לא רואה בעיניים

גירוש 400 הילדים הישראלים אמור להתרחש בעוד 3 ימים, ב-8 לספטמבר. ערב ראש השנה. זאת המתנה שמעניקה מדינת ישראל ל-400 ילדים שגדלו כאן. גירוש.

התאריך המוזר והכל-כך לא מתאים הזה מייצג נאמנה את החלטת הגירוש שכולה אטימות ואיוולת. יום לפני שהגירוש אמור לצאת לפועל מתכוונים הפועלים לביטולו לצאת להפגנה במאמץ אחרון לעצרו. ההפגנה תתקיים ב-7 לספטמבר בשעות 18:30 עד 22:00, ברחבת הסינמטק בתל-אביב. אפשר לאשר הגעה בדף האירוע בפייסבוק.

המארגנים כותבים כי “בהפגנה יהיה מעגל מתופפים של קבוצת קסמבה ומשוררים שימחו נגד הגירוש. בין המשתתפים: טל ניצן, רוני סומק, יהודה אטלס, דרור בורשטיין ויודית שחר. אנא הביאו כל כלי נגינה אפשרי, מתופים ועד סירים. ננגן נשיר ונצעק מספיק חזק כדי שקולנו יגיע עד לראש הממשלה. אזרחים ואזרחיות, מהגרים ומהגרות, נגנים ונגנות, משוררים ומשוררות – יד ביד נגד גירוש הילדים”.

נשארו עוד ימים מועטים בלבד. זה הזמן לחזק את קולות המחאה בתקווה שישמעו בכל רחבי הארץ. אם הצרפתים יכולים לצאת להפגנות ב-135 ערים ברחבי המדינה במחאה על כוונה לגרש צוענים, גם אנחנו יכולים. הפיצו ושתפו ככל יכולתכם. אולי ביחד נוכל להביא לכך שגם ל-400 הילדים הללו יהיה חג שמח.

  [תמונה – גוני ריסקין]

גירוש 400 הילדים הולך ומתקרב. ב-8 לספטמבר זה אמור לקרות. 400 ילדים. 400 או קצת פחות משפחות שבאו לעבוד פה. לעבוד, לא להתבטל. למה בעצם לא להשאיר אותם?

לממשלה יש הרבה תירוצים. רובם שקרים. שוקי גלילי עשה קצת סדר בנתונים. אין פה גל אימתני של מהגרים שעומד להטביע אותנו. יש פה הרבה אינטרסים כלכליים ופוליטיים של סוחרי עבדים מודרניים. ויש סיבה ברורה וידועה שלא נאמרת בפה מלא – הם לא יהודים.

וזה לב העניין. גזענות. לאומנות. שמרנות. קשות לב ואטימות הנפש.

הם לא יהודים. משמע – בעיני חלק לא מבוטל מאלה שיושבים שם בממשלה – הם לא בני אדם.

ובכן, לטעמי, מי שזו תפיסת עולמו, מי שיכול להקשיח את ליבו לילדים שכאן גדלו וכאן ביתם רק כי הם ממוצא כזה ולא אחר – הרי הוא הרבה פחות בן אדם מאלה המועמדים לגירוש.

את מדיניות ההגירה של מדינת ישראל צריך להסדיר. אין שום צורך לעשות זאת על גבם של 400 ילדים שלא מכירים שום מקום אחר. אין שום סיבה טובה לא לתת להם פשוט להשאר.

אז כמו שאיתמר כתב, גם מעשה קטן יכול לעזור הרבה. אפשר לחתום על העצומה. אפשר לכתוב פוסט. אפשר להפיץ בפייסבוק ובטוויטר. אפשר להוסיף כפתור תמיכה לאתר. העיקר להזכיר למי שסביב את האיוולת, הטמטום והעיוורון שבגירוש הזה.

   [תמונה: גוני ריסקין]

קריאה לחרם, על מדינת ישראל בכלל או על כרמי גילון בפרט חותרת תחת הדמוקרטיה ותחת ערכי היסוד ההומאניים ליברלים המערביים. …

חרם חברתי הוא כלי חשוך הפועל לנידוי אדם מסוים מחוץ לחברה והוא ידוע ככלי ענישה דווקא בחברה החרדית.

(כאן).

אם כך, עליהם להילחם באלו הקוראים לחרם ומזמינים התערבות פוליטית של העולם נגד המדינה והאוניברסיטאות. לנוכח כישלון גורף של האוניברסיטאות בהתמודדות עם הבעיה, על הממשלה והכנסת להתערב. למען האקדמיה ולהצלתה, לא נגדה.

(כאן).

הייתכן בכל מקצוע או ארגון אחר באיזה שהוא מקום בעולם שעובד יקרא לפגיעה של גורמי חוץ במי שמשלם את משכורתו ויישאר בתפקידו?

(כאן).

