועה הנצחית. אולם אוניברסיטת NPU הסינית אימצה את הרעיון, וצוות של מדענים עובד בשנה האחרונה על פיתוחו. לאחר שהוכיחו, לטענתם, את התחזיות של התיאוריה בסימולציה מתמטית, הם עובדים כעת על ייצור של מנוע דחף אמיתי המבוסס על התיאוריה.

מנוע כזה, אם אכן יהיה בר ביצוע, צפוי לשנות באופן מהפכני את תעשיית החלל. הוא יאפשר הנעה טובה יותר ובעלת עמידות גבוהה לרכבי חלל וללוויינים, שיכולה, בין השאר, להשפיע על יכולתנו לתור את החלל. שויאר טוען לדוגמא כי רכב חלל שמונע על-ידי מנוע הנעה אלקטרומגנטית סולארי יכול להגיע למאדים תוך 41 יום.

מעניין כי לאחרונה נתקלנו גם בטענתה של חברת steorn על שהצליחה לייצר אנרגיה חופשית ותמידית. האם באמת מדובר רק בסמיכות מקרית ובטענות הזויות, או שאנו מתקרבים לגילויה של טכנולוגיה חדשה ומהפכנית של ייצור אנרגיה?

ולסיום, האם תחילת המאמר:

Chinese researchers claim they've confirmed the theory behind an "impossible" space drive, and are proceeding to build a demonstration version.

לא מזכיר את הציטוט הזה?

The Infinite Improbability Drive is a wonderful new method of crossing interstellar distances in a few seconds; without all that tedious mucking about in hyperspace. As the Improbability Drive reaches infinite improbability, it passes through every conceivable point in every conceivable universe almost simultaneously.

פוסטים קשורים:

1. ואף על פי כן, נוע תנוע ולא תפסיק לעולם מכונת פרפטום מובילה, התנועה הנצחית, היא הגביע הקדוש של המכניקה...
2. עריצה היא הטכנולוגיה הכתבה הזו על כינוס של מתמטיקאים ומורים למתמטיקה (עם האמירה הכאילו-שערורייתית...
3. מיתוס המדע של פול פייראבנד נטייתנו לתור אחר חוקיות ולכפות חוקים על הטבע מובילה לתופעה...

מכונת פרפטום מובילה, התנועה הנצחית, היא הגביע הקדוש של המכניקה והפיזיקה מאז ומתמיד. מדובר במכונה שתוכל לפעול מעצמה, ללא צורך בהשקעת אנרגיה כלשהי, מכונה שמרגע שתתחיל לפעול לא תעצור יותר אף פעם. על-פי חוקי הפיזיקה המקובלים כיום (נגיע לזאת בהמשך), מכונה כזאת היא בלתי אפשרית. החוק הראשון והשני של התרמודינמיקה פוסלים כל אפשרות תיאורטית למכונה מעין זו.

למרות זאת, המרדף חי וקיים. בשבועות האחרונים התעוררה סערה זוטא סביב חברה אירית בשם Steorn, שטוענת כי הצליחה לייצר טכנולוגיה (לה היא קוראת Orbo) אשר מייצרת אנרגיה נקייה, חופשית ותמידית. החברה מודה כי משמעות הטענה היא הפרה של חוקי שימור האנרגיה העומדים בבסיס הפיזיקה של ימינו.

החברה היתה אמורה להציג גירסה ראשונית של הטכנולוגיה בתחילת יולי במוזיאון Kinetica בלונדון, אולם רצף של תקלות מוזרות שהתרחשו בשעת התקנת המכשיר הובילו לבסוף לדחיית התערוכה לזמן לא ידוע.

ביטול התערוכה חיזקה כמובן את דעתם של רבים אשר אינם מאמינים להכרזותיה של Steorn. הדעה הרווחת כרגע בבלוג אשר עוקב אחר קורותיה המוזרים של Steorn (וגם בכתבה הזו של ה-BBC) היא שלא מדובר בתעלול יחצני או ברמאות, אלא בהטעיה עצמית פשוטה - מקימי החברה מאמינים באמת כי הצליחו לייצר טכנולוגית פרפטום מובילה, ללא כל קשר לעובדות שעומדות בפניהם.

זוית מעניינת שצצה ועולה בסיפור זה היא האמונה הבלתי מעורערת במדע, ה"מיתוס" המדעי (שכתבתי עליו כאן), שרווח בחברה של ימינו מבלי שנשים לב אליו בדרך כלל. בכתבה על החברה ב-Economist נאמר:

But science had its reformation centuries ago. A select number of its indisputable axioms have been designated as laws. These are not man-made rules or opinions, but universal truths prised loose from nature by painstaking observation and experiment, and hammered on the anvil of experience by repeated testing. As such, they have survived every challenge thrown at them over the centuries.

האקונומיסט מבטא כאן במילים ברורות את היחס הפופולארי (והמובלע לרוב) למדע – חוקי המדע אינם נוצרים על-ידי האדם, אלא הם חוקים אוניברסליים של הטבע שמתגלים בסידרה של תצפיות והתנסויות.

מדהים לראות מאתיים שנה של פילוסופית המדע נעלמות כלא היו. או אולי זו תעודת עניות להשפעתה של הפילוסופיה על העולם כיום. גם אם איננו רוצים ללכת לאזורים הקיצוניים והאנארכיסטים יותר של הפילוסופיה, הרי גם לפי המיינסטרים הפילוסופי לגבי המדע (פופר וממשיכיו) הצהרה זו של האקונומיסט היא מיושנת ושמרנית. מזמן כבר הבנו כי תיאוריות מדעיות מומצאות על ידי האדם, הן אינן מתגלות באופן בלתי אמצעי. מדובר על תהליך יצירתי של בניית תיאוריות ובחינתן, על דיאלוג מתמשך בין האדם לבין העולם שסביבו.

אך חמור מכך, העמדה שמבטא האקונומיסט חותמת את הגולל על כל התפתחות מדעית אפשרית. אם חוקי המדע כיום הם "גירסה סופית", אמיתות אוניברסליות של המציאות – לאן עוד אפשר להתקדם? האקונומיסט עיוור להיסטוריה של המהפכות המדעיות ולאפשרות העתידית למהפכה מדעית. המסר החותם את הכתבה מבהיר זאת היטב:

Remember: the first law says the best you can do is break even, while the second law adds, forget it, you can’t even do that! Keep those two principles in mind, and you’ll never go far wrong.

ילדים – הקשיבו תמיד לחוקים! אל תנסו לשבור אותם, אל תנסו להיות יצירתיים. תמיד תציירו בתוך הקווים, וכך לעולם לא תיכשלו. אתם רוצים להיות מקוריים? אתם רוצים לערער על המוסכמות? אתם רוצים להיות חדשניים? הקשיבו ילדים לעצתו החכמה של האקונומיסט – Forget It!

פוסטים קשורים:

1. כיבוש החלל הסיני? החיפוש אחר מכונת הפרפטום מובילה ממשיך, והפעם מן המזרח. כתבה...
2. עריצה היא הטכנולוגיה הכתבה הזו על כינוס של מתמטיקאים ומורים למתמטיקה (עם האמירה הכאילו-שערורייתית...
3. מיתוס המדע של פול פייראבנד נטייתנו לתור אחר חוקיות ולכפות חוקים על הטבע מובילה לתופעה...

*כנראה שלא.

שאלת הגוף והנפש היא אחת מהתעלומות הגדולות המלוות את החשיבה האנושית לאורך ההיסטוריה. שאלה זו מקבלת בשנים האחרונות תשומת לב מחודשת בגלגולה המודרני – שאלת התודעה. חקר התודעה האנושית הוא כיום אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני המדע, וההתפתחויות בתחום הביאו מדענים לטעון כי אנחנו נמצאים בדרכנו להבין ולהסביר את התודעה האנושית. ההסבר המדעי של התודעה אמור, אם כך, לספק לנו סוף-סוף את הפתרון לבעיית הגוף והנפש. באמצעות המדע נוכל להסביר את הסיבות הגופניות של התודעה, או יותר מכך – להסביר את התודעה עצמה במונחים גופניים על ידי מחקר התהליכים המוחיים והנוירולוגיים שמהווים את התודעה. (אחד מהתומכים הנלהבים של גישה זו הוא דניאל דנט).

