דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית חברה

החיים כלוח פרסום

כולנו (אני מאמין) נתקלים בזה יותר ויותר לאחרונה –
פוסט ארוך בפייסבוק, של מישהו שאנחנו מכירים, לפעמים מקרוב ולפעמים ממעגלים קצת יותר רחוקים. שיתוף אישי, משהו נוגע ללב, משהו שלא ידענו עליו, לפעמים סיפור חושפני מהעבר, לפעמים התלבטויות עכשוויות או התמודדויות רגשיות. זה ארוך אבל אנחנו קוראים, למרות טווח הריכוז הקצר. מרגישים את הסיפור, מזדהים. ואז, בסוף, שוב זה מתחבא שם. הזמנה לסדנה, או אירוע, או משהו אחר שהכותב מבקש לקדם. 

מה אנחנו מרגישים עכשיו?

אני, אישית, מרגיש קצת נבגד. סוג של הפרת אמון. סוג של ניצול. 

אי-אז בשנת 2009 כתבתי על "מיתוג אישי", מונח שהפך לטרנד באותם ימים – 

"הדגש שניתן ל"מותג" מביא לגישה שאינה יכולה שלא לעודד העמדת פנים, חלקלקות שיווקית והאדרה עצמית. … איננו בני אדם יותר. כדי להתקיים ולהצליח אנחנו צריכים להפוך למותג, לתאגיד. לשווק את עצמנו, למכור, להציג. זהו המקצוע היחיד בימינו – איש השיווק."

המונח אולי קצת איבד את קדמת הבמה אבל הפרקטיקות הפכו ליותר ויותר מקובלות ונפוצות. טשטוש הגבולות שבין האישי למסחרי, בין הפנימי לשיווקי, נהיה חלק מהתקשורת הבין אישית היום-יומית שלנו. 

בקונטקסט אחר הסיטואציה היתה נראית לנו מוזרה למדי. דמיינו לעצמכם קבוצת חברים יושבת בסלון ומדברת. אחד החברים מתחיל לשתף על קושי שהוא עובר כרגע בחייו, מספר על מה הוא מרגיש ואיך הוא מתמודד עם זה. שאר החברים מקשיבים, תומכים ומעודדים. ואז בסוף הסיפור הוא מוציא מהתיק חבילת פליירים צבעוניים וכרטיסי ביקור ומחלק לכולם.

את השיטה הזו אנו מכירים טוב – אין כמעט מוסף סוף-שבוע בעיתונות שלא יכיל כתבת עומק ארוכה על זמר צעיר, או שחקנית שנעלמה מהתודעה, כתבה שכוללת פרטים ביוגרפיים חושפניים ומעניינים, גילויים אישיים חדשים, ושתמיד יוצאת כדי לקדם אלבום, סרט או מופע חדש. אנחנו רגילים לכתבות כאלו, הן חלק מהחוזה הלא כתוב בינינו כקהל חובב רכילות לבין אמנים וסלבריטיז שמבקשים לקדם את עצמם. 

אבל מה שמתאים ליחסי תן-וקח שבין הקהל לאמן לא בהכרח מרגיש נוח כשהוא מופיע כפוסטים של חברים בפייסבוק. יש פה עירוב שימושים צורם ובעייתי. אלו טכניקות שיווק שמקורן באמצעי תקשורת המוניים (עיתון, טלויזיה), אמצעי תקשורת של broadcast, שמופיעות בקונטקסט של אמצעי תקשורת דו-כיווני ואישי.
ככל שהטכנולוגיה פתוחה יותר ומאפשרת מגוון רחב של סוגי שימושים, כך גדלה גם האפשרות של טשטוש גבולות ושימושים מתנגשים. עבור חלקנו פייסבוק הוא כלי לשמירת קשר עם חברים ומכרים, לשיתוף ולתקשורת. עבור אחרים הוא פלטפורמה עיקרית לשיווק והפצה, אבל תוך שימוש באותם אמצעי הבעה שמשמשים גם לתקשורת האישית. עירוב השימושים הזה יוצר מרחב שבו האישי והשיווקי מתמזגים זה לתוך זה באופן שמעורר אי-נוחות, ציניות וחוסר אמון (לפחות עבור אלו מאיתנו שבוחנים את המרחב בעין ביקורתית).

