דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית אינטרנט

גבולות האכפתיות

כמו בכל שנה, שעון הקיץ עומד להסתיים בקרוב, טרם יכנס צום יום כיפור. כמו בכל שנה, נשמעים קולות המוחים על שעון הקיץ הקצר וקוראים להאריכו כמו במדינות אחרות. שלא כמו בכל שנה, הפעם קולות המחאה האלה נשמעים קצת יותר חזק.

העצומה למען הארכת שעון הקיץ, שנפתחה לפני פחות משבוע, הצליחה לאסוף נכון לעכשיו כבר כמעט 115,000 חתימות ומעל 42,000 לייקים בפייסבוק. הרעש שמעוררת העצומה, שחלק גדול ממנו יש לזקוף לזכות האינטרנט, אף הביא את שר הפנים אלי ישי להכריז כי הוא מוכן להחזיר את שעון הקיץ לתקופה נוספת לאחר הצום*.

לעומת זאת, העצומה נגד גירוש ילדי העובדים הזרים, שנפתחה לפני כמעט שנה, הצליחה לאסוף רק כ-15,000 חתימות ו-8,000 לייקים. רשימת החותמים על מכתב המחאה לראש הממשלה מונה גם היא פחות מאלפיים איש.

ההבדל בהיענות לשתי קבוצות המחאה הללו מסמן את גבולות האכפתיות של החברה הישראלית (או, לפחות, של החלק הפעיל ברשת של החברה הישראלית).

מקצרים לנו את היום בשעה? נצטרך לצאת מהעבודה בחושך? ועוד בגלל הדתיים? נחתום! בטח שנחתום!**

הולכים להרוס את החיים באופן שרירותי ל-400 ילדים? מזעזע! רגע, ילדים של מי? עובדים זרים? כן, זה באמת לא נעים. אז מה אמרתם על שעון הקיץ?

הם עוברים מאד קרוב אלינו, גבולות האכפתיות. מקיפים אותנו במעגל קטן שאין בו מקום כמעט לאיש מלבדנו.

ילדי העובדים הזרים הם רק סממן, כמובן. האדישות לאַחֵר מתגלה בכל כיוון. אפשר לראות אותה באפליתם של אזרחי המדינה הערבים ובהעלמת העין הכללית מאפליה זו. ביחס המתנשא כלפי שכבות מצוקה. בחיילים המצלמים עצמם על רקע פלסטינאים אזוקים. בנהגים שלא עוצרים במעבר חציה אפילו לקשישים, באלה שנדחפים ברמזור, באלה שחונים על מדרכות. בהתמקדות בשאלה “האם היו שם ישראלים” בכל פעם שיש אסון במדינה אחרת. בגסיסתן של חדשות החוץ ברוב אמצעי התקשורת.

זה לא מפתיע במדינה שחיה את רוב שנותיה בהכחשה ובהדחקה, מדינה שנסמכת על ממסד דתי אתנוצנטרי במקרה הטוב וגזעני במקרה השגרתי. אבל מי שחושב שהצרת גבולות האכפתיות לא משפיעה עלינו עצמנו, מי שמאמין שהתנהגותנו כלפי הזר יכולה להיות נפרדת מהתנהגותנו כלפי הקרובים אלינו, הוא או תמים או טיפש.

______________________

תזכורת: גירוש הילדים אמור לצאת לפועל בערב ראש השנה. הפגנה נגד הגירוש תערך ביום שלישי ה-7.9 בשעה 18:30 ברחבת הסינמטק בתל-אביב.

הרחבת גבולות האכפתיות

* לא יודע מה איתכם, אבל לי זה נשמע כמו ספין. דרך טובה לגרום לכולם לשכוח את עניין הגירוש ולצאת בתור מי שמקשיב לרחשי לב העם.

** גם אני בעד הארכת שעון הקיץ, וגם אני חתמתי.

טוקבקים באפילה

על נומך הקומה של המטקבקים בארץ כבר נאמרו מילים רבות. כותבי התגובות ב-ynet וב-nrg בעיקר, בחסות החשיכה שמעניקה להם האנונימיות, מרשים לעצמם לחשוף את המקומות השפלים ביותר שמסתתרים בנפש האדם. (לדוגמאות אפשר לפנות לבלוג סמולנים בגב האומה, שמתעד תגובות נבחרות, באופן מפתיע מצד מסוים של המפה הפוליטית. וגם ynet עצמו מתגלה לאחרונה כטוקבק אחד גדול ועלוב).

