דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית מהמגירה

גן הפסלים המתעצלים

רקע [עריכה]

ניצניה הראשונים של תופעת המתעצלים הופיעו כבר בסוף המאה שעברה. אולם רק בתחילת המאה הנוכחית הוגדרה התופעה באופן רשמי והוכרה על ידי משרד הבריאות. רובם של המתעצלים נמצאים בעשור הרביעי והחמישי לחייהם, אך נרשמו מקרים של מתעצלים צעירים יותר. היחס בין גברים לנשים מבין המתעצלים הוא כמעט זהה, עם עדיפות קלה למין הגברי במדינות מסוימות. תהליך ההתעצלות נמשך על פי רוב בין שניים-עשר לשמונה-עשר חודשים. בחודשים הראשונים סימני ההתעצלות אינם מובהקים, ומתעצלים רבים אובחנו בתחילה בטעות כסובלים מדיכאון קל או ממחסור הורמונאלי ותזונתי. עם התקדמותו של התהליך מתגבר חוסר המעש של המתעצל ותנועותיו במרחב מתמעטות, עד התקבעות במצב ההתעצלות-הסטאטית (ניתן לזהות זאת על-ידי גוון ארגמני שצובע את תנוכי אוזניו של המתעצל). למרות שמו, מצב זה אינו סטאטי לחלוטין. המתעצל עדיין נע, אך זוהי תנועה איטית אשר יכולה להיות מובחנת רק לאורך זמן (הרמת יד, אצל מתעצל ממוצע, תמשך כ-45 יום).

בשנים האחרונות אובחנה תת-קטגוריה של "התעצלות-על". תהליך ההתעצלות של מתעצלים אלו מהיר יותר – הוא נמשך כחצי שנה ובמהלכו גדל בהדרגה מספר שעות השינה של המתעצל במהלך היממה (זאת לעומת מרבית המתעצלים אשר סובלים דווקא מנדודי שינה בחלקו הראשון של התהליך). אצל מתעצלי-העל מכסה הגוון הארגמני את האוזן כולה.

סיבות ותוצאות [עריכה]

למרות מחקרים רבים בנושא עדיין לא התבררו הגורמים להתעצלות. ההשערות כללו בעיה גנטית, השפעות של תזונה לקויה, גורמים סביבתיים כמו קרינה או מקורות מתח גבוה, וכמובן גורמים נפשיים והתפתחותיים, אך אף אחד מאלה לא הוכח.

השפעת ההתעצלות ניכרת הן במישור האישי-משפחתי (בעיות הכרוכות בתחזוקת המתעצלים), והן במישור החברתי והפוליטי (שוק העבודה, גיל הפרישה, משבר חברות הביטוח). הועדה הממשלתית העל-משרדית להתעצלות אמורה לפרסם בשנה הקרובה דו”ח רחב היקף בנושא (ראו קישורים חיצוניים להרחבה).

גן הפסלים המתעצלים [עריכה]

[קישור למפה]

גן הפסלים המתעצלים נולד כמיצג זמני במסגרת תערוכת אמנים צעירים במוזיאון לאמנות מודרנית. במיצג הוצבו כעשרה מתעצלים (כולם קרובי משפחה של האמנים) בחללים שעוצבו כחדרים ביתיים מוכרים, בתנוחות יום-יומיות, כשברקע הושמע מלמול בלתי פוסק של קולות גבריים ונשיים. למרות תגובות פושרות מצד המבקרים המיצג עורר רעש תקשורתי גדול ומשך קהל רב. ההצלחה המסחרית הביאה להשארת המיצג כתערוכה קבועה.

