דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית טכנולוגיה

עידן האינפנטילים

הילד שלי הגיע לגיל הזה שבו הוא מרגיש צורך לשתף בכל דבר.
אבא, בוא תראה! תראה מה עשיתי! אבא, בוא, בוא!
זה יכול להיות ציור חדש או ערבוב פלסטלינה או נחש רכבת או מקל או ג’וק מת על הרצפה. הוא רוצה להראות, לחלוק את החוויה, לתת לה קיום דרך מישהו אחר.

מזכיר משהו?

אין כמו ילד בן שלוש וחצי כדי להבהיר את המקור להצלחה הגדולה של הרשתות החברתיות. וגם להצלחה של אפל. לממשקים ולעיצובים של אפל בעידן האייפון אין תחרות. הם אינטואיטיביים באופן ראשוני, ילדותי. זה נראה כאילו אפל עושים את בדיקות השימושיות של האייפון על ילדים בני שלוש. (ואולי זה אפילו נכון?).

אז יש לנו פייסבוק, ויש לנו אייפון. שתי טכנולוגיות ההמונים המשמעותיות ביותר של השנים האחרונות, טכנולוגיות שמחוללות מהפכה בדרך בה אנו יוצרים קשרים וצורכים מידע ומנהלים את חיינו.

טכנולוגיות שפונות לצרכים וליכולות של גיל שלוש.

מה זה אומר על החברה, התרבות, הכיוון אליו אנו הולכים?
ובעצם, בהתחשב באיך שהמבוגרים מנהלים את העולם, אולי זה לא רעיון רע כל כך.

וויקיליקס והמהפכה המצרית, 1974

“תוצאה מוזרה נוספת של הסביבה האלקטרונית היא העדר מוחלט של פרטיות. שום צורה של פרטיות אינה אפשרית במהירות האלקטרונית. עם קץ הפרטיות מגיע גם קצם של מונופולים של ידע. מונופולים של למידה, של חינוך או של שלטון.”

מרשל מקלוהן מקדים את זמנו, 1974.

קינדל, עתיד הספרות, הווה העיתונות

אחת הידיעות המעניינות בנוגע לעתידה של הספרות התפרסמה בשבוע שעבר ברחבי הבלוגים הטכנולוגיים. אמאזון הכריזה כי היא מוסיפה קטגורית תוכן חדשה לחנות הקינדל שלה – Kindle Singels. הקטגוריה החדשה תכיל טקסטים שיהיו בין 10,000 ל-50,000 מילים, או כדברי אמאזון “ככפול מגודלו של מאמר בניו-יורקר ועד לאורך של כמה פרקים בספר רגיל”.

אמאזון מנסה להציג צעד זה כסוג של אידיאולוגיה – “רעיונות והמילים שמעבירות אותם צריכים להיווצר לפי גודלם הטבעי, ולא בהתאם לאורך שיווקי מאולץ שמצדיק מחיר או פורמט מסוים” (אומר סמנכ”ל התוכן לקינדל של אמאזון). אך סביר יותר להניח שהמוטיבציה האמיתית, גם במקרה זה, היא מסחרית לחלוטין – אמאזון מנסה לפתוח לעצמה שווקים חדשים שאינם מכוסים כרגע בתעשיית הדפוס המסורתית.

קינדל. אין לי כזהבאמצעות קטגוריה זו מבקשת אמאזון גם לחזק את מעמדה כפלטפורמת הפצה ישירה עבור כותבים. נציג של אמאזון אמר ל-Mashable כי הם “מצפים לעבוד ישירות הן מול מוציאים לאור והן מול הכותבים עצמם בהפצת Kindle Singles. כל בעל זכויות יכול להשתמש בפלטפורמה של קינדל כדי להוציא את עבודתו לאור באופן עצמאי”.

מעניין לראות מה יהיו השלכותיו של צעד זה על הספרות כתעשייה וכאמנות. הזעזוע שעוברת עכשיו תעשיית הדפוס דומה לזה שהתחולל מעט קודם בתעשיית המוזיקה בעקבות המעבר לטכנולוגיה דיגיטלית. ה-MP3 והאינטרנט ערערו את פורמט האלבום המלא והחזירו אותנו במידה מסויימת לימי הסינגלים. הם יצרו אפיקי הפצה ישירים שמאפשרים למוזיקאים להתפרנס ממוזיקה בלי תיווכן של חברות תקליטים. הם פתחו אפשרויות של יצירתיות וחדשנות.

