טוקבקים באפילה

על נומך הקומה של המטקבקים בארץ כבר נאמרו מילים רבות. כותבי התגובות ב-ynet וב-nrg בעיקר, בחסות החשיכה שמעניקה להם האנונימיות, מרשים לעצמם לחשוף את המקומות השפלים ביותר שמסתתרים בנפש האדם. (לדוגמאות אפשר לפנות לבלוג סמולנים בגב האומה, שמתעד תגובות נבחרות, באופן מפתיע מצד מסוים של המפה הפוליטית. וגם ynet עצמו מתגלה לאחרונה כטוקבק אחד גדול ועלוב).

אך מה שמעניין יותר הוא שלא רק בטוקבקים אנונימיים מדובר. גם בפייסבוק אנשים מרשים לעצמם לשחרר לחלל הסטאטוס הכרזות שהיו נחשבות עילה למאסר בחברה מתוקנת. מי שנתקל בעמוד הפייסבוק של לא נסתום את הפה, טרם בחרו מנהליו לנקות אותו מזוהמה אנושית, היה עד לקלות בה אנשים מוכנים לרדת לשפל המדרגה גם תחת זהותם שלהם.

סיבה אחת היא כמובן האקלים הפוליטי והחברתי בארץ. (היום קיבלתי בעבודה מייל שכותרתו "פרוייקט לאיסוף בגדים". במבט ראשון קראתי שם "פרוייקט לאיסוף בוגדים", וחשבתי שהנה סוף סוף הגיעו גם אלי). אבל אולי סיבה נוספת בכל זאת טמונה במדיום עצמו.

צ'ן-בו זונג מאוניברסיטת טורונטו בדק את הקשר בין חושך לבין התנהגות מוסרית. בסדרה של ניסויים הוא בחן את ההשפעה של תנאי תאורה על הרגשת האנונימיות ועל נכונותם של אנשים לפעול באופן לא מוסרי. בניסוי אחד אנשים ששהו בחדר עם אור מעומעם רימו יותר במשחק מאשר אנשים בחדר מואר. בניסוי השני אנשים שלבשו משקפי שמש התנהגו בצורה אנוכית יותר מאשר אנשים ללא משקפי שמש. בניסוי שלישי נמצא שתחושת האנונימיות של אנשים שלבשו משקפי שמש גדולה מזו של אנשים ללא משקפיים, גם כשכל שאר תנאי הסביבה זהים.

הקשר בין חושך לבין פשיעה מוכר זה מכבר – ידוע כי אחד האמצעים האפקטיביים ביותר להוריד רמת פשיעה היא להאיר את הרחובות בחוזקה. הסברה המקובלת היא כי חושך יוצר תנאי הסתרה ואנונימיות שמקלים על ביצוע פשע. אך זונג טוען כי הקשר בין חושך למוסר הוא עמוק יותר. הוא אומר כי הניסויים מראים שחושך מעודד התנהגות לא מוסרית גם כשלא מדובר במצב של אנונימיות אמיתית. החושך (גם כשהוא נגרם ממשקפי שמש בלבד) מעורר בנו תחושה של אנונימיות, והיא זו שמקלה עלינו להשתחרר ממגבלות המוסר.

ייתכן כי האינטרנט דומה למשקפי השמש מניסוייו של זונג. כמו משקפי שמש, הרשת יוצרת חציצה ומרחק. היא מעוררת בנו מטאפורה של חושך (בסרטי מדע בדיוני עולם וירטואלי יהיה בדרך כלל עולם של לילה). היא יוצרת בנו תחושה של אנונימיות, גם כשזו מדומיינת בלבד. היא מאפשרת לנו לנהוג כאילו אנחנו מחוץ למבטה של החברה. היא נותנת לכאוס לעלות.

זה לא אומר שהאינטרנט הוא רע. אבל אם אכן יש במדיום עצמו משהו שעשוי לעורר בנו אנטגוניזם ושנאה לאחר, כדאי שניקח זאת בחשבון. אולי נצליח למצוא פנסי רחוב מספיק חזקים שיאירו את החשיכה הוירטואלית.

