תראו מה שכסף יכול לעשות

אילת הופכת בעקביות ובהתמדה לאחת הערים המאוסות בישראל. העיר שהיתה פנינת טבע וחוף נושאת עיניה ללאס-וגאס, מתנכרת לכל מה שטוב בה ומתאמצת להדגים כיצד רומסים מרחבים ציבוריים לטובת אינטרסים פרטיים של בעלי ממון. זה קורה בגדול על קו החוף שהולך ונעלם לטובת מלונות יוקרה; זה קורה בקטן בהפיכת הרחוב לקמפיין פירסומי.

מתוך הבלוג של משרד הפרסום שלמור אבנון עמיחי:

הון שלטוןמדובר בפרויקט שאפתני ומיוחד של חברת טמבור בשיתוף מלא עם עיריית אילת אשר אישרה למשך חודש אחד כחלק מחודש הצבע של ישראל, לאפשר חניה חינם לאורך כל רחוב הים המקביל לרצועת המלונות הארוכה של אילת. ההכנות הקדחתניות בשטח החלו כמה ימים מוקדם יותר וכללו ניקוי אבני השפה בלחץ אוויר, שטיפה שלהם וצביעה בצבעים מיוחדים.
ההשקה החגיגית של הפרויקט נערכה ביום חמישי אחר הצהריים בטקס גדול במעמד ראש עיריית אילת מר' מאיר יצחק הלוי אשר השיק את הפרויקט ביחד עם מנכ"ל טמבור בגזירת סרט צבעוני למול קהל של מוזמנים גאים ומחפשי חניה מאושרים.

עכשיו, תשלום על חניה ברחוב אמנם מעשיר את קופת העיריה, אך ההצדקה לו היא הנסיון לווסת את הדרישה למשאב מוגבל (מקומות החניה). אז מה אנחנו למדים כאן? שבאילת, כנראה, אין באמת בעיה של חניה. אפשר לתת לתושבים לחנות בחינם למשך חודש לאורך כל רחוב הים, רק צריך מישהו שיכסה את הירידה בהכנסות. או לחילופין, שיש באילת בעיית חניה, אבל לעיריה לא ממש אכפת ממנה. מה שחשוב זה מאיפה יכנס הכסף. (כן כן, אילת לא המציאה כלום. גם תל- אביב לא טומנת ידה בצלחת בהפקעת מרחבים ציבוריים לטובת תאגידים. זה לא אומר שאי אפשר לרדת על עיר אחרת לשם שינוי).

אבל למה לעצור כאן? יש כל כך הרבה קמפיינים נוספים שאפשר להריץ. למשל, למשך שבועיים התושבים יקבלו מים בחינם, והמים יצבעו בצבעה של חברת הסלולר הנבחרת! או שבגני הילדים העירוניים ינתן חודש לימודים חינם, והילדים ישירו כל בוקר ג’ינגל של חברה לביטוח ישיר! אנשי הפרסום באקסטזה! האפשרויות… האפשרויות… השמיים הם הגבול! (אה, שמיים – נפזר עננים בצורה של סמל הבנק ונוריד גשם צבעוני באוגוסט שיסמל גם איך אנחנו משתינים על כולם בקשת! וככה גם נקדם את הפיכת אילת ללונדון).

החיים קשים בכפר

“איך אתם מסוגלים לחיות עם כל הרעש הזה? והאויר המפויח, ולחפש חניה, והצפיפות, והדירות הקטנות?”.

הויכוח בין עכבר הכפר לעכבר העיר לא נגמר לעולם.

“אצלנו שקט. וירוק. ויש אויר. ולילד יש מקום לשחק”.

עכשיו לך תסביר להם שהם לוקים בתודעה פרברית כוזבת (לכו לקרוא את הפוסט הזה בבלוג הרחובות של ג’יין).

suburbs

 פרבר. ירוק? (התמונה ע”י Telstar Logistics).

לא שבעיר הכל מושלם, כן? יש רעש. והאויר מפויח. והחניה זוועה. וצפוף. והדירות קטנות. אבל יש משהו שבגללו בכל זאת אנחנו מוכנים להשאר כאן.

חיים.