אבל האם באמת ניתן לתת הסבר מדעי מלא לתודעה? הניסיון לבצע רדוקציה של התודעה להסברים פיזיקאליים ופיזיולוגיים מעורר (לפחות אצלי) תחושת אי-נחת, הרגשה שמשהו הולך לאיבוד. יש דבר מה בתודעה שנראה כחומק מחיבוקו של הרדוקציוניזם הפיזיקאלי. דיויד צ'למרס וקן וילבר מנסים להסביר מדוע התודעה אינה ניתנת להעמדה על תהליכים פיזיקאליים גרידא, ומהו סוג המדע הנחוץ להתמודדות עם שאלת התודעה.

"הבעיה הקשה" של התודעה

כשאנו מדברים על תודעה, אומר צ'למרס, אנו מדברים למעשה על טווח רחב של תופעות ובעיות. דוגמאות לתופעות אשר קשורות למושג "תודעה" הן:

• היכולת להגיב לגירויים חיצוניים.

• קיטלוג, סיווג ואינטגרציה של מידע.

• נגישות למצבים פנימיים (מנטליים) והיכולת לדווח עליהם.

• שליטה מודעת על ההתנהגות.

• הבדלים במצבי תודעה (שינה וערות).

את כל התופעות מסוג זה מגדיר צ'למרס בתור "הבעיות הקלות" של התודעה. הן קלות מכיוון שהמדע, באופן עקרוני, יכול לספק להן הסבר. ההסבר המדעי לתופעות אלה הוא כמובן אינו פשוט וטריוויאלי, והמחקר צפוי להמשך עוד שנים ארוכות – הבעיות אינן "קלות" במובן זה. אך אלו הן תופעות שיכולות להבחן על-ידי המדע, הן ניתנות לבדיקה בכלים מדעיים מקובלים. לכן אין בעיה עם ההנחה כי המדע יהיה מסוגל, ביום מן הימים, לספק הסבר סביר לכל אחת מהתופעות הללו המרכיבות את מושג התודעה. הבעיות הקלות ניתנות לחקירה מדעית מכיוון שאינן שונות באופן מהותי מתופעות אחרות אותן חוקר המדע – אלו תופעות אובייקטיביות, אשר ניתנות להתבוננות חיצונית. אך התודעה מכילה היבט נוסף– חוויה, ההיבט הסובייקטיבי של התודעה. זוהי "הבעיה הקשה" של התודעה, התופעה שאינה ניתנת לחקירה בכלים מדעיים אובייקטיביים. תומס נייגל מסביר בבהירות את ההיבט הזה:

The fact that an organism has conscious experience at all means, basically, that there is something it is like to be that organism. … An organism has conscious mental states if and only if there is something that it is to be that organism – something it is like for the organism.
What is it like to be a bat

יצור הוא בעל תודעה אם יש דבר שהוא להיות היצור הזה – כלומר, לא ניתן לדבר על תודעה ללא נקודת מבט סובייקטיבית של בעל התודעה.

נקודת המבט הסובייקטיבית היא אבן נגף בפני החקירה המדעית. השיטה המדעית מנסה לנוע מהסובייקטיבי לאובייקטיבי, היא מנסה להגיע לתיאור של תופעות שקרוב ככל שאפשר לאובייקט החקירה עצמו ומבודד ככל שניתן ממערכת תנאים סובייקטיבית. דוגמה לתנועה זו היא ההבנה כי השמש מסתובבת סביב כדור הארץ ולא להיפך – החקירה המדעית הלכה מעבר לתנאים הסובייקטיביים שבהם נראה כי השמש היא זו שסובבת סביב כדור הארץ, אל תיאור אובייקטיבי של מערכת הכוללת את היחסים והכוחות הפיזיקאליים השוררים בין גרמי השמיים. ההסבר המדעי שואף להיות אובייקטיבי, כלומר ניתן לבדיקה ולהבנה מנקודות מבט שונות, ללא תלות במערכת תפיסתית מסוימת. אך אם מרכיב מהותי של התודעה הוא דווקא היותה של נקודת מבט סובייקטיבית, הרי נראה כי לא ניתן לספק הסבר אובייקטיבי מבלי לוותר על המרכיב הסובייקטיבי (או פשוט להתעלם ממנו).

צ'למרס מסביר קושי זה באופן נוסף. ההסברים המדעיים לגבי התודעה (הבעיות הקלות של התודעה) הם הסברים של יכולות ותפקודים קוגניטיביים. המדע מפרק את התודעה למרכיבים שניתנים לחקירה, שהם היכולות והמערכות הפונקציונאליות, ומספק הסברים לגבי המכניזם שמבצע את התפקודים השונים ומאפשר את היכולות הללו. זוהי השיטה המדעית הרדוקטיבית – ברגע שהסברנו את המכניזם שאחראי לתופעה הסברנו את התופעה עצמה. כך שכדי להסביר את תופעת הערות, למשל, צריך להסביר את היכולת של המערכת לקבל אינפורמציה מהסביבה, ולהשתמש באינפורמציה זו כדי לשנות את התנהגות המערכת בהתאם. יכולות אלו גם הן ניתנות להסבר באמצעות מכניזם מצומצם יותר, נוירולוגי או חישובי, שאחראי להן. אם סיפקנו הסבר של המכניזם, אזי הסברנו את תופעת הערות, כלומר הסברנו מהו מצב של ערות במערכת.

אבל הבעיה הקשה חורגת אל מעבר להסבר הפונקציונאלי. גם אם אנחנו מספקים הסבר מלא של כל היכולות הקוגניטיביות, אומר צ'למרס, עדיין נותרת השאלה – מדוע קיום היכולות והתפקודים הללו מלווה בחוויה? מדוע הפעילות הקוגניטיבית אינה מתבצעת "בחשיכה", ללא חוויה פנימית? מה הקשר בין המנגנונים הקוגניטיביים ובין החוויה הפנימית? ההסבר הפונקציונאלי אינו מסוגל לענות על השאלות הללו. לא ניתן להסביר את החוויה במונחים פונקציונאליים, לא ניתן לעשות לה רדוקציה למערכות פיזיולוגיות. קיים פער הסברי (explanatory gap) בין הפונקציונאליות לבין החוויה, או במילים אחרות, בין האובייקטיבי לבין הסובייקטיבי. ההסבר המדעי (הרדוקטיבי, הפונקציונאלי) פועל במישור האובייקטיבי, הוא מסביר באופן טוב את ההיבט האובייקטיבי של התודעה, את הבעיות הקלות, אבל הוא אינו מספק תשובה לבעיה הקשה – להיבט הסובייקטיבי של התודעה.

המודל של צ'למרס – דואליזם נטורליסטי

צ'למרס אומר כי מכיוון שההסבר הרדוקטיבי נכשל מול הבעיה הקשה, הרי הבחירה הטבעית תהיה הסבר לא-רדוקטיבי של תודעה. ההסבר הרדוקטיבי לא מצליח להסביר את החוויה במונחים אחרים. לטענת צ'למרס המסקנה ההגיונית מכך היא לא לנסות ולהעלים את החוויה (כמו שמדענים שונים מנסים לעשות), אלא דווקא להרחיב את האונטולוגיה של התיאוריה כך שתכלול את החוויה בתור מרכיב יסודי נוסף שלא ניתן להסבר במונחים פשוטים יותר, בדומה ליסודות הפיזיקאליים של מסה וחלל-זמן. הצעה זו אינה חריגה – האונטולוגיה של הפיזיקה משתנה פעמים רבות יחד עם השינויים בתיאוריה הפיזיקאלית. דוגמה לכך היא האלקטרומגנטיות – כאשר התברר במאה ה-19 שלא ניתן להסביר תהליכים אלקטרומגנטיים במונחים מכאניים, הוצגה תיאוריה פיזיקאלית חדשה שבה המטען האלקטרומגנטי נלקח כמרכיב יסוד חדש. כדי להסביר את תופעת האלקטרומגנטיות היה צורך להרחיב את האונטולוגיה ולכלול בה מרכיבים חדשים – ובדומה, כדי להסביר את התודעה אנו חייבים להרחיב את האונטולוגיה המשמשת אותנו ולכלול בה את החוויה.

