דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית מוזיקה

לשכוח ולא לזכור

בסוף השבוע היינו באינדינגב. היה מעולה. אבל כל הזמן ברקע ישבה לי מחשבה על זה שאנחנו רבע שעה מעזה. לא מטאפורית, אשכרה רבע שעה מעזה. ופה שמחים ומוזיקה ובירות ואנשים יפים ומעבר לגדר עולם שאני לא יכול לדמיין. וזה לא צריך לעצור אותנו מלהנות. אנחנו חיים, אנחנו צריכים לחגוג את החיים. אבל גם איך אפשר באמת לשכוח שזה בא על חשבון. ותהיתי מי פה עוד זוכר, אם בכלל. האם התודעה מסוגלת להתרחב רבע שעה מערבה. שלא לדבר על האמנים. פוליטיקה? הם יקיאו עליך. חוץ מקוואמי המלך עם ביצי השור שפתח את ההופעה בלקטול את חוק הנאמנות ואת גירוש ילדי הזרים ואת חבורת השרלטנים שעושה את כל זה. ובבליקי שהקדיש את צונאמי ציוני לביבי. צדיקים בסדום. וכולם שרים באנגלית, שרים יופי באנגלית, אנחנו כל כך רוצים לשיר באנגלית. ורבע שעה מכאן.

אבל כמה אפשר לזכור? די כבר, תנו להנות. לא רוצה לזכור, רוצה לשכוח.

[נכתב במקור כתגובה לפוסט של מרמיט (שכרגיל מומלץ ללכת לקרוא!), אבל הרגשתי צורך לתת לדברים מקום משלהם.]

החומה שומרת אותנו חופשיים

מדוע אנו בונים את החומה?
ילדי, ילדי
מדוע אנו בונים את החומה?

מדוע אנו בונים את החומה?
אנו בונים את החומה כדי שתשמור אותנו חופשיים
לכן אנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי שתשמור אותנו חופשיים

איך החומה שומרת אתנו חופשיים?
ילדי, ילדי
איך החומה שומרת אותנו חופשיים?

איך החומה שומרת אותנו חופשיים?
החומה עוצרת את האויבים
ואנו בונים את החומה כדי שתשמור אותנו חופשיים
לכן אנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי שתשמור אותנו חופשיים

למי אנו קוראים אויבים?
ילדי, ילדי
למי אנו קוראים אויבים?

למי אנו קוראים אויבים?
האויב הוא העוני
והחומה עוצרת את האויבים
ואנו בונים את החומה כדי שתשמור אותנו חופשיים
לכן אנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי שתשמור אותנו חופשיים

כי להם אין אבל יש לנו!
ילדי, ילדי
כי הם רוצים את מה ששלנו!

כי להם אין אבל יש לנו!
כי הם רוצים את מה ששלנו!
האויב הוא העוני
והחומה עוצרת את האויבים
ואנו בונים את החומה כדי שתשמור אותנו חופשיים
לכן אנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי שתשמור אותנו חופשיים

מה יש לנו שהם יכולים לרצות?
ילדי, ילדי
מה יש לנו שהם יכולים לרצות?

מה יש לנו שהם יכולים לרצות?
יש לנו חומה לבנות!
לנו יש עבודה אבל לא להם
והעבודה שלנו לעולם לא תסתיים
ילדי, ילדי
ובמלחמה הזו לא יהיו מנצחים
האויב הוא העוני
והחומה עוצרת את האויבים
ואנו בונים את החומה כדי שתשמור אותנו חופשיים
לכן אנו בונים את החומה
אנו בונים את החומה כדי שתשמור אותנו חופשיים
אנו בונים את החומה כדי שתשמור אותנו חופשיים

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Anaïs Mitchell – Why We Build The Wall

Hadestown

הייתי נער

שירי המלחמה והזכרון מלווים אותנו מילדות. אנו שומעים אותם בכל שנה. בבית הספר, לבושים לבן, יושבים ונושאים את הדממה במבוכה של מי שמרגיש את חומרתה אך אינו מסוגל עדיין להבין. ברדיו, ביום היחיד שהם נשלפים ממדף התקליטים. בכיכר, שרים ומתרגשים ומנסים לשמר איזו תחושת-ביחד שהולכת ומתפוררת משנה לשנה.

