דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית כתיבה

במרחק נגיעה (פוסט על אייפד, כנסו כנסו)

שמעתם ש-Apple הוציאו מוצר חדש? קוראים לזה iPad, או משהו, ואומרים שזה הדבר הבא!

טוב, אז ברצינות. האייפד הוא אולי לא מכשיר מושלם, ויש לו חסרונות מפה עד הודעה חדשה, אבל אם נתייחס לאייפון בתור דוגמה הרי שיש סיכוי שאפל יצליחו ליצור גם כאן תופעה תרבותית גורפת.

כנראה בשל כך צופה חברת גרטנר כי עד שנת 2015 יותר מ-50% מהמחשבים שיירכשו עבור ילדים מתחת לגיל 15 יהיו מחשבים בעלי מסך מגע.

קשה לדעת אם תחזית זו מוגזמת או לא. אבל קשה להתעלם מכך שמגמת המעבר למסכי מגע הולכת וגוברת, במיוחד במכשירים שייעודם ללכת איתנו לכל מקום ולהפוך אותנו למחוברים תמיד. ובעוד אנו, הדינוזאורים, עוד אוחזים בחרדה את המקלדת, הרי הדורות הצעירים מקבלים את מסכי המגע כמובן מאליו ומחליקים עליהם בטבעיות מעוררת קנאה.

אם תחזיות אלו נכונות, הרי שאנו צפויים תוך שנים מעטות בלבד לעבור מהפכת ממשק נוספת. רק לא מזמן עברנו מהעט למקלדת (נעזוב לרגע את מכונת הכתיבה), וכבר אנו זונחים את המקלדת לטובת מסכי מגע.

היה נעים, היי שלום

זה אייפד

כפי שהם נראים כרגע, הממשקים של מסכי מגע אינם נוחים לכתיבה ארוכה. זהו ממשק שמותאם יותר לצריכה של מדיה מאשר לייצורה, לפחות כשמדובר במדיה טקסטואלית. (אין להתפלא על כך – הרי עצם פיתוח הטכנולוגיה מכוון להגברת הצריכה). כך שייתכן שמשמעות המעבר למסכי מגע הוא ירידה בנפח הטקסטים הנכתבים ברחבי הרשת.

אבל אולי, בעצם, הממשק החדש יצמיח טכנולוגיות חדשות (כמו swype) שיהפכו את הכתיבה למהירה יותר, נוחה יותר וזמינה בכל מקום? או אולי יהיו אלה דווקא טכנולוגיות text to speech שסוף סוף יצברו תאוצה?

ממשקים אינם רק כלי חיצוני. הם משפיעים על היכולות שלנו ומעצבים את אפשרויות התודעה והחשיבה שעומדות בפנינו. אין דין כתיבה בעט ככתיבה על מקלדת, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר על מסכי מגע.

מהפכות ממשקים, כמו זו שהאייפד עשוי לסמן, אינן רק אנקדוטות טכנולוגיות שמקומן במדורי הכלכלה או טרנדים למוספי התרבות והפנאי. אלו הן תופעות תרבותיות שעשויות להשפיע באופן עמוק על אופיה של החברה.

האם אין זה זמן שנתחיל לקחת ברצינות את השפעתה של הטכנולוגיה עלינו? האם לא כדאי שלעוסקים בטכנולוגיה תהיה פרספקטיבה שתאיר גם את הזויות התרבותיות, האנושיות והמוסריות שהטכנולוגיה יכולה לייצר? או במילים אחרות – האם לא הגיע הזמן שנבין את ההכרח שבמדעי הרוח?

מישהו שומע אותי?

אנחנו כבר מזמן לא כותבים אל המגירה. הכתיבה ברשת היא שיחה (אמרו את זה קודם). אנחנו כותבים ומצפים שמישהו ישמע, ואולי גם יגיב. אנחנו כותבים ומקווים ליצור דיאלוג. אנחנו כותבים וחולמים להשפיע.

אבל אף אחד לא באמת מקשיב. כלומר, אנחנו מקשיבים לעצמנו. מעגל קטן של כותבים שמדברים זה עם זה. אך איננו מצליחים לפרוץ החוצה. זה, בגדול, מה שטוענת תגית בפוסט מומלץ ומעורר מחשבה.