פנס בודד [תמונה: Michael Mistretta]

על אינטרנט, זיכרון והיעלמות

בשבוע שעבר במהלך סידור הדירה מצאו הורי מגירה שהשארתי שם לפני שנים, ובה תמונות ועבודות מתקופת בית הספר היסודי. זו חוויה מוזרה לדפדף בדברים שכתבת כשהיית ילד. הדברים רחוקים וקרובים בעת ובעונה אחת. זה מי שהיית (ועודך עדיין) אבל גם מישהו אחר לגמרי. ובכל דפדוף פרספקטיבה חדשה נוצרת, הבנות נוספות על אז ועכשיו צצות ועולות. החוויה לא מוגבלת למילים עצמן – הציורים, העריכה, כתב היד עצמו – כולם משלימים זה את זה ומעניקים נפח לילד שהיה פעם.

האם גם הילד שלי יוכל עוד שלושים ומשהו שנה למצוא פתאום עבודות נשכחות ולחזור לימי ילדותו? איך זה יעבוד? במהלך סידור ההארד דיסק נגלה פתאום ספריה נשכחת? האם נוכל בכלל לפתוח את הקבצים?

הרבה מדובר על הפרדוקס של העידן הדיגיטלי. המידע כיום זמין כל הזמן, ניתן לשכפול, כמעט לא ניתן להשמדה. אבל במקביל גם כל כך ארעי, זמני, קצר חיים. הטכנולוגיות משתנות, פורמטים מתחלפים, דברים הופכים מיושנים בזמן אפסי. דרושה הרבה יותר השקעה כדי לשמור על המידע חי. לאחסן, לגבות, להמיר, להעביר. אי אפשר יותר לסגור הכל במגירה ולדעת שגם עוד שלושים שנה נוכל לפתוח אותה והכל ישאר כשהיה.

וגם אם נוכל, אולי המגירה תהיה כל כך מלאה שתהפוך לחסרת משמעות. אלו כבר לא מספר בודד של תמונות נבחרות או כמה דפים כתובים או מודפסים שנשמרו בקפידה. אנחנו מייצרים ושומרים כל כך הרבה מידע – מצלמים תמונות בלי חשבון, ממלאים את המגירה הוירטואלית שלנו בפוסטים וטוויטים וכל שביב אינפורמציה אפשרי – מרוב עצים ויער ואי-אפשר לראות. ריבוי המידע יוצר רעש, מקטין את החשיבות והמשמעות של כל פריט. הנגישות והמיידיות מצמצמים את המרחק הדרוש ליצירת פרספקטיבה.

הזכרון שלנו הולך ונסמך על התווך הדיגיטלי, ומסיבות טובות. יכולת קיבול המידע בשילוב עם אפשרויות החיפוש והאחזור הופכות את הזכרון הדיגיטלי לכח עצום. אבל במקביל אנחנו מאבדים את ההיסטוריה הפרטית שלנו, או לפחות את ההיסטוריה שלנו כסיפור. במקום רצף של נקודות ציון יחודיות שנותנות לנו סיפור מסגרת אנחנו טובעים בזרם של מידע שהופך את ההיסטוריה שלנו לסוג של הווה מתמשך.

—————————–

אנחנו מניחים כמובן מאליו שהכל זמין וניתן לחיפוש. כל מה שאנחנו צריכים פרוש מתחת לקצות האצבעות וקשה לנו לדמיין בכלל מה היה לפני האינטרנט. חלק גדול מחיינו אנו מנהלים באינטרנט, משאירים מאחורינו שובל של עקבות דיגיטליים, עוקבים אחרי שובלים של אנשים אחרים.