כיום המתעצלים המוצבים בגן מגיעים מתרומות. הגן מסוגל להכיל בין ארבעים לחמישים מתעצלים בו-זמנית. כל מתעצל מוצג לתקופה של עד חודש (בתלות במשפחה). הגן מארח אחת לשנה את הביאנלה לאמנות אנושית, בה משולבים המתעצלים ביצירותיהם של האמנים המתארחים. כמו כן נערכים בגן לעיתים אירועים מיוחדים וקונצרטים. [שעות פתיחה ומחירון]

[תמונה: ammgramm]

לידה

נולדתי ללא מילים. שתקתי בלידתי. הייתי אילם.
העולם דיבר אלי מסביב ואני הקשבתי.
לא ידעתי מה לומר לו חזרה. לא היו לי המילים המתאימות להקשיב ולשמוע ולדבר.
חשבתי. יותר מדי. הקשבתי. יותר מדי.
אינני זוכר מה הייתה המילה הראשונה שאמרתי.
אמא, אבא, הייתם מצפים.
אך נראה לי שדבר אחר יצא מבין שפתי.
אינני זוכר מה המילה הראשונה שאמרתי.
אני ממשיך לחפש אותה.

————-

דוחף ודוחף וכלום לא יוצא. דמעות מתגלגלות מעיני. מבקש לצעוק אבל פי חסום, מהודק ללא מרווח נשימה. אני מתפתל בכיסאי, מנסה לשחרר מעט את הלחץ על מפרקי הידיים. החבלים קורעים את עורי, הדם נקרש סביבם ומתיך אותם ליחידת בשר אחת. אין שום מקום לתזוזה, הכול קפוא ועומד ומשותק.

אני מזיז את אצבעות רגליי. תנועה קטנה, טריוויאלית, והיא כולה תנועה של חיים. מקצות רגליי מגיח כוח החיים ואני נאחז בו בכוחות אחרונים. התנועה הקטנה הזו ממלאת את כל ישותי. אני הוא האצבע הקטנה של הרגל. אני הציפורן ששבורה בקצה. אני העור המתקלף בכרית הבוהן. אני השיער הדליל במפרקים.

אני מניע את עצמי ומתחיל ללכת.

————-

נולדתי שוב במערות אפלות.

האורות מבהיקים והקולות מהדהדים באוזניי. מוקף בהמון אדם קופץ ומשתולל הוצאתי את עצמי אל החיים.

חופר מחילות בעפר, משתחל מתחת לגדר אל שטחי ההפרדה, אל מאורות החטאים. מגשש דרכי בחשיכה, מונחה על-ידי הלמות התופים (או שמא היו אלה הלמות ליבי?), מוצא נתיבי מילוט וחרכי הצצה, מגשש באפילה דרך גופות משתוללים ועננים של רעש, אל היד היחידה המושטת שמושכת אותי החוצה לתוך הבוקר העולה.

 [תמונה: mondomuse]

מוקדש לזאת שנתנה יד לפני עשר שנים ומתעקשת להמשיך.

עיר

סססאמק! אני מסנן בעצבנות. השכנה הזקנה מלמטה שוב הפעילה את הרדיו שלה. ועוד על רשת ב'. הדיבורים עולים מדירתה, מזדחלים בתוך הקירות. ממלאים את החללים הריקים שבין הבלוקים הישנים, מנצלים כל מרווח פנוי כדי להתפשט ולהסתנן פנימה. הם מקיפים אותי, קופצים מתוך הקירות, מפירים את השקט שהיה כאן עד לא מזמן. אני מרגיש אותם פולשים לתוכי – אין לאן להימלט – הדירה כולה מוקפת – כל חדר מותקף על-ידי האיש הקטן מהרדיו עם הקול המעצבן.

וכשהיא סוף סוף מכבה – מתחילים הגרמנים מהבניין ממול. עם מערכת הקולנוע הביתי האימתנית שלהם והבת חובבת הקריוקי והשירים המאוסים. אין לאן לברוח. אני מסתובב מחדר לחדר אך הרעש ממשיך לרדוף אחרי. סוגר את כל החלונות והוא ממשיך לפרוץ פנימה דרכם, צוחק עלי בזדוניות. ועכשיו גם אין לי אויר. אני כמעט נחנק, רוצה לשבור את הקירות ולרוץ הרחק לתוך השממה שם אף קול מלבד הרוח לא יפלוש לתוך אוזניי.

שתישרף העיר המזדיינת הזאת.

