דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית מדיה חברתית

איינשטיין, אהבה ו-386*

0.
נתקלתי לאחרונה בשיתוף של פוסט בפייסבוק ובו מכתב שכתב אלברט אינשטיין לבתו ליסרל. המכתב מדבר על הכח המניע את היקום – אהבה. נאמר בו בין השאר: “אהבה היא מגנטיות, היוצרת חיבור בין אנשים. … אהבה זה אלוהים, ואלוהים אהבה. … האהבה מפחידה כי זאת האנרגיה היחידה שהאנושות לא יכולה לתמרן”. וכן הלאה והלאה.
פה חשדתי.

1.
נדרש מחקר קצר בגוגל (עם נסיון לנחש מהתרגום הקלוקל לעברית כיצד זה נכתב באנגלית) כדי להגיע למקור של ה”מכתב”. מדובר בקטע מספר, רומן בדיוני בשם The Final Answer (ובספרדית – La Última Respuesta) של הסופר הספרדי Álex Rovira. הספר מספר, לפי התקציר, על תסריטאי שמתחקה אחר נוסחה מתמטית שאינשטיין גילה ושמר בסוד ושמסבירה את הכח החזק ביותר ביקום (אני מניח שמדובר באהבה). או משהו כזה. ה”מכתב” הוא פרק 71 בספר. אפשר לראות אותו בגוגל-ספרים.

באמת שמצטער על המכתב

2.
איפשהו, מתישהו, מישהו העתיק את הקטע הזה מהספר ופרסם אותו ברשת. אולי אפילו לא מתוך כוונה לטעון שמדובר במכתב אמיתי, אלא כקטע ספרותי המדבר על אהבה. אבל איפשהו, מתישהו, מישהו ראה את הפוסט, והפיץ אותו הלאה בלי הסתייגות, כ”מכתב של אינשטיין לבתו ליסרל”. וכך עוד מישהו. ועוד מישהו. ועוד מישהו. והפוסט ההוא, שהיה מן הסתם בספרדית, התגלגל גם לאנגלית, ולבלוגים של אנשי אור ואהבה, ולפורומים, ולפייסבוק, ואז לעברית, ועד אלי. הפוסט הזה בעברית, זה שנתקלתי בו, קיבל עד עכשיו 635 שיתופים. כולם מהללים את דבריו החכמים של אינשטיין. רק מגיבים בודדים חשבו שמשהו נשמע קצת מוזר והטילו ספק באמינות של המכתב.

3.
רציתי לדבר פה קצת על הקלות בה עולם הניו-אייג’ מאמץ מידע בלי טיפת ביקורת, ועל איך זה מתחבר לאמונה בתיאוריות קונספירציה (ה”מכתב” פורסם בקבוצת פייסבוק של אתר הקונספירציות “אמת אחרת”), אבל בעצם הבעיה הזו משותפת לכולנו. כי מי באמת יכול לבדוק כל פיסת מידע שאנחנו נתקלים בה באינטרנט. ומי יכול לעשות מחקר על כל פוסט לפני שהוא מפיץ אותו הלאה.

4.
ומצד שני, יש לנו את האפשרות והיכולת לבדוק מידע. וכשמשהו מריח לא נכון, צריכה להיות לנו האחריות, אולי אפילו – מחויבות – לבדוק, לוודא, להעיר ולתקן. כי זאת הדרך שבה המערכת הזו מתקנת את עצמה. מערכת שמפיצה מידע ברשת של קשרים וחיבורים צריכה מנגנון של בידוק ותיקון עצמי כדי שהמידע שזורם בה לא יושחת. כדי שהבא שבודק בגוגל יתקל גם בהסתייגויות ולא רק בשיתופים.

Duty Calls

             * xkcd 386

5.
לגבי ליסרל – היא היתה ילדתו הראשונה והבלתי חוקית של אינשטיין ממי שתהיה אחר כך אשתו הראשונה. אין לגביה הרבה מידע והיא נחשבת לסוג של תעלומה ביוגרפית. הילדה, שנולדה כשנה לפני נישואיו של אינשטיין, נשארה כנראה אצל סבה וסבתה. ייתכן כי נפטרה כשהיתה בת פחות משנתיים ממחלה. לא ברור אם אינשטיין ראה אותה מעולם.

מישהו שומע אותי?

אנחנו כבר מזמן לא כותבים אל המגירה. הכתיבה ברשת היא שיחה (אמרו את זה קודם). אנחנו כותבים ומצפים שמישהו ישמע, ואולי גם יגיב. אנחנו כותבים ומקווים ליצור דיאלוג. אנחנו כותבים וחולמים להשפיע.

