דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית אקטיביזם

לחשוב בקטן

"מ-ה-פ-כה! מ-ה-פ-כה!" (י. קוטנר, 1978)

אנחנו חיים בעיצומה של מהפכה. אנחנו חיים בעולם נטול מהפכות. מהפכת המידע משנה כל מה שקורה סביבנו. מהפכת האינטרנט הרגה את אפשרות המהפכה.

דבר אחד בטוח, אנחנו חיים בעולם מבלבל.

את המהפכה לא יצייצו בטוויטר, אמר לאחרונה מלקולם גלדוול במאמר מצוטט לעייפה בניו-יורקר. גלדוול, תוך התעלמות מכמה תכונות חשובות של רשתות חברתיות, יוצא נגד ההגדרה של אקטיביזם רשת כ-אקטיביזם. זה לא אקטיביזם אם אתה לא יוצא החוצה לחטוף מכות כמו בימים הטובים של שנות השישים, הוא (פחות או יותר) טוען.

וזה לא שהוא לגמרי טועה. הרי הקלות הבלתי נסבלת של ה"לייק" עובדת נהדר כממרקת מצפון. פליטים? עשיתי לייק. גזענות? דאבל לייק. אפילו הפצתי פוסט של פויר!

אבל זה לא שהוא ממש צודק. כי מתוך הלייקים ופטפטת הטוויטר הבלתי פוסקת צומחות גם פעילויות שטח. תראו את סיפור מאפ"י. הודעה ישנה ונאלחת בפורום שמתגלה מחדש בפוסט בבלוג שהופך לדיון סוער בטוויטר ובבלוגוספירה שמתגלגל להפגנה מול שיעור של מאפ"י שהופכת לאייטם חדשותי בעיתונות. מטוויטר להתפרצות קומנדו-סטייל דרך החלונות בשלושה צעדים. לא רע.

אנשים יוצאים לפעולה כשאכפת להם. לא לכל האנשים אכפת מאותו דבר באותו אופן. הרשת מאפשרת מנעד גדול יותר של אפשרויות פעולה. אפשר לעשות לייק ואפשר להפיץ בטוויטר או בפייסבוק ואפשר לכתוב פוסט בבלוג ואפשר לתרום (כבר תרמתם למדרון?) ואפשר להצטרף להפגנה ואפשר לנסות לארגן ולהפעיל אנשים.

האנשים שיהיו מוכנים לצאת החוצה תמיד יהיו מעטים. אבל הרשת מאפשרת להגיע אליהם. הלייק, אם להשתמש בשדה סמנטי מהצד השני, הוא פעילות תומכת לחימה. בסופו של דבר גם המחווה הוירטואלית הקטנה מקדמת את הפעולה הממשית.

אנחנו אוהבים לחשוב על האינטרנט בתור הרשת הגלובלית, אבל החוזק שלה הוא פעמים רבות דווקא ברמה הלוקאלית. הצד החיובי של הרשת הוא ביכולת להתארגן טוב יותר ברמה המקומית. לקשר בין אנשים בעלי תחומי עניין דומים או מטרה משותפת. כשכולנו הופכים לסוג של נקודות הפצה ושידור, גדל הסיכוי שמטרה מסוימת תמצא את קהל היעד הנכון שלה. כמובן שצריך לדעת כיצד לעבוד עם אמצעי תקשורת כזה ואיך להפעיל את הרשתות המקומיות שנוצרות דרכו. נראה שזה מתחיל לקרות, אם באופן טבעי ואם באופן יזום.

————————————–

מהפכה!

אבל זאת לא המהפכה שגלדוול מדמיין. והוא צודק. מהרשת לא תבוא ה-מהפכה. אנחנו כבר לא בעידן ה-מהפכה. לא לחינם פותח גלדוול את המאמר שלו בהתרפקות על תנועת המחאה של שנות השישים. זהו אולי הרגע האחרון בו התקיימה בעולם המערבי ה-מהפכה, שירת הברבור של עולם שהתעורר למחרת מטושטש והלום-סמים לתוך עידן פוסט-מודרני.

ובעידן הפוסט-מודרני, כמו שכולם יודעים, אין יותר אמון בסיפורי-על. אין תיאוריות גדולות, אין אמת מוחלטת, אין קטגוריות אוניברסליות. יש פרגמנטציה של החברה לאוסף של אינדיבידואלים. יש סיפורים אישיים. יש נקודות מבט פרטיות.