“האם זוהי תכליתו של השיח שלנו? לשכנע את המשוכנעים?” היא שואלת. ויש לה גם הצעה מעניינת. להרים פלטפורמה של תוכן שידבר להמונים – סיפור בהמשכים, בלוג של טיפים או של אופנה – תכנים גוררי רייטינג – שדרכה ניתן יהיה להגיע לקהל שאין לנו גישה אליו בדרך כלל. סוג של ערוץ 2, אם תרצו, אבל עם אג’נדה אידיאולוגית.

האינסטינקט הראשון שלי היה להתלהב מההצעה. כי באמת, למה להפקיר את עיקר השיחה בידיהם של אחרים? בואו נסתנן אל המרכז, נכבוש את הרייטינג ונגניב פנימה רעיונות חתרניים ומרחיבי דעת! קשה לא ללכת שבי אחר הפוטנציאל השובבי שטמון פה.

אך ככל שאני הופך ברעיון, עולים בי יותר ספקות ושאלות. נניח בצד את ההיבטים המקיאווליאניים שתגית עצמה מכירה בהם ואת המלכודת הפטרנליסטית הצפויה (“הנמכת” השפה שלנו כדי להביא את דעותינו להמונים). יש שאלה בסיסית הרבה יותר – למה שנצליח? מי אומר שאנו מסוגלים בכלל לפנות למיינסטרים? למה שנצליח לשעשע את ההמונים?

ולמה שהם ירצו לשמוע? הרי טוב וחמים במרכז, מחככים את הידיים למול מדורת השבט. נוח לברוח אל האח הגדול, לסמוך על יאיר לפיד, להאמין למה שכתוב בידיעות אחרונות. זה קל, זה ברור, זה מנחם. מדוע שירצו לצאת אל מחוץ למערה, אל המדבר סחוף הרוחות של הממשי?

ואולי בכלל לא זאת הדרך. אולי אין טעם לנסות לחדור אל המיינסטרים, לדבר מבפנים, בשפה שלו. אולי דווקא הההדפקות המתמדת מהשוליים – עם כל התסכול שבה – היא האפקטיבית יותר. אולי החשיבות טמונה דווקא בהצבת האלטרנטיבה לשיח הפופולארי, בהמנעות משחייה בסחי.

האפקט יכול להיות מצטבר. אנחנו מדברים בעיקר עם עצמנו, אבל לא רק. אנחנו רשת. זה עידן המדיה החברתית, לעזאזל. יש לנו פייסבוק. יש לנו טוויטר. המעגלים מתרחבים. אלו כבר לא רק אותם מאה מנויי הרסס הקבועים. בכל פוסט, בכל טוויט, יש פוטנציאל למצטרף חדש. עוד מישהו הפיץ אותנו הלאה, למעגל החברים שלו. עוד אדווה שנוצרה במימי הרשת. לאט לאט אנחנו מחלחלים קצת יותר פנימה. זה איטי. זה מתסכל. זה נראה לא אפקטיבי. מתחשק להרים ידיים ולשבור את המקלדת. אבל אולי דווקא הטפטוף הזה הוא שינקב את החרירים שיביאו לקריסת החומה.

על טכנולוגיה וספרות / געגועים לעט

שני פוסטים מעניינים דנו השבוע בשינויים שעובר עולם הספרות בעקבות הופעתם של קוראי הספרים האלקטרוניים. יהונתן קלינגר רואה את האפשרויות של שיתוף ספרים שמביאה הטכנולוגיה, בדומה לטלטלה שעוברת תעשיית המוזיקה. דן בורנשטיין תוהה האם החלשותו של מוסד הוצאת הספרים לא יפורר את יסודותיה של הספרות כולה ואת היכולת להחשב ל”סופר”.

שני הפוסטים מסמנים גישות מנוגדות בהתייחסות לטכנולוגיה החדשה, האחת פרו-טכנולוגית וחותרת תחת ההיררכיות המקובלות, והשניה שמרנית ומגוננת על יתרונות המבנה הקיים. לכל גישה בעיותיה שלה.