אבל אף אחד לא באמת מקשיב. כלומר, אנחנו מקשיבים לעצמנו. מעגל קטן של כותבים שמדברים זה עם זה. אך איננו מצליחים לפרוץ החוצה. זה, בגדול, מה שטוענת תגית בפוסט מומלץ ומעורר מחשבה.

“האם זוהי תכליתו של השיח שלנו? לשכנע את המשוכנעים?” היא שואלת. ויש לה גם הצעה מעניינת. להרים פלטפורמה של תוכן שידבר להמונים – סיפור בהמשכים, בלוג של טיפים או של אופנה – תכנים גוררי רייטינג – שדרכה ניתן יהיה להגיע לקהל שאין לנו גישה אליו בדרך כלל. סוג של ערוץ 2, אם תרצו, אבל עם אג’נדה אידיאולוגית.

האינסטינקט הראשון שלי היה להתלהב מההצעה. כי באמת, למה להפקיר את עיקר השיחה בידיהם של אחרים? בואו נסתנן אל המרכז, נכבוש את הרייטינג ונגניב פנימה רעיונות חתרניים ומרחיבי דעת! קשה לא ללכת שבי אחר הפוטנציאל השובבי שטמון פה.

אך ככל שאני הופך ברעיון, עולים בי יותר ספקות ושאלות. נניח בצד את ההיבטים המקיאווליאניים שתגית עצמה מכירה בהם ואת המלכודת הפטרנליסטית הצפויה (“הנמכת” השפה שלנו כדי להביא את דעותינו להמונים). יש שאלה בסיסית הרבה יותר – למה שנצליח? מי אומר שאנו מסוגלים בכלל לפנות למיינסטרים? למה שנצליח לשעשע את ההמונים?

ולמה שהם ירצו לשמוע? הרי טוב וחמים במרכז, מחככים את הידיים למול מדורת השבט. נוח לברוח אל האח הגדול, לסמוך על יאיר לפיד, להאמין למה שכתוב בידיעות אחרונות. זה קל, זה ברור, זה מנחם. מדוע שירצו לצאת אל מחוץ למערה, אל המדבר סחוף הרוחות של הממשי?

ואולי בכלל לא זאת הדרך. אולי אין טעם לנסות לחדור אל המיינסטרים, לדבר מבפנים, בשפה שלו. אולי דווקא הההדפקות המתמדת מהשוליים – עם כל התסכול שבה – היא האפקטיבית יותר. אולי החשיבות טמונה דווקא בהצבת האלטרנטיבה לשיח הפופולארי, בהמנעות משחייה בסחי.

האפקט יכול להיות מצטבר. אנחנו מדברים בעיקר עם עצמנו, אבל לא רק. אנחנו רשת. זה עידן המדיה החברתית, לעזאזל. יש לנו פייסבוק. יש לנו טוויטר. המעגלים מתרחבים. אלו כבר לא רק אותם מאה מנויי הרסס הקבועים. בכל פוסט, בכל טוויט, יש פוטנציאל למצטרף חדש. עוד מישהו הפיץ אותנו הלאה, למעגל החברים שלו. עוד אדווה שנוצרה במימי הרשת. לאט לאט אנחנו מחלחלים קצת יותר פנימה. זה איטי. זה מתסכל. זה נראה לא אפקטיבי. מתחשק להרים ידיים ולשבור את המקלדת. אבל אולי דווקא הטפטוף הזה הוא שינקב את החרירים שיביאו לקריסת החומה.

של מי הרשת הזו לעזאזל

פורסם בגיליון מס' 5 של כתב העת "אודיסאה – מסע בין רעיונות", אוקטובר 2009.

עשר שנים עברו מאז הכריז טום פרידמן שרשת האינטרנט היא מגרש משחקים שוויוני, ושהעולם – שטוח. מאז התחולל ברשת שינוי דרמטי. ממערכת חופשית, חתרנית המופעלת על ידי מיליוני פרטים לא מאורגנים, הפכה הרשת לממסדית, נשלטת במידה רבה, ובעיקר – כלי עבודה, ניהול ומסחר, שמעצב את אופי הכלכלה והחברה המודרנית.