ברובם מספרים השירים את אותו הסיפור – יפי הבלורית והתואר שבמותם ציוו לנו את החיים, הרעות ואחוות הלוחמים, הגבורה, אלה שאינם עוד, הציווי לזכור ולא לשכוח. יראה והוד ועצבות אין קץ.

אבל פה ושם מסתננים בין חרכי מצבת הגרניט השחורה כמה עשבים שוטים. שירים שנכנסו לקאנון האבל הרשמי אך מספרים סיפור קצת אחר. שירים שמדברים על אותם דברים שאודותם אין לדבר. שירים כמו אליפלט. שירים כמו הייתי נער.

היעדים מטוהרים והרוסים
שלגים על החרמון מול שמש נמסים
ובעיירת רפאים על הרמה
חמור בודד תועה כבטרם מלחמה.
הקיץ שב למשלטיו הישנים
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

היה לי נער מאוהב, היה לי נער,
צלול היה קולו, צלולות היו עיניו.
הקרב נדם, ושוב קרב הוא אל השער
אך הילוכו כבד וחתומות פניו.

הוילונות הוסרו והנייר גורד
פקיד העירייה נעל את המקלט
שלוחות הדשא מטפסות ומעלות
ירוק טרי על צלקות התעלות.
הרימונים חזרו לשוק לדוכנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

עימדי בשער נערה עימדי בשער
אני חוזר אלייך בדרכי עפר
הייתי נער, נערה, הייתי נער,
עכשיו חייכי אלי מוכרת ויפה.

גילחנו הזקן קיפלנו המדים
שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים
העניינים שבים אט, אט למסלולם
לומדים לא להזכיר את אלה שאינם.
לומדים לחזור להרגלים הישנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

היה לי נער מאוהב, היה לי נער…

שוב החשמל בוהק בלילה ברחובות
שלטי האור מוכרים פלאפל ותקוות
על מדרכות בין שולחנות בירידים
המיני שב להשתלט על המדים.
על גל האתר צועדים הפזמונים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

עימדי בשער נערה עימדי בשער…

המלחמה הסתיימה. החיים חוזרים לקצבם העירוני הרגיל של מסחר ובילוי והנאות. ציווי הזיכרון מתחלף במציאות של “לא להזכיר את אלה שאינם”. אך בתוך השגרה הזו המבט מתעכב על מה שלא ניתן להחזיר לאחור. על אותם הפנים שהיו שם, שראו, שחוו את האפלה הגדולה הזו ואינם יכולים להניח לה. פנים שנשארים שונים, חתומים, אוצרים בתוכם את כל מה שהשירים האחרים אינם רוצים לדבר עליו. פנים הלומי קרב.

הפנים האלה מזכירים לנו שההפרדה בין שם לפה, בין אז לעכשיו, היא מלאכותית. מה שקורה שם חוזר הביתה. המדים אולי חוזרים לארון, אבל הפצעים ממשיכים לדמם מסביבנו. את הפנים החתומים אנו רואים בצורות שונות כל הזמן. אלו פני הצעירים שמתפרקים לרסיסים בהודו, כמו גם אלה שמנסים להחיל את השלטון הישראלי על פסגות ההימלאיה. אלו פני הנהגים היוצאים למלחמה בכבישים. אלו פניהם של הבורחים ושל המחפשים.

השיר, שנכתב ערב מלחמת ששת הימים עבור תוכניתה העשרים של להקת הנחל, היה חריג לתקופתו. במידה רבה, הוא חריג גם היום. מילות השיר נכתבו על-ידי דוד עתיד (הלחן נכתב על-ידי יאיר רוזנבלום), סוציולוג ופסיכולוג חברתי, חבר קיבוץ משמרות ולאחר מכן מעגן מיכאל. באופן אולי לא מפתיע, הפך ברבות השנים האיש שראה את הפנים החתומות ל”סוכן של שינוי פנימי”, למקדם של דו-קיום ושלום, ולפעיל בתנועה למען הגדלת הכוח הנשי בפוליטיקה ולערעור על השלטון הגברי הכוחני.

רוסקו

פעם הייתי נער.
אלה היו ימי התקליט. הדיסקים היו שמועה רחוקה, MP3 היה משהו שלא יכולנו לדמיין.
ימי התום של המוזיקה.
רק אתה, פטיפון ישן, וכמה תקליטים.