אך מה שמעניין יותר הוא שלא רק בטוקבקים אנונימיים מדובר. גם בפייסבוק אנשים מרשים לעצמם לשחרר לחלל הסטאטוס הכרזות שהיו נחשבות עילה למאסר בחברה מתוקנת. מי שנתקל בעמוד הפייסבוק של לא נסתום את הפה, טרם בחרו מנהליו לנקות אותו מזוהמה אנושית, היה עד לקלות בה אנשים מוכנים לרדת לשפל המדרגה גם תחת זהותם שלהם.

סיבה אחת היא כמובן האקלים הפוליטי והחברתי בארץ. (היום קיבלתי בעבודה מייל שכותרתו "פרוייקט לאיסוף בגדים". במבט ראשון קראתי שם "פרוייקט לאיסוף בוגדים", וחשבתי שהנה סוף סוף הגיעו גם אלי). אבל אולי סיבה נוספת בכל זאת טמונה במדיום עצמו.

צ'ן-בו זונג מאוניברסיטת טורונטו בדק את הקשר בין חושך לבין התנהגות מוסרית. בסדרה של ניסויים הוא בחן את ההשפעה של תנאי תאורה על הרגשת האנונימיות ועל נכונותם של אנשים לפעול באופן לא מוסרי. בניסוי אחד אנשים ששהו בחדר עם אור מעומעם רימו יותר במשחק מאשר אנשים בחדר מואר. בניסוי השני אנשים שלבשו משקפי שמש התנהגו בצורה אנוכית יותר מאשר אנשים ללא משקפי שמש. בניסוי שלישי נמצא שתחושת האנונימיות של אנשים שלבשו משקפי שמש גדולה מזו של אנשים ללא משקפיים, גם כשכל שאר תנאי הסביבה זהים.

הקשר בין חושך לבין פשיעה מוכר זה מכבר – ידוע כי אחד האמצעים האפקטיביים ביותר להוריד רמת פשיעה היא להאיר את הרחובות בחוזקה. הסברה המקובלת היא כי חושך יוצר תנאי הסתרה ואנונימיות שמקלים על ביצוע פשע. אך זונג טוען כי הקשר בין חושך למוסר הוא עמוק יותר. הוא אומר כי הניסויים מראים שחושך מעודד התנהגות לא מוסרית גם כשלא מדובר במצב של אנונימיות אמיתית. החושך (גם כשהוא נגרם ממשקפי שמש בלבד) מעורר בנו תחושה של אנונימיות, והיא זו שמקלה עלינו להשתחרר ממגבלות המוסר.

ייתכן כי האינטרנט דומה למשקפי השמש מניסוייו של זונג. כמו משקפי שמש, הרשת יוצרת חציצה ומרחק. היא מעוררת בנו מטאפורה של חושך (בסרטי מדע בדיוני עולם וירטואלי יהיה בדרך כלל עולם של לילה). היא יוצרת בנו תחושה של אנונימיות, גם כשזו מדומיינת בלבד. היא מאפשרת לנו לנהוג כאילו אנחנו מחוץ למבטה של החברה. היא נותנת לכאוס לעלות.

זה לא אומר שהאינטרנט הוא רע. אבל אם אכן יש במדיום עצמו משהו שעשוי לעורר בנו אנטגוניזם ושנאה לאחר, כדאי שניקח זאת בחשבון. אולי נצליח למצוא פנסי רחוב מספיק חזקים שיאירו את החשיכה הוירטואלית.