הטכנולוגיות שחוללו את השינוי, המכונות על-ידי פרידמן "סטרואידים", מעצימות ומגבירות את כוחות הגלובליזציה ובכך מאיצות את התפשטותה. טכנולוגיות המחשב, האכסון, הסחר האלקטרוני והעברת הנתונים באמצעות רשת האינטרנט, מאפשרות מידע נגיש וזמין בכל זמן ומכל מקום. חברות הודיות מספקות שירותי תוכנה ללקוחות ישראליים; ישראלים מוכרים מזכרות מארץ הקודש לנוצרים אמריקאים אדוקים; מוזיקאים אזוטריים מטקסס מוצאים לעצמם קהל מאזינים ביפן; מפגינים איראניים משדרים תמונות וקטעי וידאו לכל העולם למרות ניסיונות הצנזורה של המשטר.

הרשת לוקחת חלק מרכזי בתהליך הכלכלה הגלובלית. קליי שירקי, פרופסור לתקשורת באוניברסיטת ניו-יורק, טוען כי התוכן ברשת יכול להיות מקומי – אמריקאי, צרפתי, צ'כי או סיני, אבל לסינים או לספרדים אין דרך שונה להשתמש ברשת. לרשת אין דבר עם לאום, מוצא או דת. הרשת נושאת עימה לכל מקום את מאפייניה הטכנולוגים ואת דרכיה. בהמשך למרשל מקלוהן רואה שירקי את צורתה של הרשת, את המדיום עצמו, כגורם שמשנה מהותית את אלה המשתמשים בו.

הרשת אינה נשלטת על-ידי אף גורם, אמר פרידמן בזמנו. היא מבוזרת לחלוטין, לא ניתן לכבות אותה, והיא מגיעה (או לפחות יכולה להגיע) לכל אדם. קשה עד בלתי אפשרי לחסום את זרימת המידע על הרשת. כולם היו בטוחים שקשה עד בלתי אפשרי יהיה לגורמים מרכזיים לשלוט או אפילו לכוון פעילות כל כך נרחבת וחופשית.

בגלל תכונות אלו נתפשה הרשת כטכנולוגיה מהפכנית שתמוטט את מערכות השליטה הישנות. הרשת קראה תיגר לא רק על עריצות פוליטית, אלא בעיקר על המערכת הכלכלית הממסדית שבמרכזה עומדות חברות המדיה והפרסום הגדולות. ברוח זו הכריז בשנת 1996 ג'ון פרי בארלו, אחד מחלוצי הרשת וכותב המילים של גרייטפול דד, את "הכרזת העצמאות של הסייברספייס": "אני מכריז על המרחב החברתי הגלובלי שאנו בונים כניטראלי ועצמאי מכל סוג של עריצות" כותב בארלו. "הסייברספייס מורכב מחילופי דברים, ממערכות יחסים ומהמחשבה עצמה … בעולמנו, כל יצירה של התודעה האנושית ניתנת לשכפול ולהפצה ללא עלות וללא גבול. היכולת להפיץ את המחשבה האנושית לכל עבר אינה תלויה יותר במפעלים שלכם".

עברו 13 שנים ומתברר שהחופש יחסי, ושהחברות המסחריות הגדולות למדו כיצד לפעול במרחבים הווירטואלים. את מקום רוח החירות והשיתוף שאפיינה את ימיה הראשונים של הרשת תפסו תאגידי מדיה וחברות מסחריות, שמצליחים לנכס לעצמם באמצעים מתוחכמים את המרחב החדש המהפכני והפרוע.

ניצול כלכלי של הרשת דרש התאמה של התאגידים לכללי משחק החדשים ויצירת מודלים עסקיים שלא היו קיימים. כלכלת התאגידים, מסביר חוקר התרבות והמדיה דאגלס ראשקוף, מבוססת על מצב של חוסר. הכלכלה זקוקה למשאב מוגבל כדי לנצל את הביקוש אליו לעשיית רווחים. אך רשת האינטרנט היא מקום של משאבים בלתי מוגבלים. במהותה היא טכנולוגיה של שפע – כל מידע יכול להיות מיוצר, משוכפל ומופץ ללא עלות. בעולם הישן התבססו חברות המדיה על עלות ייצור המידע. להוציא לאור עיתון או להפיק תוכנית טלוויזיה היה דבר כמעט בלתי-אפשרי עבור מרבית האנשים. אך בעולם הווירטואלי, בו עלות הפקת המידע הדיגיטלי היא אפסית והפצתו מתבצעת בחינם תוך שיתוף בין אנשים, האפשרות של בעלות על המידע נעלמה. רק משאב אחד נותר מוגבל ומצומצם גם בעולם השפע הווירטואלי – תשומת הלב האנושית. כלכלת האינטרנט הפכה להיות כלכלה הממוקדת במשיכה של תשומת-לב זו.