האם אפשר כיום לשמור על הפרדה בין האישי לשיווקי? האם יש ברירה אחרת עבור עצמאים שמבקשים להתפרנס ולשווק את הפעילויות שהם יוצרים בעולם? במרחב הטכנולוגי והתקשורתי הנוכחי אולי אין הרבה אפשרויות. אבל אני מאמין שניתן וצריך לתת את הדעת על הקונפליקטים הטמונים בשימושים השונים שאנו עושים בכלי התקשורת שלנו, ולשמור על הגיינה בסיסית של המרחב שתמנע הצפה ואיבוד אמון. בסופו של דבר זהו אינטרס משותף של כולנו לייצר סביבה תקשורתית שניתן לסמוך עליה. 

איך מייצרים תקשורת בטוחה ואמינה בפייסבוק? קישור לקורס אינטרנטי שיצרתי בנושא בתגובה הראשונה.

רקוויאם לעכבר

עכבר העיר מצליח לעצבן אותי כבר שבוע שני ברציפות[1].

טור הפתיחה בשבוע שעבר עסק בעתירתם של בעלי המכולות בתל-אביב נגד הפעלת סניפי AM:PM וטיב טעם בשבתות ובחגים. בעלי המכולות טוענים כי חוק שעות המנוחה לא נאכף באופן הוגן, אלא פועל לטובת הרשתות הגדולות ומחסל את העסקים הקטנים של המכולות השכונתיות.
וכך נכתב על כך בעכבר:

"באופן די אירוני, חלק מהמצטרפים למחאת בעלי המכולות, שניסו לעזור להם במאבקם, היו פעילי המחאה החברתית. אותם אנשים שיצאו למאבק כי העלו להם את מחיר הקוטג' בכמה שקלים רוצים עכשיו שאלי מהמכולת יוכל להמשיך לרשום להם לחם שחור ולהתפרנס בכבוד. אפשר להבין אותם. זה סוציאלי, זה צודק, זה אפילו רומנטי, אבל זה לא יכול להסתדר עם מחירי קוטג' נמוכים ופסק זמן כמו באמריקה. מה לעשות, זה העולם האכזרי שאנחנו חיים בו."

ומסיים בפאנץ':

"אין לנו ברירה אלא לבחור בתחרות. כי עם כל האהבה שיש לנו לאלי מהמכולת, ויש לנו, אנחנו יותר אוהבים סופר פתוח בשבת ומלפפונים בזיל הזול."

מי צריך את שטרסלר כשיש לנו עיתון עירוני, צעיר, מהפכני ובועט.

השבוע עסק הטור הפותח של העיתון באיסור המשטרה לקיים מסיבת רחוב בפלורנטין בפורים. איסור שהתקבל באנחת רווחה עצומה על-ידי תושבי השכונה, לאחר שבשנים האחרונות הפכו המסיבות הללו מאירוע מקומי ושמח למפגן של וונדליזם והרס.
וכך נכתב בעכבר:

"אנחנו דווקא בעד המסיבה הזאת, פיראטית או מאורגנת, למרות המחאה של תושבי פלורנטין ולמרות שמגיעים אליה בעיקר ילדי פריפריה. אנחנו בעד המסיבה כי פעם בשנה (בעצם שלוש) צריך לאפשר לחגוג ברחובות. גם אם זה עושה קצת ברדק וכמה אנשים לא יכולים ללכת לישון ממש מוקדם".

ביטוי כזה של אמפתיה, אחריות חברתית והתחשבות בזולת לא ראיתי מזמן.
וממשיך:

"אבל אולי מה שבאמת חשוב בכל הסיפור הזה, זו העובדה שבמשך כל השבוע התעסקו כאן במסיבות פורים. בעירייה, בתקשורת המקומית ובסצנת המועדונים והברים. כאילו ביבי לא משתעשע עם הכפתור האדום, כאילו הבחורה מ"הציור השבועי לילד" לא עומדת להשבית לנו את הרכבת וכאילו ג'קי מקייטן לא מת. ובדיוק בגלל זה אנחנו חיים בעיר הזאת."

לא, לא יכול להיות שבאמת כתבתם את זה. "בדיוק בגלל זה אנחנו חיים בעיר הזאת"? מישהו פה הרגע יצא מקורס "קלישאות עיתונות מקומית" שנה א'?

אני לא יודע מה מעצבן אותי יותר. הילדותיות, השמרנות, או התחושה העמוקה שיש פה בעיקר פוזה. פוזה כאילו-מגניבה, כאילו-נהנתנית, אבל כזו שמאחוריה מסתתר כלום גדול. (ובנוסף לכל, פוזה שתאריך התפוגה שלה עבר בקיץ שעבר. מישהו שכח להתעדכן). ואולי זה פשוט געגוע לימים שבעיתון כתבו אנשים שבאמת היה להם משהו להגיד.