נראה כי עכשיו המילה הכתובה מתחילה לצאת מהתבניות המסורתיות שהוכתבו על ידי הכוחות המסחריים ששלטו עד כה (ונכנסת, כמו המוזיקה, לתבניות חדשות שמוכתבות על ידי הכוחות המסחריים העדכניים). מהלך כזה של אמאזון, אם יצליח, יכול להשפיע גם על השיקולים המנחים את הוצאות הספרים המסורתיות.

 

בשולי הדברים – אמנם לקינדל עצמו אין נוכחות חזקה בשוק הספרים בארץ, אבל למגמות שמובילה אמאזון בתחום קוראי הספרים האלקטרוניים יש השלכות ומשמעויות שחורגות מעבר למכשיר. הייתי מצפה מהעיתונות הטכנולוגית הישראלית לתת את הדעת על דברים כגון אלה (ממדורי התרבות אני כבר לא מצפה ליותר מדי). האזכור היחיד שהצלחתי למצוא הוא של אבנר קשתן בכלכליסט. (וגם בבלוג התרגום-האוטומטי-מטק-קראנץ’ 140.קו.יל). חבל.

במרחק נגיעה (פוסט על אייפד, כנסו כנסו)

שמעתם ש-Apple הוציאו מוצר חדש? קוראים לזה iPad, או משהו, ואומרים שזה הדבר הבא!

טוב, אז ברצינות. האייפד הוא אולי לא מכשיר מושלם, ויש לו חסרונות מפה עד הודעה חדשה, אבל אם נתייחס לאייפון בתור דוגמה הרי שיש סיכוי שאפל יצליחו ליצור גם כאן תופעה תרבותית גורפת.

כנראה בשל כך צופה חברת גרטנר כי עד שנת 2015 יותר מ-50% מהמחשבים שיירכשו עבור ילדים מתחת לגיל 15 יהיו מחשבים בעלי מסך מגע.

קשה לדעת אם תחזית זו מוגזמת או לא. אבל קשה להתעלם מכך שמגמת המעבר למסכי מגע הולכת וגוברת, במיוחד במכשירים שייעודם ללכת איתנו לכל מקום ולהפוך אותנו למחוברים תמיד. ובעוד אנו, הדינוזאורים, עוד אוחזים בחרדה את המקלדת, הרי הדורות הצעירים מקבלים את מסכי המגע כמובן מאליו ומחליקים עליהם בטבעיות מעוררת קנאה.

אם תחזיות אלו נכונות, הרי שאנו צפויים תוך שנים מעטות בלבד לעבור מהפכת ממשק נוספת. רק לא מזמן עברנו מהעט למקלדת (נעזוב לרגע את מכונת הכתיבה), וכבר אנו זונחים את המקלדת לטובת מסכי מגע.

היה נעים, היי שלום

זה אייפד

כפי שהם נראים כרגע, הממשקים של מסכי מגע אינם נוחים לכתיבה ארוכה. זהו ממשק שמותאם יותר לצריכה של מדיה מאשר לייצורה, לפחות כשמדובר במדיה טקסטואלית. (אין להתפלא על כך – הרי עצם פיתוח הטכנולוגיה מכוון להגברת הצריכה). כך שייתכן שמשמעות המעבר למסכי מגע הוא ירידה בנפח הטקסטים הנכתבים ברחבי הרשת.

אבל אולי, בעצם, הממשק החדש יצמיח טכנולוגיות חדשות (כמו swype) שיהפכו את הכתיבה למהירה יותר, נוחה יותר וזמינה בכל מקום? או אולי יהיו אלה דווקא טכנולוגיות text to speech שסוף סוף יצברו תאוצה?

ממשקים אינם רק כלי חיצוני. הם משפיעים על היכולות שלנו ומעצבים את אפשרויות התודעה והחשיבה שעומדות בפנינו. אין דין כתיבה בעט ככתיבה על מקלדת, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר על מסכי מגע.

מהפכות ממשקים, כמו זו שהאייפד עשוי לסמן, אינן רק אנקדוטות טכנולוגיות שמקומן במדורי הכלכלה או טרנדים למוספי התרבות והפנאי. אלו הן תופעות תרבותיות שעשויות להשפיע באופן עמוק על אופיה של החברה.

