פורסם בגיליון מס' 10 של כתב העת "אודיסאה – מסע בין רעיונות", ינואר 2011.

אתם מראיינים אנשים לתפקיד בכיר אשר דורש יחסי אנוש טובים. הכנתם רשימה ארוכה של שאלות שבוחנות לעומק את אופיים של המועמדים. המועמדת הראשונה נכנסת. לאחר הראיון אתם מציינים לעצמכם כי היא נראית חמה וידידותית. המועמדת השנייה עוברת גם היא את הראיון בהצלחה, אך אתם מתרשמים כי היא יוצרת קשר קצת פחות בקלות. כנראה שתעדיפו את המועמדת הראשונה. אתם מרוצים מההחלטה המושכלת שקיבלתם. אתם מניחים שהצלחתם לבחון את אופיין של המועמדות. אולם הייתכן כי העדפתם את המועמדת הראשונה רק בגלל שבזמן הראיון החזקתם כוס חמה של קפה בידיכם?

את הטענה הזו מעלים לורנס וויליאמס מאוניברסיטת קולוראדו וג'ון בארג' מאוניברסיטת ייל. במחקר שביצעו בשנת 2008 הם ביקשו מנבדקים להעריך 10 תכונות אופי של אדם זר על סמך קטע קריאה המתאר אותו. בדרכם אל החדר בו בוצע הניסוי ניתן לחצי מהנבדקים להחזיק כוס קפה חמה ולחצי השני כוס של קפה קר. הנבדקים שהחזיקו את הכוס החמה נתנו לאדם הזר ציון גבוה יותר במדד של חום האישיות מאלה שהחזיקו את הכוס הקרה. בשאר התכונות לא היה הבדל משמעותי בין הקבוצות.

הקשר בין טמפרטורה פיזית ליחסים חברתיים נבחן גם בניסויים של צ'ן-בו זונג וג'פרי לאונרדלי מאוניברסיטת טורונטו. בניסוי הראשון הוכנסו נבדקים לחדר והתבקשו לשחזר סיטואציה מהעבר. חצי מהנבדקים התבקשו להיזכר במקרה בו הרגישו מבודדים חברתית, וחצי במקרה בו הרגישו שייכים חברתית. לאחר מכן התבקשו להעריך את הטמפרטורה בחדר (בתירוץ שצוות התחזוקה של המעבדה ביקש זאת). הנבדקים שנזכרו בבידוד חברתי העריכו את הטמפרטורה כנמוכה יותר מאשר אנשי הקבוצה שהתבקשה לדווח על שייכות חברתית.

בניסוי השני ביקשו זונג ולאונרדלי לייצר סיטואציה עכשווית של בידוד חברתי. הנבדקים השתתפו במשחק מחשב של מסירות כדור, לכאורה עם שלושה שחקנים אנושיים אחרים (למעשה המחשב שלט בשחקנים האחרים). לחצי מהנבדקים המחשב הפסיק למסור את הכדור לאחר שתי מסירות ראשונות, באופן שיצר הרגשה שהשחקנים האחרים מתעלמים מהם. לאחר מכן התבקשו הנבדקים למלא שאלון שיווקי, לא קשור לכאורה, ולהעריך את המידה בה הם היו רוצים מוצרים מסוימים. בין המוצרים היו גם מוצרי מזון ושתיה קרים וחמים. הנבדקים שחוו בידוד חברתי רצו מזון ושתיה חמים יותר מקבוצת הביקורת. לגבי מוצרים מסוגים אחרים לא הובחן הבדל בין הקבוצות. לטענת זונג ולאונרדלי מחקרים אלה מראים כי תחושת בידוד חברתי גורמת לנו לתחושה של קור פיזי ממש.

מחקרים אלה מצטרפים לשורת ניסויים מהשנים האחרונות אשר מצביעים על קשר הדוק ודו-כיווני בין תהליכי חשיבה וקבלת החלטות לבין הסביבה והגוף הפיזיים. הם מחזקים את התיאוריה אשר טוענת כי התודעה שלנו היא תודעה נטועת-גוף (embodied cognition).

מושג זה הוא ליבה של תיאוריה חדשה המבקשת להציב אלטרנטיבה לתיאוריה הקלאסית (קוגניטיבית) של התודעה, שהייתה מרכזית עד לשלהי המאה ה-20. התיאוריה הקלאסית היא המשכה של התפיסה הדואליסטית המבחינה בין גוף לנפש, שההיסטוריה הארוכה שלה מגיעה עד לאפלטון, ומזוהה בעיקר עם דקארט. את הדואליזם הקרטזיאני החליפה במאה ה-20 מטאפורה מתחום מדעי המחשב, לפיה המוח הוא ה"חומרה" והתודעה ה"תוכנה". התיאוריה הקלאסית טוענת כי את החשיבה, שהיא התפקוד העיקרי של התודעה, ניתן להסביר במונחים של עיבוד מידע, כמניפולציה של סמלים. תהליכי התודעה הם תהליכים חישוביים המתבצעים על ייצוגים פנימיים, ומטרת חקר התודעה היא מציאת מודלים חישוביים המסוגלים להסביר תהליכים אלה. בהמשך לדקארט, התודעה נתפסת כעולם שניתן לחקור אותו באופן מבודד ובמנותק מהסביבה הפיזית.

לעומת זאת, התיאוריה של תודעה נטועת-גוף מסתכלת על התודעה כעל חלק מרצף אבולוציוני של התפתחות. לפי תפיסה זו לא ניתן לדבר על התודעה האנושית במנותק מהתגלמותה הפיזית. הנחת היסוד של התיאוריה היא כי הבסיס לתודעה הוא בראש ובראשונה אינטראקציה עם העולם. כדי שיתפתחו תהליכים חשיבתיים מורכבים צריכה להיווצר קודם כל פעולה בעולם. יצור חי לומד לשלוט על תנועותיו ולבצע פעולות. הוא מפתח הבנה של מקומו בעולם, של תפיסותיו ושל יכולותיו. החוויות החישתיות והתנועתיות שלו, שמוכתבות על-ידי המבנה הספציפי של מערכות התנועה והחישה, מהוות את הבסיס לתהליכים מורכבים יותר של יצירת קטגוריות ומושגים. התיאוריה טוענת, באופן שמהדהד את קאנט, כי ההתגלמות הגופנית המסוימת שלנו קובעת את יכולות התודעה ואת מגבלותיה.

יחסי הגומלין בין הגוף לחשיבה נבדקו על-ידי שין ביילוק ולורן הולט מאוניברסיטת שיקגו. במחקר משנת 2006 הן מצאו כי חוויות פיזיות משנות את יכולות החשיבה של אנשים שונים. כדי לבדוק זאת הן בחנו קבוצה של ספורטאים (שחקני הוקי ושחקני פוטבול) לעומת קבוצה של לא ספורטאים. שתי הקבוצות התבקשו לקרוא משפטים, ואז להחליט אם תמונה מסוימת קשורה למשפט. שתי הקבוצות ענו נכון באותה מידה, אולם הספורטאים הגיבו מהר יותר למשפטים אשר קשורים לתחום הספורט שלהם מאשר קבוצת הביקורת. במחקר נוסף מצאו ביילוק והולט כי קלדניות מקצועיות שהתבקשו לבחור צמדי אותיות מועדפים נטו לבחור צמדים אשר קלים יותר להדפסה (מבלי שהקלדניות הצליחו להסביר מדוע עשו זאת).

מייקל ספיבי ואליזבת גראנט מאוניברסיטת קורנל גילו כי אנשים שניסו לפתור חידה שקשורה ביחסים מרחביים הפגינו תנועת עיניים ייחודית בדיוק לפני שהגיעו לפתרון החידה, כאילו עקבו באופן לא מודע אחר הפתרון באמצעות עיניהם. החוקרים אלחנדרו לראס ולורה תומאס מאוניברסיטת אילינוי ביצעו ניסוי המשך – הם גרמו לאנשים שמנסים לפתור את אותה חידה לבצע באופן לא מודע את תנועת העיניים שגילו ספיבי וגראנט. החוקרים מצאו שביצוע תנועת העיניים שיפרה את המהירות בה הגיעו הנבדקים לפתרון.

מחקרים אחרים מצביעים על קשר בין פעולה גופנית לבין יכולות לימוד. סוזן גולדין-מדו מאוניברסיטת שיקגו מצאה כי ביצוע תנועת V עם אצבעות הידיים הקלה על תלמידים לפתור בעיות חשבון שקשורות לקיבוץ אברים, גם כאשר התנועה לא הצביעה על האברים הנכונים בתרגיל. גולדין-מדו הניחה כי התנועה עזרה לתלמידים להפנים את עקרון הקיבוץ עצמו. ארתור גלנברג מאוניברסיטת אריזונה גילה כי ילדים שקראו סיפור תוך כדי הצגת ההתרחשויות בו בעזרת צעצועים מתאימים זכרו את הסיפור טוב יותר מילדים שרק קראו אותו כמה פעמים. הלגה וטוני נויס מקולג' אלמהורסט באילינוי מצאו שלשחקנים קל יותר ללמוד את שורות התפקיד שלהם כאשר הם זזים.

הגוף שלנו קובע לא רק איך פועלת החשיבה, אלא גם מה אנחנו חושבים. החשיבה האבסטרקטית שלנו, טוען הבלשן ג'ורג' לייקוף מאוניברסיטת ברקלי, מוגבלת על-ידי המערכות התנועתיות והחישתיות שלנו. מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו מוגדר על-ידי היכולות של הגוף והיחסים שלו עם הסביבה.

בסדרת ספרים שכתב לייקוף עם הפילוסוף מרק ג'ונסון מאוניברסיטת אורגון מבקשים השניים להראות כיצד המושגים שלנו נבנים מתוך החוויה הגופנית. בניגוד לתיאוריה הקלאסית לפיה החשיבה היא פעולה חישובית (לוגית), טוענים לייקוף וג'ונסון כי ביסוד החשיבה עומדת מטאפורה. המערכת המושגית שלנו היא מערכת מטאפורית. בעזרת מטאפורות אנו יכולים לבצע הפשטה וליצור מושגים, הן מאפשרות לנו לארגן ולהסביר את ההתנסויות שלנו. מטאפורות הן האמצעי לעבור מהלא-מוכר אל המוכר, מהקונקרטי אל המופשט. העובדה כי השפה שלנו עמוסת מטאפורות איננה תופעה לשונית בלבד – זוהי עדות לגבי מבנה החשיבה עצמו.

לייקוף וג'ונסון מראים כי המטאפורות היסודיות ביותר בשפה הן בעלות בסיס פיזי. המושגים המופשטים שלנו הם ברובם מטאפורות שנטועות ביכולות החישתיות והתנועתיות. אלו הן מטאפורות כמו חום – אהבה, כבד – חשוב, קשה – קשוח, זמן – מרחק. הסיבה לכך, הם טוענים, היא שהגוף והחוויה החושית הן הבסיס הראשוני עליו יכולות להבנות מטאפורות. זהו המצע המוכר שמאפשר לנו ליצור מושגים שמארגנים את הלא-מוכר. איננו יכולים להעניק משמעות למושגים ללא חוויה גופנית.

מייקל אנדרסון מאוניברסיטת מרילנד מציע הסבר אפשרי ליכולת של המוח לאפשר חשיבה מטאפורית. הוא טוען כי תיאוריות חדשות לגבי מבנה המוח מראות שאחד מעקרונות הארגון היסודיים של המוח הוא שימוש-חוזר במערכות נוירולוגיות לצרכים קוגניטיביים שונים. מעגלי נוירונים שנוצרים למטרה אחת יכולים להיות מנוצלים במהלך האבולוציה או ההתפתחות המוחית הרגילה לתפקוד אחר, אך מבלי לאבד את תפקודם המקורי. כך שייתכן כי הקשרים המטאפוריים בין מושגים לחוויות גופניות מצביעים על שימושים חוזרים שמתרחשים במערכות החושיות והתנועתיות שלנו לצורך חשיבה מושגית ומופשטת.

החוקרים לינדן מיילס, לואיס נינד וניל מק'ראה מאוניברסיטת אברדין ביקשו לבחון את המטאפורות המרחביות שקשורות לחשיבה על זמן, כמו "מסתכלים אחורה בזמן" או "מצפים קדימה לעתיד". הם ביקשו מנבדקים לחשוב על אירועים שקרו בעבר או לדמיין אירועים בעתיד, וגילו שהנבדקים מימשו בגופם את המטאפורות הללו. כשהנבדקים חשבו על העבר גופם נטה מעט אחורה. כשהם חשבו על העתיד הם נטו מעט קדימה. התנועה היתה קטנה מאד, אך עקבית ומובחנת.