[1] כן, כן, פאתטי. אני יודע. להתעצבן ממשהו שכתוב בעיתון. ועוד בעכבר העיר.

גבולות האכפתיות

כמו בכל שנה, שעון הקיץ עומד להסתיים בקרוב, טרם יכנס צום יום כיפור. כמו בכל שנה, נשמעים קולות המוחים על שעון הקיץ הקצר וקוראים להאריכו כמו במדינות אחרות. שלא כמו בכל שנה, הפעם קולות המחאה האלה נשמעים קצת יותר חזק.

העצומה למען הארכת שעון הקיץ, שנפתחה לפני פחות משבוע, הצליחה לאסוף נכון לעכשיו כבר כמעט 115,000 חתימות ומעל 42,000 לייקים בפייסבוק. הרעש שמעוררת העצומה, שחלק גדול ממנו יש לזקוף לזכות האינטרנט, אף הביא את שר הפנים אלי ישי להכריז כי הוא מוכן להחזיר את שעון הקיץ לתקופה נוספת לאחר הצום*.

לעומת זאת, העצומה נגד גירוש ילדי העובדים הזרים, שנפתחה לפני כמעט שנה, הצליחה לאסוף רק כ-15,000 חתימות ו-8,000 לייקים. רשימת החותמים על מכתב המחאה לראש הממשלה מונה גם היא פחות מאלפיים איש.

ההבדל בהיענות לשתי קבוצות המחאה הללו מסמן את גבולות האכפתיות של החברה הישראלית (או, לפחות, של החלק הפעיל ברשת של החברה הישראלית).

מקצרים לנו את היום בשעה? נצטרך לצאת מהעבודה בחושך? ועוד בגלל הדתיים? נחתום! בטח שנחתום!**

הולכים להרוס את החיים באופן שרירותי ל-400 ילדים? מזעזע! רגע, ילדים של מי? עובדים זרים? כן, זה באמת לא נעים. אז מה אמרתם על שעון הקיץ?

הם עוברים מאד קרוב אלינו, גבולות האכפתיות. מקיפים אותנו במעגל קטן שאין בו מקום כמעט לאיש מלבדנו.

ילדי העובדים הזרים הם רק סממן, כמובן. האדישות לאַחֵר מתגלה בכל כיוון. אפשר לראות אותה באפליתם של אזרחי המדינה הערבים ובהעלמת העין הכללית מאפליה זו. ביחס המתנשא כלפי שכבות מצוקה. בחיילים המצלמים עצמם על רקע פלסטינאים אזוקים. בנהגים שלא עוצרים במעבר חציה אפילו לקשישים, באלה שנדחפים ברמזור, באלה שחונים על מדרכות. בהתמקדות בשאלה “האם היו שם ישראלים” בכל פעם שיש אסון במדינה אחרת. בגסיסתן של חדשות החוץ ברוב אמצעי התקשורת.

זה לא מפתיע במדינה שחיה את רוב שנותיה בהכחשה ובהדחקה, מדינה שנסמכת על ממסד דתי אתנוצנטרי במקרה הטוב וגזעני במקרה השגרתי. אבל מי שחושב שהצרת גבולות האכפתיות לא משפיעה עלינו עצמנו, מי שמאמין שהתנהגותנו כלפי הזר יכולה להיות נפרדת מהתנהגותנו כלפי הקרובים אלינו, הוא או תמים או טיפש.

______________________

תזכורת: גירוש הילדים אמור לצאת לפועל בערב ראש השנה. הפגנה נגד הגירוש תערך ביום שלישי ה-7.9 בשעה 18:30 ברחבת הסינמטק בתל-אביב.

הרחבת גבולות האכפתיות

* לא יודע מה איתכם, אבל לי זה נשמע כמו ספין. דרך טובה לגרום לכולם לשכוח את עניין הגירוש ולצאת בתור מי שמקשיב לרחשי לב העם.

** גם אני בעד הארכת שעון הקיץ, וגם אני חתמתי.

מתנה לראש השנה – גירוש

גירוש 400 הילדים הישראלים אמור להתרחש בעוד 3 ימים, ב-8 לספטמבר. ערב ראש השנה. זאת המתנה שמעניקה מדינת ישראל ל-400 ילדים שגדלו כאן. גירוש.

