דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית מדרון חלקלק

גבולות האכפתיות

כמו בכל שנה, שעון הקיץ עומד להסתיים בקרוב, טרם יכנס צום יום כיפור. כמו בכל שנה, נשמעים קולות המוחים על שעון הקיץ הקצר וקוראים להאריכו כמו במדינות אחרות. שלא כמו בכל שנה, הפעם קולות המחאה האלה נשמעים קצת יותר חזק.

העצומה למען הארכת שעון הקיץ, שנפתחה לפני פחות משבוע, הצליחה לאסוף נכון לעכשיו כבר כמעט 115,000 חתימות ומעל 42,000 לייקים בפייסבוק. הרעש שמעוררת העצומה, שחלק גדול ממנו יש לזקוף לזכות האינטרנט, אף הביא את שר הפנים אלי ישי להכריז כי הוא מוכן להחזיר את שעון הקיץ לתקופה נוספת לאחר הצום*.

לעומת זאת, העצומה נגד גירוש ילדי העובדים הזרים, שנפתחה לפני כמעט שנה, הצליחה לאסוף רק כ-15,000 חתימות ו-8,000 לייקים. רשימת החותמים על מכתב המחאה לראש הממשלה מונה גם היא פחות מאלפיים איש.

ההבדל בהיענות לשתי קבוצות המחאה הללו מסמן את גבולות האכפתיות של החברה הישראלית (או, לפחות, של החלק הפעיל ברשת של החברה הישראלית).

מקצרים לנו את היום בשעה? נצטרך לצאת מהעבודה בחושך? ועוד בגלל הדתיים? נחתום! בטח שנחתום!**

הולכים להרוס את החיים באופן שרירותי ל-400 ילדים? מזעזע! רגע, ילדים של מי? עובדים זרים? כן, זה באמת לא נעים. אז מה אמרתם על שעון הקיץ?

הם עוברים מאד קרוב אלינו, גבולות האכפתיות. מקיפים אותנו במעגל קטן שאין בו מקום כמעט לאיש מלבדנו.

ילדי העובדים הזרים הם רק סממן, כמובן. האדישות לאַחֵר מתגלה בכל כיוון. אפשר לראות אותה באפליתם של אזרחי המדינה הערבים ובהעלמת העין הכללית מאפליה זו. ביחס המתנשא כלפי שכבות מצוקה. בחיילים המצלמים עצמם על רקע פלסטינאים אזוקים. בנהגים שלא עוצרים במעבר חציה אפילו לקשישים, באלה שנדחפים ברמזור, באלה שחונים על מדרכות. בהתמקדות בשאלה “האם היו שם ישראלים” בכל פעם שיש אסון במדינה אחרת. בגסיסתן של חדשות החוץ ברוב אמצעי התקשורת.

זה לא מפתיע במדינה שחיה את רוב שנותיה בהכחשה ובהדחקה, מדינה שנסמכת על ממסד דתי אתנוצנטרי במקרה הטוב וגזעני במקרה השגרתי. אבל מי שחושב שהצרת גבולות האכפתיות לא משפיעה עלינו עצמנו, מי שמאמין שהתנהגותנו כלפי הזר יכולה להיות נפרדת מהתנהגותנו כלפי הקרובים אלינו, הוא או תמים או טיפש.

______________________

תזכורת: גירוש הילדים אמור לצאת לפועל בערב ראש השנה. הפגנה נגד הגירוש תערך ביום שלישי ה-7.9 בשעה 18:30 ברחבת הסינמטק בתל-אביב.

הרחבת גבולות האכפתיות

* לא יודע מה איתכם, אבל לי זה נשמע כמו ספין. דרך טובה לגרום לכולם לשכוח את עניין הגירוש ולצאת בתור מי שמקשיב לרחשי לב העם.

** גם אני בעד הארכת שעון הקיץ, וגם אני חתמתי.

מתנה לראש השנה – גירוש

גירוש 400 הילדים הישראלים אמור להתרחש בעוד 3 ימים, ב-8 לספטמבר. ערב ראש השנה. זאת המתנה שמעניקה מדינת ישראל ל-400 ילדים שגדלו כאן. גירוש.

התאריך המוזר והכל-כך לא מתאים הזה מייצג נאמנה את החלטת הגירוש שכולה אטימות ואיוולת. יום לפני שהגירוש אמור לצאת לפועל מתכוונים הפועלים לביטולו לצאת להפגנה במאמץ אחרון לעצרו. ההפגנה תתקיים ב-7 לספטמבר בשעות 18:30 עד 22:00, ברחבת הסינמטק בתל-אביב. אפשר לאשר הגעה בדף האירוע בפייסבוק.

המארגנים כותבים כי “בהפגנה יהיה מעגל מתופפים של קבוצת קסמבה ומשוררים שימחו נגד הגירוש. בין המשתתפים: טל ניצן, רוני סומק, יהודה אטלס, דרור בורשטיין ויודית שחר. אנא הביאו כל כלי נגינה אפשרי, מתופים ועד סירים. ננגן נשיר ונצעק מספיק חזק כדי שקולנו יגיע עד לראש הממשלה. אזרחים ואזרחיות, מהגרים ומהגרות, נגנים ונגנות, משוררים ומשוררות – יד ביד נגד גירוש הילדים”.

נשארו עוד ימים מועטים בלבד. זה הזמן לחזק את קולות המחאה בתקווה שישמעו בכל רחבי הארץ. אם הצרפתים יכולים לצאת להפגנות ב-135 ערים ברחבי המדינה במחאה על כוונה לגרש צוענים, גם אנחנו יכולים. הפיצו ושתפו ככל יכולתכם. אולי ביחד נוכל להביא לכך שגם ל-400 הילדים הללו יהיה חג שמח.