ג'ושוע אקרמן מ-MIT ביצע סדרת ניסויים שבחנו קשרים מטאפוריים שמבוססים על תחושות מגע. כדי לבדוק את הקשר בין משקל לחשיבות נתן אקרמן לקבוצת נבדקים להחזיק לוח שעליו קורות חיים של מועמד. חצי מהלוחות היו כבדים יותר מאחרים. נבדקים שהלוח שבידיהם היה כבד יותר העריכו את המועמד כרציני יותר ביחס לעבודה. נבדקים אלה גם ציינו את ההערכה של עצמם כחשובה יותר. בנושאים שלא קשורים לחשיבות לא התגלה הבדל לעומת הנבדקים שהחזיקו לוחות רגילים. ניל ג'וסטמן מאוניברסיטת אמסטרדם מצא קשרים דומים בין משקל פיזי לבין תחושת חשיבות.

בניסוי אחר ביקש אקרמן מנבדקים לפתור פאזל שחלקיו חלקים ונעימים למגע, או מכוסים בנייר שיוף גס ומחוספס. לאחר מכן הנבדקים התבקשו לקרוא קטע שמתאר סיטואציה חברתית לא ברורה, ולהביע עליה דעה. אלה שפתרו את הפאזל המחוספס ראו את הסיטואציה המתוארת כקשה ועוינת יותר מהאחרים. קבוצה אחרת קראה דו-שיח בין מעביד לעובד. לפני הקריאה חלק מהנבדקים מישש קוביית עץ קשה וחלק שמיכה רכה. הנבדקים שנגעו בעץ הקשה חשבו שהמעביד נוקשה וקשוח יותר מאלה שנגעו בשמיכה.

אקרמן מצא כי תחושת הקושי משפיעה לא רק על השיפוט שלנו כלפי אחרים אלא גם על קבלת החלטות. הוא ביקש מנבדקים לתת שתי הצעות מחיר על מכונית. חלק מהנבדקים ישבו על כסא קשה, והאחרים על כסא רך. אלה שישבו על כסא קשה ניהלו משא ומתן קשוח יותר – הם עלו פחות במחיר ההצעה השנייה שלהם מאשר הנבדקים שישבו על הכסא הרך.

ג'וסטמן ואקרמן משערים כי חוויות המגע והמשקל שאנו חווים בילדות המוקדמת יוצרות קישורים שעליהם נבנים המושגים המאוחרים יותר. דבר כבד דורש יותר תשומת לב, דבר מחוספס הוא פחות נעים ויותר מרתיע. המוח משתמש בחוויות החושיות הללו כדי להבין מושגים מופשטים יותר כמו חשיבות או קושי, כך שמושג אחד מפעיל גם את המושג השני.

מטאפורה יסודית מובהקת נוספת נמצאת בקשר שנפוץ בכל התרבויות בין ניקיון למוסר. זו מתגלה בביטויים כמו "נקי כפיים", "מצפון נקי", או בשטיפת הידיים האובססיבית של ליידי מקבת לאחר הרצח.

צ'ן-בו זונג יחד עם קייטי לילינקוויסט מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בדקו קשר זה. הם ביקשו מקבוצת נבדקים להיזכר במעשה טוב או רע שעשו בעבר. לאחר מכן הנבדקים התבקשו להשלים מילים שחסרות בהן מספר אותיות. לכל מילה כזו קיימות כמה אפשרויות השלמה, חלקן מילים שקשורות לניקיון. הנבדקים שנזכרו במעשים לא מוסריים השלימו לעיתים קרובות למילים שקשורות לניקיון, בעוד הנבדקים האחרים לא גילו נטייה כזו.

בניסוי אחר שביצעו השניים ביקשו מהנבדקים לספר על מעשה רע שעשו. לחלק מהנבדקים ניתנה הזדמנות לנקות את ידיהם. לאחר מכן נשאלו אם יהיו מוכנים לסייע לסטודנט אחר לממן מחקר. 74% מהנבדקים שלא ניקו את ידיהם הסכימו. רק 41% מאלה שניקו את ידיהם הסכימו לעזור. החוקרים שיערו כי פעולת הניקוי עזרה לנבדקים "לנקות את מצפונם", ובכך הקטינה את רצונם לפצות על המעשה הרע על-ידי עזרה לאחרים.

סיימון שנל מאוניברסיטת פלימות' בחן צד אחר של מטאפורת הנקיון. הוא ביקש מנבדקים לפתור משחק מילים, שאצל חצי מהם הכיל מילים שקשורות לנקיון. לאחר מכן ביקש מהם לשפוט מגוון של דילמות מוסריות. הנבדקים שנחשפו למילים הקשורות לניקיון שפטו את הדילמות פחות בחומרה מאשר הנבדקים האחרים. קבוצה אחרת של נבדקים נחשפה לתחושה של גועל (באמצעות ריחות מסריחים וחדר מלוכלך). נבדקים אלה שפטו דילמות מוסריות לחומרה יותר מאשר קבוצת הביקורת.

הופעתן של מטאפורות דומות בתרבויות שונות מחזקות את דעתם של לייקוף וג'ונסון כי מקורן הוא בחוויה גופנית משותפת. אך האם בכל זאת ייתכן כי דווקא השפה היא זו שמכתיבה את הקשר המטאפורי, וכי הגוף רק מגיב לה?

מחקריו של דניאל קאסאסנטו מאוניברסיטת סטאנפורד מראים כי אין זה כך, וכי הגוף הוא אכן המקור הדומיננטי. קאסאסנטו ביצע שורה של ניסויים כדי לבדוק האם קיימים הבדלים בתפיסה בין אנשים ימניים לשמאליים. המטאפורה בשפה קושרת בין צד ימין לבין ערכים חיוביים (כנראה בשל היות הימניים הרוב באוכלוסיה). "right" באנגלית הוא גם נכון וצודק. בעברית אנו מכירים ביטויים כמו "קם על צד שמאל" שמבטאים תחושה שלילית. אם השפה מכתיבה את תגובת הגוף, היינו מצפים כי הן ימניים והן שמאליים יגיבו בצורה דומה לאותם גירויים.

אולם קאסאסנטו גילה כי בעוד שאנשים ימניים אכן נוהגים לשפוט עצמים הנמצאים בצד הימני שלהם באופן חיובי ועצמים הנמצאים לשמאלם באופן שלילי, הרי ששמאליים מראים נטייה הפוכה – עצמים בצידם השמאלי ייתפסו כחיוביים ועצמים בצד ימין כשליליים. בניסוי אחד הציג קאסאסנטו לנבדקים צמדים של חפצים אבסטרקטיים וביקש מהם להחליט איזה חפץ נראה שמח יותר או חכם יותר. הוא מצא כי אנשים ימניים נטו לראות את החפצים שבצד ימין כחכמים, שמחים, אמינים ומושכים יותר, בעוד אנשים שמאליים נטו לשייך את התארים החיוביים לחפצים שבצד השמאלי דווקא.

בניסוי אחר ביקש קאסאסנטו מקבוצת נבדקים לקרוא תיאורים קצרים של מוצרים, שחלקם הופיעו בצד ימין של הדף וחלקם בצד שמאל. הנבדקים התבקשו לציין אילו מהמוצרים היו רוצים לרכוש. רוב הימניים ציינו כי היו מעוניינים במוצרים שהופיעו בצד ימין של הדף. רוב השמאליים בחרו את המוצרים שהופיעו בצד שמאל. במבחן אחר קראו הנבדקים קורות חיים של שני מועמדים שהודפסו זה מול זה. הימניים נטו לבחור את המועמד שקורות החיים שלו הודפסו בצד ימין. השמאליים נטו לאלו שבצד שמאל.

העובדה שהנבדקים השמאליים "התנגדו" להטייה הלשונית מראה כי הבסיס למטאפורה הוא גופני ולא לשוני. קאסאסנטו טוען כי בהתאם לתיאוריה של תודעה נטועת-גוף, אנשים בעלי גוף שונה, אשר האינטראקציה שלהם עם הסביבה שונה באופן מהותי, יפתחו מערכות מושגים שונות.

הגילויים האחרונים אודות טיבה של התודעה ומקורה הגופני מעמידים בפנינו מראה ממנה משתקפת דמות חדשה של אדם. רציונאלי פחות מכפי שאולי היינו רוצים לחשוב; מחובר לעולם ומושפע מסביבתו הרבה יותר משאנו מעריכים. לאורך ההיסטוריה האדם למד לשנות את הסביבה בה הוא חי. כעת אנו רק מתחילים להבין את האופנים הרבים והסמויים בה הסביבה משפיעה על האדם.

פוסטים קשורים:

1. סייברספייס זה כאן פורסם בגיליון מס' 2 של כתב העת "אודיסאה – מסע...
2. ימין ושמאל, הבדל גדול איך אנחנו מקבלים החלטות? רובנו אוהבים לחשוב כי אנו יצורים...
3. לדבר מילים ולחשוב תמונות פורסם בגיליון מס' 3 של כתב העת "אודיסאה – מסע...

על נומך הקומה של המטקבקים בארץ כבר נאמרו מילים רבות. כותבי התגובות ב-ynet וב-nrg בעיקר, בחסות החשיכה שמעניקה להם האנונימיות, מרשים לעצמם לחשוף את המקומות השפלים ביותר שמסתתרים בנפש האדם. (לדוגמאות אפשר לפנות לבלוג סמולנים בגב האומה, שמתעד תגובות נבחרות, באופן מפתיע מצד מסוים של המפה הפוליטית. וגם ynet עצמו מתגלה לאחרונה כטוקבק אחד גדול ועלוב).

אך מה שמעניין יותר הוא שלא רק בטוקבקים אנונימיים מדובר. גם בפייסבוק אנשים מרשים לעצמם לשחרר לחלל הסטאטוס הכרזות שהיו נחשבות עילה למאסר בחברה מתוקנת. מי שנתקל בעמוד הפייסבוק של לא נסתום את הפה, טרם בחרו מנהליו לנקות אותו מזוהמה אנושית, היה עד לקלות בה אנשים מוכנים לרדת לשפל המדרגה גם תחת זהותם שלהם.

סיבה אחת היא כמובן האקלים הפוליטי והחברתי בארץ. (היום קיבלתי בעבודה מייל שכותרתו "פרוייקט לאיסוף בגדים". במבט ראשון קראתי שם "פרוייקט לאיסוף בוגדים", וחשבתי שהנה סוף סוף הגיעו גם אלי). אבל אולי סיבה נוספת בכל זאת טמונה במדיום עצמו.

צ'ן-בו זונג מאוניברסיטת טורונטו בדק את הקשר בין חושך לבין התנהגות מוסרית. בסדרה של ניסויים הוא בחן את ההשפעה של תנאי תאורה על הרגשת האנונימיות ועל נכונותם של אנשים לפעול באופן לא מוסרי. בניסוי אחד אנשים ששהו בחדר עם אור מעומעם רימו יותר במשחק מאשר אנשים בחדר מואר. בניסוי השני אנשים שלבשו משקפי שמש התנהגו בצורה אנוכית יותר מאשר אנשים ללא משקפי שמש. בניסוי שלישי נמצא שתחושת האנונימיות של אנשים שלבשו משקפי שמש גדולה מזו של אנשים ללא משקפיים, גם כשכל שאר תנאי הסביבה זהים.

הקשר בין חושך לבין פשיעה מוכר זה מכבר – ידוע כי אחד האמצעים האפקטיביים ביותר להוריד רמת פשיעה היא להאיר את הרחובות בחוזקה. הסברה המקובלת היא כי חושך יוצר תנאי הסתרה ואנונימיות שמקלים על ביצוע פשע. אך זונג טוען כי הקשר בין חושך למוסר הוא עמוק יותר. הוא אומר כי הניסויים מראים שחושך מעודד התנהגות לא מוסרית גם כשלא מדובר במצב של אנונימיות אמיתית. החושך (גם כשהוא נגרם ממשקפי שמש בלבד) מעורר בנו תחושה של אנונימיות, והיא זו שמקלה עלינו להשתחרר ממגבלות המוסר.

ייתכן כי האינטרנט דומה למשקפי השמש מניסוייו של זונג. כמו משקפי שמש, הרשת יוצרת חציצה ומרחק. היא מעוררת בנו מטאפורה של חושך (בסרטי מדע בדיוני עולם וירטואלי יהיה בדרך כלל עולם של לילה). היא יוצרת בנו תחושה של אנונימיות, גם כשזו מדומיינת בלבד. היא מאפשרת לנו לנהוג כאילו אנחנו מחוץ למבטה של החברה. היא נותנת לכאוס לעלות.

זה לא אומר שהאינטרנט הוא רע. אבל אם אכן יש במדיום עצמו משהו שעשוי לעורר בנו אנטגוניזם ושנאה לאחר, כדאי שניקח זאת בחשבון. אולי נצליח למצוא פנסי רחוב מספיק חזקים שיאירו את החשיכה הוירטואלית.

[תמונה: Michael Mistretta]

פוסטים קשורים:

1. האינטרנט בשימוש הדיקטטורה אנחנו אוהבים לדבר על האינטרנט כעל כלי של דמוקרטיזציה, גורם...
2. לשכוח ולא לזכור בסוף השבוע היינו באינדינגב. היה מעולה. אבל כל הזמן ברקע...
3. האינטרנט לא עושה אותנו אנשים טובים יותר טל ירון כתב לאחרונה על רעיון הדמוקרטיה הישירה שמתחיל להתעורר...