הם מקיפים אותך מכל עבר. אנשים הולכים ויוצאים וחוזרים, עובדים, מבלים, מסתובבים עם ילדים, שותים קפה, בוהים על ספסל, ממהרים לפגישה, מטווסים בשדירה. ערב רב ומגוון של אנשים, טיפוסים ותתי-טיפוסים. חיים רוחשים בכל מקום, העיר טעונה בזרם חשמלי של בני-אדם.

אתם רוצים לחיות בטבע? זה הטבע!

“הפרבר הישראלי מתאים ונוח למי שויתר על עלומיו” כתב בועז כהן בפוסט הקלאסי שלו גני ייאוש. “מי שמאמץ כתפיסת עולם את הגישה ש’מה היה – היה’, ומשלים עם העובדה שמעכשיו ואילך חייו נמצאים במורד”.

אבל יותר מזה. הפרבר הוא הביטוי המרחבי של האגואיזם הקפיטליסטי.

הפרבר – על בתיו הפרטיים, הרחובות הרחבים, המכוניות ההכרחיות. הפנטזיה האמריקאית האולטימטיבית, הובאה אליכם בחסות יצרני הרכב וקבלני הכבישים. בואו נתרחק, נתבודד, נתפרד, נתפרק. בואו נישן וננהג, ננהג ונישן.

ירוק בתחת שלי.

אנחנו מבינים כבר שהחיים העירוניים פוגעים פחות בסביבה מאשר חיי הפרברים. ריכוז התשתיות מאפשר קיום חסכוני וירוק יותר. אם אחוז קטן מהאנשים שחיים בעיר היה מחליט פתאום שהגיע הזמן לבית עם גינה בפרברים, מזמן היו נעלמים כל השטחים הפתוחים שעוד נשארו איכשהו.

חבריי הכפריים, הירוק שלכם מתאפשר בזכותנו. הירוק שלכם הוא רק שלכם. האפור שלנו הוא הירוק של כולם.

וחוץ מזה, אצלנו יותר מגניב.

לקחי יום כיפור / האדם במכונה

כמו בכל שנה, העיר מתעטפת בשקט. וליום אחד אנחנו זוכים בהצצה אל מה העיר היתה יכולה להיות. מה העיר היתה צריכה להיות.

נדמה כי השפיות חוזרת פתאום אל העיר. האויר נהיה נינוח הרבה יותר. (שלא לדבר על נקי). נעלמת תחושת הבהילות שמלווה את החיים העירוניים ללא הרף. אנשים יוצאים לרחוב. מתהלכים. מסתובבים. מסתכלים זה בזה. אנשים נמצאים בעיר ונהנים ממנה. העיר הופכת ליום אחד לעיר של אנשים, לעיר עבור אנשים.

הרעה החולה, אני מבין משנה לשנה, היא המכונית. ולא שאיני מכיר ביתרונות שהיא מספקת, ולא שאין ברשותי אחת כזו. אבל השינוי הפיזי ממש שמתחולל ברחשי העיר בעת העדרותה, ולו ליום אחד בלבד, מלמד על הצל העצום שהיא מטילה על חיינו.

האדם במכונית אינו אדם עוד. הוא הופך למכונית. גופו מתרחב וגדל לממדיה (לכן מכוניות גדולות מספקות כל כך את צרכי האגו של אנשים קטנים). העולם הופך להיות לסרט המוקרן על גבי מסך החלון הקדמי, מלווה בפס-קול הבוקע ממערכת השמע. האדמכונית מרגיש את כוח המנוע בעצמותיו. המיית המנוע מחרישה את פעימות ליבו. הוא אינו מזהה יותר את ההולכים מחוץ כשווים לו. הם כבר אינם מבני מינו. הם הפרעות קטנות העומדות בפני המשמעות היחידה של האדמכונית – התנועה. התנועה היא האידיאל. האדמכונית יעשה הכל כדי לשמר את התנועה. כל האטה, כל עצירה, היא כמו התקף לב קטן. היא מקרבת את קיצו של האדמכונית, מחלישה את געש המנוע ומקרבת את ההפרדה הצפויה והבלתי-נמנעת שבסופה יפלט החוצה הנוהג וימצא את עצמו שוב אדם קטן ורגיל.

כשהמכונית מנוטרלת העיר הופכת שוב אנושית. מרחקיה הם אנושיים. רעשיה הם אנושיים. ההולכים בה הם אנושיים.