תקליט. דיסקה שחורה ומופלאה. בכובד ראש בחרתי אותם. כמו אדם עם שליחות נכנס לחנות התקליטים ומחפש את זה בו חשקה נפשי. בחרדת קודש מניח עליו את המחט בפעם הראשונה. מעניק לו את מלוא תשומת הלב, שומע שוב ושוב, נותן לו להיכנס, לחלחל דרך תאי העור אל מערכת העצבים, מקבל אותו כחבר חדש למעגל הנבחר שמרכיב את פס-הקול של חיי.

אלו היו ידידי אמת. לא רומנים חולפים ומזדמנים, לא היכרויות חפוזות וחד-פעמיות, לא מפגש בחצי אוזן. עם התקליט זו הייתה מחויבות. מערכת יחסים ארוכת טווח. ההתחלה הייתה תמיד מרגשת וסוערת – צמרירים של חשמל מדגדגים את כל הגוף כשהצלילים הראשונים מתחילים לזרום בחוטים, האוזניים מזדקפות והגוף כולו צוהל למפגש סוער ורענן.
כמו בכל מערכת יחסים, עם הזמן התרגלנו זה לזה. הריגוש דהה. לפעמים אולי אפילו השתעממנו. מדי פעם היינו צריכים קצת הפסקה. אבל תמיד חזרנו. הקשר הלך והעמיק, גילינו עוד צלילים וצבעים שלא הכרנו, רבדים חדשים של משמעויות, למדנו להעריך את נקודות החוזק ולקבל בהבנה את הצדדים החלשים. נהיינו כרוכים זה בזה.

את תקליטי-חברי-הילדות שלי לא אשכח לעולם.

ואז גדלתי.
והבית התמלא דיסקים, ואז מחשב, ועוד כונן חיצוני, וגיגות על גיגות של אמ-פי-שלוש-ים, אוקיינוסים של קבצי מוזיקה שרק מחכים ומצפים, אבל אין זמן לכולם, וכבר אי אפשר להשקיע, מדי פעם נפגשים אבל תמיד הזמן קצוב, מרפרף בחטף, טועם פה ודוגם שם, הנאות שטחיות, ראשוניות, שומע וממשיך הלאה, כל כך הרבה דברים, כל כך מעט זמן.

אבל פתאום לפעמים משהו גורם לך לעצור. רטט של ריגוש שלא חשבת שתרגיש שוב חולף דרכך. השיר לוקח אותך איתו, למקומות רחוקים, למרחבים פתוחים ומלאי הוד, ליערות עבותים של זמן ומקום אחר. מלא עוצמה הוא מתגלגל הלאה ואתה איתו. נוסע דרך נופים מסתוריים אל תוך הגעגוע לעולם פשוט יותר, איטי יותר. אל אנשים של גבעות, אל בתי אבן וכפרים ושדות גשומים עד שגם אתה מתחיל לתהות מי היית אם היית נולד בשנת 1891 והיה לך שם קצת יותר יצרני, למשל משהו כמו Roscoe .

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

מתוך The Trials of Van Occupanther של Midlake, שנת 2006.

[פורסם במקור בעונג שבת. אם מיברג יכול למחזר, גם אני יכול. וזה עדיין אחד מהאלבומים הטובים ביותר שיצאו בעשור האחרון ובכלל].

מיינסטרים, מוזיקה ואבדן צלם אנוש

ביום שבת יצא לי לזפזפ תוך כדי נסיעה דרך השידור החוזר של מצעד העשור של גלגלצ. (יש משהו סימבולי בלפתוח את העשור בטיפוס על המצדה יחד עם דור העתיד, אם כי לא ברור לאן נוטה הסימבוליזם. אבל זה עניין אחר). מה אגיד, נזכרתי כמה מוזיקה מחורבנת נעשית בימינו. אך העניין שהוא שגם המון מוזיקה מצויינת נעשית בימינו, רק שהיא נשארת נחלתם של מעטים בלבד. אין מנוס מלהסיק שלא המוזיקה היא שהופכת מחורבנת, אלא הטעם של האנשים.

משהו רע קורה למיינסטרים. הוא הולך ומחליק מטה על ערמות של זבל בצורות שונות. הוא הולך ומתרחק מכל ניצוץ של איכות. ולא, זו לא נרגנות נוסטלגית. זה זועק מכל עבר. זה נכון לאן שלא נסתכל. יש לא מעט סרטים טובים, אבל ברשימת שוברי הקופות הם לא יוזכרו כמעט. יש טלויזיה טובה מאי-פעם (מי אמר מד-מן?), אבל את שיאי הרייטניג מעטרים שיאים של בהמיות. יש אוכל טוב בעולם, אך מי ששולט הן רשתות הג’אנק-פוד.