ברגע שהגדרנו את החוויה כמרכיב יסודי, ניתן להוסיף חוקי יסוד שיסבירו את התופעות שקשורות לחוויה. צ'למרס טוען כי תיאוריה לא-רדוקטיבית של התודעה צריכה להכיל חוקים פסיכופיזיים המסבירים את היחסים בין היסודות הפיזיקאליים לבין החוויה. חוקים אלו לא יסתרו את החוקים הפיזיקאליים הקיימים, אלא יהוו מעין נספח שיסביר איך תהליכים פיזיקאליים (שמוסברים על-ידי חוקים פיזיקאליים) גורמים לחוויה. החוקים יהוו את הגשר שימלא את הפער ההסברי שבין הפונקציונאליות לחוויה. צ'למרס מכנה את הגישה הזו דואליזם נטורליסטי. הוא מדגיש כי זהו דואליזם שאינו סותר את התיאוריה הפיזיקאלית הקיימת, אלא רק מרחיב אותה על-ידי הכנסת מרכיב יסוד נוסף וחוקים מגשרים המסבירים כיצד חוויה נוצרת מתוך תהליכים פיזיקאליים.

מעבר לשרטוט המבנה הכללי הדרוש לתיאוריה של תודעה, צ'למרס מציע גם רעיון אפשרי לתוכן של תיאוריה כזו. זוהי הצעה לחוק יסודי של התיאוריה (הצעה ספקולטיבית בלבד, לדברי צ'למרס), אותו הוא מכנה "תיאורית ההיבט הכפול של אינפורמציה". צ'למרס מתבסס על תיאוריות אשר מדברות על מרחבים של אינפורמציה כמודל אבסטרקטי של תיאור מערכות, וכן על אינפורמציה כרעיון יסודי העומד בבסיס הפיזיקה עצמה (תיאור של חוקים פיזיקאליים במונחים של מצבים במרחבי אינפורמציה). הוא אומר כי בחינה של התהליכים הפיזיקאליים של התודעה ושל המצבים הפנומנולוגיים של התודעה במושגים של מרחבי אינפורמציה מראה לנו שיש קשר איזומורפי בין מרחבי אינפורמציה פיזיקאליים מסוימים לבין מרחבי אינפורמציה פנומנולוגיים מסוימים, כלומר שאלו הם ביטויים שונים של אותו מרחב אינפורמציה אבסטרקטי. אינפורמציה לפיכך היא מושג יסודי בעל שני היבטים – החוויה היא היבט אחד, והתהליכים הפיזיקאליים הם היבט אחר של אותה אינפורמציה. ההיבט הכפול של האינפורמציה מספק לנו את הגשר בין הפיזיקאלי לחווייתי – שניהם מהווים ביטויים שונים של אותו מרכיב יסודי. בצורה אחרת, ניתן להגיד כי הפיזיקה מתארת את ההיבט החיצוני של הדברים, וכי ההיבט הפנימי שלהם הוא החוויה.

אפשרות נוספת שעולה מתוך תיאוריה זו היא שהחוויה (והתודעה) היא תופעה יסודית ונפוצה הרבה יותר מהמקובל לחשוב. אם אינפורמציה היא מרכיב יסודי, והחוויה היא היבט שלה, הרי שזהו היבט שנמצא בכל מקום, ברמות שונות של מורכבות. כמו שמציג זאת צ'למרס:

Where there is simple information processing, there is simple experience, and where there is complex information processing, there is complex experience

כך שהחוויה, ומכאן גם התודעה, הינה מרכיב יסודי של הקיום על כל צורותיו וגווניו.

התיאוריה האינטגראלית של התודעה

קן וילבר מציג גם הוא גישה אנטי-רדוקציוניסטית ביחס לתודעה. אולם בעוד צ'למרס קורא למודל דואלי, וילבר מרחיב את התמונה ומציג מודל מרובע. מודל זה נגזר מתפיסתו הכללית של וילבר, אותה הוא מכנה "התיאוריה האינטגראלית". על מנת להסביר את מודל התודעה של וילבר, יש להציג בקצרה את עיקרי התיאוריה האינטגראלית.

בבסיס התיאוריה עומד מודל "ארבעת הרביעים". וילבר מדגיש כי זהו מודל אפוסטריורי ולא אפריורי, שפותח לאחר מחקר של תיאוריות התפתחותיות ואבולוציוניות בענפי ידע רבים ושונים. וילבר טוען כי כל הרצפים ההתפתחותיים המתוארים בתיאוריות שונות נופלים לארבע קטגוריות מובחנות. מתוך כך נגזר מודל ארבעת הרביעים, אשר מחלק את הקיום כולו לארבעה רביעים (היבטים) שונים – התנהגותי, כוונתי, חברתי ותרבותי (behavioral, intentional, social, cultural). בכל אחד מהרביעים מתקיים רצף התפתחותי המיוחד לרביע זה.

ארבעת הרביעים. הרצפים ההתפתחותיים מתוארים בצורה סכמטית בלבד, ומועדים לשינוי בהתאם להתפתחות תחומי המחקר הרלוונטיים להם.

כל שלב ברצף ההתפתחותי מתעלה מעל השלב הקודם ומכיל אותו. כך למשל הרצף ההתפתחותי ברביע הימני-עליון – הוא הרביע המתואר על-ידי המדע – הוא של אטומים למולקולות לתאים לאורגניזמים. כל יחידה אינדיבידואלית בכל אחד מהשלבים היא "הולון" (holon) – ישות שהיא בו-זמנית גם שלם וגם חלק משלם גדול יותר. כך למשל האטום הוא חלק מהמולקולה, המולקולה היא חלק מהתא, וכן הלאה.

הרביע הימני-עליון הוא אם כך תיאור הרצף ההתפתחותי של הולונים אינדיבידואלים. אולם כל הולון יחיד מתקיים תמיד בחברה של הולונים דומים. אספקט זה מתואר ברביע הימני-תחתון. כך למשל, המערכת שתואמת לרמת האטום היא הגלקסיה, המערכת שמקבילה למולקולות היא הפלנטה, וכן הלאה. ההולון היחיד בדרך-כלל הופך ליותר ויותר גדול – ובמקביל המערכת הקולקטיבית שמתאימה להולון הופכת לקטנה יותר. זאת מכיוון שככל שרמת המורכבות של ההולון היחיד גדלה (הוא נמצא גבוה יותר ברצף ההתפתחותי – העומק שלו גדל), הרי מספר ההולונים שמגיעים לרמת עומק זו קטן, ולכן קבוצת ההולונים של רמה זו היא קטנה יותר. וילבר מסכם זאת:

Evolution produces greater depth, less span

שני הרביעים הימניים מתארים הולונים שמתקיימים בחלל-זמן, הולונים של תופעות אמפיריות. אלו ההיבטים האובייקטיביים והאינטר-אובייקטיביים של הולונים – האופן שבו הולונים יחידים ומערכות של הולונים נראים מבחוץ. אולם, אומר וילבר, קיימות עדויות שמראות כי לכל חוץ יש גם פנים. שני הרביעים השמאליים מתארים את ההיבטים הפנימיים של הולונים. הרביע השמאלי-עליון מתאר את הרצף ההתפתחותי של הפנים של הולון יחיד – גירוי לחישה לתפיסה לדחף לייצוג סמלי וכן הלאה. הרביע השמאלי-תחתון מתאר את הפנים של מערכות של הולונים – זהו ההיבט התרבותי, תפיסת העולם המשותפת שנוצרת בתוך קבוצה של הולונים יחידים, המרחב המשותף של מה שהולונים מסוגלים להגיב אליו.

כך שהצד הימני של הרביעים מתאר את ההיבט החיצוני (האובייקטיבי) של הולונים, והצד השמאלי את ההיבט הפנימי (הסובייקטיבי) שלהם. החצי העליון מתאר הולון יחיד, והתחתון את המערכות הקיבוציות של הולונים. הרביעים שנוצרים הם חיצוני-אינדיבידואלי (התנהגותי), פנימי-אינדיבידואלי (כוונתי), חיצוני-קולקטיבי (חברתי) ופנימי-קולקטיבי (תרבותי).

איך משתלבת התודעה בתוך מודל ארבעת הרביעים? וילבר טוען כי התודעה מופיעה בכל הרביעים ובכל הרמות. וילבר, כמו צ'למרס, מתייחס לתודעה כתופעה שמופיעה ברמת מורכבות שונה בכל רמת התפתחות. כל ניסיון לקבוע רמה מסוימת שרק בה מופיעה התודעה הוא שרירותי בלבד. ככל שרמת המורכבות נמוכה יותר גם רמת התודעה פשוטה יותר, עד שהופך להיות קשה להצביע על התודעה ברמה זו, אולם כמו שמציג זאת וילבר, איננו יכולים לשרטט קו שמצידו האחד מתקיימת התודעה ומצידו השני שורר חושך מוחלט. התודעה מתפוגגת באופן הדרגתי אל תוך הצללים.