אבל יש לפעמים אנשים שפשוט לא ניתנים לאיתור. כמו אותה בחורה אמריקאית שהתיידדתם איתה בטיול בהודו וניתק הקשר ואין לה זכר ברחבי הרשת. או חבר מן העבר שרציתם לדעת מה גורלו אבל אין לו פרופיל בפייסבוק. או בלוגר שנעלם ולא נודעו עקבותיו. ואותם חורים שחורים דיגיטליים מזכירים לנו פתאום את מגבלותיה של הרשת, ואת המרחק שבין הרשת לבין העולם, ושבסופו של יום מה שחשוב הוא זאת שיושבת על הספה בזמן שאתה מקליד מול המסך.

הרשת

"רשת" הם קוראים לזה.
לא סתם.
כמו במלון קליפורניה – אתה יכול להירשם אבל אתה אף פעם לא יכול לעזוב.
קליפורניה… לא סתם.
עמק הסיליקון, מכירים? איפה הוא? נכון! קליפורניה. זה הכול קנוניה אחת גדולה.
וכמו דגים שזוכרים בדיוק חצי דקה אחורה אנחנו שוחים שוב ושוב אל הרשת. והיא צפופה צפופה, וקטנים וחסרי משמעות ככל שנהיה לא נצליח לחמוק ממנה. אנחנו מפרפרים ויורקים מים ואצות ונכנעים לתוכה בערפול חושים.

כי אין כמו להיות דג ברשת.
אתה עטוף ומוגן. עד לא מזמן שחית חסר דעת במרחבים הענקיים של האוקיינוס, בלי כיוון, בלי מטרה, בלי הגנה. ופתאום – אחרי הבלבול הראשוני וחוסר אוריינטציה קלה – אתה מוצא עצמך בעולם מסודר. עולם ברור ומוגדר.
למה ללכת לאיבוד כשאפשר לתת לרשת להכיל אותך?
הרי מה כולנו רוצים בסך הכול? להיות מוכלים. לחזור לרחם.
רחם, רשת. מספיק קרוב.
אנחנו מצטופפים יחד, מחממים זה את זה. שותים את השתן של עצמנו. מנקרים אחד לשני בסנפיר האחורי. נעים וחמים וקרוב ומוכר.
עטפי אותי, רשת אהובה! שאי אותי בחיקך מעלה, מעלה, אל מלתעות ספינת האם המוארת! הרימי אותי אל האוויר הנקי והצלול, תני לי לפרפר ולהיחנק ולהיכנע לתוכך באורגזמה אדירה!

אתה רוצה להתרחק מהרשת אבל הם קוראים לך לחזור. מציפים אותך בזרמים של פלנקטון ממוחזר, לועסים ויורקים אותו לעברך, הטעם מוכר ומזמין וממכר.
אתה רוצה להשתתף במשחק.
כולם רוצים להשתתף במשחק.
רק לא להיות הילד מחוץ למגרש, זה שלא בחרו אותו, זה שמסתכל מהצד.
אתה מסתכל אחורה ושוחה קדימה. או להפך.
כבר מזמן איבדת את הרגשת הכיוון.
הרשת פותחת את רגליה ומזמינה אותך להיכנס.
כבר מזמן איבדת את היכולת להתנגד.
הרשת מגישה לך את פרי עץ הדעת.
כבר מזמן איבדת את תחושת הטעם.
הרשת מחלקת לך כרטיסים למסיבה.
כבר מזמן איבדת את הרצון ליהנות.
הרשת מחממת את הכפית ומגישה לך את המזרק.
אתה מתיישב על הכסא החשמלי ולוחץ על המתג.

[תמונה – cobalt]

כמה הערות על לחיצות יד ודעות קדומות

0.
סרטון קצר מביקורם המשותף של קלינטון ובוש בהאיטי הגיע למהדורות החדשות בעולם כולו. בסרטון נראה בוש לוחץ את ידו של תושב האיטי, ואז מנגב אותה על חולצתו הלבנה של קלינטון. אם במקרה הצלחתם להתחמק מהסרטון, הרי הוא כאן.