בעולם כזה ה-מהפכה לא יכולה יותר להתקיים. יש מקום רק להתקוממויות קטנות ופרטניות.

הרשת היא כלי אפקטיבי של הקטן והפרטי. (שוב, באופן פרדוקסלי לטבעה הגלובלי והכללי). הרשת כתוצר של עולם פוסט-מודרני או אולי כיוצרת שלו או אולי שניהם גם יחד. קשה להפריד ביניהם. הטכנולוגיה והעולם שלובים זה בזה, הרשת והפוסט-מודרניות לא ניתנים להפרדה.
(לכן ההתנגדות העזה לאינטרנט במעוזי המודרניות שנלחמים על קיומם, כמו הדת למשל).

מהרשת לא תבוא ה-מהפכה. דרך הרשת יצמחו אולי קיני התנגדות קטנים שאפשריים עדיין במקום בו אין יותר בסטיליות לשרוף.

זהו לא שיפוט, זו הכרה. אפשר לא לאהוב את המצב, אפשר להמשיך ולחפש בריקדות. אבל אם אנחנו רוצים שינוי, צריך לנסות ולהבין איזה סוג של שינוי הוא מן האפשר. אולי מה שנכון, לפחות עכשיו, הוא להתמקד במקומי ובנקודתי. גלים של התקוממות שנלחמים בעוולות וממשיכים הלאה. לא תנועת מחאה המונית, לא מאתיים אלף איש בכיכר אלא מאתיים איש שאכפת להם מול אי-צדק מקומי. קטן הוא הגדול החדש.

לא כל הבלוגים נולדו שווים

כפיר פרבדה פרסם לא מזמן פוסט המספר על השתלשלות העניינים בנושא היחס הלא מכובד לזקנים שהופגן בסניף מגה ברעננה. בעקבות הפוסט שלו בנושא והשיחות על כך בטוויטר הגיעו הדברים להנהלת מגה, שאף קיבלה את הצעתו לתרום כסף לבתי זקנים באזור. כפיר כותב:

ללא שום כיסוי תקשורתי מסורתי, רק עם מקלדת, טוויטר ובלוג, ניתן לשפר את הסביבה שלנו. או במילים יותר בוטות: אין יותר תירוצים לא לשנות את מה שמפריע לנו, או לתקן עוולות סביבנו.

אולם כמו שכתבתי בתגובה לפוסט של כפיר – האם באמת כל אחד יכול? האם אדם פחות מוכר ופחות מקושר לגורמים בעולם הפרסום והמדיה יוכל לעורר את אותו אפקט שיצר פוסט אחד של כפיר?

המיתוס של המדיה החברתית מציג תמונה ורודה של טכנולוגיה אשר מבזרת את מוקדי הכח והשליטה על המידע ומחזירה אותם לידי ההמון. לפי תמונה זו, אכן “כל אחד יכול”. אולם גם אם המדיה החדשה מטלטלת את מערכי הכח הקיימים, היא אינה שוברת אותם לחלוטין, אלא רק משנה את היחסים ביניהם. אנו עדיין נותרים עם מבנה היררכי של יכולת השפעה. כבלוגר אזוטרי היכולת שלך להשמע ולהשפיע מצומצמת מאד. עליך לפלס דרך במעלה ההיררכיה (דרך A בלוגר כלשהו או מדיה מסורתית) כדי לא להבלע תחת שטף רעש המידע הזורם ברשת.

המחשבה כי הרשת מפרקת את ההגמוניה של גורמי הכח וההון המסורתיים עומדת גם היא בסימן שאלה. בכתבה שפורסמה לאחרונה במגזין The Atlantic נבחנת תפיסה זו לאור נתונים אודות מידת החשיפה של בלוגים בארה”ב. לפי הכתבה 42% מהתנועה בבלוגים ברשת מתנקזת אל קבוצה של 50 בלוגים מרכזיים. מתוך קבוצה זו, 21 בלוגים הינם בבעלות גורמים כמו CNN, New York Times או ABC. עולם הבלוגים, אומר בכתבה ניקולס קאר, הופך דומה יותר ויותר לעולם מדיית ההמונים המסורתי.