ככל שהמידע רב ונגיש יותר כך קשה יותר למשוך את תשומת הלב. התוכן הוא התולעת שעל החכה; זה הפיתיון בו משתמשות החברות כדי למשוך אליהן אנשים במטרה להפוך אותם לצרכנים. בעידן הווב 2.0 התוכן הפך לזול יחסית. אם בימיה הראשונים של כלכלת הרשת התייחסו לאנשים כאל "זוגות עיניים", צופים פסיביים, הרי שכיום הפכנו לפועלי ייצור. אנו מייצרים מידע – כותבים בפורומים של תפוז, מעלים סרטונים ל-YouTube, מגיבים לכתבות ב-ynet, משתפים תמונות ב-flickr. החברות לא צריכות יותר לייצר את התוכן בתשלום. הן מספקות את הסביבה ואת הכלים המתאימים, ואנו מזינים אותן ב"תוכן גולשים". כך מכפילות החברות את כמות תשומת הלב שהן מצליחות למשוך מכל אדם/פועל. הן מקבלות אותנו כיצרני וכצרכני תוכן בו זמנית.

בעזרת מודל "תוכן הגולשים" חוסכות חברות הוצאות שעד כה היו חלק ממהות המכירה והמוצר. כך, למשל, מקימות חברות טכנולוגיה פורומים של תמיכה למוצריהן. ברגע שפעילות הגולשים בפורום מספיק ענפה והם עונים זה לזה על שאלות ומציעים פתרונות בעצמם, החברה משקיעה פחות משאבים במתן שירותי תמיכה. מיצוב חכם של החברה ברשת מאפשר לה לוותר על כוח-אדם בשכר ולהסתמך על העבודה שהגולשים מבצעים עבורה בחינם.

בשנים האחרונות פורחות ברשת הרשתות החברתיות. אתרים כמו Facebook או MySpace מספקים סביבה וירטואלית לניהול קשרים חברתיים ונותנים פורקן לצורך לממש את הפוטנציאל החברתי של האינטרנט. הפעילות מתרחשת בסביבה מובנית ומוגדרת היטב, שמנצלת את הפעילות החברתית להפקת רווחים. ראשקוף מסביר בספרו "Life Inc" שכל תוכנה מביאה עימה מטען של ערכים. אילו אפשרויות נותנת התוכנה ואילו היא חוסמת, איזה מידע יש לספק לה, מה קבוע מראש ומה ניתן לשנות (ובאיזו קלות) – כל ההחלטות האלה מצטברות למשמעות נסתרת שהתוכנה משליכה על המשתמש. הצורה קובעת במידה רבה את המהות. הרשתות החברתיות הן תוכנות שמעצבות מידע אישי ואופי של קשרים חברתיים לתבניות שניתנות לניצול כלכלי ומסחרי.

בפייסבוק, למשל, עומדת לרשותנו אפשרות לשתף את חברינו באתרים מעניינים שמצאנו, בתמונות או בסרטונים קצרים שאנו מעלים לאתר; להזמין אנשים לאירועים (מה קורה למי שאינו בפייסבוק?), להשוות את רשימות הקריאה שלנו, ועוד עשרות אפשרויות טיפשיות יותר ופחות של אינטראקציה, שמעניקה לנו אשליה של קהילתיות ומזינה אקולוגיה של חברות תוכנה ופרסום, שמפיקות מכך רווח.

בעוד שבימים הראשונים של הרשת רוב הפעילות הייתה אנונימית ונוצרה אוירה חופשית של משחק בזהויות ובדמויות חלופיות, הרי שהיום הרשתות החברתיות מעודדות ואף מחייבות אותנו להשתמש בזהותנו האמיתית. אנו נקראים למלא כמה שיותר פרטים על עצמנו – שם, תמונה, מיקום, מצב משפחתי, תחביבים, העדפות של ספרים, סרטים ומוזיקה. לכאורה, פרטים אלה מאפשרים לאנשים אחרים "להכיר" אותנו, אך למעשה הם יוצרים מאגר מובנה של נתונים, אותו ניתן לנצל לפרסום ישיר, ממוקד ובעל ערך.