בין מגוון הכיוונים השונים שאני מזגזג ביניהם בחוסר החלטיות, אני מעורב בצורה כזו או אחרת גם בעולם המכונה “רוחני” או ניו-אייג’. פינה חמה בלב אני שומר לאשרם במדבר, מקום של אירוח, סדנאות, והרבה מדבר ושקט. הרבה חברים וחוויות טובות נקשרו במקום זה לאורך השנים. אבל בניוזלטר האחרון של האשרם היה קטע קטן שצרם לי (ההדגשות שלי) -

ספינות מתנפצות על חומות עזה, בורסות נופלות, הנפט מציף את הים- כמה מהדברים הללו באמת נוגע בנו? מה מהעולם החיצון הזה, המוקרן ממסך, באמת יכול להשפיע עלינו?
כשהמדיטציה קורה, כל זה נעלם. לשניה, לדקה, לשעה, ההוויה כולה מתרכזת, מזדככת, משילה מעליה את קליפות האישיות והחיצוניות, המבט מופנה פנימה להווה אינסופי של אושר. זה מה שקורה, מי שטעם יודע. בשביל זה אנחנו פה, בשביל זה חוזרים ומתרגלים. השיטות רבות, הדרכים רבות. אשרם במדבר מזמין לבוא ולתרגל ביחד, להיות שותפים לחוויה הגלובלית. כל כך פשוט, ועם זאת, קשה ומסובך לעקור מהמיינד את ההרגלים וההיקשרויות. המיינד תמיד מחזיר אותנו למצוקות הקיום החומרי. צריך לפעמים להגיד לו "עצור, תן שקט" ומתוך השקט הזה צומחת יצירתיות, צומחת אהבה, צומח אותו האושר שאינו תלוי בדבר.
אנחנו מזמינים למדוט. אתם גם מוזמנים לקחת את המדיטציה חזרה הביתה.

קטע קצר זה מייצג בצורה נאמנה למדי את התפיסה הרווחת בעולם הניו-אייג’ הישראלי (עד כמה שניתן להכליל את הזרמים השונים שמרכיבים אותו) – וגם את הבעיתיות שבתפיסה זו.

עיקרי הדברים רגילים למדי. המדיטציה מקרבת אותנו להוויה הפנימית, זו דרך להשתיק את המיינד (השכל, המחשבה, התבניות שלנו) כדי להגיע לנוכחות מתבוננת ושקטה ומאושרת. אבל משפט הפתיחה חושף את הנקודה הכאובה של הניו-אייג’.

ספינות מתנפצות… הבורסה נופלת… אבל כל זה קורה בחוץ, על מסך. החיים ה”אמיתיים” הם אשליה. מה שמחוץ לנו הוא רק סוג של סרט. והנה באה הנקודה הכאובה. “כמה מהדברים הללו באמת נוגע בנו?”.

ההתכנסות פנימה וההתייחסות לעולם כאל אשליה מביאה לעיתים קרובות מדי לכך שהדברים האלה באמת כבר לא נוגעים בנו. זה מתבטא בנטיה של אנשים מהעולם ה”רוחני” לסלוד מעיסוק באקטואליה ובמה שקורה מסביב. זה נראה גם בטרמינולוגיה הרווחת – העולם שבחוץ הוא ה”בבילון” או ה”מטריקס” – מערכת דורסנית ושקרית שיש לברוח ממנה. כל מה שמעבר לשיח החוויה הפנימית מגורש החוצה והופך ללא לגיטימי כמעט.

הפנית הגב לעולם ולבעיותיו היא כמובן אינה הדרך היחידה לקיים אורח חיים מודע ורוחני. אנו יכולים לבקש את ההארה כדי לעזור לכל היצורים החיים האחרים, כמו שמבקש הבודהיסאטווה. ובאופן מוחשי יותר, אפשר לשלב מדיטציה ואקטיביזם חברתי. אבל אלו זרמים שוליים יחסית. הניו-אייג’ הישראלי בוחר ברובו להתבצר בתוך עצמו.

חלק מהאשמה לכך טמונה מן הסתם במציאות הישראלית עצמה – מציאות קשה, אלימה, מתישה, מייסרת. אולם יש כאן בעיקר עקיבה אחר הקשר שכבר דובר עליו רבות בין הניו-אייג’ לקפיטליזם.

בהמשך לקפיטליזם, גם הניו-אייג’ המודרני מדגיש את האינדווידואל ובמקביל מפרק את הסולידאריות החברתית. האחריות להארה – האחריות לחיים מאושרים – הופכת להיות בידי היחיד בלבד. אם רק ירצה, יתרגל, ישקיט את המיינד, יוכל להגיע להארה. מי שחי באשליה, מי שנשאר במטריקס – הרי זו בחירתו ואשמתו הוא. כל אחד להארתו שלו. כל אחד הוא אור קטן, אבל אור שמאיר רק את עצמו.

ראוי להדגיש עם זאת, כי לרוב אין מדובר באגואיזם גרידא. רוב האנשים בעולם הניו-אייג’ (לפחות אלה שאני מכיר) אכן מאמינים שדרך העבודה העצמית שלהם הם משפיעים על סביבתם הקרובה, וכך משנים את העולם. ויש בכך הרבה אמת. אבל ההסתגרות מפני העולם גורמת לכך שהסביבה הקרובה והמושפעת נהיית מצומצמת ואחידה. ההתרחקות מאקטואליה וממה שקורה בחוץ מקטינה את מרחב ההסתכלות, את ראיית העולם ואת יחסי הגומלין מול החוץ.

הדבר מזכיר במקצת את השכונות הסגורות בפרברים האמריקאיים או את הישובים הקהילתיים בצפון. יש כאן כוונה להציב אלטרנטיבה לאורח החיים המקובל ולהקים קהילה מגובשת ותומכת. אך בפועל נוצרת קהילה סגורה שמתרחקת מהעולם ומדירה את מי שאינו חלק ממנה (או דובר בשפתה), ובכך למעשה משמרת את המצב הקיים.

בעצם ההחלטה להקים קיר בפני העולם שבחוץ מפסיק הניו-אייג’ להוות אלטרנטיבה אמיתית, ומסכים לתפקד בתור מגרש משחקים מבודד שמהווה פסק זמן שולי בלבד. כשהדברים אינם נוגעים אין אפשרות לשינוי. המטריקס האמיתי לפעמים נמצא דווקא בפנים.

או כמו ששחר תמצת בצורה מופתית (בימים בהם עוד צייץ): “גם אם השלום מתחיל בתוכך עדיף שיגמור בחוץ”.

פוסטים קשורים:

1. ללא עמלה, ללא בנק, ללא כסף הבנקים דופקים אותנו. זו אמרה שהפכה לשחוקה, בעיקר אחרי שמפלגות...
2. איך להקל על עקיצות ולעקוץ את הממסד שוב קיץ, והיתושים אכזריים מהרגיל. וכאילו שלא הספיקו לנו היתושים...
3. אל תקרא לי מותג בכל פעם שאני נתקל במונח "מיתוג אישי" (Personal Branding) אני...

טמפל גרנדין, אותה הזכרתי בעבר במאמר על אוטיזם, שפה ומחשבה התארחה בכנס TED האחרון. בהרצאה מסבירה גרנדין בקצרה על האופן הויזואלי של החשיבה שלה, ומתמקדת בצורך לתת מקום במערכת החינוך לתלמידים בעלי צורות מחשבה שונות מהמקובל.

ללא אנשים על הספקטרום האוטיסטי, טוענת גרנדין, האנושות לא היתה מתקדמת באותו אופן, מאחר ואלו האנשים שמובילים את הפיתוחים הטכנולוגיים והמדעיים. אוטיזם ותסמונת אספרגר מוזכרים זה מכבר כתופעה נפוצה בעמק הסיליקון (ובעולם המחשבים והתוכנה בכלל), וכן נקשרים בשמם של אנשים מובילים, כמו למשל ביל גייטס ואלברט אינשטיין.

הקריאה של גרנדין רלוונטית כמובן לא רק לאנשי הספקטרום האוטיסטי אלא לאנשים בכללותם. מערכת החינוך כפס ייצור המוני אינה מסוגלת לתת מענה לילדים הרבים שנמצאים מחוץ למשבצת המקובלת (אם בכלל ניתן לסמן משבצת כזו). היא מוציאה תחת ידיה דורות של ילדים סובלים, שגדלים להיות אנשים מתוסכלים ומבוזבזים מכיוון שלא ניתנה להם האפשרות להתפתח באופן המתאים להם ולמצוא עניין בדבר הנכון. המערכת הופכת פחות ופחות רלוונטית בעידן המודרני. לטובת דור העתיד, אני מקווה שנזכה לראות חלופות מתאימות במהרה.

פוסטים קשורים:

1. שפה, מחשבה ואוטיזם הפילוסופיה של הרוח (Philosophy of Mind) נמצאת במצב מיוחד. היא...
2. פנים וחוץ בעצם ההחלטה להקים קיר בפני העולם שבחוץ מפסיק הניו-אייג’ להוות...
3. לדבר מילים ולחשוב תמונות פורסם בגיליון מס' 3 של כתב העת "אודיסאה – מסע...

איך אנחנו מקבלים החלטות? רובנו אוהבים לחשוב כי אנו יצורים רציונליים. שוקלים את האפשרויות העומדות בפנינו, בוחנים את הנתונים, משקללים יתרונות וחסרונות. אנו מניחים כי תהליך החשיבה שלנו מתבצע במרחב מנטאלי של נתונים ומידע שמאפשר לנו החלטה מושכלת.

אולם נראה כי ההחלטות שאנו מקבלים והדרך בה אנו תופסים את העולם מושפעים מגורמים רבים שמעבר לשליטתנו ולהכרתנו. התבוננו בצמדי החפצים האבסטרקטיים הבאים. איזה מהם נראה חכם יותר? איזה מהם נראה שמח יותר?

דניאל קאסאסנטו מאוניברסיטת סטאנפורד מצא כי אנשים ימניים נטו לראות את החפצים שבצד ימין כחכמים, שמחים, אמינים ומושכים יותר, בעוד אנשים שמאליים נטו לשייך את התארים החיוביים לחפצים שבצד השמאלי דווקא.

מבחן זה הוא חלק מסדרת מחקרים שערך קאסאסנטו כדי לבדוק האם קיימים הבדלים בתפיסת העולם של אנשים ימניים לעומת שמאליים. הוא גילה כי ימניים נוטים לשפוט עצמים הנמצאים בצד הימני שלהם באופן חיובי ועצמים הנמצאים לשמאלם באופן שלילי, לעומת שמאליים אשר נטייתם הפוכה – עצמים בצידם השמאלי ייתפסו כחיוביים ועצמים בצד ימין כשליליים.

כך למשל ביקש קאסאסנטו מקבוצת נבדקים לקרוא תיאורים קצרים של מוצרים, שחלקם הופיעו בצד ימין של הדף וחלקם בצד שמאל. הנבדקים התבקשו לציין אילו מהמוצרים היו רוצים לרכוש. רוב הימניים ציינו כי היו מעוניינים במוצרים שהופיעו בצד ימין של הדף. רוב השמאליים בחרו את המוצרים שהופיעו בצד שמאל. במבחן אחר קראו הנבדקים קורות חיים של שני מועמדים שהודפסו זה מול זה. הימניים נטו לבחור את המועמד שקורות החיים שלו הודפסו בצד ימין. השמאליים נטו לאלו שבצד שמאל.

קאסאסנטו מבקש לבדוק את שאלת היחסים בין הגוף לבין התודעה והשפה. נקודת המוצא שלו היא הגישה הרואה את התודעה כנטועה בגוף (embodied cognition). התבונה האנושית, לפי תפיסה זו, היא אוסף של כלים קוגניטיביים שהתפתחו כדי לאפשר לנו לפעול בתוך הסביבה הפיזית שלנו. לכן המימד הפיזי – הגוף – עומד בבסיס המחשבה והשפה. המושגים שלנו (ובכללם מושגים אבסטרקטיים) הם ייצוגים וסימולציות של חוויות חישה ותנועה.

המחקר של קאסאסנטו מראה כי לגוף קדימות על השפה. הביטויים השגורים בשפה מייחסים ערכים חיוביים לצד ימין ושליליים לצד שמאל. “right” שהוא גם נכון וצודק באנגלית. “קם על צד שמאל” בעברית. ההטייה של השפה לטובת הימין נובעת מן הסתם מהיות הימניים הרוב באוכלוסיה.