1.
מה אנו רואים פה? בוש לוחץ יד לאדם כלשהו הנמצא מחוץ לטווח המצלמה. לאחר מכן הוא טופח קלות על כתפו של קלינטון ומחליק אותה מטה על שרוולו. התנועה נראית כאילו מנגב בוש את ידו על החולצה תוך שהוא מסתיר זאת כטפיחה ידידותית על שכם. באותה מידה, יכולה התנועה להתפרש (כמו שטען אחד הפרשנים) כאילו מנסה בוש לזרז את קלינטון, שמתמהמה בלחיצות ידיים עם הקהל.

2.
אבל בוש הוא רד-נק גזען וטיפש. הוא לחץ את ידו של אדם שחור. ברור שהוא מנסה לנגב את היד על החולצה (הלבנה!) של קלינטון.

3.
אילו סטריאוטיפים חושף הסרטון? האם את אלה של בוש, או שמא את אלה שלנו? האם בתמונה הזו הגזען הוא בוש, או הצופה הממהר לתייג את ה”שחור”, ה”גזען הטיפש” וה”לבן הטוב”?

4.
תפיסה של מורכבות דורשת אורך נשימה. אנו חיים בעידן בו לנשימה אין מקום. אנו צורכים את המידע שלנו במקטעים מתקצרים והולכים. בזמן אמת. תשומת הלב שביכולתנו לתת לכל פיסת מידע היא מזערית. הסינון צריך להיות מהיר ומיידי. נוח לנו לסווג כל דבר מתחת לקטגוריות מוכרות וידועות. “עוד סרטון של בוש עושה שטויות”. את המגירה הזאת אנחנו מכירים.

5.
תפקידם של אמצעי התקשורת להעביר מורכבות.
כלומר, זה היה צריך להיות תפקידם.
אך אמצעי התקשורת הפכו לתגרנים. הם מתחרים בצעקות. ובצעקות אין מקום למורכבות. יש רק סיסמאות.

6.
אמצעי התקשורת מנסים להלחם במדיה החדשה במגרש שלה. זהו עולם של sound bites ולא של ראיונות עומק. עולם של מקטעים ולא של תמונה שלמה. עולם של סרטוני יו-טיוב שאולי, ואולי לא, הוצאו מהקשרם.

7.
במקום לספק את ההקשר ולהצדיק את מקומם, הופכים אמצעי התקשורת לנספחים של יו-טיוב.

8.
הפצה ויראלית. אנחנו המחלה.

קולות אחרים או עוד מאותו דבר?

עד כמה אנחנו חשופים לאנשים שחושבים אחרת מאיתנו?
לכאורה, האינטרנט מגביר את האפשרות להחשף למגוון דעות ומחשבות. כל אחד יכול לכתוב בלוג, אין חוסם ואין מצנזר (בינתיים), הכל פרוש ופתוח לפנינו. מחשבות העולם כולו זורמות על המסך.

אבל כשאני בודק מדגם לא מייצג שכולל אותי, אני מגלה שרוב הבלוגים בקורא הרסס שלי נכתבים על-ידי אנשים שבגדול אני מסכים איתם. לא שאין לפעמים דברים שיכולים להרגיז אותי (למשל כאן), אבל ברוב המקרים הדברים שאני קורא גורמים לי להנהן בהסכמה או להרגיש שמישהו ביטא את מחשבותי טוב יותר משאי-פעם אוכל (ע”ע תום).

דרך אותם בלוגים (או רעיי לטוויטר, שמהווים קבוצה חופפת למדי) אני יכול לגלות כותבים חדשים שלא הכרתי. בדרך כלל גם אלה יהיו כותבים שקרובים להשקפת עולמי (הרי מי שממליץ עליהם הם אנשים שקרובים להשקפת עולמי). וכך מעגל הקריאה שלי הולך ומתרחב ומתמלא בעוד אנשים שחושבים בערך כמוני.

יוצא שבאופן אולי לא מפתיע, דווקא בעיתונות המודפסת אני יכול להתקל בדעות שאני חולק עליהן. זה לא מעיד כמובן על נטיה לפלורליזם בעיתונות, אלא יותר על התקבעותה בעמדה הרחוקה ממני. ואולי דווקא בגלל זה אני יותר ויותר נמנע ממנה והופך את הרשת למקור המידע העיקרי שלי.