חג שמח?  [תמונה – גוני ריסקין]

גירוש ילדי הזרים: תועבה מוסרית

גירוש 400 הילדים הולך ומתקרב. ב-8 לספטמבר זה אמור לקרות. 400 ילדים. 400 או קצת פחות משפחות שבאו לעבוד פה. לעבוד, לא להתבטל. למה בעצם לא להשאיר אותם?

לממשלה יש הרבה תירוצים. רובם שקרים. שוקי גלילי עשה קצת סדר בנתונים. אין פה גל אימתני של מהגרים שעומד להטביע אותנו. יש פה הרבה אינטרסים כלכליים ופוליטיים של סוחרי עבדים מודרניים. ויש סיבה ברורה וידועה שלא נאמרת בפה מלא – הם לא יהודים.

וזה לב העניין. גזענות. לאומנות. שמרנות. קשות לב ואטימות הנפש.

הם לא יהודים. משמע – בעיני חלק לא מבוטל מאלה שיושבים שם בממשלה – הם לא בני אדם.

ובכן, לטעמי, מי שזו תפיסת עולמו, מי שיכול להקשיח את ליבו לילדים שכאן גדלו וכאן ביתם רק כי הם ממוצא כזה ולא אחר – הרי הוא הרבה פחות בן אדם מאלה המועמדים לגירוש.

את מדיניות ההגירה של מדינת ישראל צריך להסדיר. אין שום צורך לעשות זאת על גבם של 400 ילדים שלא מכירים שום מקום אחר. אין שום סיבה טובה לא לתת להם פשוט להשאר.

אז כמו שאיתמר כתב, גם מעשה קטן יכול לעזור הרבה. אפשר לחתום על העצומה. אפשר לכתוב פוסט. אפשר להפיץ בפייסבוק ובטוויטר. אפשר להוסיף כפתור תמיכה לאתר. העיקר להזכיר למי שסביב את האיוולת, הטמטום והעיוורון שבגירוש הזה.

יותר בן-אדם מאלי ישי

   [תמונה: גוני ריסקין]

העולם הוא גדול ופתוח

המועצה לביטחון לאומי חידדה לאחרונה את אזהרת המסע שלה לישראלים בחו”ל:

אזהרה מחודדת

כן, אזהרת המסע תקפה במחודדות ל”כלל העולם”. כדי שיהיה יותר ברור, מצורפת מפה:

מצורפת מפה

אגב, מה זה “איום קונקרטי גבוה מאד”? האתר מסביר: “איום קונקרטי גבוה מאוד: המלצת המטה ללוחמה בטרור היא להימנע מכל ביקור שהוא במדינה ולצאת ממנה לאלתר”.

אז נא להמנע מכל ביקור שהוא בכלל העולם ולצאת ממנו לאלתר. תודה.

מי שחלם על אקזיט ונגמר לו החלום

יש הנחה סמויה בקרב תעשיית ההיי-טק הישראלית כי היא מבצר אשר מוגן יחסית מתהפוכותיה של הפוליטיקה. אנשי ההיי-טק אוהבים לראות את עצמם כאזרחי הקהילה הגלובלית; הם מדברים עם לקוחות בכל העולם, חיים בשעון ארה”ב, כותבים זה לזה אימיילים באנגלית ומעודכנים בזמן אמת אודות כל השקה של גאדג’ט חדש מבית התפוח הרקוב. ההתרחשויות באזור מטרידות אותם, אין ספק, אך הם ידפדפו בחיפזון דרך החלק הראשון של העיתון ויעדיפו להתעמק בדה-מרקר ולפנטז על האקזיט הבא עליהם לטובה.

אך הרוחות הרעות הנושבות בארץ עלולות לפוצץ את הבועה הזו מהר מהצפוי.

למי שעוד לא שם לב, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת על מדרון חלקלק שהולך והופך תלול. שחיתויות, אלימות, פעולות כושלות, הסתרה ושקרים, שמרנות, בריונות, גזענות. זה נראה רחוק ושולי אך מיום ליום זה מתקרב, וזה פה ממש מעבר לפינה. ישראל מתפוררת מבפנים ובועטת בכל מי שבחוץ. ואם מישהו עדיין חושב שתעשיית ההיי-טק חסינה מכל זה, הרי הוא שוגה באשליות.

גם הסינים לא ידועים כדמוקרטים גדולים – אולי תגידו – ובכל זאת כולם רצים לעשות איתם עסקים. אולי, אבל אנחנו לא סין. כרגע נראה שפנינו מועדות יותר לכיוון דרום-אפריקה של עידן האפרטהייד. לעולם מתחיל להמאס מאיתנו. היום זה חרם אקדמי ואמן או שניים שמבטלים הופעה, מחר אלה חברות גלובליות שחושבות פעמיים לפני שהן קושרות קשרים עם המדינה המוחרמת.

כמה זמן עוד תהיה “מחלקת מחקר ופיתוח בישראל” משהו שמותר להתגאות בו? באיזה שלב יהפכו היזמים הישראליים שהקימו את החברה למשהו שצריך להסתיר? מתי חברות יתחילו לדאוג שאולי רכישה או השקעה בחברה ישראלית הוא משהו שלא עומד על קרקע יציבה כל כך?

נקודת האור היחידה בתסריט הזה היא שאולי זה מה שדרוש כדי שדברים ישתנו. הרי בימינו הכסף הוא זה שמדבר. אנחנו מוכנים לעצום את עינינו למול התהום רק כל עוד חלום ההתעשרות ניצב שם בבהירותו. אפשר רק לקוות שהתנפצות חלום האקזיט תאלץ אותנו לפקוח את עינינו ולראות עד לאן הגענו.