הרשתות החברתיות מבקשות להפוך את סוג הזהות שהן בונות לנו לזהות העיקרית שלנו בעולם הווירטואלי. לכן, המגמה העכשווית באינטרנט היא לאפשר לגולשים להזדהות בעזרת זהות זו גם באתרים אחרים. זהו צעד שאמור להקל על הגולשים – איננו נאלצים לזכור עשרות סיסמאות, וכל פעולותינו מתרכזות סביב נוכחות וירטואלית אחת. אך מאחורי רעיון זה עומד, כמובן, אינטרס כלכלי מובהק. ככל שנהיה מזוהים יותר במהלך שיטוטינו ברשת וככל שהזיהוי שלנו קרוב יותר למי שאנו במציאות, גדלה האפשרות לנצל זהות זו לרווח על-ידי פרסום ממוקד.

רשתות חברתיות הן המקבילה הווירטואלית לקניונים המסחריים. הסוציולוג זיגמונט באומן מכנה מרחבים כאלה "מרחבי צריכה" – מרחבים שהופכים את האדם לצרכן. הם יוצרים תחושה מזויפת של קהילתיות על-ידי החלפת פעילות גומלין אמיתית שמתבצעת בין אנשים, בפעילות אינדיווידואלית של צריכה, שמתבצעת במקביל ובהתאמה לאנשים אחרים. מרחבי הצריכה מעצבים את החוויה שהם יוצרים באמצעות צורתם. בעולם האמיתי יהיה זה בעזרת תכסיסים אדריכליים ותצוגת מדפים. בעולם הווירטואלי משיגות זאת הרשתות החברתיות על ידי עיצוב האתר ואפשרויות התוכנה.

אופיים של הרשתות החברתיות ושל המרחב הווירטואלי מאפשר לתאגידים לשנות את מערכת היחסים בינם לבין האנשים (או ליתר דיוק, הצרכנים). בעולם הפיזי על התאגיד להשקיע כספים רבים כדי ליצור לעצמו מראית עין "אנושית", לבנות באמצעות חברות פרסום "מותג", שיקרין על התאגיד או על מוצריו איזושהי הילה, איכות מסוימת (שבינה ובין המוצר אין, כמובן, דבר), אשר תגרום לנו להשתוקק אליו ולא אל אחד ממתחריו.

ברשת החברתית הווירטואלית, לעומת זאת, כולם שווים. הקיום הווירטואלי של תאגיד הוא שווה ערך לקיום הווירטואלי של אדם. ברשת החברתית התאגיד לובש פנים ונטמע בקהל. אני יכול להיות "חבר" של משקה קל, לשלוח לו מסרים ולקבל ממנו עדכונים והודעות – בדיוק כמו שאני נוהג עם מכרי. מכיוון שאנו נוטים כיום להגדיר את עצמנו דרך הזיקה שלנו למותגים מסוימים, ארצה גם להתגאות במותג, להציג אותו כחלק מהזהות שלי ברשת, להפיץ אותו בין חברי. שוב מנוצל כוחה השיתופי של הרשת לטובת רווחי התאגיד, ואנו הופכים להיות, מתוך בחירה, חלק ממערך שיווקי העובד ללא תמורה.

טשטוש הגבולות בין האדם לבין התאגידים פועל גם בכיוון השני. בני אדם הופכים למותגים ופועלים כחברות עסקיות. בעולם הנשלט על ידי תרבות תאגידית, אנו נדרשים להגדיר את עצמנו במונחים כלכליים ושיווקיים. האינטרנט הופך להיות כלי מרכזי של "מיתוג אישי". כדי להצליח ולהתקדם אנחנו מתבקשים לחשוב על עצמנו כעל מותג, לשווק את עצמנו, להציג ולמכור. בעולם שבו האדם הוא מותג המקצוע היחיד שנחשב הוא שיווק. איך מפיצים מותגים. לא משנה מה אתה עושה – מה שחשוב הוא איך אתה ממתג ומוכר את עצמך. כולנו הופכים שבויים בידי כלכלת תשומת הלב.

התוצאה של תהליכים אלה היא הפרדה בינינו לבין העולם. פעולות שהיינו מבצעים פעם באופן ישיר זה מול זה (קשרים חברתיים, מסחר, מתן שרות) עוברות לאינטרנט. הטכנולוגיה הופכת להיות מתווך שאנו מחויבים להשתמש בו כדי לקחת חלק פעיל בשוק העבודה, במסחר ובתרבות. כשפעולותינו עוברות לרשת, הן מוכפפות לכללים ולתבניות שנקבעות על ידי החברות הגדולות, ואשר מאפשרים לגורמים כלכליים לנצל אותם להפקת רווח. מכלי שנועד לשרת את החירות של הרוח האנושית, הפך האינטרנט למכשיר האולטימטיבי להפקת רווחים מפעולות אנושיות שגרתיות.