הוצאות הספרים הן מוסדות מסואבים ומונחי רווח ברובם, אך הקריאה לשחרור המידע מכבליו כש”עם הכסף נסתדר אחר-כך” היא תמימה מעט. צריך לשמור על איזון בין הרצון לערער על העריצות של גורמי הכוח הכלכליים שמשעבדים את התרבות לצרכיהם, לבין הצורך לשמור על האמנים עצמם. אינני חושב כי אנו רוצים להגיע למצב בו אמן אינו יכול להתפרנס ממעשה אומנותו. המאבק בענקים חסרי הפנים צריך לבוא יד ביד עם החזרת הכח לידי האדם עצמו.

אני מאמין ומקווה כי מודלים של קשר ישיר בין האמן לצרכן (כמו אלו שמתחילים לצוץ במוזיקה ואפילו בקולנוע) יהפכו לנפוצים ולמקובלים, ויאפשרו לאמנים את הזמן והמשאבים הדרושים לפתח את אמנותם. הפצה ישירה כזאת יכולה כמובן להתאים גם לסופרים (אם כי תמיד קיימת השאלה האם השוק המקומי גדול מספיק כדי לאפשר מודל כזה).

אך לא הכל בהכרח רקוב בממלכת דנמרק. הוצאות הספרים, כמו שמזכיר בורנשטיין, מהוות כרגע שלב חשוב בתהליכי הסינון והיצירה. יש בהן לקטורים שמזהים את היצירות הראויות להתייחסות (הבה נניח שיש עדיין חיפוש אחר איכות ולא רק רייטינג), ויש תהליכי עריכה שמשילים את המיותר ומרוממים את הראוי.

ספרות, כמו אמנויות רבות, היא אינה באמת מעשה של אדם בודד. התהליכים המקצועיים שעובר ספר (ובאותה מידה גם יצירה מוזיקלית) עד להוצאתו לאור הם שמוציאים את היצירה מתחום הגרפומניה אל הספרות עצמה. אם נפיל את הממסד המקצועי (כך נראה לי טוען בורנשטיין) נאבד את הספרות ונשאר עם הגרפומניה.

האם הרשת יכולה להחליף את הממסד הקיים? מיזמים כדוגמת webook החדש מראים כיוונים אפשריים (אם כי גם הוא שייך עדיין בחלקו להוצאת ספרים). תהליכים שהיו סגורים נפתחים והופכים קהילתיים, ובהם גם תהליכי יצירה, עריכה וביקורת. יש מספיק אנשים מוכשרים בעולם, ובהנתן הכלים המתאימים אין סיבה שפעילות פתוחה לא תוכל לתפוס את מקומו של חדר העורכים הסגור.

אנו נמצאים בנקודת זמן מעניינת. במידה מסויימת יש בשינויים המתרחשים עכשיו חזרה לעבר, אל זמן בו האמנים עמדו בקשר ישיר עם צרכני האמנות. אולי דומה הדבר לימים של פטרוני האמנות העשירים (המלכים או הכנסיה), רק שכיום כולנו יכולים לשמש כפטרונים בזעיר אנפין. ואולי אף אפשר ללכת רחוק יותר, לימים בו השבט קיים את האמן הפועל בקרבו מתוך הכרה בתרומה שלו לעולם הרוח ולחיי השבט. אנו בונים ברשת את השבטים החדשים שלנו, ואנו יכולים למצוא את האמנים שירוממו את רוחנו.

בסופו של דבר, הדיון “טכנולוגיה – טוב או רע לאמנות” הוא עקר ואנכרוניסטי למדי. האבולוציה הטכנולוגית סוחפת אותנו איתה ולא מסתכלת לאחור. כל שינוי טכנולוגי משפיע עלינו באופנים רבים, וכמובן משנה גם את יכולות היצירה שלנו. בכל מפנה טכנולוגי קמות אמנויות חדשות ונופלות ישנות, ומשתנים יחסי הכוחות במרחבים סובבי האמנות. ועם כל טכנולוגיה (לפחות כך זה נראה עד כה), תמיד יופיעו האמנים שידעו להעלות את האפשרויות שהיא מציבה לגבהים חדשים ובוהקים.

הדיון צריך לעסוק ביכולת שלנו לשמר מרחב תרבותי שיתן מקום לאמנים שפורצים דרכים חדשות בעולמות הרוח של המין האנושי. זהו דיון חברתי, תרבותי, חינוכי וכלכלי יותר מאשר טכנולוגי. זהו דיון על בידור לעומת תרבות, על רווח לעומת רוח. דיון על דמותנו האנושית.