Image by Coso Blues [תמונה – Coso Blues]

הרשת

"רשת" הם קוראים לזה.
לא סתם.
כמו במלון קליפורניה – אתה יכול להירשם אבל אתה אף פעם לא יכול לעזוב.
קליפורניה… לא סתם.
עמק הסיליקון, מכירים? איפה הוא? נכון! קליפורניה. זה הכול קנוניה אחת גדולה.
וכמו דגים שזוכרים בדיוק חצי דקה אחורה אנחנו שוחים שוב ושוב אל הרשת. והיא צפופה צפופה, וקטנים וחסרי משמעות ככל שנהיה לא נצליח לחמוק ממנה. אנחנו מפרפרים ויורקים מים ואצות ונכנעים לתוכה בערפול חושים.

כי אין כמו להיות דג ברשת.
אתה עטוף ומוגן. עד לא מזמן שחית חסר דעת במרחבים הענקיים של האוקיינוס, בלי כיוון, בלי מטרה, בלי הגנה. ופתאום – אחרי הבלבול הראשוני וחוסר אוריינטציה קלה – אתה מוצא עצמך בעולם מסודר. עולם ברור ומוגדר.
למה ללכת לאיבוד כשאפשר לתת לרשת להכיל אותך?
הרי מה כולנו רוצים בסך הכול? להיות מוכלים. לחזור לרחם.
רחם, רשת. מספיק קרוב.
אנחנו מצטופפים יחד, מחממים זה את זה. שותים את השתן של עצמנו. מנקרים אחד לשני בסנפיר האחורי. נעים וחמים וקרוב ומוכר.
עטפי אותי, רשת אהובה! שאי אותי בחיקך מעלה, מעלה, אל מלתעות ספינת האם המוארת! הרימי אותי אל האוויר הנקי והצלול, תני לי לפרפר ולהיחנק ולהיכנע לתוכך באורגזמה אדירה!

אתה רוצה להתרחק מהרשת אבל הם קוראים לך לחזור. מציפים אותך בזרמים של פלנקטון ממוחזר, לועסים ויורקים אותו לעברך, הטעם מוכר ומזמין וממכר.
אתה רוצה להשתתף במשחק.
כולם רוצים להשתתף במשחק.
רק לא להיות הילד מחוץ למגרש, זה שלא בחרו אותו, זה שמסתכל מהצד.
אתה מסתכל אחורה ושוחה קדימה. או להפך.
כבר מזמן איבדת את הרגשת הכיוון.
הרשת פותחת את רגליה ומזמינה אותך להיכנס.
כבר מזמן איבדת את היכולת להתנגד.
הרשת מגישה לך את פרי עץ הדעת.
כבר מזמן איבדת את תחושת הטעם.
הרשת מחלקת לך כרטיסים למסיבה.
כבר מזמן איבדת את הרצון ליהנות.
הרשת מחממת את הכפית ומגישה לך את המזרק.
אתה מתיישב על הכסא החשמלי ולוחץ על המתג.

[תמונה – cobalt]

תורת היחסות הפרטית

לפעמים נדמה כי העולם סביבך נע במהירות הולכת וגוברת. אנשים נוסעים וחוזרים, עושים את זה או את ההוא, מתקדמים, נופלים, קמים, חוגגים, מתעשרים. אתה מתבונן עליהם מתוך קיומך הצמיגי, כל צעד שלך דורש מאבק בחומר האפל שמקיף אותך, נדבק אליך, מתנגד לכל תזוזה. עייף רק מהמחשבה על ההתנגדות הצפויה, אתה מוותר ומתבונן עליהם מטשטשים והולכים במערבולת המסתחררת סביב.

לפעמים אתה דוהר בתוך עולם מנומנם. גולש בירידה ללא בלמים, התאוצה מאיימת לנפץ את עורקיך, שיניים חשוקות וגוף דרוך. סביבך אנשים נחים, נהנים, מתענגים על שקיעה או זה על זה. חולמים בהקיץ ומחייכים ללא סיבה, משתכשכים בלאות נעימה במים המרעננים של החיים. אתה חולף על פניהם בחטף, גונב מבט אחרון עד שהרוח שוב מסמאת את עיניך הדומעות.

Relativity        [תמונה – r-eal]