האם אין זה זמן שנתחיל לקחת ברצינות את השפעתה של הטכנולוגיה עלינו? האם לא כדאי שלעוסקים בטכנולוגיה תהיה פרספקטיבה שתאיר גם את הזויות התרבותיות, האנושיות והמוסריות שהטכנולוגיה יכולה לייצר? או במילים אחרות – האם לא הגיע הזמן שנבין את ההכרח שבמדעי הרוח?

לראות את העתיד

אז ראיתי את אוואטר.
עזבו את הדיונים אודות העלילה או המשחק (הם לא באמת כאלה גרועים). צריך לראות אותו ולו בשביל להבין מה הרגישו אותם אנשים לפני יותר ממאה שנה, בעת שצפו ברכבת המגיעה לתחנה.

בניגוד למיתוס, הקהל כנראה לא ברח בבהלה. אך האנשים ישבו מרותקים לכיסאותיהם במשך אותם 50 שניות, מתבוננים בפליאה בפיסת עולם אשר נקרעה ממנו והועברה למסך. באולם החשוך התגלתה בפניהם מציאות חדשה.

הקולנוע ניסה מאז ומתמיד להעביר אותנו למציאות אחרת. לשכנע אותנו כי המסך הוא בעצם חלון. ככל שהתמונה הפכה אמינה יותר, כך התחזק כוחה של האשליה.

אווטאר הוא השלב הבא. היכולת ליצור עולמות בדיוניים לחלוטין ומציאותיים לחלוטין הגיעה לרמה חדשה. עבור ילדינו, הקולנוע של היום יראה כמו סרטים בשחור-לבן למי שגדל לתוך עולם של צבע. אוואטר הוא לא רק סרט. הוא העתיד.

על טכנולוגיה וספרות / געגועים לעט

שני פוסטים מעניינים דנו השבוע בשינויים שעובר עולם הספרות בעקבות הופעתם של קוראי הספרים האלקטרוניים. יהונתן קלינגר רואה את האפשרויות של שיתוף ספרים שמביאה הטכנולוגיה, בדומה לטלטלה שעוברת תעשיית המוזיקה. דן בורנשטיין תוהה האם החלשותו של מוסד הוצאת הספרים לא יפורר את יסודותיה של הספרות כולה ואת היכולת להחשב ל”סופר”.

שני הפוסטים מסמנים גישות מנוגדות בהתייחסות לטכנולוגיה החדשה, האחת פרו-טכנולוגית וחותרת תחת ההיררכיות המקובלות, והשניה שמרנית ומגוננת על יתרונות המבנה הקיים. לכל גישה בעיותיה שלה.

הוצאות הספרים הן מוסדות מסואבים ומונחי רווח ברובם, אך הקריאה לשחרור המידע מכבליו כש”עם הכסף נסתדר אחר-כך” היא תמימה מעט. צריך לשמור על איזון בין הרצון לערער על העריצות של גורמי הכוח הכלכליים שמשעבדים את התרבות לצרכיהם, לבין הצורך לשמור על האמנים עצמם. אינני חושב כי אנו רוצים להגיע למצב בו אמן אינו יכול להתפרנס ממעשה אומנותו. המאבק בענקים חסרי הפנים צריך לבוא יד ביד עם החזרת הכח לידי האדם עצמו.

אני מאמין ומקווה כי מודלים של קשר ישיר בין האמן לצרכן (כמו אלו שמתחילים לצוץ במוזיקה ואפילו בקולנוע) יהפכו לנפוצים ולמקובלים, ויאפשרו לאמנים את הזמן והמשאבים הדרושים לפתח את אמנותם. הפצה ישירה כזאת יכולה כמובן להתאים גם לסופרים (אם כי תמיד קיימת השאלה האם השוק המקומי גדול מספיק כדי לאפשר מודל כזה).

אך לא הכל בהכרח רקוב בממלכת דנמרק. הוצאות הספרים, כמו שמזכיר בורנשטיין, מהוות כרגע שלב חשוב בתהליכי הסינון והיצירה. יש בהן לקטורים שמזהים את היצירות הראויות להתייחסות (הבה נניח שיש עדיין חיפוש אחר איכות ולא רק רייטינג), ויש תהליכי עריכה שמשילים את המיותר ומרוממים את הראוי.

ספרות, כמו אמנויות רבות, היא אינה באמת מעשה של אדם בודד. התהליכים המקצועיים שעובר ספר (ובאותה מידה גם יצירה מוזיקלית) עד להוצאתו לאור הם שמוציאים את היצירה מתחום הגרפומניה אל הספרות עצמה. אם נפיל את הממסד המקצועי (כך נראה לי טוען בורנשטיין) נאבד את הספרות ונשאר עם הגרפומניה.