הקרב על הרשת עדיין לא הוכרע. מרבית החברות הגדולות לא פיצחו בינתיים את המודלים העסקיים, והן ממשיכות להתמקד במחקרים פסיכולוגיים ובבניית טכנולוגיות שיפעילו אותנו בכיוון הנכון. אנו נמצאים בעיצומו של תהליך בו משתנים מערכי הכוחות בין פרטים לחברות ובין תכנון לאלתור. כללי המשחק הכלכליים משתנים ומוגדרים בכל רגע מחדש. אין לדעת מי, אם בכלל, ישלוט ברשת, אולם ברור כי תפקידה של הטכנולוגיה בעיצוב תמונת העולם רק הולך ונהיה מרכזי יותר.

עם עליית משקלה של נוכחות הרשת בחיינו, חשוב יותר שנהיה מודעים למטען שהיא מביאה עימה, לאפשרויות שהיא פותחת ולאלה שהיא סוגרת. כאשר אנו נכנסים בשמחה לרשת חברתית זו או אחרת, כאשר אנו מוסרים ברצון את העדפותינו ותחביבנו – כדאי שנזכור שאנו שותפים מלאים לשוק עולמי ענק, שמכוון, בסופו של דבר, להגדיל את הצריכה ואת הרווחים של התאגידים והחברות המסחריות הגדולות.

יש בלוגים עם לב אדם

ויכוח הרשת של הימים האחרונים סביב המיתוג המחודש של חורימבה כבר מוצה למדי (תזכורת לקוראים מהעתיד – שליו בן-ארי מפרסם פוסט מיותר, דובי, רויטל ויהונתן זועמים, שחר ויובל מהרהרים), ואין לי כוונה למחזר אותו שוב. אולם רציתי להתייחס בכל זאת לנקודה מעניינת שעולה מתוך הדברים והדוברים.

נראה לי שחלק מהסיבה לביקורת החריפה ולרגשות שהמהלך של חורימבה מעורר (בתגובות הועלו רגשות ככעס, אכזבה ועצב) הוא השינוי שעוברת ה”יישות” של הבלוג – מאדם לגוף מסחרי.

בלוג אישי הוא עבורנו ייצוג וירטואלי של האדם עצמו. אנחנו מפתחים סוג של אינטימיות עם בלוגים שאנו קוראים באופן קבוע. מערכת היחסים שלנו עם הבלוג (קריאה, כתיבת תגובות) נתפסת על-ידנו כמערכת יחסים עם האדם שעומד מאחורי הבלוג. רמת האינטימיות עולה, מן הסתם, ככל שהבלוג הוא אישי יותר. אך גם כשמדובר בבלוג מקצועי באופיו, אם הוא נתפס כמקומו האישי של הכותב ברשת, נתייחס אליו ככזה.

וכך במקרה של חורימבה. עד עתה היה זה “הבלוג של גל מור”. אולם המטרמופוזה המסחרית שעובר הבלוג – הצטרפותם של כותבים נוספים, שותפים עסקיים ופרוייקטים למיניהם, מנתקת את הבלוג מהאדם “גל מור” והופכת אותו לגורם בפני עצמו – “חורים ברשת”. זהו גורם מסחרי ולא אישי. הפוסטים אמנם עדיין נכתבים על-ידי אנשים, אך הבלוג עצמו כבר אינו יישות אנושית. הוא אינו מתפקד יותר כשלוחה של האדם. האינטראקציה שלנו איתו משתנה.

מכאן, אני חושב, נובע הרגש החזק שהמהלך מעורר – יש פער בין סוג הקשר שהורגלנו אליו לבין המהות החדשה שנוצרת עכשיו. ומכאן גם החריפות של חלק מהדברים – הביקורת אינה נתפסת כביקורת ישירה על האדם (הבלוג כבר אינו אדם – הוא גוף מסחרי) ולכן נרשה לעצמנו להיות סלחנים פחות ובוטים יותר. גם הקוראים וגם הכותבים זקוקים לזמן להתרגל למצב החדש ולמערכת היחסים החדשה ביניהם. כללי המשחק השתנו.

פה טמונה אולי ההבחנה העמוקה בין בלוג ובין פרובלוג. הראשון הוא מרחב אנושי. השני הוא מרחב מסחרי. וכאן גם חלק גדול מהצער על הכיוון שאליו צועדת הרשת. כי אולי אנחנו מרוויחים מקור פרנסה, אך אנו מאבדים את האינטימיות האנושית שהרשת הלא מסחרית יכולה לעורר בינינו.

