דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית גוף

מעלה מעלה מעלה

האינטרנט הולך ותופס חלק גדול מחיינו. אנחנו שואבים את רוב המידע שלנו ממנו – מחפשים בגוגל, קוראים הארץ, קוראים בלוגים. אנחנו יוצרים מידע – כותבים בלוגים, מעלים תמונות לפליקר, משתתפים בפורומים. אנחנו מתחילים עם בחורות ב-Second Life. אנחנו מנהלים את חשבון הבנק דרכו. קונים ספרים ומוזיקה. אולי אפילו מצרכים מהסופר. יותר ויותר שרותים הופכים להיות נגישים ברשת, הנוכחות הוירטואלית נעשית יום-יומית ומובנת מאליה. נראה כי העולם הוירטואלי מתחיל לקרום עור וגידים, מתגבש לכדי עולם חלופי נוירומנסרי.

האם העולם הוירטואלי נמצא אם כך בדרך להחליף את העולם האמיתי, כמו שניתן לדמיין? לדעתי, חזון העולם הוירטואלי משקף את התנועה ה"עולה" שמתאר קן וילבר. זהו הרצון להתרחק מהגוף, מהטבע החומרי, לעבר עולם של רוח, של תבונה, של אידאות. העולם הוירטואלי הוא לכאורה החלום הרטוב של ה"עולים" – עולם שנוצר ברוח התבונה שלנו, בו אנו יכולים להתקיים כשכל, כמידע, כצורה, ללא מגבלות החומר שעוצרות את רוחנו מלהתעופף ולהתרחב. (הצד השני הוא ה"יורדים", שמתנגדים לכל טרנצנדנטיות שהיא ונשארים נטועים בעולם התופעות).

אבל אנחנו מתקיימים בגוף. התבונה שלנו היא חלק מהמערך הביולוגי שלנו, אנחנו מערכת של גופנפש, רוחומר. העולם הוירטואלי יכול להחליף את העולם האמיתי רק אם אנחנו מחזיקים בעמדה דואליסטית, רק אם אנחנו מניחים שניתן לנתק את הרוח מהחומר, שאנחנו מסוגלים להתקיים כנפש וירטואלית במנותק מהגוף הפיזי שלנו. קשה לראות דבר כזה קורה אם אנחנו מערכת שחייבת להתקיים גם בחומר. (אני ממש לא מתכוון לטעון טענה מטריאליסטית, שניתן להסביר את הנפש, או הרוח, במונחים חומריים. להפך. אני מאמץ כרגע את המודל של וילבר – המציאות החומרית והמציאות הרוחנית הן אספקטים שונים של קיום אחד).

פנטזיית העולם הוירטואלי צומחת כחלק מהנסיון להתמודד עם הופעת המחשב, החיבוריות, הרשת; ואולי אף כמבשרת הטכנולוגיה, כרעיון מקדים ויוצר. אולם אנחנו ממהרים להעניק לעולם הוירטואלי פשר מטאפיזי-קיומי חדש שאינו הכרחי, מזדרזים לבנות חזונות אוטופיים ודיסאוטופיים אשר חורגים, לדעתי, מהמקום האמיתי שתופסת הטכנולוגיה במציאות החיים שלנו. אין ספק שטכנולוגיה משנה את חיינו. המצאת הדפוס, המהפכה התעשייתית, המהפכה המדעית – אלה נקודות מפתח בהתפתחות התרבות האנושית שהטכנולוגיה שיחקה בהן תפקיד חשוב, אולי אפילו מרכזי. אך עם זאת, היא עדיין היתה כלי שצמח בהקשר מסויים, בשילוב עם סביבה חברתית-תרבותית-תודעתית שאיפשרה את הופעת הטכנולוגיה ואופן השימוש בה. זוהי רשת דינמית של מרכיבים שהטכנולוגיה היא חלק ממנה, ולא שליט בלעדי.