אין בכך שום הפתעה. ככל שהמדיום צובר פופולאריות ומקבל תהודה כך נכנס יותר כסף לתמונה ותאגידי המדיה מבקשים לשלוח אליו ידיים ולתפוס נתח עסיסי. תוצאה נוספת היא שהרוח הדמוקרטית והחופשית שהניעה את עולם הבלוגים הראשוני נכפפת לכוחות השוק. כל אחד רוצה להיות פרו בלוגר.

נראה אם כן כי המדיה החברתית, שהיתה אמורה להחזיר את הכח לידי ההמון, אינה שונה בעצם מכל מדיה אחרת. זהו מרחב שמציית לכללי המשחק הקפיטליסטיים המוכרים. יתרה מזאת – ייתכן כי עליית המדיה החברתית אף תפגע עוד יותר בכוחו של היחיד למול מנגנוני הכח.

פגיעה אפשרית זו קשורה לצד נוסף ומדובר של הסיפור – החלשותה של העיתונות המסורתית. העיתונות אולי גוססת, אך תאגידי המדיה ששולטים בה לא נעלמים כל כך מהר. כמו שמראים הנתונים בכתבה, התאגידים מצליחים לבסס נוכחות שלטת גם במדיה החדשה. לצד תאגידי המדיה המסורתיים צומחים ברשת תאגידים חדשים אשר מבססים את עצמם כגורמי הכח המרכזיים בעולם החדש – חברות כדוגמת גוגל ופייסבוק אשר שולטות בזרימת המידע ובתכנים.

בעוד העיתונות המסורתית החזיקה בתדמית – לא תמיד מוצדקת – של “כלב השמירה של הדמוקרטיה”, הרי תאגידי המדיה החדשה השילו מעליהם אף מראית עין זו. אין כבר כל יומרה של איכות או ערכים. את מקום העורכים בעלי האג’נדה תופסים אלגוריתמים אוטומטיים. לא חשוב מה כתוב אלא כמה תנועת גולשים הוא מייצר. ה”תרבות” הפכה ל”תוכן” שכל מטרתו לייצר מצע לפרסומות.

במקום לחזק את הדמוקרטיה, מהווה עולם המדיה החברתית ותוכן הגולשים גן עדן מוזהב לתאגידים החדשים מבוססי הפרסום. עלייתה של המדיה החדשה ונפילתה של העיתונות היא גם ניצחונה של הכלכלה על פני הערך האנושי. אנו “מפריטים” לכאורה את יכולת ייצור המידע וההשפעה ומאפשרים לכל מי שירצה בכך לקחת חלק. אולם למעשה אנו מחזקים את מי שיכול לעשות כסף מתוך שפע המידע שנוצר ומחלישים את אותם גורמים מרכזיים ובעלי כח שהיו אמורים לייצג את האינטרסים שלנו.

התשובה לכך היתה יכולה אולי להגיע דווקא מאנשי המדיה המסורתית, אלה שמחזיקים עדיין בעולם מושגים שרואה חשיבות בעקרונות ולא רק בכסף (יש כאלה בכלל?). אולם ביקורת כמו זו של נחום ברנע, שמונעת מחוסר היכרות, חוסר הבנה ופחד, אינה מקדמת אותנו כלל וכלל. יש צורך באנשים טובים שנמצאים בתוך המדיה המסורתית אך גם מבינים לעומק את המדיה החדשה, שיוכלו למצוא את הסינתזה שתיקח את הטוב שברשת יחד עם הכח והעומק שמביאה העיתונות. שומע, אולי, dovalfon@ ?

כל עוד בלבב

שני מועמדים בבחירות, אחד מציע דרך של חזון ושל תקווה, השני דרך של שמרנות ועוד מאותו הדבר. נשמע מוכר?

כן, להכניס את אובאמה לדיון על הבחירות המקומיות בתל-אביב זה להסתכן בלעבור על גירסה מקומית של חוק גודווין. אבל קשה להתעלם מנקודות הדמיון בין הדרכים שעומדות כאן לבחירה. הדבר המשותף הבולט ביותר היא אולי תחושת המעורבות. הרצון להיות חלק מהשינוי, ולא רק לעמוד מהצד ולראות אותו חולף על פניך.

http://content.cartoonbox.slate.com/?feature=d0f7c8280b5088714a28220ed09ed775

זוהי אפשרות שמחזירה למשחק מילים שלא השתמשנו בהם מזמן. תקווה. שינוי. דרך. חזון. הומניזם. ערכים. סולידאריות. מרקם אנושי. חיים.