פנס בודד [תמונה: Michael Mistretta]

על אינטרנט, זיכרון והיעלמות

בשבוע שעבר במהלך סידור הדירה מצאו הורי מגירה שהשארתי שם לפני שנים, ובה תמונות ועבודות מתקופת בית הספר היסודי. זו חוויה מוזרה לדפדף בדברים שכתבת כשהיית ילד. הדברים רחוקים וקרובים בעת ובעונה אחת. זה מי שהיית (ועודך עדיין) אבל גם מישהו אחר לגמרי. ובכל דפדוף פרספקטיבה חדשה נוצרת, הבנות נוספות על אז ועכשיו צצות ועולות. החוויה לא מוגבלת למילים עצמן – הציורים, העריכה, כתב היד עצמו – כולם משלימים זה את זה ומעניקים נפח לילד שהיה פעם.

האם גם הילד שלי יוכל עוד שלושים ומשהו שנה למצוא פתאום עבודות נשכחות ולחזור לימי ילדותו? איך זה יעבוד? במהלך סידור ההארד דיסק נגלה פתאום ספריה נשכחת? האם נוכל בכלל לפתוח את הקבצים?

הרבה מדובר על הפרדוקס של העידן הדיגיטלי. המידע כיום זמין כל הזמן, ניתן לשכפול, כמעט לא ניתן להשמדה. אבל במקביל גם כל כך ארעי, זמני, קצר חיים. הטכנולוגיות משתנות, פורמטים מתחלפים, דברים הופכים מיושנים בזמן אפסי. דרושה הרבה יותר השקעה כדי לשמור על המידע חי. לאחסן, לגבות, להמיר, להעביר. אי אפשר יותר לסגור הכל במגירה ולדעת שגם עוד שלושים שנה נוכל לפתוח אותה והכל ישאר כשהיה.

וגם אם נוכל, אולי המגירה תהיה כל כך מלאה שתהפוך לחסרת משמעות. אלו כבר לא מספר בודד של תמונות נבחרות או כמה דפים כתובים או מודפסים שנשמרו בקפידה. אנחנו מייצרים ושומרים כל כך הרבה מידע – מצלמים תמונות בלי חשבון, ממלאים את המגירה הוירטואלית שלנו בפוסטים וטוויטים וכל שביב אינפורמציה אפשרי – מרוב עצים ויער ואי-אפשר לראות. ריבוי המידע יוצר רעש, מקטין את החשיבות והמשמעות של כל פריט. הנגישות והמיידיות מצמצמים את המרחק הדרוש ליצירת פרספקטיבה.

הזכרון שלנו הולך ונסמך על התווך הדיגיטלי, ומסיבות טובות. יכולת קיבול המידע בשילוב עם אפשרויות החיפוש והאחזור הופכות את הזכרון הדיגיטלי לכח עצום. אבל במקביל אנחנו מאבדים את ההיסטוריה הפרטית שלנו, או לפחות את ההיסטוריה שלנו כסיפור. במקום רצף של נקודות ציון יחודיות שנותנות לנו סיפור מסגרת אנחנו טובעים בזרם של מידע שהופך את ההיסטוריה שלנו לסוג של הווה מתמשך.

—————————–

אנחנו מניחים כמובן מאליו שהכל זמין וניתן לחיפוש. כל מה שאנחנו צריכים פרוש מתחת לקצות האצבעות וקשה לנו לדמיין בכלל מה היה לפני האינטרנט. חלק גדול מחיינו אנו מנהלים באינטרנט, משאירים מאחורינו שובל של עקבות דיגיטליים, עוקבים אחרי שובלים של אנשים אחרים.

אבל יש לפעמים אנשים שפשוט לא ניתנים לאיתור. כמו אותה בחורה אמריקאית שהתיידדתם איתה בטיול בהודו וניתק הקשר ואין לה זכר ברחבי הרשת. או חבר מן העבר שרציתם לדעת מה גורלו אבל אין לו פרופיל בפייסבוק. או בלוגר שנעלם ולא נודעו עקבותיו. ואותם חורים שחורים דיגיטליים מזכירים לנו פתאום את מגבלותיה של הרשת, ואת המרחק שבין הרשת לבין העולם, ושבסופו של יום מה שחשוב הוא זאת שיושבת על הספה בזמן שאתה מקליד מול המסך.