ואך יוצא החג והמכוניות מתעוררות לחיים ואוחזות לעצמן שוב את השלטון. עם הצליל העמום של סגירת הדלת והצתת המנוע חוזרים לסורם הממהר, העצבני והלוחמני אותם אנשים שרק לפני רגע עוד הילכו רגועים ושקטים ברחובות. האנושיות מפרפרת ומדממת תחת הצמיגים השחורים.

מה המחיר שאנחנו משלמים עבור היתרונות שמביאה הטכנולוגיה? מה אנו מרוויחים ומה אנחנו מפסידים בתוך קצב החיים הזה שלא מאפשר את הדממה?

ברגעים כאלה אני תוהה אם לא היתה עדיפה כבר מדינת הלכה יהודית שאוכפת את השבת ונותנת לנו מרגוע בכל שבוע ושבוע. ואז אני נזכר מה מתלווה לכך ומתנער ברעדה.

זוהי שקיעתה של הזריחה

flag
(תודה לשחר).

עוד ועוד הצעות חוק הזויות ומפחידות. אני מקווה שנדע לברוח מכאן לפני שיהיה מאוחר מדי.

___________________

בעניין אחר, רשת AM:PM מנצלת את עובדיה. בתגובה, קוראת שרון לחרם צרכנים. כמו שמציין חנן כהן, המטרה היא לאו דווקא פגיעה מיידית בהכנסות אלא יצירת באזז של שם רע לרשת שיחייב את בעליה לשקול שוב את צעדיהם. אבל אפשר גם לחשוב פעמיים לפני שנכנסים לסניף הקרוב, ואולי הפעם גם ללכת עוד כמה מטרים למכולת השכונתית.

כל עוד בלבב

שני מועמדים בבחירות, אחד מציע דרך של חזון ושל תקווה, השני דרך של שמרנות ועוד מאותו הדבר. נשמע מוכר?

כן, להכניס את אובאמה לדיון על הבחירות המקומיות בתל-אביב זה להסתכן בלעבור על גירסה מקומית של חוק גודווין. אבל קשה להתעלם מנקודות הדמיון בין הדרכים שעומדות כאן לבחירה. הדבר המשותף הבולט ביותר היא אולי תחושת המעורבות. הרצון להיות חלק מהשינוי, ולא רק לעמוד מהצד ולראות אותו חולף על פניך.

http://content.cartoonbox.slate.com/?feature=d0f7c8280b5088714a28220ed09ed775

זוהי אפשרות שמחזירה למשחק מילים שלא השתמשנו בהם מזמן. תקווה. שינוי. דרך. חזון. הומניזם. ערכים. סולידאריות. מרקם אנושי. חיים.

נכון, יש הרבה שאלות, הרבה ספקות, הרבה חוסר ודאות לגבי מה יצליח ומה לא, מה אפשרי ומה רק נראה כך מבחוץ. אבל אלה שאלות שאף פעם לא יקבלו תשובה אם לא ננסה.

ומפתיע עד כמה האפשרות של לנסות מלחיצה ומרתיעה אנשים. בני שיח שלא גרים כלל בתל-אביב ולא מכירים את הנפשות המעורבות מנסים להסביר שאי-אפשר, שזו סתם תמימות, שאין יכולת, שכוחות השוק, שמי אמר שבכלל, שתפסיקו לחלום ותכירו במציאות.

עד כדי כך נשחקה נפשנו? שכל דרך שיוצאת החוצה מהמסגרת המוכרת של פוליטיקה מסואבת, אנשי צבא טכנוקרטיים, אינטרסים כלכליים וזלזול ציבורי מתקבלת בשלילה ובביטול?

כי זו הרי מה שמציעה הדרך השניה. ציניות. אותה "למה לנסות לשנות" ו"עזבו אותי באמאש'כם" היא סגירת הדלת בפני העולם. התחפרות במאורה מול המסך המרצד של תוכניות ריאליטי מייבשות שכל ופרסומות ממיתות נפש, זונדה של תת-תרבות מנוונת שכל מטרתה היא לשמר את העמדה הצינית ולבטל כל אפשרות לפעולה.