_______________________

גל מור כתב השבוע על גסיסתו של כתב היד. הוא מתייחס למאמר של פרופ’ אן טרובק, אשר טוענת כי בעולם של ימינו כתב היד הפך איטי מדי וכבר אינו מהווה שיטה יעילה לביטוי.

אאמץ כאן גישה הפוכה מחלקו הראשון של הפוסט כדי לקונן על הדברים שהטכנולוגיה משאירה מאחור. כתב היד, הכתיבה בעט או עיפרון על דף, אינה דומה כלל להקלדה. אלו טכנולוגיות שונות אשר יוצרות אפשרויות קוגניטיביות אחרות. דווקא האיטיות של כתב היד מעניקה לו איכויות אישיות יותר, אינטימיות יותר, פנימיות יותר. המפגש של היד והדף, השרטוט של כל אות בפני עצמה, נותן איזו שהות פנימית שמאפשרת תנועה עמוקה, שקטה ומקשיבה. זוהי הקשבה שקשה יותר להגיע אליה בעולם המהיר של המחשב. (קשה. לא בלתי אפשרי).

ייתכן כי יש כאן רומנטיזציה של טכנולוגית עבר (כמו שטוענת טרובק). כמובן שאינני טוען נגד הכתיבה על מחשב, הרי זה אופן הכתיבה העיקרי שלי כמעט מאז ומעולם. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש עצב על העולם שחולף לו. על דפים משורבטים בכתב יד ילדותי שמסמנים תקוות ואפשרויות אין ספור. על פתקים בכתב יד מסוגנן שמזכירים אהבות עבר. על מכתבי כעס בכתב יד סוער או מכתבי התנצלות וסליחה מעוגלים. הראו לי דף שכתבתי ואוכל לדעת כיצד הרגשתי רק לפי צורתו של כתב ידי. אלו דברים שאף קובץ בפרנק-רוהל לא יכול להחליף.

בלוגרומן – המשך

בהמשך לפוסט הקודם (למתעצלים – שימוש בבלוג כפלטפורמה ליצירה ספרותית), מספר הרהורים נוספים.

מרכזו של הרעיון המקורי היה השינוי שהטכנולוגיה מאפשרת בחווית הכתיבה – האפשרות לכתוב ולפרסם רומן בהמשכים באמצעות בלוג, ללא תלות בגורם חיצוני כמו הוצאת ספרים או עיתון. אולם הטכנולוגיה לא רק מביאה את חופש הפרסום, אלא גם מחוללת שינוי באופי הקריאה עצמה.

צורת הקריאה המקובלת של ספר מודפס היא קריאה סדרתית. אנו קוראים את הספר מתחילתו עד סופו, בסדר בו נכתב. סיפור שמפורסם בבלוג יכול כמובן גם הוא להיקרא באופן זה. ניתן לקרוא את הפוסטים אחד אחרי השני לפי סדר פרסומם. אך בלוג מאפשר גם צורות קריאה רבות נוספות.

הבה נחשוב על סיפור המסופר מפי כמה דמויות. בבלוג, כל דמות יכולה להתגלם כ"כותב" הפוסט. הקורא יכול אז לבחור לקרוא את הפוסטים לפי הכותבים, ולאו דווקא לפי הסדר בו פורסמו. הוא יכול להתמקד בדמות אחת ולוותר על דמות אחרת המעניינת אותו פחות. הוא יכול לקפוץ מדמות לדמות. אפשרות נוספת היא לתייג את הפרקים לפי נושאים המופיעים בהם. אזי יכול הכותב להתוות "מסלולים" המופיעים ביצירה, אחריהם יכול הקורא לעקוב. וכמובן, קיימת תמיד היכולת הבסיסית של קישורים בין פוסטים שונים.

הבלוג מפרק את חווית הקריאה למרכיבים בדידים שהקורא יכול לצרף יחדיו ליצירת רצף שמתאים לו. זהו מדיום בעל מאפיינים חדשים ושונים מהמדיום המודפס. בפני היוצר אשר כותב במיוחד עבור מדיום זה ניצב האתגר של שימוש ביכולות חדשות אלו.