אם השפה היתה הגורם המשפיע על תפיסת העולם, היינו מצפים כי גם אנשים ימניים וגם שמאליים ייחסו ערכים חיוביים לצד ימין, בהתאם להטייה שהשפה יוצרת. אולם העובדה כי אנשים שמאליים “מתנגדים” להטייה הלשונית מראה כי הגוף בונה את תפיסת העולם שלנו ואת הדרך בה אנו משתמשים במושגים ובמטאפורות. קאסאסנטו טוען כי אנשים בעלי גוף שונה, אשר האינטראקציה שלהם עם הסביבה שונה באופן מהותי, יפתחו מערכות מושגים שונות (הוא קורא לתיאוריה The Body-Specificity Hypothesis).

אנו השמאליים רגילים שהעולם מתנהג מוזר. זה לא רק המספריים ההפוכים או פותחן הקופסאות הבלתי אפשרי. גם סיטואציות חברתיות מהוות סוג של אתגר. (שמאליים, למשל, נוטים להתנגש יותר באנשים ברחוב. רוב האנשים זזים ימינה כשמישהו בא מולם. אנחנו זזים שמאלה).

המחקר של קאסאסנטו מראה כי ההבדלים משתרעים על מרחב גדול הרבה יותר, ונוגעים גם במערכות המושגים הבסיסיות המנחות אותנו. באיזו רמה משפיעים הבדלים אלה על חייהם של ימניים ושל שמאליים? האם גם הבדלים גופניים אחרים הינם בעלי השפעה דומה? (איך משפיע, למשל, הגובה על תפיסת העולם?). אלו שאלות מרתקות וחשובות, והתשובות להן מתחילות, אולי, להתגלות עכשיו.

עוד על המחקר ניתן לקרוא כאן וכאן.

פוסטים קשורים:

1. לגעת ברוח אם חשבנו שאפשר להבין את התודעה שלנו במנותק מגופנו וסביבתנו...
2. פנים וחוץ בעצם ההחלטה להקים קיר בפני העולם שבחוץ מפסיק הניו-אייג’ להוות...
3. סייברספייס זה כאן פורסם בגיליון מס' 2 של כתב העת "אודיסאה – מסע...

טיעון המוח בקופסה (brain in a vet) הוא ניסוי מחשבה פילוסופי קלאסי, אשר בא לערער על יכולתנו להכיר את המציאות לאשורה. (או בניסוח מודרני יותר – “כולנו חיים במטריקס, אח שלי!”). אך יש אנשים שעבורם אין זה מצב היפותטי אלא עובדת חיים.

רום האובן (Rom Houben) נפגע בתאונת דרכים לפני 23 שנים. הרופאים אבחנו אותו כ”צמח” – במצב של תרדמת, ללא הכרה או תחושה. וכך שכב האובן בבית החולים ללא תנועה, במשך 23 שנה. עד שלפני שלוש שנים, בעקבות סריקות מוח חדישות, התברר כי מוחו של האובן מתפקד באופן מלא. האובן היה אמנם משותק באופן מוחלט כל אותן שנים – אולם שהה בהכרה מלאה, רק ללא יכולת ליצור קשר עם העולם החיצון.

לאחר טיפול פיזיותרפי מפרך שנמשך לאורך שלוש השנים האחרונות הגיע האובן למצב בו הוא מסוגל לתקשר עם העולם. בעזרת מסך מגע, אצבע אחת ומטפלת מסורה הוא מקליד את מחשבותיו.

האובן מספר כי בכל אותן שנים שמע והיה מודע לכל מה שקורה סביבו, אך לא היה מסוגל להגיב. כדי להתמודד עם מצבו הוא נסוג לתוך מוחו ויצא לטיולים אל העבר ואל מציאויות אחרות. לעיתים, אומר האובן, הוא היה רק הכרה ערה ולא שום דבר אחר.

זהו סיפור מרתק על המוח האנושי ויכולתו להסתגל למצבים בלתי-אפשריים. זהו גם סיפור מעורר מחלוקת. האובן נזקק לתיווך של המטפלת שלו כדי להביע את עצמו. המטפלת מחזיקה את ידו ומובילה אותה על גבי מסך המגע בהתאם לתגובותיו. למתבונן מהצד (ראו את הסרטון בהמשך) נראה הדבר קצת כמו לוח סיאנס. קשה להאמין כי האובן הוא השולט בתנועה ולא המטפלת. מספר רופאים טוענים כי בדקו זאת ומדובר באמת בדבריו שלו. אחרים מביעים ספק וחושבים כי יש פה מניפולציה (מודעת או לא מודעת) של המטפלת. בכל מקרה המחשבה על כך מצמררת.

הנה דיווח מצולם על המקרה:

עוד כתבות ניתן למצוא כאן, כאן וכאן.

פוסטים קשורים:

1. ימין ושמאל, הבדל גדול איך אנחנו מקבלים החלטות? רובנו אוהבים לחשוב כי אנו יצורים...
2. פנים וחוץ בעצם ההחלטה להקים קיר בפני העולם שבחוץ מפסיק הניו-אייג’ להוות...
3. לראות את העתיד אז ראיתי את אוואטר. עזבו את הדיונים אודות העלילה או...

לפני כמה ימים נדרשתי ללכת לדואר לשלוח מכתב (מוזר, נכון?). משרד ממשלתי, צריך לשלוח איזה צילום של מסמך. הייתי בדרך לעבודה והתכוונתי לעבור בדואר, לצלם את המסמך ולשלוח אותו.

אין יותר בדואר אפשרות לצילום מסמכים.

טוב, היום כמעט לכל אחד יש מכונת צילום משולבת פקס-סורק-אספרסו-כפול בבית או במשרד, וחוץ מזה כמעט הכל אפשר להעביר בדוא”ל ולצלם מסמכים זה ממש פאסה. אבל מה אם הייתי מובטל, קשיש, או סתם מישהו שאין לו מכונת צילום בסביבתו הקרובה?

הטכנולוגיה מתקדמת והופכת דברים לקלים יותר וזמינים יותר – בתנאי שאתה מסוגל להשתמש בטכנולוגיה. אנחנו מתלהבים מהחידושים ושוכחים מאחור את אלה שקשה להם להשתתף במרוץ. דרישת הסף להשתתפות פעילה בחברה עולה כל הזמן. עולה בהרבה מובנים – כסף, הבנה, יכולת, כישורים. הטכנולוגיה היא דמוקרטית – אך רק לקהל מעריציה. זוהי דמוקרטיה של עריצות, ומי שלא מוכן מוכן להשתחוות למולך החדש יושלך לבור הבידוד.

בדרך כלל אנחנו נמצאים בצד הנכון של המתרס. אך מדי פעם כשאתה נזקק לטכנולוגיה ומגלה שהיא כבר רצה קדימה ואתה מתנשף מאחור, יש רגע של בלבול וחוסר ודאות, נפילה חופשית וניסיון למצוא נקודת אחיזה חדשה. ומה יהיה עוד עשר שנים? עוד עשרים שנה? האם נמצא את עצמנו בוהים בילדינו שוחים בשדה טכנולוגי שאין לנו כל גישה אליו?

פוסטים קשורים:

1. פנים וחוץ בעצם ההחלטה להקים קיר בפני העולם שבחוץ מפסיק הניו-אייג’ להוות...
2. לראות את העתיד אז ראיתי את אוואטר. עזבו את הדיונים אודות העלילה או...
3. הייתי נער שירי המלחמה והזכרון מלווים אותנו מילדות. אנו שומעים אותם בכל...

פורסם בגיליון מס' 3 של כתב העת "אודיסאה – מסע בין רעיונות", אפריל 2009. גירסה מורחבת של המאמר ניתן למצוא בפוסט שפה, מחשבה ואוטיזם.

אחד הנושאים המרתקים והמתסכלים בחקר התודעה הינו הקשר שבין השפה למחשבה, או בניסוח אחר, התפקיד שממלאת השפה (אם בכלל) בתוך מנגנוני החשיבה. זהו נושא מרתק בשל המקום המרכזי שתופסת השפה בחיינו, ובשל הקשר האינטואיטיבי-כמעט שאנו נוטים לייחס לשפה ולמחשבה. הוא מתסכל בגלל המעגליות החמקמקה של הניסיון לבחון את המחשבה ואת השפה מתוך עצמם. נושא זה מלווה את הפילוסופיה מתחילת דרכה, כשבמרכזו מחלוקת בין שתי גישות עיקריות. גישה אחת טוענת כי המחשבה קודמת לשפה, והשפה משמשת רק לתקשורת ולביטוי של מחשבות. גישה שנייה גורסת כי השפה קודמת למחשבה – אין מחשבה ללא שפה, וניתן להסביר באופן מלא את החשיבה כפעולה לשונית.

במהלך המאה ה-20 מתחזקת העמדה כי השפה נוטלת תפקיד חשוב ומרכזי בתהליכי החשיבה. הדיון הפילוסופי כיום נוטה לצמצם את העיסוק לחשיבה התכוונותית, כלומר מחשבות שניתן לנסח כטענות אודות העולם ("אורי חושב שהכדור הוא עגול"). חשיבה כזו, נטען, מתבצעת בסוג מסויים של שפה. ויכוח מתקיים סביב השאלה על איזה סוג שפה מדובר. האם זו השפה אותה אנו דוברים (השפה הטבעית), או שמא שפה מיוחדת המשמשת לחשיבה בלבד? בלי להכנס להיסטוריה ולעומק הדיון הויכוח מתנהל בין שתי גישות מרכזיות:

הפילוסוף האמריקאי ג'רי פודור (Jerry Fodor) פיתח את תיאורית "שפת המחשבה" (LOTH – Language Of Thought Hypothesis), לפיה המערכת עליה מתבצעים תהליכי החשיבה היא שפה פנימית מיוחדת, מעין "שפת מכונה" של המוח, אותה מכנה פודור "מנטליז". ההנחה כי שפת המחשבה היא שונה מהשפה המדוברת מאפשרת להסביר באמצעות מודלים חישוביים גם תהליכים קוגניטיביים אצל יצורים שאינם דוברים שפה (תינוקות ובעלי-חיים). כמו כן, פודור טוען כי אנו זקוקים לשפה בכדי ללמוד שפה. תהליך הלמידה דורש כי תהיה קיימת מראש מערכת סמלים כלשהי שתקיים את התהליכים הדרושים ללמידה. אנו זקוקים לשפה ראשונית אשר "צרובה" במוח שתאפשר לנו את היכולת ללמוד שפה טבעית. כך ששפת המחשבה, לפי פודור, היא שפה מולדת ולא נלמדת, אשר קודמת לכל שפה אחרת.

מהצד השני של המתרס נמצא הפילוסוף פיטר קרות'רס (Peter Carruthers), אשר מבקש להגן על העמדה לפיה החשיבה האנושית מתבצעת בשפה הטבעית. עמדה זו מסתמכת רבות על אינטרוספקציה – התבוננות פנימית על אופן החשיבה. התבוננות כזו וכן עדויות שעולות ממחקרים קוגניטיביים שונים מראים כי מחשבות הן ייצוגים פנימיים של משפטים בשפה הטבעית. קרות'רס אינו טוען כי כל החשיבה מתבצעת בשפה, אלא רק חלק ממנה – החשיבה ההתכוונותית המודעת. תהליכים לא מודעים יכולים להתבצע באופנים אחרים. לטענתו ייתכן כי תהליכי חשיבה אצל יצורים ללא שפה מתבצעים בשפת מחשבה פנימית, כמו גם תהליך הלימוד של שפה ראשונה. אך על בסיס יכולת חשיבה ראשונית זאת נבנית אצל בני-אדם בוגרים חשיבה מסדר גבוה יותר. זוהי החשיבה המודעת, והיא יכולה להתקיים באמצעות שימוש בשפה המדוברת.

לצד החוויה המוכרת של "דיבור פנימי" קיימת גם חוויה נפוצה אחרת – תמונות העולות במחשבה. גם פודור וגם קרות'רס מחזיקים בדעה כי ייצוגים ויזואליים יכולים לשמש רק כאמצעי משלים אשר מתקיים במקביל לחשיבה בשפה. תמונות אינן יכולות למלא את מקום השפה לצורך קיום תהליכים מסוג החשיבה ההתכוונותית. טענתם העיקרית נוגעת לחוסר היכולת של תמונות לשאת משמעות סמנטית ללא הזדקקות לשפה.

פודור, בעקבות ויטגנשטיין, אומר כי כדי להבין מה חשוב בתמונה או מה התמונה אמורה לייצג אנו זקוקים להסבר בשפה (איך תראה תמונה שמייצגת את הטענה "אובאמה הוא נשיא ארצות-הברית"? ומה יבדיל בין תמונה כזו לתמונה שמייצגת את הטענה "אובאמה הוא שחור"?). קרות'רס מצביע על כך כי תמונה מציגה מראה חיצוני של אובייקט, אך דרוש מידע מוקדם ומילולי כדי להעביר את מלוא המשמעות של המושג אשר מיוצג על-ידה (איך תראה תמונה של "דמוקרטיה" או של "אתמול"? האם משמעות המושג "בית ספר" מסתכמת במראה הבניין?).