היה אפשר לבנות פה תיאוריות קונספירציה מרתקות על נסיונות בעלי ההון והתאגידים להפוך את כולנו לזומבים צרכניים ציתניים. בעצם אולי זה לא רחוק כל כך מהמציאות. אלא שזו קונספירציה שכולנו שותפים לה. כי אנו אלה שנותנים לה את הכח. כל תגובה צינית, כל התחמקות מאפשרות של שינוי, כל בליעה לא מודעת של עוד כדור מסמם בדמות איזו תכנית דמוית-סאטירה שבעצם לא מערערת על שום סדר קיים, כל עצימת עין כזו מאכילה את המפלצת ומעניקה לה עוד ועוד כח. כל אמירת "לא" היא עוד חלק מהעולם שנופל ונושר ומתפורר לתוך החידלון.

לא מקרי הוא שגם אצל השחור מאמריקה וגם אצל האדום מתל-אביב היתה הפעילות ברשת גורם תומך משמעותי. כי נכון לעכשיו, עד שכוחות הרשע יצליחו לשבור את מעוזי העצמאות האחרונים, עצם הקיום ברשת הוא סוג של מעטה נוגד ציניות. כתיבה בבלוג היא פעולה, היא הושטת יד החוצה אל העולם. ככזו היא יוצרת סדקים בחומה, גם אצל אלה המנסים לשמור על מעטה הציניות ככל יכולתם (סליחה שרון!). נידח הבלוג ככל שיהיה, עצם מעשה הכתיבה הוא נוכחות, הבעת עמדה, נסיון ליצור אינטראקציה עם כל אותם שלושה קוראים אנונימיים שאולי יזדמנו אי-פעם. זהו נסיון, גם אם זעיר, גם אם מוכחש, לשנות.

ייתכן כי ביום שלישי מקרה אובאמה לא יחזור על עצמו. ועדיין, עצם ההתעוררות, התקווה, האלטרנטיבה, ההתגייסות, תחושת השליחות, האחווה, גם אם וירטואליות בלבד – כבר כאן נעשה שינוי. ואולי לאט לאט תחושת ההתעוררות תתפשט ותתרחב, תצליח לפרוץ עוד כמה חומות של ייאוש ואכזבה. ואם לא… נמשיך בכל זאת. איזו אפשרות אחרת כבר יש?

למה לא חולדאי – סיבה #731

אנקדוטה קטנה, אך כנראה מייצגת –

בתחילת השנה הופיעה מדי יום שישי בשדרות רוטשילד להקת "הקולקטיב", חבורה צעירה, שמחה וביקורתית עם שירי מחאה קרקסיים (או שירי קרקס מחאתיים). היה כיף. היה שמח. היה מוצלח. קהל לא קטן התאסף בכל פעם להקשיב ולהנות, השדרה התעוררה לחיים עם צלילי המוזיקה.

ביום שישי אחד עבר במקרה במקום רון חולדאי. רועי ריק*, סולן הלהקה, שמח כמובן על ההזדמנות, ותוך כדי פיזום הלהיט "דירת חדר" (להאזנה) החל להפנות אל חולדאי את אותן שאלות שכולנו מעוניינים לשאול. חולדאי נראה, איך נאמר זאת, לא מתלהב, והעדיף להתרחק מהאזור (לדיווח נוסף על הארוע).

שבועיים לאחר התקרית חדלה הלהקה להופיע בשדרה. מקרה? קונספירציה?

רועי ריק מסביר כי "זה היה שבועיים אחרי הפגישה עם מר חולדאי ושבוע אחרי שאוחובסקי איים בעיתון להתלונן עלינו במשטרה. אז החלו להגיע פקחים לקנוס אותנו בכל פעם שניגנו. זה היה קצת מכביד. לא יודע אם זו קונספירציה. אבל זה בהחלט משהו. אולי אספרגוס. האמת היא שגם לא היה לנו זמן/אנרגיה להשקיע בזה כי דברים אחרים החלו לתפוס יותר, ואני באופן אישי כבר הרגשתי שזה נהפך ליותר טרנד ממשהו באמת מעניין. וגם התחיל להיות נורא חם שם בחוץ וזו קונספירציה גדולה הרבה יותר".

אז נגד החום אין לנו הרבה מה לעשות. אבל נגד ראש עיר שלא מוכן לשמוע ביקורת ומנסה להכחיד כל התארגנות ספונטנית שלא ממומנת על-ידי גורם מסחרי רב תקציבים – אפשר גם אפשר.

העבירו כתובת והצביעו!

_______________________________________

* רועי ריק והמדליי באנד הוציאו לאחרונה e.p מלא בניחוחות בלוז מיסיסיפיים. מומלץ לקפוץ ולשמוע.