אשכולית דיגיטלית

ג’ק קונטה ונטלי דאון הם זוג מוזיקאים (כלומר, גם זוג וגם מוזיקאים) שיחד יוצרים את הצמד Pomplamoose. נחשפתי אליהם דרך טוויט של טל גלילי. ולא בכדי – פומפלמוס (בעברית זה לא פחות מצחיק מבאנגלית) הם מוזיקאי הדור החדש, מוזיקאים של דור האינטרנט. אבל תחילה, קליפ.

הצמד זוכה לאחרונה לבאזז ברשת. לערוץ שלהם ביו-טיוב יש 44,000 מנויים. קאבר שלהם לשיר של ביונסה זכה ליותר ממליון צפיות לאחר שאשטון קוצ’ר המליץ עליו בטוויטר. בלוגרים כותבים עליהם, אנשים מקשרים לקליפים שלהם בטוויטר ובפייסבוק. כך בעזרת עבודת אינטרנט משובחת מצליחים השניים לצבור מספיק קהל כדי להתפרנס ממוזיקה, על ידי מכירה אונליין של mp3-ים. בראיון שערך האתר crunchgear אומר ג’ק קונטה:

לחיות ממכירת mp3-ים זה לא משהו שהיה אפשרי לפני 10 שנים. התשתית לא היתה קיימת. זה שינוי עצום. אני יוצר קשר עם אנשים דרך טוויטר ומייספייס. מה שאני עושה עכשיו כנראה אי אפשר היה לעשות אז. הייתי צריך לצאת לסיבוב הופעות כדי לנסות להתפרנס. עכשיו אני יכול פשוט לעשות מוזיקה.

ההצלחה האינטרנטית של השניים קשורה כמובן גם לכישרון, לרוח העליזה שנושבת מהקליפים שלהם, ולמראה האטרקטיבי של הצד הנשי של הצמד. אך חלק גדול ממנה נובע מהבנה של המדיום. זוהי לא הבנה במובן של “מומחה”. זוהי הבנה אינטואיטיבית של מי שהרשת היא חלק מהותי מחייו.

השימוש ביו-טיוב הוא לא רק אמצעי הפצה. הוא גם חלק בלתי נפרד מהיצירה של השניים. זוהי יצירה שהמדיום הויזואלי הוא חלק ממנה. את הקליפים שלהם הם מגדירים VideoSongs, מדיום חדש שיש לו שני כללים:
1. מה שאתה רואה הוא מה שאתה שומע (אין ליפ-סינק).
2. אם אתה שומע משהו, בסוף גם תראה זאת (אין צלילים נסתרים).
(אם זה מזכיר למישהו משהו, הפרוייקט של קותימן שיחק באותם כללים רק באופן מתוחכם יותר, דרך מיקס של קטעים מתוך יו-טיוב עצמו).
ואכן, הדרך הטובה ביותר להנות מהמוזיקה של פומפלמוס היא לצפות בקליפים. המוזיקה בפני עצמה, כשהיא מנותקת מהמימד החזותי, מאבדת קצת מקסמה.

אה, ופומפלמוס זה אשכולית בצרפתית. כך לפחות הם טוענים.

תרומה קטנה, אנשים גדולים

עדו פלוק רוצה לעשות סרט. פלוק, בוגר הפקולטה לקולנוע של אוניברסיטת ניו-יורק ואמן מולטימדיה פורה, יתחיל לצלם בעוד חודש את סרט הביכורים שלו "אף פעם לא מאוחר מדי". הסרט מופק באופן עצמאי ובתקציב מצומצם של 100,000 שקלים. חצי מהסכום כבר גוייס, אולם החיפוש אחר חמישים אלף השקלים הנותרים מזדחל ללא תוצאה.

עדו וחבריו להפקה החליטו לעשות מעשה. במקום לרדוף אחר משקיעים כבדים, מדוע לא לפנות לעזרת הקהילה? צריך רק חמש מאות אנשים שישקיעו כל אחד סכום לא גדול של מאה שקלים בלבד כדי להשלים את התקציב הדרוש לצילומים. וכך יצא לדרך פרוייקט מימון-ההמון הקולנועי הישראלי הראשון(?) שפרטים נוספים עליו ניתן לקרוא אצל יאיר רוה.

never

הרעיון של מימון פרוייקטים על ידי הלוואות קטנות (מיקרו-אשראי) יושם עד לא מזמן בעיקר עבור מדינות מתפתחות. מוחמד יונוס זכה בפרס נובל לשלום על הקמת בנק גרמין בבנגלדש, שמתמחה במתן מיקרו-אשראי לאנשים חסרי יכולת כלכלית. פעילותו היוותה השראה להקמת ארגון Kiva, שמאפשר לכל אדם להעניק באמצעות האינטרנט מיקרו-הלוואות לעסקים קטנים במדינות מתפתחות. הויכוח על מידת ההצלחה של מיקרו-אשראי במלחמה בעוני כנראה רק מתחיל, אך אין ספק שברמה האישית והמקומית המודל מוצלח ויכול לעזור לאנשים שזאת אפשרותם היחידה להתקדם.