האם זו בכלל בעיה? אני מניח שכן. נראה לי שחשיפה למגוון של דעות היא חיונית לקיום דמוקרטי ומאוזן (הן כחברה והן כאדם). היא ללא ספק מעניינת יותר. פלורליזם – טוב. הומוגניות – רע. (אני בטוח שיש פה אנשים שיכולים לתת טיעונים קצת יותר אינטיליגנטיים לזה).

האם הרשת מספקת לנו פלורליזם או רק את היכולת להתקבץ קרוב יותר לאנשים שדומים לנו? האם היא כלי של דמוקרטיזציה או כלי של גטאות מרצון? כמה מהבלוגים שאתם מנויים אליהם נכתבים על-ידי אנשים שתפיסת עולמם שונה באופן מהותי משלכם?

מיינסטרים, מוזיקה ואבדן צלם אנוש

ביום שבת יצא לי לזפזפ תוך כדי נסיעה דרך השידור החוזר של מצעד העשור של גלגלצ. (יש משהו סימבולי בלפתוח את העשור בטיפוס על המצדה יחד עם דור העתיד, אם כי לא ברור לאן נוטה הסימבוליזם. אבל זה עניין אחר). מה אגיד, נזכרתי כמה מוזיקה מחורבנת נעשית בימינו. אך העניין שהוא שגם המון מוזיקה מצויינת נעשית בימינו, רק שהיא נשארת נחלתם של מעטים בלבד. אין מנוס מלהסיק שלא המוזיקה היא שהופכת מחורבנת, אלא הטעם של האנשים.

משהו רע קורה למיינסטרים. הוא הולך ומחליק מטה על ערמות של זבל בצורות שונות. הוא הולך ומתרחק מכל ניצוץ של איכות. ולא, זו לא נרגנות נוסטלגית. זה זועק מכל עבר. זה נכון לאן שלא נסתכל. יש לא מעט סרטים טובים, אבל ברשימת שוברי הקופות הם לא יוזכרו כמעט. יש טלויזיה טובה מאי-פעם (מי אמר מד-מן?), אבל את שיאי הרייטניג מעטרים שיאים של בהמיות. יש אוכל טוב בעולם, אך מי ששולט הן רשתות הג’אנק-פוד.

זה לא חייב להיות כך, כמובן. במהלך ההיסטוריה, ואפילו זו הקרובה, לא תמיד היה פער גדול כל כך בין המיינסטרים לבין האיכות. נכון שהתרבות הפופולרית נחשבה תמיד לנמוכה יותר והשוליים התהדרו בנוצות של אנינות טעם. אך הפרופורציות מעולם לא היו כל כך מעוותות.

תרבות (אם אפשר לקרוא לה כך) המיינסטרים הפכה להיות תרבות של פלסטיק, של ריגושים מהירים וברורים-מאליהם. תרבות של נוסחאות. אין בה שום אתגר, שום תחושת סכנה, שום ערעור על מוסכמות. זהו מעגל שמחזק את עצמו – מי שניזון מתרבות הפלסטיק מאבד את הרגישות ויכולת ההבחנה.

כמו הרואין, תרבות הפלסטיק מקהה את צרכניה, מחליפה את המטבוליזם התרבותי שלהם ומרגילה אותם לצרוך רק את התוצרת הלעוסה והמעובדת שהם מסוגלים לעכל. בדיוק כמו ספקי הסמים, יצרני התוכן ממשיכים לייצר עוד ועוד מאותו דבר, משכללים את הנוסחא, הופכים אותה למדוייקת יותר ולממכרת יותר, כשמול עיניהם עומדת מטרה אחת בלבד – רייטינג.

כי זאת השיטה. הכל מדיד, התוצאה היא החשובה. המספרים צריכים לעלות. יש ביקוש – נספק את ההיצע. מה עומד מאחורי המספרים? למי אכפת. העיקר ששורת הרווח גדלה.