כמו כן, לא ניתן למקם את התודעה ברביע אחד מסוים. ארבעת הרביעים מתארים ארבעה היבטים מובחנים של הקיום (או ארבע "מציאויות" שונות) שלא ניתן לעשות להם רדוקציה זה לזה, והתודעה היא תופעה שמתחלקת על-פני כל ההיבטים הללו. כלומר, גם אצל וילבר ההיבט הסובייקטיבי (הרביע השמאלי-עליון) הוא מרכיב יסודי שלא ניתן לתאר אותו באופן של הסברים פונקציונאליים אובייקטיבים (הרביע הימני-עליון). אולם וילבר הולך מעבר לדואליזם ומוסיף את החצי התחתון של המודל – ההיבטים הקולקטיביים של ההולונים. הטענה של וילבר היא שלא ניתן לעשות רדוקציה גם בין החלק העליון והתחתון – כלומר, התודעה לא מתקיימת רק בהיבט האינדיבידואלי אלא תמיד גם בהיבט הקולקטיבי. ללא המשמעות התרבותית, טוען וילבר, לא קיימת תודעה אינדיבידואלית. התודעה האינדיבידואלית (כוונות, תפיסות, משמעויות) לא יכולה כלל להתפתח מחוץ למסגרת משותפת תרבותית – לא ניתן לייצר משמעות בחלל ריק, תודעה יכולה להתפתח רק במסגרת אינטר-סובייקטיבית. אדם שיגדל מחוץ לחברה האנושית לא יוכל לפתח אישיות עצמאית ושפה (כמו שמדגימים מקרים של ילדים שגודלו על-ידי זאבים). רמה מסוימת של תודעה יכולה להתפתח רק בתוך המערכת הקולקטיבית של רמה זו – זהו ההיבט הקולקטיבי של התודעה.

וילבר מספק הסבר נוסף לחוסר היכולת לעשות רדוקציה בין הרביעים השונים. הוא טוען כי לכל רביע יש סוג אחר של "אמת", סוג שונה של טענת תקפות. ברביע הימני-עליון האמת היא התאמתית – טענות הן תקפות אם הן מתאימות למצב דברים אובייקטיבי. ברביע הימני-תחתון טענת התקפות היא של התאמה פונקציונאלית – היא מתייחסת להשתלבות של ההולונים במערכת האובייקטיבית הכוללת. בשני רבעים אלו אנו מדברים על אמת "אובייקטיבית", אמת מדעית. לעומת זאת, ברביע השמאלי-עליון טענה היא תקפה לא אם היא מייצגת מצב דברים אובייקטיבי, אלא אם היא מבטאת באופן כן את המציאות הסובייקטיבית. הקריטריון הוא של כנות, לא של אמת אובייקטיבית. ברביע השמאלי-תחתון הקריטריון הוא של התאמה תרבותית – איך הסובייקטים מתאימים בתוך המרחב התרבותי, איך מתקיימת הבנה הדדית. זהו המקום של הצדק והמוסר. בצד השמאלי אנו תמיד מתייחסים למשמעות ולפרשנות – הגישה למצבים הסובייקטיביים היא תמיד דרך תקשורת ופרשנות, ולא דרך התבוננות אובייקטיבית. מכאן ברור שלא ניתן לתאר רביע אחד באמצעות שיטת התיקוף של רביע אחר – אי-אפשר לתאר את ההיבט הסובייקטיבי באמצעות התבוננות אובייקטיבית, ולכן חוסר האפשרות לעשות רדוקציה של היבט אחד להיבט אחר. כלומר, לא ניתן לעשות רדוקציה של הסובייקטיבי (החוויה בלשון צ'למרס) למכניזם אובייקטיבי.

If you can't change the world, change yourself

מהו אם כן מדע אפשרי של תודעה? וילבר מציג שתי דרישות עיקריות למדע כזה. הדרישה הראשונה היא מחקר של התודעה בכל הרמות השונות בכל אחד מארבעת הרביעים, מבלי לנסות לבצע רדוקציה של רביע אחד לרביע אחר. וילבר אומר כי יש צורך בשילוב של תחומי המחקר השונים המתקיימים כיום מתוך הבנה אינטגראלית של המרחב אותו מסביר כל תחום. כך למשל המדעים הקוגניטיביים מבצעים עבודה טובה בלהסביר את הצד האובייקטיבי-אינדיבידואלי של התודעה (הרביע הימני-עליון), מדעי החברה ומדעי המערכות חוקרים את ההיבטים החיצוניים-קולקטיביים שלה (הרביע הימני-תחתון), הרמנויטיקה משמשת למחקר ההיבט הפנימי-קולקטיבי (הרביע השמאלי-תחתון), ושיטות של תראפיה, פסיכולוגיה התפתחותית, מדיטציה והתבוננות פנימית נחוצות למחקר של הצד הפנימי-אינדיבידואלי (הרביע השמאלי-עליון).

הדרישה השנייה והרדיקאלית יותר למחקר אינטגראלי של תודעה היא כי החוקר עצמו יעבור טרנספורמציה פנימית. דרישה זו ניתן להבין לאור הדרישה הראשונה – את המחקר של התודעה בהיבט הפנימי-אינדיבידואלי שלה ניתן לבצע רק באמצעות כלים שמתאימים לרביע זה. כלים אלו הם כלים של התבוננות פנימית ופרשנות כנה, והם כולם דורשים שהמשתמש בהם יעבור שינוי והתפתחות פנימיים, או יותר נכון – התוצאה של שימוש בכלים של מחקר פנימי הוא שינוי והתפתחות. דרישה זו משלימה, לדעתי, חוסר שמופיע בגישתו של צ'למרס. אף על פי שצ'למרס מכניס את המימד הסובייקטיבי כמרכיב יסודי בתיאוריה של תודעה, הוא מנסה לעשות זאת תוך שמירה על מתודולוגיה מדעית אובייקטיבית, על-ידי הגדרת החוקים שמקשרים בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. אך אי-האפשרות לרדוקציה של הסובייקטיבי משליכה גם על המתודולוגיה האפשרית, כמו שמבין וילבר. כדי לשמור על ההיבט הסובייקטיבי אנו חייבים גם למצוא את השיטות הנכונות לחקור אותו – ושיטות אלו אינן יכולות להיות שיטות אובייקטיביות, אלא שיטות של חקירה פנימית, כמו זן, יוגה, שיטות שמאניות (וחומרים פסיכו-אקטיביים), ואף (במידה מוגבלת) שיטות חדשות יותר של תראפיה ופנומנולוגיה.

וילבר מסביר זאת באופן נוסף. המדע, החקירה של הרביעים הימניים (החיצוניים-אובייקטיביים), מתקיים ברמה הרציונאלית (הרמה האופרטיבית-פורמאלית) – הוא דורש יכולות של תפיסה אובייקטיבית, לוגיקה וחשיבה רציונאלית, כלומר הוא מצריך תודעה רציונאלית מצד העוסק בו. זוהי רמת התודעה אליה אנו בדרך כלל מגיעים מתוך תהליך הגדילה והחינוך המקובלים, ולכן אין צורך בשינוי רמת התודעה על-מנת לבצע חקירה מדעית (אלא לימוד ותרגום בתוך אותה רמת תודעה). אולם הרצף ההתפתחותי במימד הסובייקטיבי מכיל רמות מעל הרמה הרציונאלית (זאת, כפי שמציין וילבר, מסקנה אפוסטריורית מתוך חקירות שונות של התחום), שבראשן הרמה הלא-דואלית. לכן כדי לחקור את המימד הסובייקטיבי, כדי להבין על מה מדברים חוקרי התודעה הסובייקטיבית – יש לפחות "להציץ" אל רמות תודעה אלו. כדי להיות פיזיקאי יש צורך להתמחות בפיזיקה, וזאת ניתן לבצע ברמת המודעות הרציונאלית. אולם כדי להיות מאסטר זן הכרחי להתנסות ברמות התודעה הגבוהות אותן חוקר הזן – שינוי התודעה הוא מרכיב הכרחי של החקירה הסובייקטיבית.