נכון, יש הרבה שאלות, הרבה ספקות, הרבה חוסר ודאות לגבי מה יצליח ומה לא, מה אפשרי ומה רק נראה כך מבחוץ. אבל אלה שאלות שאף פעם לא יקבלו תשובה אם לא ננסה.

ומפתיע עד כמה האפשרות של לנסות מלחיצה ומרתיעה אנשים. בני שיח שלא גרים כלל בתל-אביב ולא מכירים את הנפשות המעורבות מנסים להסביר שאי-אפשר, שזו סתם תמימות, שאין יכולת, שכוחות השוק, שמי אמר שבכלל, שתפסיקו לחלום ותכירו במציאות.

עד כדי כך נשחקה נפשנו? שכל דרך שיוצאת החוצה מהמסגרת המוכרת של פוליטיקה מסואבת, אנשי צבא טכנוקרטיים, אינטרסים כלכליים וזלזול ציבורי מתקבלת בשלילה ובביטול?

כי זו הרי מה שמציעה הדרך השניה. ציניות. אותה "למה לנסות לשנות" ו"עזבו אותי באמאש'כם" היא סגירת הדלת בפני העולם. התחפרות במאורה מול המסך המרצד של תוכניות ריאליטי מייבשות שכל ופרסומות ממיתות נפש, זונדה של תת-תרבות מנוונת שכל מטרתה היא לשמר את העמדה הצינית ולבטל כל אפשרות לפעולה.

היה אפשר לבנות פה תיאוריות קונספירציה מרתקות על נסיונות בעלי ההון והתאגידים להפוך את כולנו לזומבים צרכניים ציתניים. בעצם אולי זה לא רחוק כל כך מהמציאות. אלא שזו קונספירציה שכולנו שותפים לה. כי אנו אלה שנותנים לה את הכח. כל תגובה צינית, כל התחמקות מאפשרות של שינוי, כל בליעה לא מודעת של עוד כדור מסמם בדמות איזו תכנית דמוית-סאטירה שבעצם לא מערערת על שום סדר קיים, כל עצימת עין כזו מאכילה את המפלצת ומעניקה לה עוד ועוד כח. כל אמירת "לא" היא עוד חלק מהעולם שנופל ונושר ומתפורר לתוך החידלון.

לא מקרי הוא שגם אצל השחור מאמריקה וגם אצל האדום מתל-אביב היתה הפעילות ברשת גורם תומך משמעותי. כי נכון לעכשיו, עד שכוחות הרשע יצליחו לשבור את מעוזי העצמאות האחרונים, עצם הקיום ברשת הוא סוג של מעטה נוגד ציניות. כתיבה בבלוג היא פעולה, היא הושטת יד החוצה אל העולם. ככזו היא יוצרת סדקים בחומה, גם אצל אלה המנסים לשמור על מעטה הציניות ככל יכולתם (סליחה שרון!). נידח הבלוג ככל שיהיה, עצם מעשה הכתיבה הוא נוכחות, הבעת עמדה, נסיון ליצור אינטראקציה עם כל אותם שלושה קוראים אנונימיים שאולי יזדמנו אי-פעם. זהו נסיון, גם אם זעיר, גם אם מוכחש, לשנות.

ייתכן כי ביום שלישי מקרה אובאמה לא יחזור על עצמו. ועדיין, עצם ההתעוררות, התקווה, האלטרנטיבה, ההתגייסות, תחושת השליחות, האחווה, גם אם וירטואליות בלבד – כבר כאן נעשה שינוי. ואולי לאט לאט תחושת ההתעוררות תתפשט ותתרחב, תצליח לפרוץ עוד כמה חומות של ייאוש ואכזבה. ואם לא… נמשיך בכל זאת. איזו אפשרות אחרת כבר יש?