האם אכן תמונות אינן יכולות לשמש לצורך חשיבה התכוונותית? עדויות מעניינות עולות מתוך דיווחים של אנשים אוטיסטים, או כפי שהם מכנים עצמם, א"סים (אנשי הספקטרום האוטיסטי). עדויות אלה מציגות צורות חשיבה לא-מילולית אשר מעמידות בספק עמדות כגון אלה של פודור וקרות'רס, ודורשות מאיתנו לבדוק שוב את תפיסותינו לגבי הקשר בין השפה למחשבה. העדויות אינן רבות אך אפילו מעט העדויות הקיימות מספקות לנו הצצה יוצאת דופן למרחב האפשרויות המופלא של המוח האנושי.

סרטי וידיאו המוקרנים בראש

ד"ר טמפל גרנדין אובחנה בילדותה כאוטיסטית. כיום היא בעלת תואר שלישי במדעי בעלי-החיים, ואחראית לתכנונם של חלק גדול מהמתקנים המשמשים לטיפול בבעלי-חיים בארה"ב. גרנדין כותבת רבות על האופן הויזואלי בו פועלת החשיבה שלה, לו היא מייחסת את ההבנה הייחודית שלה אודות בעלי-חיים. מתוך ניסיון להבין מה מייחד את צורת החשיבה של אנשים אוטיסטים שוחחה גרנדין עם מאות אוטיסטים, וחילקה את צורות החשיבה שמצאה לשלוש קטגוריות עיקריות (היא גם מציינת כי מעבר להיות כולן לא-מילוליות, כמעט כל צורת חשיבה אוטיסטית היא ייחודית):

• חשיבה ויזואלית: חשיבה בתמונות. אופי התמונות משתנה מאדם לאדם (לעיתים דוממות, לעיתים תלת-ממדיות ונעות).
• חשיבה יחסית: אנשים אלה אינם רואים תמונות אלא תבניות ויחסים (בין מספרים, צלילים או יחסים במרחב).
• חשיבה לוגית: באמצעות מערכת סימנים פרטית.

גרנדין עצמה מתארת את החשיבה שלה כסרטי וידאו אשר מוקרנים בתוך ראשה. המילים עבורה הן שפה שניה – כשמישהו מדבר אליה המילים מתורגמות במוחה לתמונות. על הסרטים שהיא רואה יכולה גרנדין להפעיל תהליכים יצרניים כדי לייצר מחשבות חדשות.

גרנדין מפרטת את הקשיים של אדם בעל חשיבה ויזואלית בהתמודדות עם השפה המדוברת. היא אומרת כי המילים הקלות ביותר ללימוד הן שמות עצם, מכיוון שהן ניתנות לייצוג ישיר על-ידי תמונות. ככל שהמילה קשה יותר לייצוג ויזואלי, כך קשה יותר ללמוד אותה. כדי להבין מושגים אבסטרקטיים צריכה גרנדין לתרגמם לסמלים ויזואליים. המושג "כנות", למשל, מתורגם אצלה לתמונה של אדם אשר מניח ידו על ספר תנ"ך בבית-משפט. למילות יחס מרחביות (כמו “מעל” ו”מתחת” ) לא הייתה משמעות עבור גרנדין עד שלמדה להצמיד להן תמונה (עד היום כשהיא שומעת את המילה “מתחת” היא רואה עצמה מתחת לשולחן בבית-הספר במהלך תרגול של התגוננות מהפצצה אווירית). מילות קישור מהוות עבורה בעיה. כילדה גרנדין השמיטה מילים כמו “is” ו-”the” כיוון שהיו חסרות משמעות, וגם כיום ההטיה “to be” היא חסרת מובן עבורה. כאשר היא קוראת, גרנדין מתרגמת את הטקסט לסרטים מנטאליים, אולם היא מתקשה לתרגם טקסט שאינו בעל משמעות קונקרטית. כך למשל היא אינה מצליחה להבין לעיתים ספרים בפילוסופיה או מאמרים שעוסקים בתחזיות עתידיות אבסטרקטיות.

מושגים כלליים מהווים גם הם מכשלה. השלב הראשון בהבנתם, אומרת גרנדין, הוא ללמוד ליצור קטגוריות ולהתאימן למידע חדש. בתור ילדה הבחינה גרנדין בין כלבים וחתולים לפי גודל. הסיווג נכשל כששכניה קיבלו כלב קטן. היא נאלצה למצוא מאפיין ויזואלי חדש, וגילתה שלכל הכלבים יש אף בצורה מסוימת.

טוני לנגדון הוא איש מחשבים מאוסטרליה המאובחן כאוטיסט. לנגדון מתאר אופן חשיבה ויזואלי שונה משל גרנדין. תהליך החשיבה שלו מכיל "אובייקטים" – מרכיבים ויזואליים שמייצגים רעיונות, מושגים או עצמים; ו"פעולות" – מרכיב שיכול לתאר תנועה, טרנספורמציות לוגיות או תהליך. מחשבה עבור לנגדון היא תמונה שמורכבת משילוב של אובייקטים ופעולות. את הזיכרון שלו מתאר לנגדון כמאגר מובנה של התנסויות. המידע במאגר הוא ברובו ויזואלי ומקושר ברשת של קישורים הדדיים. המידע נשמר בצורה "מכווצת" – מידע חדש אינו נשמר במלואו, אלא, במידת האפשר, בתור קישורים למידע שכבר קיים במאגר. לנגדון מציין כי אופן זיכרון זה מגביל אותו בזכירת פרטים מדויקים של התנסויות.

אמאנדה באגס היא אוטיסטית בתפקוד נמוך. היא משוללת כישורי דיבור, אך משתמשת בכתיבה במחשב לתקשורת, וכן יוצרת סרטוני וידאו המתארים את עולמה. באגס מתארת צורת חשיבה מרחבית המכילה יחסים בחלל רב-ממדי. זהו אוסף גדול ולא-ויזואלי של מיקומים במרחב. לכל מיקום יש תכונות איכותיות וכמותיות. מחשבה עבורה היא "מפה" של מיקומים כאלה במרחב.

תוכנה בתוך המוח

רונן גיל הוא איש מחשבים ישראלי המאובחן כבעל תסמונת אספרגר. בשיחות שניהלתי איתו מתאר גיל צורת חשיבה העושה שימוש במערכת של סימנים לוגיים, שהתיאור הקרוב ביותר אליה היא שפת תכנות.

ש: האם אתה יכול לתאר את תהליך החשיבה שלך?

ת: אני לא ממש יכול לתאר את אופן החשיבה שלי במילים (בעיקר היות וזהו מעין תרגום כשלעצמו) אבל אני חושב שהדבר הכי קרוב שקיים בעולם החיצון (העולם שאיננו הפנימיות שלי, או, מחוץ למה שנהוג לכנות – בעיקר מתוך חוסר הבנה ובורות – הבועה שלי) שיכול לתאר את תהליך המחשבה שלי, הוא סימנים לוגיים. אולם דבר זה שונה לא רק בין אוטיסטים למי שאינם אוטיסטים אלא אף מאוטיסט לאוטיסט.

ש: איך היית מתאר את השימוש שלך בשפה הטבעית? האם יש לשפה מקום בחשיבה או שהיא משמשת אך ורק לתקשורת חיצונית?

ת: לשפה, במובן המקובל של המילה, אין שום מקום בתהליך החשיבה שלי. בכל פעם שאני צריך להעביר את מחשבותיי מתוך עולמי אל העולם החיצון (בעיקר לצרכי תקשורת עם אחרים), על תוצרי מחשבות אלה לעבור עיבוד נוסף (הדומה במהותו לתרגום) לשפה. את התהליך עצמו לא ניתן לתרגם כלל. אך את התוצרים, לעיתים כן. אין זה משנה כלל אם זה לעברית, לאנגלית, לערבית או לכל שפה אחרת.

בתהליך התרגום משפה חיצונית לשפתי הפנימית בכדי לבצע תהליך מחשבה, ישנו תרגום עבור מילים. ישנו גם (אם כי במידה מוגבלת ביותר) תרגום של משפטים שלמים. אבל תרגום זה נעשה רק כאשר אני נוכח כי התרגום של כל מילה בנפרד יכול להוביל למספר תוצאות הסותרות אחת את השנייה. תרגום כזה מוגבל בדרך-כלל למשפטים אשר אני יודע, על-סמך הניסיון, שאינם באים לבטא את הכוונה שמאחורי המילים עצמן. דוגמא מאוד בולטת לכך היא השאלה "מה שלומך?". בשאלה הזו ישנם אלמנטים חברתיים שאני אינני יכול להבחין בהם ולכן אני נדרש לתרגם את המשפט כולו ולא רק את המילים המרכיבות אותו.

ש: האם היית מתאר את החשיבה שלך כמתבצעת בסוג של שפה פנימית? האם תהליך החשיבה כולל את היכולת להשתמש באלמנטים בסיסיים (סוג של מילים) כדי להרכיב אלמנטים מורכבים יותר (שהם כמו משפטים)?

ת: אני לא נוהג להתייחס אל הגורמים בתהליך המחשבה שלי כאל שפה, אלא כאשר אני נדרש לדבר אודותיהם. המילה הקרובה ביותר לתיאור הגורמים בתהליך המחשבה שלי היא שפת תכנות. אני סבור, שזו אחת הסיבות המרכזיות למשיכתם של אוטיסטים רבים אל עולם המחשבים. הדבר הכי קרוב בחיי היום יום של האדם המודרני בעולם החיצון לתהליך המחשבה שלי, הוא תוכנה מורכבת ביותר. זו תוכנה שאין לה מטרה ייעודית מלבד תוצר המחשבה (והמטרה של המחשבה הספציפית). יש ב”שפה הפנימית” שלי סימנים פשוטים המרכיבים סימנים מורכבים יותר. ובכך זה כן דומה לאותיות, הברות, מילים, משפטים, פסקאות וכן הלאה. רק שבשפה, לא יכולתי ללכת עוד הרבה מעבר לזה, בעוד שבתהליך המחשבה שלי, זה הרבה הרבה יותר מורכב וארוך. תוצר המחשבה מאוד דומה לפונקציה המובנית RETURN בשפות תוכנה. הוא יכול להחזיק רק את הסימן הסופי של התהליך והוא יכול להכיל תהליך שלם בעצמו. אולם, בכל מקרה בו אני נזקק לסימן הסופי ואינני זוכר את התהליך שהוביל אליו, אני חייב לחזור על כל התהליך בכדי להשתמש בתוצרו של התהליך. לעיתים, במהלך חזרה שכזו, מתגלית שגיאה בתהליך הראשוני שהובילה לתוצר שגוי. ואז, בעת החזרה על התהליך, משתנה גם התוצר הסופי.

עדות נוספת ואנקדוטלית משהו ניתן למצוא במכתב שכתב אלברט אינשטיין למתמטיקאי ז'ק הדמארד בשנת 1945, בו הוא מתאר את החשיבה שלו כויזואלית-סימבולית:

"לשפה או למילים, אם כתובות או מדוברות, אין תפקיד בתהליך החשיבה שלי. הישויות הנפשיות שמשמשות כמרכיבים בחשיבה הן סימנים או תמונות, ברורות יותר או פחות, הניתנים לשכפול ולשילוב באופן רצוני. … משחקי השילוב הללו הם המאפיין המרכזי של מחשבה פורה, עוד לפני כל קשר להבניה לוגית במילים או בסימנים כלשהם שניתן למסור לאחרים".

בכל העדויות הללו השפה המדוברת מתפקדת כשפה שנייה המשמשת לתקשורת חיצונית בלבד, ולא כשפה "טבעית". החשיבה המתוארת, שהיא בהחלט מודעת והתכוונותית, מתנהלת במערכות סימבוליות השונות באופן מובהק מהשפה המדוברת, ביניהן גם מערכות ויזואליות. הקשיים הקוגניטיביים המלווים את האוטיזם (קושי ביצירת מושגים כלליים והבנת מושגים אבסטרקטיים) כמו גם היתרונות (יכולת התכנון של גרנדין) מוסברים על-ידי האופי המיוחד של החשיבה האוטיסטית. הסבר כזה מצביע על קשר בין המדיום בו מתבצעת החשיבה לבין היכולות הקוגניטיביות שהוא מקנה.

התמונה המצטיירת מתוך עדויות אלה דורשת מאיתנו לחשוב מחדש על הקשר בין השפה למחשבה. ניתן לשרטט לאורה השערה ראשונית, לפיה תהליכי חשיבה אמנם מחייבים מערכת מייצגת עליה הם מתקיימים, אולם כי יש יותר מאפשרות אחת למערכת כזו. קיימות מערכות ייצוג שונות אשר יכולות לתפקד כמדיום לחשיבה. המערכת הנפוצה ביותר היא המערכת הלשונית. אולם במקרים מסוימים – כמו באוטיזם – אם בשל ליקוי במערכת הלשונית או בשל "חיווט" שונה של המוח, יכולה מערכת אחרת לתפקד כמערכת המייצגת של החשיבה. זו יכולה להיות כנראה אחת מהמערכות הזמינות במוח, כמו המערכת הויזואלית, השמיעתית, המרחבית וכדומה. ההבדלים ביכולות הייצוג של המערכות השונות גוררים הבדלים ביכולות הקוגניטיביות שמתאפשרות על-ידן.