ובסופו של דבר, תמיד נשארו האנשים. לטכנולוגיה בפני עצמה אין מעמד של טוב ורע. השאלה היא מה אנחנו עושים איתה. זוהי אמירה כמעט בנאלית (אני מניח שאנרגיה אטומית היתה ונשארה הדוגמא הפרדיגמטית שלה), ועדיין היא נוטה להשכח בתוך המרוץ הטכנולוגי-מדעי שהעולם נמצא בו. כדי לדאוג שהעולם העתידי שלנו יהיה כזה שנרצה לחיות בו אנחנו לא צריכים לדאוג לטכנולוגיה. אנחנו צריכים לדאוג לאנשים.

אפשרות של אינדיאני

אפשרות של אי, ספרו האחרון של מישל וולבק, הינו נבואה (או פנטזיה) קודרת על עתידו של המין האנושי. עולם העתיד של וולבק מורכב מניאו-אנשים, צאצאי אנושות משופרים שחיים כאילו-חיי-נצח של שיכפולים גנטיים, בדידות, הרהורים, ובעיקר ניתוק מהגוף ומהטבע. וולבק פורס בסכין חדה את התרבות המודרנית לפרוסות של דת, כוח, מין, חרדת מוות, זיקנה, כולן מתובלות באותו תבלין מדכדך ופסימי שוולבק מחבב.

ההסתכלות הפסימית של וולבק מטילה כח מהפנט על הקורא, מכיוון שוולבק מזהה וחושף את הנקודות הכואבות של התרבות המערבית שמקננות כנראה בכל אחד מאיתנו. קל למדי להתפתות ולהכנע, גם אם באי-רצון, לעולם שוולבק מצייר. אבל לפעמים חשוב להזכר שזוהי נקודת מבט, ושיש אפשרויות אחרות.

אפשרות כזו מביא צ'רלס א' איסטמן בחיבורו הקצר נשמתו של אינדיאני. איסטמן, שחי בתחילת המאה ה-20, היה בן לצ'יף בן שבט הסו ולאם ממוצא מעורב. הוא גדל בשמורה אינדיאנית, ובבגרותו הפך לאחד הרופאים הראשונים ממוצא אינדיאני. בספרון זה מנסה איסטמן לצייר את חיי הדת והתרבות של האינדיאנים כפי שהתקיימו לפני הגעתו של האדם הלבן. הוא אינו מתיימר לספק תיאור מדעי או אנתרופולוגי, וכפי שטען יורם בילו בסקירתו על הספר, ייתכן כי הוא חוטא לפעמים באי-דיוק ובאידאליזציה של התרבות האינדיאנית. עם זאת, ספרו של איסטמן מציג סוג של אנטי-תיזה לכמה מהרעיונות העיקריים של וולבק, ובעיקר אפשרות אחרת של חיים, אפשרות של אינדיאני.

בעולמו של וולבק אין נחמה, אין לאן להמלט. יש שתי דרכים לאנושות, ושתיהן אינן מלבבות במיוחד. הניאו-אנשים הם התפתחותה של הרציונאליות. הם חיים כמעט כשכל בלבד, מבודדים בביתם, התקשורת היחידה עם בני-מינם מתבצעת באופן וירטואלי. הגוף עבורם הוא בן-חלוף, זמני, הסחה בלבד, הם מרחיקים עצמם מהגוף, מרגשות, מתשוקה, חיים מחוץ לטבע הגופני. אלו חיים טכנולוגיים, כאילו-פילוסופיים, של אדישות המתחפשת לשלווה –

בלי קושי מיוחד אנו שבים לחיינו השלווים, חיים של התבוננות, שוודאי היו נראים לבני אנוש מהעידן הקלאסי כמו שיעמום בלתי נסבל.

הדרך השניה מובילה את האנושות חזרה אל הטבע הקדם-רציונאלי, אלו הם הפראים, שרידי האנושות שלא הפכה לניאו-אנשים. הפראים חיים בשבטים פטריארכליים נוקשים, מחוסרי תרבות ושפה, ספוגים בלכלוך וסירחון, מין חייתי, טקסים אלימים ואכזריים. הם התגלמות היצרים החייתיים ששוכנים במעמקים המודחקים של המין האנושי.