הרשת

"רשת" הם קוראים לזה.
לא סתם.
כמו במלון קליפורניה – אתה יכול להירשם אבל אתה אף פעם לא יכול לעזוב.
קליפורניה… לא סתם.
עמק הסיליקון, מכירים? איפה הוא? נכון! קליפורניה. זה הכול קנוניה אחת גדולה.
וכמו דגים שזוכרים בדיוק חצי דקה אחורה אנחנו שוחים שוב ושוב אל הרשת. והיא צפופה צפופה, וקטנים וחסרי משמעות ככל שנהיה לא נצליח לחמוק ממנה. אנחנו מפרפרים ויורקים מים ואצות ונכנעים לתוכה בערפול חושים.

כי אין כמו להיות דג ברשת.
אתה עטוף ומוגן. עד לא מזמן שחית חסר דעת במרחבים הענקיים של האוקיינוס, בלי כיוון, בלי מטרה, בלי הגנה. ופתאום – אחרי הבלבול הראשוני וחוסר אוריינטציה קלה – אתה מוצא עצמך בעולם מסודר. עולם ברור ומוגדר.
למה ללכת לאיבוד כשאפשר לתת לרשת להכיל אותך?
הרי מה כולנו רוצים בסך הכול? להיות מוכלים. לחזור לרחם.
רחם, רשת. מספיק קרוב.
אנחנו מצטופפים יחד, מחממים זה את זה. שותים את השתן של עצמנו. מנקרים אחד לשני בסנפיר האחורי. נעים וחמים וקרוב ומוכר.
עטפי אותי, רשת אהובה! שאי אותי בחיקך מעלה, מעלה, אל מלתעות ספינת האם המוארת! הרימי אותי אל האוויר הנקי והצלול, תני לי לפרפר ולהיחנק ולהיכנע לתוכך באורגזמה אדירה!

אתה רוצה להתרחק מהרשת אבל הם קוראים לך לחזור. מציפים אותך בזרמים של פלנקטון ממוחזר, לועסים ויורקים אותו לעברך, הטעם מוכר ומזמין וממכר.
אתה רוצה להשתתף במשחק.
כולם רוצים להשתתף במשחק.
רק לא להיות הילד מחוץ למגרש, זה שלא בחרו אותו, זה שמסתכל מהצד.
אתה מסתכל אחורה ושוחה קדימה. או להפך.
כבר מזמן איבדת את הרגשת הכיוון.
הרשת פותחת את רגליה ומזמינה אותך להיכנס.
כבר מזמן איבדת את היכולת להתנגד.
הרשת מגישה לך את פרי עץ הדעת.
כבר מזמן איבדת את תחושת הטעם.
הרשת מחלקת לך כרטיסים למסיבה.
כבר מזמן איבדת את הרצון ליהנות.
הרשת מחממת את הכפית ומגישה לך את המזרק.
אתה מתיישב על הכסא החשמלי ולוחץ על המתג.

[תמונה – cobalt]

כמה הערות על לחיצות יד ודעות קדומות

0.
סרטון קצר מביקורם המשותף של קלינטון ובוש בהאיטי הגיע למהדורות החדשות בעולם כולו. בסרטון נראה בוש לוחץ את ידו של תושב האיטי, ואז מנגב אותה על חולצתו הלבנה של קלינטון. אם במקרה הצלחתם להתחמק מהסרטון, הרי הוא כאן.

1.
מה אנו רואים פה? בוש לוחץ יד לאדם כלשהו הנמצא מחוץ לטווח המצלמה. לאחר מכן הוא טופח קלות על כתפו של קלינטון ומחליק אותה מטה על שרוולו. התנועה נראית כאילו מנגב בוש את ידו על החולצה תוך שהוא מסתיר זאת כטפיחה ידידותית על שכם. באותה מידה, יכולה התנועה להתפרש (כמו שטען אחד הפרשנים) כאילו מנסה בוש לזרז את קלינטון, שמתמהמה בלחיצות ידיים עם הקהל.

2.
אבל בוש הוא רד-נק גזען וטיפש. הוא לחץ את ידו של אדם שחור. ברור שהוא מנסה לנגב את היד על החולצה (הלבנה!) של קלינטון.

3.
אילו סטריאוטיפים חושף הסרטון? האם את אלה של בוש, או שמא את אלה שלנו? האם בתמונה הזו הגזען הוא בוש, או הצופה הממהר לתייג את ה”שחור”, ה”גזען הטיפש” וה”לבן הטוב”?