אקטיביזם כורסא, הצצה החוצה

ביום השואה האחרון התרגזתי. אני לא נוטה לכעוס, אבל קשה היה להשאר אדיש מול "מוסר השילומים", תכניתם של גיא מרוז ואורלי פדרבוש אודות מצבם של ניצולי השואה בישראל. (למי שלא ראה – 70,000 ניצולי שואה חיים בארץ מתחת לקו העוני). התכנית עוררה בי חשק עז לקום מהכורסא ולצאת לעשות משהו, לפעול למען שינוי, קטן ככל שיהיה, למען מטרה כלשהי, לא חסרות עוולות, לא חסרים אנשים סובלים.

אבל אני עדיין בכורסא.

אני מלא הערכה לאותם אנשים שעושים. אלה שמוכנים לצאת מהמרחב המוגן שלהם אל העולם האמיתי, האקטיביסטים, פעילי זכויות אדם, המתנדבים למיניהם, כל אותם אנשים שמעדיפים פעולה על צקצוק לשון. אני כנראה לא כזה. אני רואה, אני שומע, אבל קשה לי לצאת החוצה מהקונכיה הפרטית והמגוננת אל השמש הקופחת.

ועדיין, אולי אפשר לעשות משהו גם מכאן. אולי גם העולם הוירטואלי יכול לשמש סוג של מנוף לפעולה, מכשיר זוחל להגברת מודעות, נקודת הפצה לממים של שינוי. בבלוגוספירה יש פוטנציאל. אמנם, עיקר ההתעוררות ניכרת כשמדובר בעניינים פנים קהילתיים, ולפעמים זהו סתם עיסוק בזוטות (שגם אני נטלתי בו חלק). אבל יש גם מטרות חשובות (או אנושיות) יותר. מספר בלוגרים נענו לבקשה להפיץ את הבלוג להציל את אילנה, שנפתח לצורך סיוע במציאת תרומת מח עצם לאילנה בר, שחולה בלוקמיה (ואם לא עשיתם זאת עד כה – לכו להבדק! זה לא כואב, זה קצר, וזה יכול להציל חיים). הקריאה נגד רצח העם בדרפור התפשטה לאחרונה ברחבי הבלוגיה. אם כל אחד יפנה זרקור קטן של תשומת לב לנושא שמרטיט בו נים כלשהו, אולי התודעה הקולקטיבית תתרחב ותיפתח לצדדים הנסתרים מעין (בדרך כלל) של העולם. (זאת בתנאי, כמובן, שהבלוגוספירה היא לא מערכת שסגורה בתוך עצמה).

הטכנולוגיה היא רק כלי, וככזו היא יכולה לשמש אותנו גם לשינוי חיובי. דרושים רק מוחות יצירתיים שישכילו לשלב בין הבנת העולם החדש לבין לב רחב ורצון לעזור. דוגמא לכך הוא Kiva – אתר שמנצל את אפקט הזנב הארוך לצורך עזרה לעסקים קטנים במדינות מתפתחות. האתר מתבסס על מודל המיקרו-קרדיט של מוחמד יונוס, ומאפשר לכל אחד להלוות סכום קטן (החל מ-25$) לבעל עסק במדינה מתפתחת הזקוק להלוואה לצורך פיתוח העסק. האתר מנצל את הנגישות הגלובלית של האינטרנט לפיזור ההלוואה הדרושה בין אנשים רבים, כך שהסיכון של המלווה הוא כמעט אפסי, בעוד ההלוואה המצטברת מגיעה לסכום הנחוץ לבעל העסק. רוב ההלוואות אף משולמות חזרה בסופו של דבר (וניתן להשתמש בהן לצורך הלוואה לעסק חדש).

ניסיתי לחשוב על אפשרויות לאתר דומה בפינה הקטנה שלנו על הגלובוס. לאו דווקא במודל המסויים הזה, אבל סוג של אתר חברתי שיתווך בין הזקוקים לעזרה לבין אלו הרוצים לעזור. אין לי רעיון מגובש, אך זו בהחלט הזמנה פתוחה לסיעור מוחות, ואשמח לתרום את נסיוני המצומצם לפרוייקט שכזה.

אז אפשר כנראה לעשות דברים גם מהכורסא. אפשר להפיץ רעיונות של הומניות ושל סובלנות. אפשר להצביע על מטרות חשובות. אפשר להלוות או לתרום. האפשרויות שנפתחות מול הכורסא הפרטית בעולם הוירטואלי כוללות גם מיקרו-שינויים. זנב ארוך של אקטיביזם. היו חלק ממנו.