זה לא חייב להיות כך, כמובן. במהלך ההיסטוריה, ואפילו זו הקרובה, לא תמיד היה פער גדול כל כך בין המיינסטרים לבין האיכות. נכון שהתרבות הפופולרית נחשבה תמיד לנמוכה יותר והשוליים התהדרו בנוצות של אנינות טעם. אך הפרופורציות מעולם לא היו כל כך מעוותות.

תרבות (אם אפשר לקרוא לה כך) המיינסטרים הפכה להיות תרבות של פלסטיק, של ריגושים מהירים וברורים-מאליהם. תרבות של נוסחאות. אין בה שום אתגר, שום תחושת סכנה, שום ערעור על מוסכמות. זהו מעגל שמחזק את עצמו – מי שניזון מתרבות הפלסטיק מאבד את הרגישות ויכולת ההבחנה.

כמו הרואין, תרבות הפלסטיק מקהה את צרכניה, מחליפה את המטבוליזם התרבותי שלהם ומרגילה אותם לצרוך רק את התוצרת הלעוסה והמעובדת שהם מסוגלים לעכל. בדיוק כמו ספקי הסמים, יצרני התוכן ממשיכים לייצר עוד ועוד מאותו דבר, משכללים את הנוסחא, הופכים אותה למדוייקת יותר ולממכרת יותר, כשמול עיניהם עומדת מטרה אחת בלבד – רייטינג.

כי זאת השיטה. הכל מדיד, התוצאה היא החשובה. המספרים צריכים לעלות. יש ביקוש – נספק את ההיצע. מה עומד מאחורי המספרים? למי אכפת. העיקר ששורת הרווח גדלה.

זה עצוב. אך יותר מכך, זה מסוכן. קהות רגשית אינה חיה במרחב מתוחם ובודד. מי שהורגל לשמוע רק מוזיקה מהונדסת, מי שהולעט בספרות שטחית ומיובשת, הוא גם אדם שחושיו האסתטיים והמוסריים הועמו. השניים חיים יחדיו (זאת טענה פילוסופית שיש להגן עליה, אני יודע. לא עכשיו).

המיינסטרים שומע גלגלצ. המיינסטרים מצביע קדימה (או ביבי). זה לא במקרה. הכל קשור בהכל. הדרדרות החינוך, האלימות, השחיתות, האח הגדול, ידיעות אחרונות, גלגלצ. כשהרגישות מותקפת היא כולה נאלמת דום. ההתקפה אולי מגיעה מהחזית התרבותית, אך הפגיעות מתגלות בכל צד. זוהי רגישותנו כבני אנוש שהולכת ונעלמת.

קשה לראות איך נחלצים מתהליך כזה. חברות המדיה הן קרטל סמים ענק וחזק שהולכות ומגבירות את התלות שלנו בהן. המסוממים ממשיכים להזריק. בהיבט הזה, אם מסכמים את העשור, המצב די מחורבן.

__________________

אבל נחזור לרגע למוזיקה. (אני מסתכן פה בהכללות חסרות שחר, אז מקצועני המוזיקה שביניכם מוזמנים לתקן אותי). המוזיקה הפופולרית (אנחנו מדברים על אמריקה, כן?) של שנות החמישים ותחילת שנות השישים היא ברובה משעממת. בשנות השישים והשבעים יש פתאום קפיצה אדירה בכמות המוזיקה האיכותית שנמצאת במרכז. משנות השמונים ניכרת הדרדרות הדרגתית, שהולכת ומאיצה עד לרמה המבישה של ימינו.

אם אני מנסה לאפיין את גלי המחורבנות האלה במוזיקת המיינסטרים, נדמה לי שמה שמשפיע עליהם הוא יחס היוצרים האמיתיים בתוכה. בשנות החמישים יש הפרדה בין היוצר למבצע. אלו בעיקר הרכבים או זמרים שמבצעים מוזיקה שאחרים כתבו להם. הפריחה של שנות השישים מתבטאת בחזרתם של היוצרים לקדמת הבמה. בשנות השמונים חוזרים לשלוט “המפיקים”, ושוב נוצרת הפרדה בין המבצע ליוצר.