הדברים אינם מוגבלים לבלוגים בלבד, כמובן. היכולות החדשות טמונות במדיה הדיגיטלית על כל צורותיה. הקינדל של אמאזון משמש אולי כרגע כגרסה דיגיטלית של ספר מודפס, אולם הוא מכיל את הפוטנציאל לספק חוויית קריאה דומה לזו של בלוג. ספר בפורמט קינדל (או פורמט דיגיטלי אחר) יכול להכיל את אותם קישורים, תיוגים, מסלולים וכל מידע אחר שיספק את חווית הקריאה המצופה בעולם הדיגיטלי.

האם יצירות כאלה לא נידונות מראש להיות גימיק בלבד? הדוגמה שקופצת לראש היא אותם ספרי "אתה הגיבור" בו יכול הקורא לבחור את מסלול העלילה בסוף כל פרק. ספרים אלה, למרות שהיו אולי הצלחה כלכלית לתקופה מסויימת, לא ממש הטביעו חותם אמנותי ראוי לציון.

אך אולי דוגמה זו אינה טובה דווקא בגלל הנסיון לאלץ מדיום מסוג אחד לתפקד כמדיום מסוג אחר (במקרה זה, נסיון להביא את המשחקיות של משחקי מחשב או משחקי תפקידים לתוך המדיום המודפס שהוא סדרתי מטבעו). ייתכן כי כותבים (וקוראים) המדברים בלוגרית שוטפת ידעו לנצל את אופיו של המדיום החדש כדי ליצור אמנות כתובה שתרגיש בבית במרחב הדיגיטלי.

בלוגרומן

כולם מדברים על טוויטר, אני רוצה לחזור ולדבר על בלוגים.

לאחרונה השתעשעתי ברעיון של חיבור מרחב אפשרויות הכתיבה ברשת לבין כתיבה ספרותית. באופן יותר ממוקד – שימוש בבלוג כפלטפורמה לפרסום סיפור בהמשכים או רומן. טהרני הספרות שבינינו יסתייגו אולי מרעיון שכזה, אך לכותבים חובבים (ואולי גם לחובבי הקריאה) טמון כאן פוטנציאל לא קטן. זו יכולה להיות מקבילה מודרנית לסיפור בהמשכים שהיה נפוץ בעיתונים של פעם (שהניבו לעיתים יצירות מוכרות למדי). מסגרת שתספק לכותב מחויבות ולוח זמנים שלעיתים חיוניים למימוש מעשה הכתיבה, תוך הגמישות וחופש הפרסום שמאפשרת הכתיבה ברשת.

מסתבר, כמובן, שהרעיון כבר קיים. המונח המקובל עבורו הוא blovel (קיצור של blog-novel). הבלוגר חורחה אסקובר הציע לאחרונה גירסה משלו לרעיון זה שמתווה מספר כללים, כמו למשל:

  • הסיפור יהיה בן כ-40 פוסטים.
  • כל פוסט יהיה בין 500 ל-1000 מילה.
  • הסיפור יסופר בגוף ראשון.
  • לא יורשו תגובות בפוסטים.
  • אסור לערוך פוסטים שכבר פורסמו. 

אין צורך כמובן לאמץ דווקא כללים אלה. הרעיון הוא לספק מסגרת המתאימה לכותב, תוך איזון בין מידת החופש הדרושה לו לבין המגבלות הנחוצות כדי למקד אותו.

מדוע בלוג? מדוע לא לכתוב תחת אותם כללים אך להסתפק במגירה? ראשית, אנחנו בעידן הנרקיסיזם והסיפוקים המיידיים. אנו רגילים שהמגירה שלנו הפכה פומבית. אך מעבר לכך, הכתיבה שלא-למגירה יכולה לשנות את עצם הכתיבה עצמה. אם מתוך דיאלוג שנוצר עם הקוראים, ואם מעצם הידיעה שהכתוב אינו מתחבא בפינה עלומה על המחשב הפרטי אלא משוחרר וחופשי במרחבים הפראיים של הרשת. המפגש בין הכתוב לקורא-האחר, גם אם איננו עדים לו באופן ישיר, הוא בעל השפעה לא מבוטלת.

נהוג לקונן לאחרונה על השטחיות והתזזיתיות שמכניסה המדיה החברתית אל תוך חיינו. חלק מהביקורת מוצדקת. אולם אי אפשר להתעלם מהאפשרויות החדשות שהיא פותחת ליצירה ולשחרורה (ראו מקרה קותימן). חלק מצורות הביטוי החדשות מן הסתם לא ישרדו לאורך זמן. אך חלקן יהפכו אולי לקלאסיקות של הדורות הבאים.