וילבר וצ'למרס מצביעים יחדיו על המגבלה של מדע התודעה העכשווי. החקירה המדעית הנוכחית מתמקדת בהיבט האובייקטיבי של התודעה, והיא אכן מסוגלת לספק לנו הסברים למרכיבים רבים ומעניינים של התודעה. אולם "הבעיה הקשה" אינה נעלמת, הפער בין האובייקטיבי לסובייקטיבי נשאר תעלומה כתמיד כל עוד אנו שקועים בשיטה המדעית האובייקטיבית. מחקר מקיף ומלא של התודעה חייב להתייחס לצד הסובייקטיבי ולחקור אותו בכלים המתאימים, חוקר התודעה הופך לחוקר עצמו, מדע התודעה הוא מדע של שינוי והתפתחות. הבעיה הקשה מוסברת בצורה הטובה ביותר על-ידי גישה שמתייחסת לכל ההיבטים השונים של הקיום. אולם גם זה יישאר תמיד הסבר חיצוני כל עוד אנו ממשיכים לחוות את העולם בצורה דואלית, את הסובייקט כנפרד מהאובייקט. הבעיה הקשה נעלמת רק עם שינוי מצב התודעה, רק בחוויה ישירה של הלא-דואלי והעלמות הסובייקט והאובייקט אל תוך האחדות.

פוסטים קשורים:

1. מה המדע אומר לנו על העולם? האם באמת קיימים אלקטרונים? מהי בכלל אנרגיה? האם מישהו ראה...
2. התודעה המורחבת פורסם במקור בגיליון מס' 1 של כתב העת "אודיסיאה", אוקטובר...
3. ואף על פי כן, נוע תנוע ולא תפסיק לעולם מכונת פרפטום מובילה, התנועה הנצחית, היא הגביע הקדוש של המכניקה...

האם באמת קיימים אלקטרונים? מהי בכלל אנרגיה? האם מישהו ראה אי-פעם את כח הכבידה?

התיאוריות המדעיות הולכות ומתרחקות מעולם התופעות המוכר לנו. הן מתארות עולמות רוחשים חלקיקים, כוחות, יצורים אבסטרקטיים, תופעות מוזרות. האם כל אותם דברים מסתוריים המתוארים על-ידי המדע המודרני באמת קיימים בעולם?

הגישה האינסטרומנטליסטית גורסת כי אין שום סיבה לחשוב כך. התיאוריות המדעיות הינן מכשירים שימושיים ביותר שמאפשרים לנו להסביר, לחזות ולשלוט על מגוון של תופעות. אולם היותו של המכשיר מוצלח לא מעידה דבר על אמיתותו. אנו יכולים להשתמש במכשיר כי הוא עובד, אבל אין לנו שום סיבה להניח כי אותם יצירים תאורטיים שמרכיבים את המכשיר מתארים משהו אמיתי בעולם. עמדה זו רווחת היום בפיזיקה המודרנית. מכניקת הקוונטים ותורת המיתרים הן מערכות מתמטיות מורכבות ומסובכות שמצליחות לספק את החיזויים הטובים ביותר לתופעות פיזיקליות, אך קשה מאד לגזור מהן מסקנות ריאליסטיות לגבי טיבו של העולם, או לגבי קיומן של הישויות המתמטיות שמרכיבות תיאוריות אלה. 

גישה דומה ביחס למתמטיקה הוא הפורמליזם. לפי עמדה זו אמיתות המתמטיקה אינן נסובות "על" שום דבר בעולם. המתמטיקה היא מערכת של סימנים, אקסיומות וכללים; היא משחק בסימנים. המתמטיקאי לא צריך להתעניין בשאלת הקיום של הישויות המתמטיות, אין משמעות אם תיאוריה מתמטית היא "אמיתית" בעולם או לא. תפקידה של המתמטיקה הוא רק לבנות ולפתח מערכות פורמליות קונסיסטנטיות. דיויד הילברט ניסה, בתכנית המרשימה שלו, לבסס את המתמטיקה כולה כמערכת אקסיומטית קונסיסטנטית ושלמה. תכנית זו אמנם הוכחה כבלתי אפשרית על-ידי גדל, אולם המוטיבציה הפורמליסטית של הילברט נשארה חיה ופועמת בלב המתמטיקה ונגזרותיה (שפות המחשב הפורמליות).

נראה לי כי לגישה האינסטרומנטליסטית יש חלק גדול ביכולת ההתקדמות של המדע. על-ידי שבירת המחוייבות של המדען או המתמטיקאי לעולם האמיתי, נפתח מרחב פעולה גדול שמאפשר העלאת השערות ותיאוריות קיצוניות ומוזרות, שיכולות להצליח יותר במקומות שתיאוריות קונבציונאליות יותר נכשלות.

הגיאומטריה מספקת דוגמה יפה לכך – הגיאומטריה הקלאסית, האוקלידית, מורכבת מאקסיומות שמשקפות את העולם החושי המיידי שזמין לנו. ברגע שאנו מנתקים את המחוייבות הריאליסטית של הגיאומטריה, ניתן להתחיל לשחק עם האקסיומות וליצור מערכות גיאומטריות אחרות, "לא טבעיות", מערכות שלא היו מובנות כמתארות את העולם שאנו מכירים כשנוצרו. רק מאוחר יותר התברר שלגיאומטריה הלא-אוקלידית יש תפקיד חשוב בפיזיקה, והיא היוותה בסיס לתיאור המרחב בתורת היחסות הכללית.

____________________________

אבל איך בכל זאת אפשר להסביר את העובדה שתיאוריות מדעיות ומערכות מתמטיות משמשות אותנו ככלים יעילים כל כך לגבי העולם? אני מציע דרך ביניים בין הריאליזם לאינסטרומנטליזם (או אולי זו בכלל הסתכלות אחרת).

כל תיאוריה מדעית או מתמטית היא פרספקטיבה אפשרית בה ניתן לראות את העולם, נסיון למפות חלק מהמציאות. המציאות עצמה היא אינסופית ובלתי ניתנת למיפוי. לכן כל תיאוריה, בהכרח, תהיה תמיד חלקית.

כל תיאוריה יכולה להתאים לאספקט מסויים של המציאות בתנאים מסויימים. מכיוון שאנו עצמנו מתקיימים כפרספקטיבה מסויימת של המציאות, לא תמיד אנו יכולים למצוא את התנאים שבהם התיאוריה מתקיימת.

אנו מסוגלים לשנות את הפרספקטיבה שלנו לגבי המציאות. זהו תהליך התפתחות התודעה, שמתקיים באופנים שונים. המדע והמתמטיקה הם חלק מהכלים שמשמשים אותנו להרחבת התודעה. כשהתודעה שלנו מתרחבת, הפרספקטיבה משתנה, ואנו מסוגלים לזהות תנאים חדשים שיתאימו לתיאוריות חדשות. זהו תהליך גומלין משותף בין המדע, המתמטיקה, התודעה והעולם. (וגם כל אספקט אחר של הקיום האנושי).

כך שהישויות הפיזיקליות והמתמטיות גם קיימות וגם לא קיימות. הן קיימות כאספקט בתוך המציאות. אך הן גם לא קיימות מכיוון שכל אספקט הוא חלקי וזמני בלבד, ונתון לשינוי בהתאם לפרספקטיבה שמתוכה אנו חווים את המציאות.

וגם אנחנו, כמובן, אספקט של המציאות.

פוסטים קשורים:

1. מיתוס המדע של פול פייראבנד נטייתנו לתור אחר חוקיות ולכפות חוקים על הטבע מובילה לתופעה...
2. האם המדע יפתור את שאלת התודעה?* *כנראה שלא. שאלת הגוף והנפש היא אחת מהתעלומות הגדולות המלוות...
3. עריצה היא הטכנולוגיה הכתבה הזו על כינוס של מתמטיקאים ומורים למתמטיקה (עם האמירה הכאילו-שערורייתית...

נטייתנו לתור אחר חוקיות ולכפות חוקים על הטבע מובילה לתופעה הפסיכולוגית של חשיבה דוגמאטית, או, באופן כללי יותר, התנהגות דוגמאטית: אנו מצפים לחוקיות בכל מקום, ומנסים למצוא אותה אפילו במקום שאיננה; לאירועים שאינם נענים לניסיונות אלו אנו נוטים להתייחס כאל מין "רעש רקע". … ביקורת חייבת להיות מכוונת כנגד אמונות קיימות ובעלות השפעה, הטעונות שידוד מערכות ביקורתי – במילים אחרות, אמונות דוגמאטיות.
(קרל פופר, השערות והפרכות). 