מדוע הפרדה כזו בין היוצר למבצע היא אינדיקציה למחורבנות? יש לכך מן הסתם כמה סיבות. ההשארות מאחורי הקלעים מפחיתה אולי את מידת המחוייבות של היוצר ליצירה, את הסיכון שהוא עצמו נוטל בהבאתה לעולם. באופן פרדוקסלי משהו, פחות סיכונים לא משחררים את היוצר אלא הופכים את היצירה עצמה לנטולת סיכונים. כמו כן, הפוטנציאל הנוסחתי יותר גדול. יש יותר שליטה על התהליך. נשלב את היוצר הנכון עם המבצע הנכון ועם המפיק הנכון ונייצר שיר נכון שהתחנות הנכונות ישדרו לאנשים הנכונים.

מה זה משנה בעצם? אולי יש פה סוג של תקווה. אולי הפרגמנטציה שמביא האינטרנט תחזיר קצת את היוצרים לפוקוס ותחליש את פס הייצור התרבותי-תאגידי (שיש לשרוף מן היסוד ויפה שעה אחת קודם!). אולי הפוטנציאל לקשר ישיר בין יצרן לצרכן שמערער על המודלים הקיימים של הפצת מוזיקה וספרים יביא לפריחה נוספת של יצירה מקורית. אולי.

ואולי אנחנו צריכים עוד לרדת הרבה יותר נמוך כדי שמשהו ישתנה.

על טכנולוגיה וספרות / געגועים לעט

שני פוסטים מעניינים דנו השבוע בשינויים שעובר עולם הספרות בעקבות הופעתם של קוראי הספרים האלקטרוניים. יהונתן קלינגר רואה את האפשרויות של שיתוף ספרים שמביאה הטכנולוגיה, בדומה לטלטלה שעוברת תעשיית המוזיקה. דן בורנשטיין תוהה האם החלשותו של מוסד הוצאת הספרים לא יפורר את יסודותיה של הספרות כולה ואת היכולת להחשב ל”סופר”.

שני הפוסטים מסמנים גישות מנוגדות בהתייחסות לטכנולוגיה החדשה, האחת פרו-טכנולוגית וחותרת תחת ההיררכיות המקובלות, והשניה שמרנית ומגוננת על יתרונות המבנה הקיים. לכל גישה בעיותיה שלה.

הוצאות הספרים הן מוסדות מסואבים ומונחי רווח ברובם, אך הקריאה לשחרור המידע מכבליו כש”עם הכסף נסתדר אחר-כך” היא תמימה מעט. צריך לשמור על איזון בין הרצון לערער על העריצות של גורמי הכוח הכלכליים שמשעבדים את התרבות לצרכיהם, לבין הצורך לשמור על האמנים עצמם. אינני חושב כי אנו רוצים להגיע למצב בו אמן אינו יכול להתפרנס ממעשה אומנותו. המאבק בענקים חסרי הפנים צריך לבוא יד ביד עם החזרת הכח לידי האדם עצמו.

אני מאמין ומקווה כי מודלים של קשר ישיר בין האמן לצרכן (כמו אלו שמתחילים לצוץ במוזיקה ואפילו בקולנוע) יהפכו לנפוצים ולמקובלים, ויאפשרו לאמנים את הזמן והמשאבים הדרושים לפתח את אמנותם. הפצה ישירה כזאת יכולה כמובן להתאים גם לסופרים (אם כי תמיד קיימת השאלה האם השוק המקומי גדול מספיק כדי לאפשר מודל כזה).

אך לא הכל בהכרח רקוב בממלכת דנמרק. הוצאות הספרים, כמו שמזכיר בורנשטיין, מהוות כרגע שלב חשוב בתהליכי הסינון והיצירה. יש בהן לקטורים שמזהים את היצירות הראויות להתייחסות (הבה נניח שיש עדיין חיפוש אחר איכות ולא רק רייטינג), ויש תהליכי עריכה שמשילים את המיותר ומרוממים את הראוי.

ספרות, כמו אמנויות רבות, היא אינה באמת מעשה של אדם בודד. התהליכים המקצועיים שעובר ספר (ובאותה מידה גם יצירה מוזיקלית) עד להוצאתו לאור הם שמוציאים את היצירה מתחום הגרפומניה אל הספרות עצמה. אם נפיל את הממסד המקצועי (כך נראה לי טוען בורנשטיין) נאבד את הספרות ונשאר עם הגרפומניה.