4.
תפיסה של מורכבות דורשת אורך נשימה. אנו חיים בעידן בו לנשימה אין מקום. אנו צורכים את המידע שלנו במקטעים מתקצרים והולכים. בזמן אמת. תשומת הלב שביכולתנו לתת לכל פיסת מידע היא מזערית. הסינון צריך להיות מהיר ומיידי. נוח לנו לסווג כל דבר מתחת לקטגוריות מוכרות וידועות. “עוד סרטון של בוש עושה שטויות”. את המגירה הזאת אנחנו מכירים.

5.
תפקידם של אמצעי התקשורת להעביר מורכבות.
כלומר, זה היה צריך להיות תפקידם.
אך אמצעי התקשורת הפכו לתגרנים. הם מתחרים בצעקות. ובצעקות אין מקום למורכבות. יש רק סיסמאות.

6.
אמצעי התקשורת מנסים להלחם במדיה החדשה במגרש שלה. זהו עולם של sound bites ולא של ראיונות עומק. עולם של מקטעים ולא של תמונה שלמה. עולם של סרטוני יו-טיוב שאולי, ואולי לא, הוצאו מהקשרם.

7.
במקום לספק את ההקשר ולהצדיק את מקומם, הופכים אמצעי התקשורת לנספחים של יו-טיוב.

8.
הפצה ויראלית. אנחנו המחלה.

קולות אחרים או עוד מאותו דבר?

עד כמה אנחנו חשופים לאנשים שחושבים אחרת מאיתנו?
לכאורה, האינטרנט מגביר את האפשרות להחשף למגוון דעות ומחשבות. כל אחד יכול לכתוב בלוג, אין חוסם ואין מצנזר (בינתיים), הכל פרוש ופתוח לפנינו. מחשבות העולם כולו זורמות על המסך.

אבל כשאני בודק מדגם לא מייצג שכולל אותי, אני מגלה שרוב הבלוגים בקורא הרסס שלי נכתבים על-ידי אנשים שבגדול אני מסכים איתם. לא שאין לפעמים דברים שיכולים להרגיז אותי (למשל כאן), אבל ברוב המקרים הדברים שאני קורא גורמים לי להנהן בהסכמה או להרגיש שמישהו ביטא את מחשבותי טוב יותר משאי-פעם אוכל (ע”ע תום).

דרך אותם בלוגים (או רעיי לטוויטר, שמהווים קבוצה חופפת למדי) אני יכול לגלות כותבים חדשים שלא הכרתי. בדרך כלל גם אלה יהיו כותבים שקרובים להשקפת עולמי (הרי מי שממליץ עליהם הם אנשים שקרובים להשקפת עולמי). וכך מעגל הקריאה שלי הולך ומתרחב ומתמלא בעוד אנשים שחושבים בערך כמוני.

יוצא שבאופן אולי לא מפתיע, דווקא בעיתונות המודפסת אני יכול להתקל בדעות שאני חולק עליהן. זה לא מעיד כמובן על נטיה לפלורליזם בעיתונות, אלא יותר על התקבעותה בעמדה הרחוקה ממני. ואולי דווקא בגלל זה אני יותר ויותר נמנע ממנה והופך את הרשת למקור המידע העיקרי שלי.

האם זו בכלל בעיה? אני מניח שכן. נראה לי שחשיפה למגוון של דעות היא חיונית לקיום דמוקרטי ומאוזן (הן כחברה והן כאדם). היא ללא ספק מעניינת יותר. פלורליזם – טוב. הומוגניות – רע. (אני בטוח שיש פה אנשים שיכולים לתת טיעונים קצת יותר אינטיליגנטיים לזה).

האם הרשת מספקת לנו פלורליזם או רק את היכולת להתקבץ קרוב יותר לאנשים שדומים לנו? האם היא כלי של דמוקרטיזציה או כלי של גטאות מרצון? כמה מהבלוגים שאתם מנויים אליהם נכתבים על-ידי אנשים שתפיסת עולמם שונה באופן מהותי משלכם?