(שתי הדרכים הללו הן למעשה הקצנה של שתי התנועות הפילוסופיות-רוחניות שמתאר קן ווילבר. התנועה ה"עולה" רואה את האלוהים כטרנצנדנטלי, ובגלגולה המוקצן תופסת את כל מה שארצי כרע ושואפת להתנתק מהגוף ולהתעלות אל הרוח. לעומתה, התנועה ה"יורדת" רואה את האלוהות כמתגלה בעולם המוחשי והפיזי, עד לרומנטיזציה והאדרת הטבע תוך התכחשות לכל מה שברוח או בתבונה.)

אצל וולבק אין באמת אפשרות אחרת. האפשרות של חיים תבוניים ורציונאליים בטבע, האפשרות להיות מאושר, היא חלום שאינו יכול להתממש. אנו נידונים לנצח להטלטל בין החיים השכליים, שמובילים לניתוק ולאדישות, לבין הטבע החייתי שכולו דחפים וסבל. הגוף והטבע הם מקור לסבל ולגעגוע, אנו מנסים כל הזמן גם להתקרב אל הטבע וגם להתרחק ממנו, גם להרגיש את החיים הטמונים בגוף וגם להמלט מהסבל והכאב שהוא מעניק לנו.

איסטמן מציג תמונה תרבותית שונה לגמרי. האדם האינדיאני שהוא מתאר חי באינטימיות עם הטבע, הוא מתבונן במסתורין העולם בהשתאות ובאהבה. זוהי תרבות מיתית, המדגישה את הפן הרוחני של כוחות הטבע, ומציבה סמלים חומריים לאלוהות הרוחנית אשר עומדת כמהות הדברים כולם. זוהי תרבות שרואה עצמה כחלק מהבריאה והעולם שסביבה, ומשתמשת במשאבי הטבע לא מתוך ניצול אלא מתוך כבוד, תרבות שמראה אפשרות של חיים מאוזנים והומניים כחלק מהטבע. בעוד אצל וולבק האפשרות היחידה היא כניעה לטבע חייתי של דחפים אלימים ואכזריים, איסטמן מתאר תרבות שמקדשת איפוק וצניעות כתכונות הכרחיות לחיים האידיאליים בתוך הטבע.

הרס התרבות האינדיאנית והפרת האיזון בו התקיימה טמון על-פי איסטמן בהגעתו של האדם הלבן. הטכנולוגיה, הנצרות והצורך בקידמה עיוותו את המערכת הפילוסופית-רוחנית שעמדה בבסיס התרבות האינדיאנית. רעיונות של צבירת רכוש וכוח חילחלו לחברה האינדיאנית ובעיקבותם הגיעו הפשע, החמדנות והזלזול בסובב אותך. טקסים שהיו מיסטיים וסימליים הפכו למפגני סיבולת ואכזריות (הטקסים האלימים של ה"פראים" של וולבק טמונים, אם כך, לא בקיום הטבעי, אלא דווקא בהגעתה של הרציונאליות).

על-אף האידאליזציה של התרבות האינדיאנית בתיאורו של איסטמן, היא מהווה דוגמא לאפשרות אחרת מאלה שמציב וולבק. ההתנגשות בין התבונה לבין הטבע, בין הרוח לבין הגוף, ניצבת ביסודותיה של התרבות המערבית ומטשטשת את יכולתנו לראות מעבר לה, אך התבוננות על תרבויות אחרות יכולה להביא להתבהרות, לפחות רגעית, של המחשבה, ולפתיחת אפיקים חדשים של דמיון ושל אפשרויות.

כי עד כמה שהעולם של וולבק משכנע, הוא מסתיר מאיתנו בצורה מתוחכמת את העובדה שיש לנו אפשרות של בחירה. בחירה באופן בו אנו מביטים על העולם, בחירה באופן בו אנו חיים בעולם. צורות ההסתכלות שלנו על העולם קובעות במידה רבה (אם לא באופן מוחלט) את טיבו של העולם לגבינו. אנו שבויים בתוך ההסתכלות המערבית המודרנית, שוולבק מביא לשיא. אבל יש לנו את האפשרות להיות מודעים להסתכלות שלנו על העולם, ולפחות לנסות לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת. אזי נפתחות בפנינו גם אפשרויות חיים אחרות. אולי לא נצליח לממשן, אולי לא נרצה, אבל לפחות הן שם. בתור אפשרות.