אפשר להניח כי תופעה זו אינה ייחודית רק למקרים כמו אוטיזם. חלק גדול מהחשיבה אמנם מתבצע בשפה, אולם רוב האנשים, במידה כזו או אחרת, חווים גם מחשבות בתמונות, צלילים, יחסים מרחביים ועוד. ייתכן מאד כי אצל כולנו נוטלות חלק בתהליכים הקוגניטיביים מגוון של מערכות אשר מאפשרות סוגים שונים של חשיבה, לכל אחת יכולותיה שלה. הבנה טובה יותר של אפשרויות החשיבה הזמינות לנו חשובה לא רק לצרכים אינטלקטואליים אלא במיוחד בתחומים מעשיים כמו חינוך. אז נוכל אולי לפתח מרחב לימודי גמיש ופלורליסטי, שלא יתמקד רק בלמידה מילולית אלא ייתן מקום למגוון רחב יותר של יכולות המחשבה האנושית.

לקריאה נוספת:

· על תיאורית שפת המחשבה, מתוך אנציקלופדית סטנפורד לפילוסופיה -
http://plato.stanford.edu/entries/language-thought/

· רונן גיל על השימוש בשפה – http://aci.selfip.org/blogs/ronen/?p=11

· טמפל גרנדין על חשיבה ויזואלית – http://www.grandin.com/inc/visual.thinking.html

· טוני לנגדון על חשיבה ויזואלית – http://members.optusnet.com.au/tlang1/acdocs.htm

· אמאנדה באגס על חשיבה מרחבית – http://www.autistics.org/library/spatial.html

פוסטים קשורים:

1. שפה, מחשבה ואוטיזם הפילוסופיה של הרוח (Philosophy of Mind) נמצאת במצב מיוחד. היא...
2. לגעת ברוח אם חשבנו שאפשר להבין את התודעה שלנו במנותק מגופנו וסביבתנו...
3. התודעה המורחבת פורסם במקור בגיליון מס' 1 של כתב העת "אודיסיאה", אוקטובר...

מה עושה שיר לטוב? מדוע ספר אחד הוא נפלא ואחר רדוד ועבש? מה מבדיל בין אמנות יפה לסתמית?
מדוע שירת הציפורים היא יפה? מדוע הטבע הוא יפה?
מה קדם למה? האם אנו משליכים את מושג ה"יפה" על הטבע, או שהטבע הוא ההשראה להיווצרותו של המושג?

ואני חושב –

יפה הוא זה שמכיל את ההדהוד של הכל.
העולם הוא הולוגרפי. הכל משתקף בכל.
היפה הוא זה בו משתקף העולם.

יצירת אומנות שיש בה יופי היא יצירה שמגלה את העולם, יצירה שמכילה את השתקפותו של העולם.

יצירה נחותה היא זיוף, היא העתק. היא יפה-לכאורה, אך יופיה הוא חיצוני בלבד. הוא נעדר את ההשתקפות. זהו דמוי-יפה, מראית עין, חיקוי חיצוני ללא ההדהוד הפנימי.

אמנות ממוסחרת היא לרוב חיקוי-של-יפה. היא שואלת את הקליפה אך מפספסת את הלב. זוהי אמנות של נוסחאות, של חישובים, של דעת קהל וקבוצות מיקוד. אמנות שמראיתה ללא רבב אך פנימיותה עקרה וזולה.

אמנות יפה נוצרת על-ידי תודעה.
התודעה מביאה עמה את ההדהוד.
רק תודעה יכולה להביא עמה את ההדהוד.
דרך התודעה מהדהד העולם בתוך היצירה.

התודעה היא בעולם.
תודעת הציפור ויופי שירת הציפורים.
תודעת העולם ויופיה של השקיעה.

אמנות נחותה נוצרת על-ידי תודעה שמתכחשת לעצמה.
תודעה שמבקשת לחקות ולא להקשיב.
תודעה שאוטמת עצמה מפני העולם.

האמנות הנחותה הופכת אותנו לאטומים.
האמנות היפה פוערת את ליבנו אל הדרת הקיום כולו.

______________________________

באותו נושא – רוחו של ג'ון לנון במכונה.

פוסטים קשורים:

1. פנים וחוץ בעצם ההחלטה להקים קיר בפני העולם שבחוץ מפסיק הניו-אייג’ להוות...
2. ללא עמלה, ללא בנק, ללא כסף הבנקים דופקים אותנו. זו אמרה שהפכה לשחוקה, בעיקר אחרי שמפלגות...
3. נמצאה צורת החיים הנחותה ביותר על כדור הארץ תסתכלו רגע על הסרטון הזה, של קייט מוס מנסה להתחמק...

פורסם בגיליון מס' 2 של כתב העת "אודיסאה – מסע בין רעיונות", ינואר 2009.

אנו יצורים טכנולוגיים. למן האבן הראשונה שבה השתמש האדם הפרהיסטורי, דרך גלגל העץ הראשון ועד למאיצי חלקיקים שמנסים לשחזר את ימיו הראשונים של היקום, הטכנולוגיה ארוגה לתוך תולדות המין האנושי ברקמה הדוקה וצפופה. קשר זה הולך ומתחזק עם ההאצה בקצב התקדמות הטכנולוגיה וכניסתה לעוד תחומים בחיינו. כבר לא מדובר בכלים חיצוניים העומדים לשרות האדם, הטכנולוגיה היא חלק ממהות האדם, מזהותו כבעל חי שמערכות ממוחשבות מרחיבות כמעט ללא גבול את כישוריו ומרחב פעולתו.

סייברספייס חדש מופלא

המונח סייברספייס הוטבע על-ידי סופר הסייבר-פאנק ויליאם גיבסון בסיפור קצר שפורסם בשנת 1982. גיבסון מתאר את הסייברספייס בספרו רב ההשפעה "נוירומנסר" שיצא שנתיים מאוחר יותר כ"הזיה כל-חושית שחווים אותה יום-יום ביליוני מפעילים חוקיים, מכל אומה, ילדים הלומדים מושגים מתמטיים… ייצוג גרפי של מידע, שמופשט מתוך המאגרים של כל מחשב ומחשב בתוך המערכת האנושית. מורכבות לא-נתפשת. קווי-אור פרושים באי-חלל של הנפש, צבירים ומערכות של נתונים". זהו מקום של שחרור מכבלי הגוף, עולם חלופי בעל עוצמה וחיות חזקים יותר מאשר העולם הפיזיקאלי ה"אמיתי", העלוב והכאוטי. עולם שניתוק ממנו, כמו שחווה גיבור הספר, הוא נפילה מגן-העדן.

הסופר ברוס סטרלינג, בספרו The Hacker Crackdown העוקב אחר המאבק של כוחות הביטחון של ארה"ב בשנת 1990 בהאקרים ובפושעי מחשב, מתאר את הסייברספייס בהקשר שונה כדימוי של רשת הטלפונים. סטרלינג מסביר כי הסייברספייס הוא המקום בו מתרחשת שיחת הטלפון. מקום זה אינו מתקיים בטלפון של דובר זה או אחר – זהו המרחב שבין הטלפונים. בעולם הממוחשב הסייברספייס הוא מרחב של מידע המתקיים בשום-מקום של רשתות המחשבים. זהו מקום ללא "מקום", חלל בעל נוכחות אשר נמצא במקביל או מחוץ לעולם הפיזי, מקום בו מתרחשת תקשורת, בו מתקיים המידע בצורתו הטהורה.

עם יציאתה של רשת האינטרנט מגבולות האקדמיה אל העולם המסחרי בשנות ה-90' של המאה הקודמת החלו חזיונות הסייברספייס של סופרי מדע בדיוני כגיבסון, סטרלינג וורנור וינג' מתממשים במציאות. הסייברספייס הפך, באופן מתבקש, למטאפורה מרכזית בהתמודדות עם מרחב המידע החדש שיצרו האינטרנט וה-WWW. ההשפעה של ספרות הסייבר-פאנק הייתה גדולה במיוחד בקרב אנשי מחשבים, עד שהפכה לגורם מעצב בהתפתחותה של הרשת (עולמות וירטואליים כמו Second Life, למשל, פותחו בהשראת ספר המדע הבדיוני Snow Crash של ניל סטפנסון). רשת האינטרנט נתפסה כהתגלמותו של הסייברספייס, והשניים הפכו למונחים מקבילים כמעט – רשת האינטרנט כתשתית, התווך הפיזי, אסופת המחשבים המקושרים זה לזה בכבלים עבים בהם זורמים אלקטרונים. הסייברספייס כאותו מרחב-מידע שאנו נמצאים בו כשאנו גולשים ברשת האינטרנט, מרחב שאנו נכנסים אליו ולפעמים מתקשים לצאת ממנו. במישור הפיזי הדפדפן שלנו מקבל תשובה ממחשב מסוים דרך קו תקשורת כזה או אחר. אולם למעט במקרים של תקלות, עובדה זו אינה נוגעת לנו. אנו נשאבים לתוך עולם של אתרים, קישורים, מילים, תמונות, אינטראקציות חברתיות. אנו פשוט נמצאים בתוך "הרשת".

בעוד מרבית ספרות הסייבר-פאנק מתארת עולם דיסוטופי וקודר, הרי שכמטאפורה לאינטרנט, הסייברספייס משמש בעיקר כחזון אוטופי. אנשים מרכזיים בעולם האינטרנט כדוגמת קווין קלי (מייסד מגזין Wired) ומדעני מחשב כמו מארק פשה (ממציא שפת התלת-מימד VRML) ומייקל בנדיקט (פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד) רואים בסייברספייס מרחב של חוויה רוחנית ומדברים עליו במונחים של קדושה. פשה חושב, למשל, כי הסייברספייס מעורר את החלקים האלוהיים שלנו. מייקל בנדיקט אומר כי הסייברספייס יכול להוות התגלמות דיגיטלית של "ירושלים החדשה", אוטופיה שמימית של תבונה וידע.

מייקל היים, פילוסוף העוסק בחקר עולמות וירטואליים, מתאר את המשיכה של האדם אל הסייברספייס כמשיכה ארוטית. היים אומר כי הסייברספייס מרתק אותנו לא רק באופן אינטלקטואלי, אלא הוא שובה את ליבנו. "ליבנו פועם בתוך המכונה" אומר היים. אנו שואפים להתרחב, לצאת מעבר לעצמנו, מעבר לגבולות הפיזי. זהו הדחף הארוטי – הרצון לצאת מחוץ לסופיות של קיומנו – דחף בסיסי ועמוק שטבוע בנו כבני-אדם. הארוס עומד בבסיס השאיפה הכללית של האדם להרחיב את גבולות קיומו ומושך אותנו אל העולמות הוירטואליים. הסייברספייס, אומר היים, נושא איתו את אותה הילה מפעימה ומעוררת כבוד שפעם ייחסנו לחכמה ולתבונה. כמו עולם האידיאות של אפלטון, הסייברספייס הוא מרחב של מידע ושל צורה, עולם נעלה של ידע טהור. לעומת הקיום הגופני שמלא בחוסר וודאות ובמקריות, קיום בו רב הנסתר על הנגלה, מצטייר הסייברספייס כעולם מסודר ומבהיק העונה לכללים מובנים ולתבניות מוגדרות. זהו עולם שאת חוקיותו הבסיסית אנו מסוגלים להבין ולדעת, עולם שמספק לנו וודאות בתוכה אנו מסוגלים לנוח. אידיאל זה של הסייברספייס הוא האידיאל אליו שואפת נפשנו – שחרור מהגוף, הימלטות מהבלבול של הבשר אל מרחב מתמטי של תודעה טהורה, של ידיעה מוחלטת וחובקת-כל.

חזון העצמות הוירטואליות

הסייברספייס הגיח לעולם כמדע בדיוני, אך עם הופעת רשת האינטרנט תפס מקום כאחד המרכיבים העיקריים אשר ייטלו חלק בעתיד האנושות. האבולוציה הביולוגית של האדם אולי מאיטה, אך אין זה סוף התפתחותו של האדם. אולי להיפך. מוקד האבולוציה נע משדה הביולוגיה אל המרחב הטכנולוגי, ושם, באופן מואץ, ממשיך המין האנושי את מסעו (ראו מסגרת). זהו מסע שיוצא מגבולות הגוף לעבר מרחבים של מידע, מסע שיהווה קפיצה חסרת תקדים של התודעה האנושית. מסע שבסופו נהפוך במובן מסויים לבני-אלמוות.

