טוויטר טלפאתי? לא ממש

יוסי גורביץ’ מספר היום בכלכליסט על ניסוי שהתבצע באוניברסיטת ויסקונסין, במהלכו שלח דוקטורנט בשם אדם ווילסון הודעה לטוויטר באמצעות ממשק הפועל בעזרת גלי מוח. גורביץ’ כותב:

ווילסון לא כתב אותה (את ההודעה); הוא חשב אותה, וגלי המחשבה שלו תורגמו מיד לטוויטר. הטכנולוגיה קיימת; היא לא לשימוש ציבורי, לא בקרוב; אבל היא קיימת. יהיה מעניין כאן, עוד עשור. אולי עוד קודם.

הכתבה ב-Wired אליה מפנה גורביץ’ מתהדרת בכותרת – Twitter Telepathy: Researchers Turn Thoughts Into Tweets. כתבה אחרת מכריזה כי Scientists Break Brain/Twitter Barrier, ואילו אחת אחרת מזהירה – Twitter-brain interface offers terrifying vision of the future.

למרות הכותרות ההחלטיות, בניסוי עצמו לא היה כל אלמנט של קריאת מחשבות או הפיכת מחשבות למילים. זהו שימוש במערכת של ממשק מוח-מחשב (מערכת בשם BCI2000) אשר יודעת לזהות שינויים בגלי מוח ולתרגמם לתבניות המשמשות לשליטה על אמצעי אחר (במקרה זה – מקלדת וירטואלית). ווילסון לא חשב משפט והמערכת “קראה” את מחשבותיו, אלא הוא השתמש בשינויים בגלי-מוחו כדי להזיז סמן על מסך מחשב ולבחור באמצעותו אותיות. אין בניסוי זה כל חדש, מלבד המהלך הסופי של שליחת המשפט שהוקלד לטוויטר, והנסיון הפשוט והמוצלח לרכב על גל הפרסום של טוויטר כדי לקבל קצת חשיפה אוניברסיטאית (ומכיוון שמערכות כאלה יכולות לסייע רבות לאנשים מוגבלי תנועה, החשיפה עצמה היא מבורכת).

מובן מדוע הניסוי המתואר מושך תשומת לב ומעורר עניין והשערות לגבי העתיד. אולם מה בדבר קצת אחריות עיתונאית? או סתם שכל ישר? כי ברור שהתיאור העסיסי של “להפוך מחשבה לטוויט!” הוא מופרך מן היסוד, ובכתבות עצמן אף מודים בכך. אז נכון, צריך להביא קוראים, רוצים למשוך תשומת לב. אבל בסופו של דבר כל שטות כזו היא עוד פגיעה קטנה אך משמעותית באמינות הכותב או העיתון.

פרט(טוויטר)יות

לא התלהבתי יותר מדי מטוויטר, מעבר לעניין התיאורטי שהאתר מעורר – בעיקר בחשיפה של אלמנט הפומביות הגדל והולך בעידן ה-2.0. מסתבר שאנשים אוהבים להחשף.

אבל המאשאפ החדש הזה תפס אותי. מיותר לחלוטין, ועדיין יש בו משהו מהפנט. העידכונים שקופצים בזמן אמת על מפת העולם מציגים באופן מאד מוחשי את הגלובליות והמיידיות הזו, הנסתרת, של האינטרנט. האתר מעביר אותך לנקודת התצפית של אלוהים – העולם כולו פרוס תחת רגליך (או במקרה זה על המסך מול העיניים), תמונת-על של המין האנושי שמתוכה מבליחים ניצוצות של פרטים, הבזקים של מחשבות ורסיסים של מעשים.

זו יכולה להיות טעימה ראשונית מאד של העולם בעידן בו פרוייקטים כמו MyLifeBits יהפכו למציאות, עולם בו כולנו יכולים להפוך לנראים, בו חיינו מתועדים כל הזמן מרצוננו.

אולי בגלל זה אני מוצא כמוזרה את החרדה שמגלים לפעמים אנשים מ"אובדן הפרטיות" באינטרנט. על איזו פרטיות אנחנו מדברים? נדמה כי אנחנו מביאים את תפיסת הפרטיות שלנו מהעולם הישן לתוך עולם חדש, בו מושג הפרטיות מקבל משמעות אחרת לגמרי. מהי פרטיות עבור הילדים של היום? ילדים שבגיל 14 פותחים בלוג, מעדכנים את עצמם בטוויטר, מנהלים את חייהם ברשת, ילדים שעבורם היותם של החיים פומביים היא לא שאלה אלא עובדה. האם יש צורך בכלל בפרטיות כשפשוט לא אכפת לך?