היות ופנינו לדיאלוג קונסטרוקטיבי עימך, לא ננקוט בצעדים נוספים במשך חודש ימים מהיום. אולם, היה ובקשתנו לא תענה נאלץ לנצל במלואו את חופש הביטוי והמחאה, ונפעל בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותנו בכדי להביא לידיעת ציבור הסטודנטים בהווה ובעתיד, ובמיוחד לידיעת הגורמים התומכים באוניברסיטת בן-גוריון בארץ ובחו"ל, את חומרת הדברים ואת ההתעלמות המתמשכת מצד הנהלת האוניברסיטה שהביאה למצב הנוכחי. אנו גם נמליץ לסטודנטים למדעי המדינה להדיר רגליהם מאונ' ב"ג. כן, נבקש מכל התורמים להעביר את תרומתם לחשבון נאמנות שינוהל על ידי עו"ד. זאת כאשר הכספים ישוחררו לאוניברסיטה לאחר שיוכח עובדתית כי ההטיה המגמתית במחלקה, המתבטאת בהרכב הסגל ובתוכן הסילבוסים, תתוקן.

(כאן).

על נומך הקומה של המטקבקים בארץ כבר נאמרו מילים רבות. כותבי התגובות ב-ynet וב-nrg בעיקר, בחסות החשיכה שמעניקה להם האנונימיות, מרשים לעצמם לחשוף את המקומות השפלים ביותר שמסתתרים בנפש האדם. (לדוגמאות אפשר לפנות לבלוג סמולנים בגב האומה, שמתעד תגובות נבחרות, באופן מפתיע מצד מסוים של המפה הפוליטית. וגם ynet עצמו מתגלה לאחרונה כטוקבק אחד גדול ועלוב).

אך מה שמעניין יותר הוא שלא רק בטוקבקים אנונימיים מדובר. גם בפייסבוק אנשים מרשים לעצמם לשחרר לחלל הסטאטוס הכרזות שהיו נחשבות עילה למאסר בחברה מתוקנת. מי שנתקל בעמוד הפייסבוק של לא נסתום את הפה, טרם בחרו מנהליו לנקות אותו מזוהמה אנושית, היה עד לקלות בה אנשים מוכנים לרדת לשפל המדרגה גם תחת זהותם שלהם.

סיבה אחת היא כמובן האקלים הפוליטי והחברתי בארץ. (היום קיבלתי בעבודה מייל שכותרתו "פרוייקט לאיסוף בגדים". במבט ראשון קראתי שם "פרוייקט לאיסוף בוגדים", וחשבתי שהנה סוף סוף הגיעו גם אלי). אבל אולי סיבה נוספת בכל זאת טמונה במדיום עצמו.

צ'ן-בו זונג מאוניברסיטת טורונטו בדק את הקשר בין חושך לבין התנהגות מוסרית. בסדרה של ניסויים הוא בחן את ההשפעה של תנאי תאורה על הרגשת האנונימיות ועל נכונותם של אנשים לפעול באופן לא מוסרי. בניסוי אחד אנשים ששהו בחדר עם אור מעומעם רימו יותר במשחק מאשר אנשים בחדר מואר. בניסוי השני אנשים שלבשו משקפי שמש התנהגו בצורה אנוכית יותר מאשר אנשים ללא משקפי שמש. בניסוי שלישי נמצא שתחושת האנונימיות של אנשים שלבשו משקפי שמש גדולה מזו של אנשים ללא משקפיים, גם כשכל שאר תנאי הסביבה זהים.

הקשר בין חושך לבין פשיעה מוכר זה מכבר – ידוע כי אחד האמצעים האפקטיביים ביותר להוריד רמת פשיעה היא להאיר את הרחובות בחוזקה. הסברה המקובלת היא כי חושך יוצר תנאי הסתרה ואנונימיות שמקלים על ביצוע פשע. אך זונג טוען כי הקשר בין חושך למוסר הוא עמוק יותר. הוא אומר כי הניסויים מראים שחושך מעודד התנהגות לא מוסרית גם כשלא מדובר במצב של אנונימיות אמיתית. החושך (גם כשהוא נגרם ממשקפי שמש בלבד) מעורר בנו תחושה של אנונימיות, והיא זו שמקלה עלינו להשתחרר ממגבלות המוסר.

ייתכן כי האינטרנט דומה למשקפי השמש מניסוייו של זונג. כמו משקפי שמש, הרשת יוצרת חציצה ומרחק. היא מעוררת בנו מטאפורה של חושך (בסרטי מדע בדיוני עולם וירטואלי יהיה בדרך כלל עולם של לילה). היא יוצרת בנו תחושה של אנונימיות, גם כשזו מדומיינת בלבד. היא מאפשרת לנו לנהוג כאילו אנחנו מחוץ למבטה של החברה. היא נותנת לכאוס לעלות.

זה לא אומר שהאינטרנט הוא רע. אבל אם אכן יש במדיום עצמו משהו שעשוי לעורר בנו אנטגוניזם ושנאה לאחר, כדאי שניקח זאת בחשבון. אולי נצליח למצוא פנסי רחוב מספיק חזקים שיאירו את החשיכה הוירטואלית.