ציטוט זה מבטא את דעתו של קרל פופר לגבי ההבדל המהותי בין העמדה המדעית לעמדה הפסאודו-מדעית. העמדה הפסאודו-מדעית היא דוגמאטית, היא מבקשת לשמר את עצמה ועושה זאת באמצעות אימות של החוקים והתבניות שהיא מניחה, תוך התעלמות מעובדות שמפריכות חוקים אלה. העמדה המדעית היא ביקורתית, ובבסיסה עומד הרצון להתקדם ולשנות את התיאוריות והחוקים. המדע מבצע זאת על-ידי העמדת החוקים שהוא ממציא למבחן, חיפוש אחר נקודות התורפה של התיאוריה, ובדיקת כל האפשרויות להפריך את החוקים כדי להתקדם לתיאוריה טובה יותר. זוהי שיטה של ביקורת רציונאלית.

האופן בו פועל המדע הלכה למעשה הוא באמצעות השערות: נחפזים להסיק מסקנות – תכופות אף בעקבות תצפית יחידה. … תצפיות וניסויים נשנים מתפקדים במדע כמבחנים של השערותינו או של ההיפותזות שלנו, כלומר כניסיונות הפרכה.
(קרל פופר, השערות והפרכות). 

פופר מנסח, אם כך, קריטריון תיחום ברור בין מדע לבין פסאודו-מדע – תיאוריה מדעית היא תיאוריה שניתנת להפרכה. דרך הבנת המתודה המדעית אנו מסוגלים להסביר את הצלחותיו של המדע ואת יתרונותיו על-פני עמדות דוגמאטיות מתחרות, ויכולים לשרטט את המודל הנכון לידע האנושי.

אך האם כך פני הדברים? פול פייראבנד קורא להדיח את המדע מהעמדה הרמה שניתנה לו בעידן המודרני. הוא מערער על קריטריון התיחום של פופר, וטוען כי המדע עצמו הפך לאמונה דוגמאטית ושתלטנית.

להפריך את עיקרון ההפרכה

עיקרון ההפרכה של פופר מעורר שתי שאלות חשובות. הראשונה – האם המדע אכן פועל בצורה זאת, האם עיקרון ההפרכה מסביר את ההתקדמות המדעית? והשנייה – האם המדע צריך לפעול לפי עיקרון זה? תשובתו של פייראבנד לשתי שאלות אלה היא שלילית.

קץ המדע

טיעון מרכזי שמציג פייראבנד נגד עיקרון ההפרכה הוא שעיקרון זה פוסל למעשה את כל התיאוריות המדעיות הקיימות, מכיוון שאף תיאוריה לעולם אינה תואמת את כל העובדות הידועות. כל תיאוריה נתקלת תמיד בשני סוגים של בעיות – כמותיות ואיכותיות. הבעיות הכמותיות מוכרות יותר – המדע מלא בויכוחים לגבי תוצאות מספריות של ניסויים ובחוסר התאמה בין חיזויים של תיאוריה לבין התוצאות הניסוייות. פייראבנד מציג שלל דוגמאות. (התיאוריה הקופרניקאית גילתה חוסר התאמה בולט למספר רב של עובדות בזמנו של גלילאו. התיאוריה הניוטונית של הכבידה היתה חשופה מראשיתה לבעיות חישוביות קשות שיכלו לשמש כהפרכות. המודל האטומי של בוהר נשמר למרות תוצאות סותרות ברורות. תורת היחסות הכללית מצליחה לנבא במדויק ניסויים בתחומים מסוימים, אך מגלה חריגות בולטות מול תוצאות של ניסויים אחרים). כל תיאוריה מדעית, אומר פייראבנד, מוקפת ב"אוקיינוס של סטיות". לפעמים ניתן לפתור את הבעיה על-ידי שינוי מתמטי שאינו גורר שינוי איכותי של התיאוריה, ולפעמים המדענים בוחרים את התוצאות שמתאימות להם יותר ומתעלמים מהסטיות החריגות.

הבעיות האיכותיות בהן נתקלות תיאוריות הן חוסר התאמות לעובדות בסיסיות שנצפות באופן ישיר וברור. לדוגמה, התיאוריה הניוטונית של האור עמדה בסתירה לתופעה הטבעית של החזרת אור ממראה, כמו שניוטון עצמו הודה בכתביו. ניוטון התמודד עם בעיה זו על-ידי הנחה אד-הוק לגבי אופן יכולת ההחזרה של עצמים. דוגמה נוספת לבעיות איכותיות מציגה התיאוריה הקופרניקאית אודות תנועת כדור-הארץ. מתוך חישובי התיאוריה עולה כי כדור-הארץ נע במהירות גבוהה בחלל. חיזוי זה עמד בסתירה לכל התצפיות הניסיוניות שהיו אפשריות בתקופתו של קופרניקוס, ובראשן לתחושה הבסיסית שאנו נייחים ולא נמצאים בתנועה מתמדת ומהירה. ניסוי נוסף שהיה מקובל בתקופה זו היה הניסוי של הפלת חפץ כבד ממגדל גבוה. אם כדור-הארץ נמצא בתנועה, הרי שהחפץ אמור ליפול בקו עקום ולא בקו ישר. ניסוי זה נחשב בתקופתו של קופרניקוס כהפרכה להנחה שכדור-הארץ נמצא בתנועה וכהוכחה לתיאוריה האריסטוטלית שהוא נייח (התשובה לכך וההסבר לתוצאות הניסוי הוצעו רק שנים מאוחר יותר על-ידי גלילאו בעזרת עיקרון ההתמדה). קופרניקוס היה מודע לכל הבעיות המהותיות שהתיאוריה העלתה, אך עדיין בחר לפתח אותה ולדבוק בה.

מבדיקה של ההיסטוריה של המדע מסתבר, אם כן, כי בחירתן של תיאוריות מדעיות לא מתבצעת על-פי עיקרון ההפרכה. זוהי תפיסה נאיבית של המתודה המדעית. המדע מסתיר לפעמים בעיות מהותיות שמעוררת תיאוריה על-ידי הנחות אד-הוק (שאסורות לגישתו של פופר) או טכניקות אחרות, ולפעמים פשוט מתעלם מבעיות אלו ולא מנסה לתת עליהן תשובה. כל תיאוריה מדעית מלווה תמיד במגוון של הפרכות, והמדענים בוחרים לאילו מן ההפרכות להתייחס, ומאילו הפרכות להתעלם לצורך המשך החזקת התיאוריה. כך שלא רק שהמדע אינו פועל לפי עיקרון ההפרכה בעולם האמיתי, אלא חמור מכך – עיקרון ההפרכה, אם יילקח בצורה רצינית, יהווה למעשה את קץ המדע, מכיוון שאין אף תיאוריה מדעית שתעמוד בפניו.

תיאוריות ועובדות

המתודה של השערות והפרכות שמציג פופר מציירת תמונה מסודרת של חקירה מדעית – המדען ממציא או מגלה תיאוריה חדשה, ואז מבצע ניסויים ותצפיות שמהווים ניסיונות הפרכה לתיאוריה. בבסיסה של תמונה כזאת עומדת תפיסה אמפריציסטית, אשר מניחה הבחנה ברורה בין ה"תיאוריה" לבין ה"עובדות" (ניסויים, תצפיות ותוצאות). העובדות מציגות מצב עניינים אובייקטיבי ובלתי-תלוי שמשמש אותנו לבדיקה ישירה של התיאוריה.

אולם, אומר פייראבנד, הבחנה כזו איננה קיימת – התיאוריה והעובדות אינן ניתנות להפרדה ברורה, אלא כרוכות ומעורבבות זו בזו. העובדות אינן עומדות בפני עצמן, הן תמיד מתקיימות בתוך הקשר של תיאוריה. ללא תיאוריה, העובדות יראו כבליל חסר פשר וצורה. אנחנו חייבים הנחות תיאורטיות מקדימות עבור כל סוג של ניסיון שהוא, טוען פייראבנד. עבור אדם ללא הנחות תיאורטיות העולם החושי יתפורר; צבעים, צורות ותחושות בסיסיות ייעלמו, הניסיון החושי יהפוך לרצף לא-מובחן ולא ניתן לפענוח. אנו חייבים לפרש את העובדות על-סמך הנחות מקדימות כלשהן. גם השפה התיאורית עצמה (השפה בה אנו משתמשים כדי לתאר את העובדות) מושפעת מתפיסת העולם שלנו ומהתיאוריה בה אנו מחזיקים באותו רגע, כך שהעובדות ספוגות תמיד בצדדים סובייקטיביים, תיאורטיים והיסטוריים אשר מבטאים את הנחות היסוד ואת התיאוריות אשר קיימות בנקודת הזמן המסוימת.