זה עצוב. אך יותר מכך, זה מסוכן. קהות רגשית אינה חיה במרחב מתוחם ובודד. מי שהורגל לשמוע רק מוזיקה מהונדסת, מי שהולעט בספרות שטחית ומיובשת, הוא גם אדם שחושיו האסתטיים והמוסריים הועמו. השניים חיים יחדיו (זאת טענה פילוסופית שיש להגן עליה, אני יודע. לא עכשיו).

המיינסטרים שומע גלגלצ. המיינסטרים מצביע קדימה (או ביבי). זה לא במקרה. הכל קשור בהכל. הדרדרות החינוך, האלימות, השחיתות, האח הגדול, ידיעות אחרונות, גלגלצ. כשהרגישות מותקפת היא כולה נאלמת דום. ההתקפה אולי מגיעה מהחזית התרבותית, אך הפגיעות מתגלות בכל צד. זוהי רגישותנו כבני אנוש שהולכת ונעלמת.

קשה לראות איך נחלצים מתהליך כזה. חברות המדיה הן קרטל סמים ענק וחזק שהולכות ומגבירות את התלות שלנו בהן. המסוממים ממשיכים להזריק. בהיבט הזה, אם מסכמים את העשור, המצב די מחורבן.

__________________

אבל נחזור לרגע למוזיקה. (אני מסתכן פה בהכללות חסרות שחר, אז מקצועני המוזיקה שביניכם מוזמנים לתקן אותי). המוזיקה הפופולרית (אנחנו מדברים על אמריקה, כן?) של שנות החמישים ותחילת שנות השישים היא ברובה משעממת. בשנות השישים והשבעים יש פתאום קפיצה אדירה בכמות המוזיקה האיכותית שנמצאת במרכז. משנות השמונים ניכרת הדרדרות הדרגתית, שהולכת ומאיצה עד לרמה המבישה של ימינו.

אם אני מנסה לאפיין את גלי המחורבנות האלה במוזיקת המיינסטרים, נדמה לי שמה שמשפיע עליהם הוא יחס היוצרים האמיתיים בתוכה. בשנות החמישים יש הפרדה בין היוצר למבצע. אלו בעיקר הרכבים או זמרים שמבצעים מוזיקה שאחרים כתבו להם. הפריחה של שנות השישים מתבטאת בחזרתם של היוצרים לקדמת הבמה. בשנות השמונים חוזרים לשלוט “המפיקים”, ושוב נוצרת הפרדה בין המבצע ליוצר.

מדוע הפרדה כזו בין היוצר למבצע היא אינדיקציה למחורבנות? יש לכך מן הסתם כמה סיבות. ההשארות מאחורי הקלעים מפחיתה אולי את מידת המחוייבות של היוצר ליצירה, את הסיכון שהוא עצמו נוטל בהבאתה לעולם. באופן פרדוקסלי משהו, פחות סיכונים לא משחררים את היוצר אלא הופכים את היצירה עצמה לנטולת סיכונים. כמו כן, הפוטנציאל הנוסחתי יותר גדול. יש יותר שליטה על התהליך. נשלב את היוצר הנכון עם המבצע הנכון ועם המפיק הנכון ונייצר שיר נכון שהתחנות הנכונות ישדרו לאנשים הנכונים.

מה זה משנה בעצם? אולי יש פה סוג של תקווה. אולי הפרגמנטציה שמביא האינטרנט תחזיר קצת את היוצרים לפוקוס ותחליש את פס הייצור התרבותי-תאגידי (שיש לשרוף מן היסוד ויפה שעה אחת קודם!). אולי הפוטנציאל לקשר ישיר בין יצרן לצרכן שמערער על המודלים הקיימים של הפצת מוזיקה וספרים יביא לפריחה נוספת של יצירה מקורית. אולי.

ואולי אנחנו צריכים עוד לרדת הרבה יותר נמוך כדי שמשהו ישתנה.