מודל זה אינו מוגבל למדינות מתפתחות בלבד. דאגלס ראשקוף מציג סיפור אישי שמדגים כיצד בעזרת הלוואות קטנות ניתן לחמוק מהמשחק התאגידי ולחזור לקנה מידה אנושי ומקומי. בית הקפה המקומי שמשמש את ראשקוף, Comfort Cafe, ביקש להתרחב ולפתוח מקום נוסף באותו אזור. שיפוץ המקום החדש נמשך זמן רב, ובעל בית הקפה לא הצליח לקבל הלוואה כדי לסיימו. הוא פנה לעזרה לקהילה המקומית והנפיק כרטיסי VIP. על כל דולר שהושקע בכרטיס קיבל הקונה אפשרות קניה בשווי דולר ועשרים סנט באחת משתי המסעדות. כך נוצרה מערכת חליפין מקומית ממנה כולם מרוויחים – בית הקפה גייס את הכסף הדרוש לסיום השיפוץ בתנאים נוחים יותר מאשר בבנק. הלקוחות קיבלו תמורה של 20% על השקעתם (בצורת אוכל מוזל). מכיוון שהשקיעו במקום, יש להם גם אינטרס לחזור אליו ולדאוג להצלחתו. הקהילה מתגבשת סביב המערכת הייחודית שלה ויוצרת זיקה לעסק המקומי והעדפתו על פני רשתות תאגידיות.

בעידן המדיה החברתית, היכולת לממן עסקים ופרוייקטים קטנים באמצעות מיקור-קהל (crowdsourcing) הופכת לזמינה יותר ויותר. במקביל לאתרים כמו Kiva שמתמקדים באוכלוסיות חלשות, החלו לקום אתרים שמטרתם ליישם את מודל ההלוואות הקטנות גם בתחומים נוספים – לרוב פרוייקטים בתחומי אמנות (שכנראה מתקשים בימינו למצוא מממנים). הצעיר בחבורה הוא האתר kickstarter.com, שמטרתו לספק "דרך חדשה לממן רעיונות" על ידי מתן פלטפורמת מיקרו-אשראי עבור אמנים, מעצבים, קולנוענים, מוזיקאים וכל מי שיש לו רעיון שזקוק להשקעה. בין הפרוייקטים ניתן למצוא סרט תיעודי על מתאגרפים לטיניים בלוס-אנג'לס (זקוק ל-50000$), הקמת אולם פינג-פונג במנהטן (זקוק ל-3500$), או הגשת משחק פאזל מוזיקלי עצמאי לתחרות משחקים (200$ בלבד לדמי ההרשמה).

אתרים כמו kickstarter נותנים את הכלים הדרושים כדי לנהל מערכת מיקרו-אשראי בקנה מידה רחב. המדיה החברתית מוסיפה את המרכיב שראשקוף רואה כמרכזי ביצירת מערכות חלופיות מעין אלה – הזיקה המקומית והקשרים האישיים. המטרה אינה רק למצוא מקורות מימון בזמני מיתון, אלא גם לייצר אינטראקציה בין אנשים שמבוססת על חילופי ערך.

זה יכול להיות עולם מעניין. עולם בו המתווכים נחתכו החוצה. עולם בו במקום תאגידים ובנקים יש בני אדם. עולם בו כל אחד מקיים קהילה ומתקיים על ידי קהילה. במקום לנהל תיק השקעות בבנק, נשקיע באנשים. סופר שאנחנו אוהבים רוצה לכתוב ספר חדש? נשקיע! הלהקה האהובה עלינו עובדת על דיסק? נשקיע! מעצבת האופנה החביבה מוציאה קולקציה חדשה? נשקיע! החקלאי האורגני חושב על מטע אבוקדו? נשקיע!

אבל בינתיים אם יש לכם מאה שקלים מיותרים ותמיד חלמתם לממן סרט קולנוע, לכו על זה.