עיקרון ההפרכה מתבסס, אם כך, על הבחנה שאינה יכולה להתקיים בפועל. מה גם ששימוש בעיקרון ההפרכה יביא לפיכך לפסילתן של רוב התיאוריות החדשות האפשריות. אנו מבקשים לבדוק תיאוריות חדשות על-סמך "עובדות" – ניסויים ותצפיות. אולם עובדות אלו נושאות עימן פעמים רבות את תפיסת העולם הקיימת, והן יעמדו בסתירה לתיאוריה החדשה מכיוון שהן מתקיימות בתוך ההקשר של התיאוריה הקודמת. התיאוריה לא מופרכת, אם כך, על-ידי עובדות בלתי-תלויות, אלא מכיוון שהיא מתנגשת עם התיאוריה אותה היא מבקשת להחליף. כלומר, עיקרון ההפרכה צפוי דווקא לשמר תיאוריות קיימות ולעצור את ההתפתחות המדעית.

Anything Goes

ראינו כי עיקרון ההפרכה אינו יכול להסביר את אופן ההתקדמות המדעית. לא רק שהמדע אינו עובד לפי עיקרון זה במציאות, אלא ששימוש בעיקרון ההפרכה כמבחן לקבלת תיאוריה מדעית צפוי לחסל את המדע כולו, מכיוון שאינו מאפשר קבלת תיאוריות חדשות. מכאן גם ברורה התשובה לשאלה השנייה – עיקרון ההפרכה אינו יכול לשמש גם כשיטה הראויה לחקירה המדעית.

סיבה מהותית נוספת לכישלונו של עיקרון ההפרכה אינה קשורה לעיקרון עצמו, אלא לעצם אפשרותה של שיטה לחקירה מדעית. פייראבנד טוען כי כל ניסיון לכפות שיטה רציונאלית ואחידה על המדע תסתיים בהכחדת המדע. בחינה היסטורית של המדע מראה כי ההתפתחות המדעית כרוכה בהחלטות לא-רציונאליות, בשיקולים פוליטיים ופסיכולוגיים, בשיטות לא קונבנציונאליות, ובהשפעות חוץ-מדעיות מגוונות. ה"טעויות", ה"סטיות" מהמסלול המדעי המקובל, הן תנאי הכרחי להתפתחות מדעית. המדע הוא עולם כאוטי וסבוך, כמו העולם אותו הוא חוקר, וכל ניסיון להגביל את השיטות בהן הוא משתמש יכול להביא רק להגבלת המדע ולעצירת התפתחותו. "Without 'chaos', no knowledge". השיטה היחידה שלא תגביל את המדע היא אנטי-שיטה אנרכיסטית ופלורליסטית, שסיסמתה – הכול הולך, "anything goes".

למה מתכוון פייראבנד? קל לגזור מהסיסמה "הכול הולך" קריאה רלטיביסטית, שטוענת כי כל תיאוריה טובה כמו כל תיאוריה אחרת, ואין דרך להשוות בין תיאוריות. אולם נראה כי זאת אינה כוונתו של פייראבנד. מטרתו של פייראבנד היא בפירוש לסייע להתפתחות המדעית ולגידול הידע האנושי. הוא אינו מדבר על חוסר אפשרות לשפוט בין תיאוריות שונות, אלא טוען כי אי אפשר לקבע את השיטות והקריטריונים שבהם אנו משתמשים לצורך שיפוט התיאוריות. אין שיטה רציונאלית לעשיית מדע, ואין קריטריון רציונאלי לתיחום המדע. תמונת הידע של פייראבנד אינה של תיאוריות עצמאיות שמוחלפות באופן ליניארי תוך התקדמות לעבר האמת, אלא של אוקיאנוס גדל והולך של תיאוריות חלופיות ומנוגדות זו לזו. זהו אוקיאנוס של ידע שמכיל תיאוריות מדעיות, מיתוסים, אגדות, ובעצם כל ניסיון אנושי להסביר את העולם. התפתחות התודעה האנושית נגרמת כתוצאה מתחרות בלתי-פוסקת בין כל התיאוריות ושלל הסיפורים אשר מרכיבים אוקיאנוס זה. הקריטריונים לפיהם אנו שופטים בין התיאוריות שונות משתנים גם הם ומתחרים ביניהם כמו התיאוריות עצמן. לכן המתודולוגיה היחידה אשר תקדם את התפתחות הידע היא פלורליזם מרבי של שיטות, תיאוריות וקריטריונים, ללא הגבלה או ניסיון לתחום מה בגדר האפשרי והמותר.

המיתוס של המדע

המדע, על-פי פופר, הוא הכלי המרכזי אשר משמש את האדם במלחמה נגד הדוגמאטיות – מכשיר של ידע וחופש אינטלקטואלי, שבזכותו האנושות השתחררה מעולן של דעות קדומות וצורות מחשבה נוקשות. המניע לחיפוש ההסבר להתקדמות המדע הוא ערכי ופוליטי – אם נמצא מה הופך את המדע למכשיר של חופש, נדע כיצד לקיים חברה פתוחה וחופשית.

פייראבנד תוקף את גישתו של פופר כלפי המדע, אך עושה זאת מתוך קבלה של העמדה האידיאולוגית של פופר. פייראבנד גם הוא שואף לחברה פתוחה וחופשית ולהתקדמות הידע האנושי, אך הוא מזהה כי המדע עצמו הפך בימינו לאידיאולוגיה דוגמאטית, כמו אלו מהן ביקש פופר להשתחרר. אמנם, במאות ה-17 וה-18 המדע שימש כמכשיר של נאורות, והיה מרכיב מרכזי בהשתחררות מהדוגמאטיות הדתית של אותה תקופה. אולם, אין שום דבר במדע שהופך אותו למשחרר באופן מהותי, ובמשך הזמן הוא הפך בעצמו לדוגמאטי ומגביל.

המדע, טוען פייראבנד, השתלט באופן כוחני על החברה של ימינו. באמצעות הגדרת ה"שיטה" המדעית (כמו קריטריון התיחום של פופר) אנו קובעים מהו מדע ומהו פסאודו-מדע, מהו ידע ומהי אמונה תפלה, ומכאן נגזרים הקצאת המשאבים החברתיים (בעדיפות למדע, כמובן), מה אנו לומדים ומכירים, ואיך הדורות הצעירים מתחנכים. המדע נתפס כיום כדרך היחידה אל האמת, הידע המדעי מתקבל כעליון על-פני ידע אחר, ה"עובדות" המדעיות נלמדות בבתי הספר באותו אופן בו ה"עובדות" הדתיות נלמדו במאות הקודמות. השתלטות זו של המדע בשם הקידמה מובילה, למעשה, להגבלת התפתחות הידע האנושי, שיכולה להתקיים אך ורק במצב של תחרות דינאמית בין תיאוריות ושיטות שונות, ולא תוך הגבלת סוג הידע והשיטה ה"נכונים".

המעמד המיוחד שהמדע זוכה לו בחברה המודרנית מתבסס על סיפור-אגדה לגבי ייחודו של המדע לעומת מיתוסים ואידיאולוגיות אחרות. אגדה זו מורכבת משתי טענות עיקריות – האחת, שהמדע פועל לפי שיטה רציונאלית מיוחדת שמביאה לידע אמיתי ואובייקטיבי אודות העולם, והשנייה, שלמדע הצלחות רבות אשר מוכיחות את יתרונות השיטה המדעית. הטענה הראשונה, כמו שראינו קודם, אינה נכונה. המדע לא פועל על-פי שיטה רציונאלית מסוימת (שיטה כזו לא תאפשר למעשה את קיומו של המדע), אלא מתפתח באופנים מגוונים, תוך הסתמכות על החלטות פוליטיות, אישיות, מקריות, וכל דבר אחר שאפשרי בעולם האנושי. מכאן, ובנוסף לחוסר האפשרות להבחנה ברורה בין תיאוריות לעובדות, נופלת גם הדרישה לאובייקטיביות של הידע המדעי. הטענה השנייה, בדבר הצלחות המדע, אינה עומדת גם היא במבחן המציאות. לטענה זו יש תוקף רק אם התוצאות של המדע יכולות להיזקף לזכותו בלבד, אולם ההיסטוריה של המדע מראה כי הדבר אינו כך. רבות מבין ההתפתחויות המדעיות נסמכות על ידע שהגיע מחוץ למדע או על מיתוסים קדומים, כך שאין אפשרות לייחס את הצלחותיו לשיטה מדעית שמובדלת משיטות אחרות.