הרצון להימלט מהגוף הוא, בסופו של דבר, שאיפה להתחמק מצלו המאיים של המוות. שאיפה זו מופיעה בספרות הסייבר-פאנק בדמות היכולת "להעלות" גרסה דיגיטלית של העצמי לתוך הרשת, וכך להמשיך להתקיים לנצח בערבות האינסופיות של העולם הווירטואלי. וכפי שהסייברספייס זלג אל מחוץ לספרות, גם רעיון זה מתחיל לגייס לעצמו תומכים בעולם האמיתי. מדענים כמו הפרופסור לרובוטיקה האנס מוראבק או מדען המחשב וסופר הסייבר-פאנק רודי ראקר מאמינים כי ניתן יהיה בעתיד לסרוק את תבניות המידע של התודעה האנושית באופן מלא ולהעביר את תודעתו של אדם לתוך המחשב.

חזון דומה מציג המדען והממציא ריי קורצווייל. קורצווייל, יחד עם ורנור וינג', הוא מאבות תנועת הסינגולאריות, אשר טוענת כי קצב השינויים הטכנולוגיים גדל באופן מעריכי וכי אנו מתקרבים לנקודה בה השינוי יהיה כה מהיר ונרחב עד כי הקיום האנושי ישתנה ללא היכר. נקודה זו היא סינגולאריות (מונח שהושאל מתחום הפיזיקה), נקודה שהשינוי בה יהיה כל כך עמוק עד שלא ניתן לצפות איך יראה העולם אחריה (למרות שכמובן אנשי הסינגולאריות מנסים לנחש). אחד מהדברים העיקריים שחוזה קורצווייל הוא כי הטכנולוגיה תביא אותנו למצב בו נוכל להאריך את החיים לנצח. שילוב של ננו-טכנולוגיה, רובוטיקה ואינטליגנציה מלאכותית יאפשר לנו בשלב ראשון לתחזק את גופנו ולמנוע הזדקנות, ובסופו של דבר גם לחבר את התודעה האנושית אל המחשב ליצירת תודעה חדשה, מוגברת ונצחית. חיבור כזה יבטל, לדברי קורצווייל, את ההבחנה בין העולם ה"אמיתי" לבין המרחבים הממוחשבים של המציאות המדומה. זה יהיה עולם שכולו (גם) סייברספייס.

פרופ' נפתלי תשבי מהמרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית רואה את האפשרות לחיי נצח באופן שונה. התודעה שלנו, אומר תשבי, אותו "אני פנימי", היא בעצם אשליה – התודעה לא הייתה קיימת בעבר, היא משתנה כל הזמן, ויום אחד גם תפסיק להתקיים. את תחושת התודעה העצמית שלנו לא נוכל כנראה לשמר, ולא ברור אם היינו רוצים בכלל לשמר אותה. חיי נצח שמשמעם עצירת המוות הביולוגי, טוען תשבי, הם מתכון להתנוונות המין האנושי, עצירת כל התהליכים הדינמיים של החיים ויצירת חברה מזדקנת והולכת ללא יכולת התפתחות. חיי הנצח היחידים שניתן לדון עליהם ברצינות הינם שימור ה"אני" הציבורי שלנו – יצירת כפיל וירטואלי שיוכל להמשיך לדבר בשמנו גם לאחר מותנו. תשבי מדמיין תוכנת מחשב אינטראקטיבית שתכיל את כל עולם האסוציאציות הפנימי שלנו. התוכנה תִלמד אותנו במהלך חיינו, תכיל את זיכרונותינו ואת כל המרכיבים של עולמנו התרבותי והרעיוני. באמצעות מנוע חיפוש אסוציאטיבי וממשק וירטואלי שנראה כמונו תוכל התוכנה לנהל דו-שיח בשמנו ולהשיב על שאלות באופן דומה לתשובותינו שלנו. זה יהיה עותק של הדובר הפנימי שלנו, שכפול של הביטוי החיצוני של תודעתנו, נטול תחושת תודעה עצמית. תשבי צופה כי ככל שילך ויתחזק החיבור בינינו לבין המחשב עד שיגיע לרמה של חיבור עצבי ישיר, תלך ותפחת התלות של החוויות שלנו בגוף ובחושים, ויקל עלינו ליצור עותק ממוחשב של החוויות שעברנו. כך נוכל ליצור עולם וירטואלי שמכיל את סך חוויותינו וזיכרונותינו, איתו יוכלו אנשים אחרים להמשיך ולהיות באינטראקציה גם לאחר שגופנו יעלם מן העולם. החיים הפיזיים שלנו ילכו ויאבדו מחשיבותם כאשר נהיה מודעים לכך שעולם החוויה שלנו ממשיך להתקיים אחרינו. כולנו נזכה למעשה לחיי נצח ציבוריים.

הגוף הוא המסר

חזון הסייברספייס וההבטחה לחיי נצח שטמונה בו הוא מפתה ומושך. אך זהו אינו חזון חדש. מרגרט ורטהיים, אשר עוסקת בחקר המדע וההיסטוריה, מציינת כי השאיפה לשחרור מהגוף מלווה את התרבות המערבית לאורך ההיסטוריה כולה, ומאפיינת במיוחד את המחשבה הנוצרית. ורטהיים טוענת כי הסייברספייס מהווה מבחינות רבות גלגול מודרני של הכמיהה הנוצרית למלכות השמיים (כמו שניתן לראות למשל בהתבטאויות של מייקל בנדיקט ומארק פשה שהוזכרו קודם לכן).

בבסיס השאיפה והאפשרות לחיי נצח וירטואליים נמצאת תפיסת העולם הדואליסטית הקלאסית, לפיה קיימת הפרדה בין הגוף והנפש, בין עולם החומר לעולם הרוח. מעבר לכך, ההנחה המובילה בעמדה זו (באופן מובלע יותר או פחות) היא כי הגוף הוא נספח מיותר ופחות ערך, וכי הנפש, או בגלגולה המודרני – התודעה, היא המהות האמיתית של האדם. הגוף הוא ארצי וארעי, הוא מגביל אותנו ומונע מאיתנו להתקרב אל האלוהות. הרוח היא המרכיב הטהור שאותו אנו מבקשים לזכך. זוהי שאיפה אל הטרנסצנדנטליות, אל חיי רוח המתעלים מעל לגסות של עולם הגוף. הסייברספייס מגלם את המרחב החוץ-גופני שיכול לאפשר חיי רוח שלמים. שם נוכל לזנוח את הגוף ולהמשיך להתקיים כתודעה וירטואלית טהורה בלבד.

כך, לאחר שנים של מטריאליזם מדעי אשר שלל את קיומו של דבר מה מחוץ לעולם הגופני והפיזיקאלי, חוזרת לתמונה בתפנית מעניינת הגישה הדואליסטית, הצצה דווקא מתוך עולם הטכנולוגיה. אולם לצד הדואליזם הנוגע להפרדת התודעה מהגוף, יש כאן המשכיות של התפיסה המטריאליסטית בהתייחסות אל התודעה כאובייקט הנמצא בתחום סמכותו של המדע.
המטריאליזם מתחלף בסוג של "אינפורמציזם", ברעיון כי התודעה במהותה מורכבת מתבניות של מידע. תפיסה כזו עדיין מניחה רדוקציה של התודעה למרכיב אחד הניתן לחקירה מדעית מלאה, אך בהתאם לעידן האינפורמציה שאנו חיים בו, במקום החומר המטריאליסטי מרכיב זה הופך להיות למידע. הגילום החומרי, יהיה זה דרך פולסים חשמליים, אינטראקציות כימיות או כל אמצעי אחר, הופך להיות משני. מה שחשוב הוא תבנית המידע המיוצגת דרכו. המטאפורה המרכזית בתמונת עולם זו נלקחת מעולם המחשבים – התודעה נתפסת כתוכנה, והגוף כחומרה. התוכנה היא הדבר העיקרי, התוכן, מעניקת המשמעות. החומרה היא רק אמצעי. התוכנה זקוקה לחומרה כדי לרוץ עליה, אך לחומרה אין משמעות בפני עצמה, וכן איננו מחויבים בהכרח לסוג מסוים של חומרה. לפי ראיה זו ההפרדה של התודעה מהגוף נדמית כעניין טכני בלבד – ברגע שיהיו בידינו הכלים לנתח את הפעילות המוחית ולזהות בה באופן מלא את תבניות המידע של התודעה, נוכל לשכפל את התוכנה-תודעה וכך להפרידה מהחומרה של הגוף. אזי נוכל גם להריץ אותה על חומרה אחרת, אמינה ועמידה יותר, וכך להבטיח את קיומנו הנצחי.

ההנחה כי ניתן לנתק את התודעה מהגוף אינה כה מובנת מאליה. הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי, כמו רבים אחרים, טוען כי הגוף הוא תנאי הכרחי לתודעה. בעוד הגישה הדואליסטית רואה את האדם כמוח חושב ותופס שרק במקרה נמצא שבוי בגופו, מרלו-פונטי מתייחס לאדם כמכלול של גוף-סובייקט שקיומו הגופני הוא חלק מהותי והכרחי לקיומו כסובייקט. לפי מרלו-פונטי התפיסה קודמת לתודעה, והתודעה לא יכולה להתקיים בלעדיה. תפיסה אינה דבר מה המתרחש במוח מבודד, כמו שרואה זאת הגישה הדואליסטית. התפיסה לא ניתנת לניתוק מהגוף – אנחנו חווים ותופסים דברים דרך הגוף וחושיו, במימד פיזי לחלוטין. אנו מתקיימים בראש ובראשונה כתודעה אשר פועלת בעולם, תודעה המקיימת יחסים עם הדברים הסובבים אותה. להיות בעל תודעה הוא לתפוס את מקומך בעולם, ותפיסה זו נטועה בגוף. הגוף הכרחי לקיומה של תפיסה, אשר הכרחית לקיומה של תודעה. היותנו יצורים חושבים הוא משני להיותנו יצורים, אנו קודם כל מתקיימים בעולם כגוף חש, ורק אחר כך כתודעה חושבת.

קווין קלי בספרו Out of Control מציג מקרה שמחדד את חשיבותו של הגוף עבור קיום התודעה. בניסוי פסיכולוגי שנערך בקנדה שהו מתנדבים במשך שלושה ימים בתא בידוד בו נוטרלו כל חושיהם – התא היה חשוך לגמרי ואטום לקול, והם שכבו על מיטה כשאבריהם עטופים ומכוסים. בתחילה המתנדבים דיווחו על הזיות וויזואליות. ביום השני חשו ניתוק מהמציאות, קשיי דיבור ופחדים. ביום השלישי רוב המתנדבים לא יכלו לחשוב על דבר, וחלקם "נתקעו" במחשבה אחת אשר חזרה על עצמה שוב ושוב עד שלא יכלו לשאת זאת יותר. הגוף, אומר קלי, הוא העוגן של התודעה. ללא הגוף והחושים, ללא עולם, המוח יכול להגיב רק אל עצמו, ואז התודעה קורסת פנימה בהתעסקות עצמית חסרת כיוון לתוך עיוורון מנטאלי. ללא גוף התודעה שוחקת את עצמה למוות.

חוסר היכולת להפריד בין הגוף לבין החוויות שאנו עוברים מודגשת בגישות גופניות בפסיכולוגיה ובתרפיה, כמו אלה של וילהלם רייך ושל תלמידו אלכסנדר לואן. גישות אלה יוצאות מנקודת הנחה זהה לזו של מרלו-פונטי – חוויה היא תופעה גופנית. כל מה שקורה לנו נתפס דרך גופנו ומשפיע עליו. הגוף אינו רק אמצעי חישה, הוא גם נוטל חלק משמעותי בזיכרוננו ובעיצוב תפיסת העולם שלנו. החוויות והטראומות שאנו עוברים משפיעות על גופנו ונצברות בו. חוויות הילדות שלנו טמונות בגוף, מעצבות את מתח השרירים שלו, את אופן היציבה, את זרימת הדם באברים השונים. ההגנות והמחסומים אשר נבנו בגוף במהלך ילדותנו מהווים חלק נכבד ממי שאנו הופכים להיות כאנשים בוגרים, ומשפיעים על הדרך בה אנו מתנהלים בעולם, על החלטותינו, על מערכות היחסים שלנו, על היחס שלנו לעצמנו. לא ניתן לנתק את מי שאנחנו כתודעה, את האופן בו אנו חושבים, מתבוננים ומבינים, ממי שאנחנו כגוף. התודעה שלנו היא חלק מהגוף, והגוף הוא חלק ממנה. אנחנו מכלול אחד ושלם של תודעה-גוף.