התאריך המוזר והכל-כך לא מתאים הזה מייצג נאמנה את החלטת הגירוש שכולה אטימות ואיוולת. יום לפני שהגירוש אמור לצאת לפועל מתכוונים הפועלים לביטולו לצאת להפגנה במאמץ אחרון לעצרו. ההפגנה תתקיים ב-7 לספטמבר בשעות 18:30 עד 22:00, ברחבת הסינמטק בתל-אביב. אפשר לאשר הגעה בדף האירוע בפייסבוק.

המארגנים כותבים כי “בהפגנה יהיה מעגל מתופפים של קבוצת קסמבה ומשוררים שימחו נגד הגירוש. בין המשתתפים: טל ניצן, רוני סומק, יהודה אטלס, דרור בורשטיין ויודית שחר. אנא הביאו כל כלי נגינה אפשרי, מתופים ועד סירים. ננגן נשיר ונצעק מספיק חזק כדי שקולנו יגיע עד לראש הממשלה. אזרחים ואזרחיות, מהגרים ומהגרות, נגנים ונגנות, משוררים ומשוררות – יד ביד נגד גירוש הילדים”.

נשארו עוד ימים מועטים בלבד. זה הזמן לחזק את קולות המחאה בתקווה שישמעו בכל רחבי הארץ. אם הצרפתים יכולים לצאת להפגנות ב-135 ערים ברחבי המדינה במחאה על כוונה לגרש צוענים, גם אנחנו יכולים. הפיצו ושתפו ככל יכולתכם. אולי ביחד נוכל להביא לכך שגם ל-400 הילדים הללו יהיה חג שמח.

חג שמח?  [תמונה – גוני ריסקין]

גירוש ילדי הזרים: תועבה מוסרית

גירוש 400 הילדים הולך ומתקרב. ב-8 לספטמבר זה אמור לקרות. 400 ילדים. 400 או קצת פחות משפחות שבאו לעבוד פה. לעבוד, לא להתבטל. למה בעצם לא להשאיר אותם?

לממשלה יש הרבה תירוצים. רובם שקרים. שוקי גלילי עשה קצת סדר בנתונים. אין פה גל אימתני של מהגרים שעומד להטביע אותנו. יש פה הרבה אינטרסים כלכליים ופוליטיים של סוחרי עבדים מודרניים. ויש סיבה ברורה וידועה שלא נאמרת בפה מלא – הם לא יהודים.

וזה לב העניין. גזענות. לאומנות. שמרנות. קשות לב ואטימות הנפש.

הם לא יהודים. משמע – בעיני חלק לא מבוטל מאלה שיושבים שם בממשלה – הם לא בני אדם.

ובכן, לטעמי, מי שזו תפיסת עולמו, מי שיכול להקשיח את ליבו לילדים שכאן גדלו וכאן ביתם רק כי הם ממוצא כזה ולא אחר – הרי הוא הרבה פחות בן אדם מאלה המועמדים לגירוש.

את מדיניות ההגירה של מדינת ישראל צריך להסדיר. אין שום צורך לעשות זאת על גבם של 400 ילדים שלא מכירים שום מקום אחר. אין שום סיבה טובה לא לתת להם פשוט להשאר.

אז כמו שאיתמר כתב, גם מעשה קטן יכול לעזור הרבה. אפשר לחתום על העצומה. אפשר לכתוב פוסט. אפשר להפיץ בפייסבוק ובטוויטר. אפשר להוסיף כפתור תמיכה לאתר. העיקר להזכיר למי שסביב את האיוולת, הטמטום והעיוורון שבגירוש הזה.

יותר בן-אדם מאלי ישי

   [תמונה: גוני ריסקין]

העולם הוא גדול ופתוח

המועצה לביטחון לאומי חידדה לאחרונה את אזהרת המסע שלה לישראלים בחו”ל:

אזהרה מחודדת

כן, אזהרת המסע תקפה במחודדות ל”כלל העולם”. כדי שיהיה יותר ברור, מצורפת מפה:

מצורפת מפה

אגב, מה זה “איום קונקרטי גבוה מאד”? האתר מסביר: “איום קונקרטי גבוה מאוד: המלצת המטה ללוחמה בטרור היא להימנע מכל ביקור שהוא במדינה ולצאת ממנה לאלתר”.

אז נא להמנע מכל ביקור שהוא בכלל העולם ולצאת ממנו לאלתר. תודה.