האם הרשת יכולה להחליף את הממסד הקיים? מיזמים כדוגמת webook החדש מראים כיוונים אפשריים (אם כי גם הוא שייך עדיין בחלקו להוצאת ספרים). תהליכים שהיו סגורים נפתחים והופכים קהילתיים, ובהם גם תהליכי יצירה, עריכה וביקורת. יש מספיק אנשים מוכשרים בעולם, ובהנתן הכלים המתאימים אין סיבה שפעילות פתוחה לא תוכל לתפוס את מקומו של חדר העורכים הסגור.

אנו נמצאים בנקודת זמן מעניינת. במידה מסויימת יש בשינויים המתרחשים עכשיו חזרה לעבר, אל זמן בו האמנים עמדו בקשר ישיר עם צרכני האמנות. אולי דומה הדבר לימים של פטרוני האמנות העשירים (המלכים או הכנסיה), רק שכיום כולנו יכולים לשמש כפטרונים בזעיר אנפין. ואולי אף אפשר ללכת רחוק יותר, לימים בו השבט קיים את האמן הפועל בקרבו מתוך הכרה בתרומה שלו לעולם הרוח ולחיי השבט. אנו בונים ברשת את השבטים החדשים שלנו, ואנו יכולים למצוא את האמנים שירוממו את רוחנו.

בסופו של דבר, הדיון “טכנולוגיה – טוב או רע לאמנות” הוא עקר ואנכרוניסטי למדי. האבולוציה הטכנולוגית סוחפת אותנו איתה ולא מסתכלת לאחור. כל שינוי טכנולוגי משפיע עלינו באופנים רבים, וכמובן משנה גם את יכולות היצירה שלנו. בכל מפנה טכנולוגי קמות אמנויות חדשות ונופלות ישנות, ומשתנים יחסי הכוחות במרחבים סובבי האמנות. ועם כל טכנולוגיה (לפחות כך זה נראה עד כה), תמיד יופיעו האמנים שידעו להעלות את האפשרויות שהיא מציבה לגבהים חדשים ובוהקים.

הדיון צריך לעסוק ביכולת שלנו לשמר מרחב תרבותי שיתן מקום לאמנים שפורצים דרכים חדשות בעולמות הרוח של המין האנושי. זהו דיון חברתי, תרבותי, חינוכי וכלכלי יותר מאשר טכנולוגי. זהו דיון על בידור לעומת תרבות, על רווח לעומת רוח. דיון על דמותנו האנושית.

_______________________

גל מור כתב השבוע על גסיסתו של כתב היד. הוא מתייחס למאמר של פרופ’ אן טרובק, אשר טוענת כי בעולם של ימינו כתב היד הפך איטי מדי וכבר אינו מהווה שיטה יעילה לביטוי.

אאמץ כאן גישה הפוכה מחלקו הראשון של הפוסט כדי לקונן על הדברים שהטכנולוגיה משאירה מאחור. כתב היד, הכתיבה בעט או עיפרון על דף, אינה דומה כלל להקלדה. אלו טכנולוגיות שונות אשר יוצרות אפשרויות קוגניטיביות אחרות. דווקא האיטיות של כתב היד מעניקה לו איכויות אישיות יותר, אינטימיות יותר, פנימיות יותר. המפגש של היד והדף, השרטוט של כל אות בפני עצמה, נותן איזו שהות פנימית שמאפשרת תנועה עמוקה, שקטה ומקשיבה. זוהי הקשבה שקשה יותר להגיע אליה בעולם המהיר של המחשב. (קשה. לא בלתי אפשרי).

ייתכן כי יש כאן רומנטיזציה של טכנולוגית עבר (כמו שטוענת טרובק). כמובן שאינני טוען נגד הכתיבה על מחשב, הרי זה אופן הכתיבה העיקרי שלי כמעט מאז ומעולם. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש עצב על העולם שחולף לו. על דפים משורבטים בכתב יד ילדותי שמסמנים תקוות ואפשרויות אין ספור. על פתקים בכתב יד מסוגנן שמזכירים אהבות עבר. על מכתבי כעס בכתב יד סוער או מכתבי התנצלות וסליחה מעוגלים. הראו לי דף שכתבתי ואוכל לדעת כיצד הרגשתי רק לפי צורתו של כתב ידי. אלו דברים שאף קובץ בפרנק-רוהל לא יכול להחליף.