אם הגוף אכן הכרחי לקיומה של התודעה ולא ניתן להפריד ביניהם, אולי האפשרות היחידה היא זו שמתאר פרופ' תשבי – שכפול המבנה האסוציאטיבי והמחשבתי שלנו, הביטוי החיצוני של תודעתנו. אולם האם אלה חיי הנצח המבוקשים? האם שכפול וירטואלי כזה הוא אכן "אני"? הסופר מישל וולבק בספרו "אפשרות של אי" מציג גרסה קודרת של חיי נצח כאלה. עולם העתיד של וולבק מורכב מניאו-אנשים, צאצאי אנושות משופרים ומהונדסים. הניאו-אנשים אינם מתרבים – הם משתכפלים. כל אחד מהם מהווה עותק גנטי של אב קדמון, אבי השושלת. הם חיים כמעט כשכל בלבד, מבודדים בביתם, חייהם מוקדשים לחקירה ולכתיבה מחדש של זיכרונות האדם המקורי, העותק מס' 1 שלהם. זוהי אנושות שמקיימת חיי נצח על-ידי שיכפול גנטי ושימור הזיכרון באופן חי דרך הצאצאים המשוכפלים. אם אלה אכן חיי נצח, הרי הם עלובים, חסרי הווה, עתיד ותקווה. זוהי אנושות מתקדמת טכנולוגית אך מנוונת ולא מתפתחת, אנושות שעוסקת בצורה אובססיבית בעבר ובציפייה חסרת התרגשות לביאת העתידים, מעין גודו סינגולארי שלעולם לא יגיע.

וולבק מציג כאן תמונה מוקצנת של תפיסת העולם הדואליסטית. הניאו-אנשים הם שיאה של הרציונאליות והשאיפה לחיי רוח. הגוף עבורם הוא בן-חלוף, זמני, הסחה בלבד. הם מבקשים לפרוש מהטבע, גופם משודרג כדי להרחיקם ככל שאפשר מרגשות, מתשוקות וממכאובי הבשר. חייהם הם חיים שטוחים ואדישים, במידה רבה נטולי אנושיות. מהעבר השני, בצדו של הגוף, נמצאים הפראים, שרידי האנושות שלא הפכו לניאו-אנשים. הפראים חיים בשבטים פטריארכאליים נוקשים, מחוסרי תרבות ושפה, ספוגים בלכלוך וסירחון, מין חייתי, טקסים אלימים ואכזריים. הם התגלמות היצרים החייתיים ששוכנים במעמקים המודחקים של המין האנושי. אצל וולבק אין אפשרות של אושר או נחמה באף אחד מן הצדדים. חיי הגוף הם שפלות ואכזריות, חיי הרוח הם ניוון חד-גוני והתנתקות. התמונה שוולבק מציג (על-אף שהפסימיות טמונה בה באופן אינהרנטי) מספקת קריאת אזהרה בדבר האפשרות של קיום באחד מהצדדים בלבד. כדאי אולי לקחת זאת בחשבון לפני שאנו ממהרים לזנוח את הגוף.

סייברספייס זה כאן

השאיפה לקיום נצחי כתודעה בסייברספייס היא כנראה מעט מרחיקת לכת. אנו נכבשים בקסמן של המטאפורות שיוצרות הטכנולוגיות החדשות – סייברספייס, תוכנה, חומרה, ומתפתים להשליכן על עצמנו בתקווה למימושו של חלום האלמוות המלווה את התרבות לאורך השנים. אך אלה עדיין מטאפורות בלבד, והחלום הוא רק חלום. אם הסייברספייס, כמו שהסביר ברוס סטרלינג, הוא המרחב שיוצר קו הטלפון בשיחה בין אנשים, מדוע לא נוכל להתייחס כך גם למרחב ההתכתבות דרך חליפת מכתבים, או לעולם בו מתקיימים כל אותם גיבורים ספרותיים אותם הכרנו במהלך חיינו? הבנת הסייברספייס באופן זה יכולה לתת לנו פרספקטיבה טובה יותר על מקומה של הטכנולוגיה בחיינו. המטאפורה של הסייברספייס לרשת האינטרנט כמרחב חוץ-פיזי וכמקום מיסטי וקדוש נולדה כנראה מתוך המפגש עם החדש. הרי הכתיבה בתחילת דרכה נתפסה כמקודשת והייתה נחלתם של כהני הדת בלבד. את תגובתם הנדהמת של האנשים אשר נתקלו לראשונה בהמצאת הטלפון ניתן רק לדמיין, יש לשער כי הדבר נראה בעיניהם כסוג של פלא, כדבר-מה מחוץ לעולם זה. כמו אז גם היום, הטכנולוגיה החדשה מהלכת עלינו קסם, מעוררת בנו את רגש הפליאה, את אותה תחושה של ילדותינו שהכול עוד אפשרי. אולם כמו הכתב והטלפון, עם היטמעות הטכנולוגיה בחיינו, כך הולך ודועך הקסם והחידוש שבה, והיא הופכת לחלק בלתי נפרד ומובן מאליו מהעולם שסביבנו. אין בכך כמובן להקטין את מקומה – ככל שהיא שקופה לנו יותר, נמצאת בכל מקום והופכת טבע שני, כך גם גדלה מידת השפעתה והשינוי שהיא מביאה עמה.

למחשב ולאינטרנט יהיה ככל הנראה מקום אחר בהתפתחות המין האנושי. זהו מקום ארוטי פחות ופרוזאי הרבה יותר, אך עדיין בעל השלכות מרחיקות לכת, ואת ניצניו היומיומיים כבר ניתן לראות סביבנו. האנושות לא צועדת לעבר הסייברספייס. הכיוון הוא הפוך – הסייברספייס נע לתוך העולם.

יזם האינטרנט נובה ספיבק מנה לאחרונה מספר דוגמאות שמציגות את הנוכחות הגוברת והולכת של הרשת בעולם הפיזי. ביניהן ניתן למצוא טלפונים סלולאריים חדשים אשר מחוברים לרשת וגורמים לה ללכת איתנו לכל מקום; יישומים דוגמת Google Maps Mobile שמזהים מיקום גיאוגרפי ומחברים בין מקומות פיזיים למקומות וירטואליים; מסגרות תמונה שמתעדכנות ומציגות תמונות מתוך אלבומי רשת; חיישנים בגינה שמחוברים לרשת ועוזרים להחליט מה לגדל; יישומים של Lifestreaming דרכם אנו מעדכנים ברשת את כל פעולותינו ומתעדכנים אודות מעשיהם של אנשים אחרים. השפעתה של הרשת ניכרת בתחומי תרבות, כמו שירה המושפעת מטוקבקים או ספרות בנוסח סיפור-במשפט-אחד שהחלה את דרכה ברשת. אנו רואים יותר ויותר זליגה אסתטית שמקורה ברשת שמתבטאת למשל בשלטי חוצות המעוצבים לפי סטנדרטים של Web 2.0, או אפילו בהחלטות הגרפיות והעיצוביות בגיליון זה של אודיסאה.

ספיבק, כמו גם קווין קלי ואחרים, טוענים כי כיוון ההתפתחות של רשת האינטרנט שונה ממה שציפינו וחזינו. המחשבה כי העולם הולך והופך לדיגיטלי וכי כולנו נחייה כישויות וירטואליות הייתה מוטעית. מה שמתרחש בפועל הוא שהעולם הדיגיטלי חודר לתוך העולם הפיזי. לטענת ספיבק במהלך השנים הקרובות המונח של "להתחבר לרשת" יהפוך למיושן מכיוון שכל אדם וכל דבר יהיו מחוברים כל הזמן. במובן זה צודק קורצווייל – זה אכן יהיה עולם שכולו (גם) סייברספייס, מאחר והסייברספייס יחלחל פנימה לכל פינה בעולם. הסייברספייס לא יהיה מקום אחר, מרחב חליפי אליו נמלטים מתוך העולם הפיזי. הסייברספייס נמצא בעולם. הוא יהווה (ובעצם, כבר היום מהווה) מימד נוסף המגביר ומעשיר את העולם בו אנו חיים. הרשת תמצא בכל מקום, תוך שהיא מקשרת את כולנו ואת כל הדברים סביבנו ומאפשרת נגישות תמידית לכמויות עצומות של מידע. המרחב הוירטואלי לא יחליף את העולם אלא יתווסף אליו כרשת ענקית של קשרים – זה יהיה עולם שבו הכול קשור לכול.

העולם שאנו חיים בו הוא כבר היום עולם של מדע בדיוני. המחשב ורשת האינטרנט משפיעים על האופן בו אנו קוראים וכותבים, לומדים, אוספים מידע, יוצרים ומתבטאים, מנהלים קשרים חברתיים, מבלים. זוהי טכנולוגיה שמשנה את יכולות הזיכרון שלנו, את המערכים האסוציאטיביים, את האופן בו אנו חושבים. השפעותיה מתחילות להראות במבנים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שאנו יוצרים סביבנו. אנו רק מתחילים להבין את המקום שהמחשב והאינטרנט תופסים בחיינו, ויעבור עוד זמן רב עד שנוכל לתפוס את מלוא היקפה של המהפכה שמתחוללת ברגעים אלה ממש. אולם לצד השינויים הרבים המתרחשים סביבנו ובתוכנו אנו ממשיכים גם להיות נטועים בגוף, בתחושותיו וברגשותיו. חשוב, אם כך, כי לצד ההקסמות מן הטכנולוגיה ומן האופקים החדשים שנפתחים בפנינו, נזכור גם להמשיך ולהביט במי שאנחנו בהווה – באופן בו
אנו מתייחסים לעולם, זה לזה ולעצמנו. כי רק אם נשכיל להטמיע את הטכנולוגיה לתוך קיום מאוזן, לשלב בין הבריחה אל השכל לבין החומר שמקיים אותנו, נוכל ליצור לנו עתיד שלא יישאר בגדר דמיון בלבד.

בעוד המדענים נאבקים כדי להכריע האם האבולוציה הביולוגית של האדם נעצרה, כמו שטוענים למשל הביולוגים סטיב ג'ונס וסידני ברנר, או שמא היא דווקא מאיצה, כפי שקובעים אחרים, קיימת הסכמה רחבה כי המין האנושי ממשיך להתפתח בקצב מואץ דרך אבולוציה חברתית, תרבותית וטכנולוגית. הטכנולוגיות והכלים שאנו עושים בהם שימוש מתפקדים כסוג של איבר חיצוני, כהרחבה של האדם. דרך הרחבות חיצוניות כאלה אנו מסוגלים להתאים את עצמנו לסביבתנו ולשרוד בתנאים משתנים באופן טוב יותר ומהיר יותר מאשר היה אפשרי דרך אבולוציה ביולוגית.

בחינה של התפתחות הטכנולוגיה עצמה מגלה בה תופעות מקבילות לאבולוציה הביולוגית. כמו באבולוציה הביולוגית, גם בזו הטכנולוגית אנו מגלים תהליך של התפתחות דרך מוטציות (של רעיונות), סיכוי מוגבר למוטציות כשתנאי הסביבה משתנים (רעיונות חדשים עם ריבוי בעיות במערכות הקיימות), ובחירה של המערכות המוצלחות ביותר מבחינת תפקוד, יכולת שכפול וייצור. קווין קלי, העורך המייסד לשעבר של מגזין WIRED, הוגה וטכנולוג, מונה עקרונות נוספים המשותפים לאבולוציה הביולוגית והטכנולוגית – השאיפה להתרחב ולהימצא בכל מקום, תנועה מהכלל אל הפרט, גדילה בסיבוכיות, התמחות, גיוון, ויצירת מערכות חברתיות. בשל הדמיון הרב בין אופי האבולוציה הטכנולוגית לבין החיים עצמם, מציע קלי אף לראות בטכנולוגיה "ממלכת חיים" שביעית, בנוסף לסיווג המקובל של שש ממלכות החיים הביולוגיים.

פיטר מדוור, זוכה פרס נובל לרפואה, מבקש להדגיש דווקא את ההבדל בין האבולוציה הביולוגית לטכנולוגית. האבולוציה הביולוגית היא דרוויניסטית ופועלת דרך תורשה גנטית – ההוראות לייצור האורגניזם הביולוגי מתוכנתות בגנים ומועברות מדור לדור. האורגניזם יכול להשתנות כתוצאה מאינטראקציה עם הסביבה, אך שינויים אלה אינם מועברים באופן גנטי לדורות הבאים. האבולוציה הטכנולוגית, לעומת זאת, היא לאמארקית באופייה – היא מתרחשת באמצעות התודעה האנושית ומתבססת על יכולתנו ללמוד וללמד. אנו יכולים להעביר לדורות הבאים את הדברים שלמדנו במשך ימי חיינו אנו. בשל כך האבולוציה הטכנולוגית מהירה הרבה יותר מזו הביולוגית. לדברי מדוור, אין טעם בהבחנה בין אבולוציה ביולוגית וטכנולוגית (וגם תרבותית וחברתית). את שתיהן הוא מגדיר כסוגים של אבולוציה ביולוגית. ההבדל נעוץ בדרך העברת האינפורמציה – בראשונה היא גנטית ובשנייה לא.

פוסטים קשורים:

1. התודעה המורחבת פורסם במקור בגיליון מס' 1 של כתב העת "אודיסיאה", אוקטובר...
2. לגעת ברוח אם חשבנו שאפשר להבין את התודעה שלנו במנותק מגופנו וסביבתנו...
3. מעלה מעלה מעלה האינטרנט הולך ותופס חלק גדול מחיינו. אנחנו שואבים את רוב...