אנחנו, את, אני (לכתוב ולהיות)

הפנאופטיקון

הספר אנחנו של יבגני זמיאטין פורש בפני הקורא חברה טוטאליטרית דמיונית (הספר נכתב בברה"מ ב-1921, והוחרם שם), היא מדינת האחדות, בראשה עומד המיטיב – השליט הכל יכול. מדינת האחדות מושתתת על עקרונות המתמטיקה. האנשים בה הם מספרים. המוסר הוא מוסר מתמטי (מותו של אדם אחד שווה ערך פחות מפגיעה במספר גדול יותר של אנשים. לכן מובן שהוצאה להורג היא רצויה). המוסיקה נוצרת על פי תבניות מתמטיות. הפרוייקט הגדול ביותר (עליו עובד גיבור הספר) הוא בנית האינטגרל – ספינת החלל שתפענח את המשוואה האינטגרלית האינסופית של היקום כולו.

השליטה של המדינה על נתיניה מבוססת על ניראות מקסימלית. כל המבנים במדינה עשויים מזכוכית – כל מספר יכול לראות את מעשיו של כל מספר אחר בכל זמן נתון. חייהם של המספרים מוכתבים על ידי השעון – המדינה מכתיבה לוח זמנים מדוייק בו חייבים לעמוד. הפעילות בכל שעה מוגדרת וידועה מראש, הכל קבוע ומסודר, ולכולם יש סדר יום אחיד. המדינה מקצה לכל אזרח שעתיים חופשיות ביום לסידוריו הוא (שגם להן, אומר הגיבור, עוד יש למצוא נוסחה קבועה ומוחלטת). הזמן היחיד בו יש למספר פרטיות היא בשעת הפונקציה המינית. מספר מסוג נקבה יכולה לבקש לרשום על שמה מספר מסוג זכר, ואז יוקצו להם על ידי המדינה ימי פונקציה מינית על פי לוח זמנים קבוע. בשעות אלו מותר למספר לסגור את התריסים שבדירתו.

מודל הכח המוצג בספר הוא של כח פנאופטיקוני (זהו כמובן מודל קיצוני של כח, מאחר ומדובר בחברה טוטאליטרית). מדינת האחדות מייצגת נאמנה את הפנאופטיקון של פוקו. הסובייקט בחברה נמצא כל הזמן במצב של ניראות מתמדת. כל מעשיו נתונים לצפיה – וכל מעשיו ניתנים גם למדידה, מאחר וקיימת הגדרה נוקשה למעשה הנכון לכל שעה משעות היום. הכח נאכף במדינת האחדות על ידי השומרים. אולם למעשה, כל סובייקט הוא סוכן של הכח. המספרים אמורים לדווח על כל חריגה שהם מבחינים בה. כך שהסובייקט לא רק נראה כל הזמן – אלא גם כל סובייקט אחר הוא באופן פוטנציאלי סוכן של אכיפה ופיקוח. מודל זה שונה במעט מהפנאופטיקון שמתאר פוקו, בכך שהכח כאן אינו חסר פנים, אלא להיפך – כל פנים הם פני הכח. חוסר האינדבידואליות של הכח נעוצה דווקא בפירוקו לגורמים הקטנים ביותר – כל אחד מהסובייקטים הוא מייצג של הכח. הכח משתקף מכל עבר, אין אפשרות להתחמקות. הסובייקט חייב להפנים את הכח כדי להיות מסוגל לעמוד בתנאים ובנורמות שהוא מכתיב.

זיגמונט באומן טען פעם כי תוצר הלוואי של הפנאופטיקון הוא האושר של הנתינים שבתוכו. הנתינים יהיו מאושרים כי חוסר אושר נובע מחוסר ודאות, והפנאופטיקון הופך את קיומם לוודאי (ולפיכך למאושר). כך בדיוק מציגה עצמה מדינת האחדות. המדינה מכריזה כי היא מצאה את הארגון המתמטי לאושר. והאושר הוא היפוכו של החופש. אי-החופש הוא האושר. המספרים מאושרים בשל הסדר המתמטי שהוכנס לחייהם, הקביעות, ההרמוניה, האחידות. החופש מפר את ההרמוניה, ולכן הוא גורם לסובייקט סבל, הסובייקט הופך להיות "חולה".

