דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית הורות

על הורות בעולם המודרני

אני קורא לאחרונה את ספרו המומלץ של דאגלס ראשקוף – Life Inc. הנה קטע קצר שדיבר אלי מאד, על הורות בעולם של שוק קפיטליסטי. (התרגום שלי).

גם אלה מאיתנו שמסוגלים להתנגד לכוחות השוק במשך רוב חייהם, אינם יכולים שלא להכנע כשמגיע הזמן להקים משפחה. אני ציפיתי כי ההפיכה להורה תהיה הזדמנות לנתק את משפחתי מהפתולוגיה הצרכנית של השוק, ואפשרות לצלול לתוך אחד מהתהליכים הטבעיים ביותר שזמינים לנו. חייתי תחת ההנחה השגויה כי בין האם, האב והתינוק מתקיים משהו מיוחד שאף מומחה, איש שיווק או אתר אינטרנט לא יכול לקחת בו חלק.

מסתבר, כמובן, כי להיות הורה משמעו להיות נתון תחת מתקפה חזיתית מצד משווקים אשר מנסים להרוויח כמה שקלים על חשבון רגשי האשמה, הפחד והבורות שלנו. יועצים גנטיים מציעים הערכות מקדימות של התאמה כרומוזומית, ותעשייה של מומחי פוריות מקדמים אלטרנטיבות חוץ-רחמיות לבני שלושים-ומשהו מודאגים שמנסים להכנס להריון, ללא הצלחה, במשך חודשיים שלמים. ברגע שהתינוק נולד צבא של יועצים מקצועיים עומד היכון כדי לבצע את מה שעשו במשך אלף השנה האחרונות הורים ובני קהילתם. יועצות הנקה מלמדות אמהות חדשות איך להניק ויועצי שינה מתכננים את לוח השינה האידיאלי לתינוק. הורים שחושבים כי הם הולכים נגד הזרם שוכרים את המקבילה הניו-אייג'ית של אותם יועצים – "דולות", מיילדות ומומחים לצמחי מרפא שמספקים את אותם שרותים עבור סכומים דומים.

ההורות, כמו רבות מהפעילויות האנושיות הבסיסיות האחרות, איבדה את מנגנוני התמיכה הטבעיים שלה. אלו נשדדו בידי מרחב אשר מוטה לטובת סדר העדיפויות של כוחות השוק. בשכונות שבערים היו בעבר נשים מבוגרות, משפחות גדולות ושכנים שיכלו להשגיח על התינוק לשעה כדי שתוכל לצאת לקנות כמה מצרכים. היום, במקום לדאוג למדרכות תקינות בשכונה אנחנו קונים "ביגבו" – עגלת תינוק ב-4000 ש"ח, ה"ג'יפ" של עגלות התינוק, בולמי זעזועים כלולים – כדי שנוכל להתנהל בקלילות מעל הבורות. לכל חוט בריקמה החברתית שהתבלה בחיכוך עם הניכור המודרני העמיד השוק סיב סינתטי משלו. סירוב להשתתף במשחק משמעו להסתכן בכך שלילדך לא יהיו את הכלים הדרושים כדי להתחרות על המקומות ההולכים ומתמעטים במוסדות ההשכלה הפרטיים.

שלא ייגמר

נגמר לי הערב
רוצה את הלילה
שלא ייגמר לי הלילה
שלא ייגמר לי הלילה
שלא ייגמר לי
שלא ייגמר לי הלילה

שלא ייגמר לי הלילה
שלא אצטרך להפסיד
שום דבר שום דבר
שלא יישאר שום דבר
שום דבר

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

צדקת. אפשר.*

*אבל זה נורא מעייף.

** תוספת מאוחרת, תודות ל-Wordle.

שלא ייגמר לי הלילה

יש גבול

והיום בתוכניתנו "הכר את שכניך" – ההורים הליברליים.

אלו ההורים שיתנו לילדם בן ה-3 שאוהב לעשות הרבה רעש לרדת את ארבע הקומות במדרגות לבד, לאט לאט לאט, בשבת ב-8 בבוקר, תוך כדי הערת כל הבניין, כי לא טוב לזרז אותו או חס וחלילה לקחת אותו על הידיים. ואם הוא רוצה לקחת איתו את מכונית הצעצוע מפלסטיק, כמובן שהוא יכול לגרור אותה איתו, מדרגה מדרגה, בום-טראח, בום-טראח, בום-טראח!, כי זה מה שהילד רוצה. או למשל (סיפור שהיה כך היה), כשזוגתי היקרה עולה במדרגות והילד נותן לה מכה, תסתכל עליה האמא במבט לא מתנצל ותגיד – "הוא בשלב שהוא רגיש מאד למרחב שלו"…

לא פלא שיצא להם כזה ילד מעצבן.

אבל לא באתי לדבר על עקרונות גידול ילדים, אלא על תופעה אחרת שבאה כאן לידי ביטוי – זילות המרחב הציבורי. אנשים שמרגישים שהעולם כולו הוא החצר האחורית שלהם, והם יכולים לעשות בה כרצונם. (תת-)תרבות של חוסר התחשבות באחר. זוהי תופעה שמתקיימת אצלנו מהרמה המקומית ביותר ועד לרמה המדינית.

כך ברמת המיקרו אנו ניתקלים בשכנים שהורסים את הטבע בשם הדת, באלו שנותנים לילדיהם לעשות מה שהם רוצים בלי להתחשב באנשים שסביב, בסטודנט שאוהב לשמוע טראנס בווליום גבוה דווקא ביום שישי בצהריים, או בנהגי הג'יפים שרומסים את המרחב הציבורי בעיר. ברמה העירונית יש לנו מגדלים שמיועדים לעשירים והשתלטות מסחרית על שטחים ציבוריים. ואז מה הפליאה שברמה המדינית יש לנו ממשלה מלאה שחיתויות, נפוטיזם, כוחניות וזלזול בכל מה שזז?

האם יש תקווה? האם יש סיכוי שאנשים יתחילו להוציא את הראש מתוך התחת של עצמם ולהבין שמסביב יש עולם, יש אנשים אחרים? הלוואי שהייתי יכול להיות קצת יותר אופטימי.