[תמונה: Michael Mistretta]

המועצה לביטחון לאומי חידדה לאחרונה את אזהרת המסע שלה לישראלים בחו”ל:

כן, אזהרת המסע תקפה במחודדות ל”כלל העולם”. כדי שיהיה יותר ברור, מצורפת מפה:

אגב, מה זה “איום קונקרטי גבוה מאד”? האתר מסביר: “איום קונקרטי גבוה מאוד: המלצת המטה ללוחמה בטרור היא להימנע מכל ביקור שהוא במדינה ולצאת ממנה לאלתר”.

אז נא להמנע מכל ביקור שהוא בכלל העולם ולצאת ממנו לאלתר. תודה.

ישראל, 2010

תושבי תל-אביב הופתעו בתחילת השנה לגלות כי חשבון המים שלהם לא מגיע יותר מהעיריה. בעקבות חוק תאגידי המים משנת 2001 שמטרתו הפרדת משק המים מהרשויות המקומיות הוקם תאגיד חדש, “מי אביבים” שמו. התאגיד הוקם כחברה פרטית בבעלות עירית תל אביב-יפו ולא כחברה עירונית כך שניתן יהיה להפריטו בעתיד. בנוסף ואולי ללא קשר, הוכפלו תעריפי המים.

ובינתיים במדינות מתוקנות יותר…

בשנת 1997, בעקבות לחץ של הבנק העולמי, הפריטה בוליביה את מערכות המים בשתי עריה הגדולות, לה פאס (La Paz) וקוצ’במבה (Cochabamba). ההפרטה הביאה לעליה תלולה במחירי המים. מאות אלפי עניים נשארו ללא יכולת לרכוש מים (המשטרה אף עצרה תושבים שאספו מי-גשמים כדי לחייב את רכישת המים מהחברות).

בשנת 2000 יצאו תושבי קוצ’במבה לרחובות במחאה על עליית מחירי המים. ההפגנות ההמוניות התפשטו ברחבי המדינה ומצב חרום הוכרז לאחר התנגשויות אלימות בין כוחות המשטרה והמפגינים. לבסוף נאלצה הממשלה לקבל את דרישת המפגינים וחוזה ההפרטה בקוצ’במבה בוטל.

בינואר 2005 החליטו תושבי לה פאס כי הגיעו מים עד נפש. הפעם ההפגנות ההמוניות לא הפכו לאלימות, ושלושה ימים לאחר תחילתן בוטל חוזה ההפרטה ומערכת המים הוחזרה לידיים ציבוריות.

ישראל, 2010

מאגרי הגז הטבעי “תמר” ו”לוויתן” שמול חופי ישראל מתגלים כבעלי סיכוי גבוה להיות מאגרים גדולים ביותר, אשר יכולים לספק את צרכי הגז של ישראל ב-35 השנים הקרובות. שיעור התמלוגים המשולב על תגליות גז ונפט בישראל עומד על 36% בלבד, לעומת 60% עד 90% במדינות אחרות. שר האוצר מבקש להעלות את שיעור התמלוגים כדי להגדיל את רווחי המדינה. הממשל האמריקני מזהיר מפני העלאת התמלוגים. יצחק תשובה, המרוויח העיקרי מהגילוי, ועוזי לנדאו, שר התשתיות, מכנים את הדיון על תמלוגי הגז “חזרה לימי קובה ופראבדה”.

ובינתיים במדינות מתוקנות יותר…

בדצמבר 2005 נבחר לנשיאות בוליביה אוו מוראלס, חוואי קוקה לשעבר ומנהיג ארגון פועלים, האינדיאני הראשון שנבחר לתפקיד בבחירות דמוקרטיות. מאה ימים לאחר בחירתו מימש מוראלס את הבטחת הבחירות שלו והלאים את מאגרי הגז והנפט של המדינה (מאגרי הגז של בוליביה הם השניים בגודלם בדרום אמריקה). כוחות הצבא תפסו את שדות הגז, ולחברות הזרות ששלטו על הפקת הגז ניתנו 180 יום לפתוח את החוזים למשא ומתן מחודש או לעזוב את המדינה.

בניגוד לאיומים ולאזהרות, החברות הזרות בחרו להשאר בבוליביה. המיסים שהוטלו על חברות האנרגיה הועלו, החוזים נכתבו מחדש, ושיעור התמלוגים של בוליביה עלה מ-18% לכמעט 80%. הכנסות הממשלה מתעשיית הגז והנפט הוכפלו פי 9 מ-173 מיליון דולר ב-2002 לכ-1.57 ביליון דולר ב-2007.

ההכנסות הנוספות אפשרו למוראלס לממן תכניות חברתיות נרחבות בנסיון להתמודד עם העוני הקשה בבוליביה, חוסר ההשכלה ומערכת הבריאות הקורסת. כמו כן, התוצר המקומי הגולמי גדל והכלכלה הבוליביאנית הפכה מכלכלה כושלת לכלכלה בצמיחה.