המרד

גם בתוך מודל קיצוני של כח, כח שמשאיר מעט מאד מרחב, מציג הספר אפשרות של התנגדות. גיבור הספר, D-503, בונה האינטגרל, מתוודע במהלך הספר לקבוצת ה"מפי" (קיצור של מפיסטו), קבוצה של מתנגדי המשטר, אשר מבקשים לבצע הפיכה במדינה. הכרותו של הגיבור עם קבוצה זו מתרחשת במקביל להפיכתו ל"אינדבידואל", התפתחותה של נפש עצמאית בקרבו, והתרחקותו מהאושר העיוור של הפנמת הכח והנאמנות למדינה.

אפשרות התנגדות כזו, לטענת פוקו, קיימת באופן אינהרנטי בכל יחסי כח. פוקו מצביע על המרווח הדרוש כדי לאפשר את מקום ההתנגדות. הוא טוען כי הכח אינו רק מגביל ומתנה, אלא הוא גם פותח שדה חדש של פעולות, תגובות ותוצאות אפשריות. כך שכל מודל של כח גם נושא בחובו מרחב מסויים של חופש, שמהווה את הפוטנציאל להתנגדות לכח. כח לא יכול להתקיים בלי שיתקיימו בתוכו גם מקומות אפשריים של התנגדות ובריחה. המקומות הללו מגדירים את גבולותיו של הכח. אם מקומות כאלו לא מתקיימים – אין זה כבר כח. כדי לדכא מקומות אלו צריך הכח לנקוט בפעולה אשר הופכת את הנתינים לו לחסרי אונים לחלוטין. ואז, אין זה כבר כח – זו אלימות.

ואכן, ההפיכה במדינת האחדות מדוכאת לבסוף, לאחר שגרמה למהומה ולבלבול רב. כדי לשמור על שליטה, כדי לדכא את ההתנגדות האפשרית, מכריחה המדינה את כל נתיניה לעבור את הניתוח החדש שהמציאו מדעניה – הניתוח להסרת הדמיון. ניתוח זה הופך את הגיבור חזרה למאושר – הוא מסלק את כל המחשבות המשונות שהסתובבו בראשו קודם לכן. אך הוא גם הופך אותו למסורס, לאוטומט, למכונה. מרחב החופש הצטמצם לאפס. הכח הפך לאלימות.

האינדבידואל

גיבור הספר, D-503, הופך במהלך העלילה ממספר נאמן למדינה לאינדבידואל אשר מפר את כל כלליה, מפתח מחשבות עצמאיות ורגשות לא נורמטיביים, ואף נעשה שותף למהפכה כנגד המדינה.

הגורם המניע להפיכתו של D-503 לאינדבידואל היא אישה. פגישתו המקרית עם I-330 מרעידה בתוכו נים חבוי כלשהו, אשר הופך יותר ויותר דומיננטי ככל שיחסיו עם I מתפתחים. I מובילה את הגיבור לבצע מעשים לא מקובלים, אסורים, אשר מערערים את תפיסת עולמו, שוברים את ההרמוניה המנוונת בתוכה התקיים, והופכים אותו לאינדבידואל, אשר אינו מוצא כבר את אושרו ואת מקומו בתוך הקשיחות המובנית של מדינת האחדות.

נקודת המוצא להפיכה לאינדבידואל היא אם כך המפגש עם ה"אחר". I, האשה, היא המפתה, היא המובילה את הגיבור אל מחוץ לחוק. לכאורה, האשה מוצגת כאן בתפקידה הקלאסי – בעולם הבנוי על הגיון לוגי ומתמטי (גברי ?), היא ההיפוך, היא מערערת על תוקפו של ההגיון, היא מציגה את האפשרות לרגש, ל"איבוד הראש".