פייראבנד מביא דוגמה עכשווית למקומו של המדע בחברה – בשנות ה-50 הוחלט בסין הקומוניסטית לצמצם את הרפואה המערבית ולהחיות את המסורת העתיקה של הרפואה הסינית. למרות שמומחים מערביים רבים הזדעזעו וחזו את הידרדרותה של הרפואה הסינית, התגלתה דווקא תופעה הפוכה –הרפואה הסינית הצליחה באופנים אותם הרפואה המערבית לא יכלה להסביר, ושיטות סיניות החלו לחדור לאיטן אל תוך המערב. דוגמא זו מראה כי המדע יכול להפיק תועלת מרובה מעירוב של מדע ושל "לא-מדע" – שיטות קדומות, מיתוסים, תיאוריות לא-מדעיות. עירוב כזה לא בהכרח יביא תועלת, אך הוא נושא בחובו פוטנציאל של התקדמות והרחבת הידע (והרי גם המדע עצמו לא תמיד מביא תועלת). כמו-כן מראה דוגמא זו כי לפעמים דווקא החלטה חוץ-מדעית על סוג המדע ושיטותיו (במקרה זה החלטה פוליטית) יכולה להביא להתקדמות הידע המדעי.

ההשתלטות המדעית על החברה לוותה גם בהשתלטות ערכית – החתירה המדעית אל האמת הפכה לערך עליון שעומד מעל לערכים אחרים. אולם פייראבנד מבקש כי נזכור שזוהי רק אידיאולוגיה אחת מיני רבות – החיים האנושיים מונחים על-ידי ערכים ורעיונות שונים, והחתירה לאמת היא רק אחד מהם. ערכים אחרים יכולים להיות חופש, עצמאות מחשבתית, חמלה, אך אלו הולכים לאיבוד לפעמים לאור הטוטליטאריות של האמת המדעית. יש לנו את החופש לבחור את הערכים שמנחים אותנו. אנו יכולים לבחור את האמת כערך עליון ואת המדע כאידיאולוגיה ושיטה לממש אותו, אך אנו יכולים לבחור גם דרך חיים אחרת.

אם ברצוננו, אם כן, בחברה פתוחה וחופשית, אם אנו שואפים להתפתחות הידע האנושי, יש להציל את החברה מעריצות המדע. הקריאה של פייראבנד מהפכנית – הוא מבקש להפריד את המדע מהמדינה באותו אופן שבו מופרדת הדת מהמדינה. המקום העיקרי בו צריכה להתבצע הפרדה זו היא החינוך, המקום בו מתעצבים הדורות החדשים. אנו לומדים כיום את ה"עובדות" המדעיות כעובדות אונטולוגיות, ואת השיטה המדעית (הלוגיקה הרציונאלית) כדרך הנכונה לחשוב. אולם פייראבנד רוצה כי המדע יילמד בפרספקטיבה היסטורית, לצד תיאוריות ומיתוסים אחרים, חינוך פלורליסטי שמציג את הקשת הרחבה של תיאוריות, אידיאולוגיות ואפשרויות אנושיות שמהן אפשר לבחור. רק חינוך כזה יכול להכשיר אזרח בעל חופש מחשבה ויכולת בחירה, שיכול לתפקד בחברה חופשית.

[פוסט זה משתתף בפרוייקט המיתוסים של אח"י דקר]

פוסטים קשורים:

1. עריצה היא הטכנולוגיה הכתבה הזו על כינוס של מתמטיקאים ומורים למתמטיקה (עם האמירה הכאילו-שערורייתית...
2. מה המדע אומר לנו על העולם? האם באמת קיימים אלקטרונים? מהי בכלל אנרגיה? האם מישהו ראה...
3. ואף על פי כן, נוע תנוע ולא תפסיק לעולם מכונת פרפטום מובילה, התנועה הנצחית, היא הגביע הקדוש של המכניקה...

הכתבה הזו על כינוס של מתמטיקאים ומורים למתמטיקה (עם האמירה הכאילו-שערורייתית שמתמטיקה אינה חשובה לחיים) הזכירה לי אמירה בקשר ללימודי הגיאומטריה ששמעתי לא מזמן. למה בעצם לומדים גיאומטריה בבית הספר? הרי זה לא ממש מקצוע שימושי במיוחד. הסיבה היא שהגיאומטריה משמשת כחינוך לחשיבה לוגית. המבנה של אקסיומות, טענות והוכחות שיטתיות שעומד בבסיס הגיאומטריה משמש לאינדוקטרינציה עקיפה של חשיבה לוגית ורציונאלית. מטמיעים בנו באופן עקיף את החשיבה הלוגית כחשיבה "נכונה".

זאת דוגמה קלאסית לעריצות של המדע שמתאר פול פייראבנד. פייראבנד קורא להפריד את המדע מהמדינה, באותו אופן בו מופרדת הדת מהמדינה (הוא לא מדבר על ישראל, מן הסתם). הוא טוען כי המדע הוא ה"דת" החדשה – אנו מחונכים להאמין ב"אמיתות" של המדע באותו אופן בו אנשים חונכו להאמין ב"אמיתות" של הדת. קשה להתעלם מהלהט של פייראבנד (בהחלט אחד מהפילוסופים הקריאים יותר!), וגם אם פה ושם הוא משתמש בהיסטוריה לצרכיו (אבל מי לא עושה זאת?), הדוגמאות שהוא מספק מעוררות מחשבה.

באופן מתומצת מאד, פייראבנד טוען כי המדע לא שונה באופן מהותי ממיתוס. אין למדע שיטה רציונאלית אמיתית (כמו שפופר ביקש להראות), אלא הוא מתנהל בצורה כיאוטית ואנושית כמו כל פעילות אחרת. למעשה, כל נסיון לכפות שיטה רציונאלית על המדע רק יביא לניוונו, המדע יכול להתפתח רק בסביבה פלורליסטית ודינמית שבה הכל הולך.

בעידן הפוסט-פוסט-מודרניסטי האמירה כי "המדע הוא דת" כבר שחוקה מעט, אבל מפתיע לגלות עד כמה התפיסה של המדע כהתגלמות האמת עדיין שלטת בקרב רוב האנשים. בעצם, אולי זה לא כל כך מפתיע בהתחשב בעמדתו של פייראבנד לגבי החינוך. הוא רואה את עיקר הבעיה באופיו של החינוך המודרני – אנו לומדים רק את תוצאות המדע ולא את ההיסטוריה שלו, ותוצאות אלה מוצגות בפנינו כ"אמת" על העולם. "בריאת העולם" היא מיתוס, המפץ הגדול הוא אמת. פייראבנד מבקש להפוך את החינוך לפלורליסטי, חינוך בו כל השיטות ילמדו זו לצד זו ולאדם תהיה היכולת לבחור את אופן החשיבה המתאים לו.

נראה לי שהגישה הזו עדיין נתפסת כקיצונית מדי. קשה מאד להשתחרר מהמחשבה שלמדע יש עליונות על דרכי חיים אחרות, זו מחשבה שנטועה בנו ובתרבות כולה באופן עמוק ביותר. אך כמו שטוען פייראבנד, זהו בעיקר מיתוס. אורח חיים טכנולוגי אינו מביא בהכרח לקיום מאושר (ואולי אפילו להיפך). הוא אינו פותר את כל בעיות החיים. ולעומת זאת, דרכי חשיבה לא-מדעיות (שמאניזם, דת, או דרכי חיים לא-רציונאליות אחרות) יכולות להעשיר את הקיום האנושי באופנים מהותיים. לכאורה, אמירה טריוויאלית. אך מציאות החיים היא עדיין בעיקרה טכנולוגית ולא הומניסטית. 

האם זה ישתנה בזמן הקרוב? האם דווקא הטכנולוגיה החדשה, המודעות הקולקטיבית שאולי תווצר בעידן האינטרנט 2.0 ומעלה, תוביל להומניזציה של הטכנולוגיה? יש כאלה שחושבים כך, אבל מי יודע…

פוסטים קשורים:

1. מיתוס המדע של פול פייראבנד נטייתנו לתור אחר חוקיות ולכפות חוקים על הטבע מובילה לתופעה...
2. מה המדע אומר לנו על העולם? האם באמת קיימים אלקטרונים? מהי בכלל אנרגיה? האם מישהו ראה...
3. ואף על פי כן, נוע תנוע ולא תפסיק לעולם מכונת פרפטום מובילה, התנועה הנצחית, היא הגביע הקדוש של המכניקה...