האם הרשת יכולה להחליף את הממסד הקיים? מיזמים כדוגמת webook החדש מראים כיוונים אפשריים (אם כי גם הוא שייך עדיין בחלקו להוצאת ספרים). תהליכים שהיו סגורים נפתחים והופכים קהילתיים, ובהם גם תהליכי יצירה, עריכה וביקורת. יש מספיק אנשים מוכשרים בעולם, ובהנתן הכלים המתאימים אין סיבה שפעילות פתוחה לא תוכל לתפוס את מקומו של חדר העורכים הסגור.

אנו נמצאים בנקודת זמן מעניינת. במידה מסויימת יש בשינויים המתרחשים עכשיו חזרה לעבר, אל זמן בו האמנים עמדו בקשר ישיר עם צרכני האמנות. אולי דומה הדבר לימים של פטרוני האמנות העשירים (המלכים או הכנסיה), רק שכיום כולנו יכולים לשמש כפטרונים בזעיר אנפין. ואולי אף אפשר ללכת רחוק יותר, לימים בו השבט קיים את האמן הפועל בקרבו מתוך הכרה בתרומה שלו לעולם הרוח ולחיי השבט. אנו בונים ברשת את השבטים החדשים שלנו, ואנו יכולים למצוא את האמנים שירוממו את רוחנו.

בסופו של דבר, הדיון “טכנולוגיה – טוב או רע לאמנות” הוא עקר ואנכרוניסטי למדי. האבולוציה הטכנולוגית סוחפת אותנו איתה ולא מסתכלת לאחור. כל שינוי טכנולוגי משפיע עלינו באופנים רבים, וכמובן משנה גם את יכולות היצירה שלנו. בכל מפנה טכנולוגי קמות אמנויות חדשות ונופלות ישנות, ומשתנים יחסי הכוחות במרחבים סובבי האמנות. ועם כל טכנולוגיה (לפחות כך זה נראה עד כה), תמיד יופיעו האמנים שידעו להעלות את האפשרויות שהיא מציבה לגבהים חדשים ובוהקים.

הדיון צריך לעסוק ביכולת שלנו לשמר מרחב תרבותי שיתן מקום לאמנים שפורצים דרכים חדשות בעולמות הרוח של המין האנושי. זהו דיון חברתי, תרבותי, חינוכי וכלכלי יותר מאשר טכנולוגי. זהו דיון על בידור לעומת תרבות, על רווח לעומת רוח. דיון על דמותנו האנושית.

_______________________

גל מור כתב השבוע על גסיסתו של כתב היד. הוא מתייחס למאמר של פרופ’ אן טרובק, אשר טוענת כי בעולם של ימינו כתב היד הפך איטי מדי וכבר אינו מהווה שיטה יעילה לביטוי.

אאמץ כאן גישה הפוכה מחלקו הראשון של הפוסט כדי לקונן על הדברים שהטכנולוגיה משאירה מאחור. כתב היד, הכתיבה בעט או עיפרון על דף, אינה דומה כלל להקלדה. אלו טכנולוגיות שונות אשר יוצרות אפשרויות קוגניטיביות אחרות. דווקא האיטיות של כתב היד מעניקה לו איכויות אישיות יותר, אינטימיות יותר, פנימיות יותר. המפגש של היד והדף, השרטוט של כל אות בפני עצמה, נותן איזו שהות פנימית שמאפשרת תנועה עמוקה, שקטה ומקשיבה. זוהי הקשבה שקשה יותר להגיע אליה בעולם המהיר של המחשב. (קשה. לא בלתי אפשרי).

ייתכן כי יש כאן רומנטיזציה של טכנולוגית עבר (כמו שטוענת טרובק). כמובן שאינני טוען נגד הכתיבה על מחשב, הרי זה אופן הכתיבה העיקרי שלי כמעט מאז ומעולם. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש עצב על העולם שחולף לו. על דפים משורבטים בכתב יד ילדותי שמסמנים תקוות ואפשרויות אין ספור. על פתקים בכתב יד מסוגנן שמזכירים אהבות עבר. על מכתבי כעס בכתב יד סוער או מכתבי התנצלות וסליחה מעוגלים. הראו לי דף שכתבתי ואוכל לדעת כיצד הרגשתי רק לפי צורתו של כתב ידי. אלו דברים שאף קובץ בפרנק-רוהל לא יכול להחליף.