אולם, יש כאן למעשה משחק אחר. יש סוג של היפוך תפקידים בין I לבין D, נזילה של זהויות מגדריות, טשטוש גבולות. I פועלת מתוך מקום אשר נחשב "גברי" – היא אחת ממנהיגות ההפיכה העיקריות, היא מובילה את האנשים. הדיבור שלה עצמה אינו חסר הגיון, אלא להיפך – הוא דיבור ברור ומובן. דיבור שמשחזר לפעמים את ההגיון של D, ההגיון שמוכתב על ידי המדינה, אך תוך חיקוי ולגלוג שנועדו לגחך את ההגיון הזה ולהנכיח את האבסורדיות שבו. D לעומת זאת, במפגשיו עם I, הופך להיות חסר הגיון לחלוטין. דיבורו נהיה קטוע, לא מובן, לא מובנה. חשיבתו הופכת ללא מסודרת. הוא חווה את חוויותיו בקיטועים, במראות וצבעים, בחלקים, מבלי יכולת לבנות רציפות הגיונית מלאה לחוויותיו. הוא משתעבד ל-I, מאבד את עצמו בתוך אהבתו אליה, הופך להיות נשלט על ידה כמעט לחלוטין.

אינדיקציה להיפוך התפקידים הזה יש גם בשמות הדמויות. הנשים האחרות בספר הן O ו-U. אלו אותיות עגולות, "נשיות". I לעומת זו היא אות ישרה, זקופה, פאלית. ואילו הגיבור – D – אות שיש בה גם מן הישר וגם מן העיגול.

המפתח לגילוי האינדבידואליות, לפיכך, טמון בערעור הזהות המגדרית. הזהות המינית היא בבסיס קיומו של הסובייקט, היא נקודת מוצא, נקודה מעצבת. הזהות המגדרית והמינית עומדת ביסודן של ההגדרות החברתיות, היא אחד ממוקדי הכח העיקריים המופעלים בחברה. (לא רק בהשתקת והעלמת הקול הנשי. התיחום המגדרי מפעיל כח שווה על הגברים – גם אם הוא מתבטא באופנים אחרים). כך שקריאת תיגר על מוסכמות מגדריות, הגדרה מחדש של הזהות המינית, היא אקט פוליטי בעל עומק, אשר מהווה נקודת בסיס להתנגדויות ליחסי כח אחרים, ולא נשאר רק במסגרת המשחק המגדרי.

אך יש דרישה בסיסית אחרת אשר קודמת לכל אפשרות של אינדבידואליות – התעוררות עצמית, התבוננות פנימית. הספר כולו כתוב כמונולוג – זהו היומן שכותב D. הוא נפתח עם הרשימה הראשונה שכותב D ביומנו. ברשימה זו מתאר D את התרגשותו מהכתיבה, שדומה לדעתו "למה שחשה אישה כשהיא שומעת לראשונה בתוכה דופק של אדם חדש… זה אני, ובו בזמן זה לא אני". הכתיבה של D היא לידה – דרך הכתיבה הוא מגלה את עצמו, הוא בעצם יוצר את עצמיותו.

D מתחיל לכתוב את היומן כמחווה לקראת שיגור האינטגרל, בעקבות הנחית המדינה (שמוציאה הוראה לכל התושבים לכתוב נאומים, פואמות וחיבורים שיהללו את מדינת האחדות, אותם ישא האינטגרל עימו לעולמות רחוקים). כלומר, נקודת הבריאה של האינדבידואליות של D התקיימה, למעשה, בהנחיית הכח. זוהי עוד דוגמא אנקדוטית להכלתו של הכח את מקומות ההתנגדות אליו עצמו.

הכתיבה היא התנאי המקדים שמאפשר את מפגשו של D עם I. השם I, הוא כמובן, במובנו המיידי, "אני". I היא התגלמות האני, האינדבידואל. היא מוקד העצמיות שסביבו סובבות כל הדמויות, המפתח להיותם אינדבידואלים בתוך מסגרת הכח המשתקת. היא ה"אחר" שהוא ה"אני" שצומח בתוך D, האלטר-אגו שהכתיבה העצמית יוצרת אצלו.

הנקודה הארכימדית של האינדבידואל היא באקט הכתיבה העצמית. אקט זה יוצר הפרדה, הוא יוצר את ה"אחר" שבתוך האני. הסובייקט הופך לא לאחד ולא לשניים, אלא למשהו ביניהם. המרווח שנוצר הוא שמאפשר את חופש הפעולה של האינדבידואליות, את ההתהוות המתמדת והשינוי הנחוצים לקיום האינדבידואל. דרך הכתיבה אנחנו משתחררים לתוך חלל של אפשרויות. דרך הכתיבה אנחנו קוראים את עצמנו.