דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית מוזיקה

על טכנולוגיה וספרות / געגועים לעט

שני פוסטים מעניינים דנו השבוע בשינויים שעובר עולם הספרות בעקבות הופעתם של קוראי הספרים האלקטרוניים. יהונתן קלינגר רואה את האפשרויות של שיתוף ספרים שמביאה הטכנולוגיה, בדומה לטלטלה שעוברת תעשיית המוזיקה. דן בורנשטיין תוהה האם החלשותו של מוסד הוצאת הספרים לא יפורר את יסודותיה של הספרות כולה ואת היכולת להחשב ל”סופר”.

שני הפוסטים מסמנים גישות מנוגדות בהתייחסות לטכנולוגיה החדשה, האחת פרו-טכנולוגית וחותרת תחת ההיררכיות המקובלות, והשניה שמרנית ומגוננת על יתרונות המבנה הקיים. לכל גישה בעיותיה שלה.

הוצאות הספרים הן מוסדות מסואבים ומונחי רווח ברובם, אך הקריאה לשחרור המידע מכבליו כש”עם הכסף נסתדר אחר-כך” היא תמימה מעט. צריך לשמור על איזון בין הרצון לערער על העריצות של גורמי הכוח הכלכליים שמשעבדים את התרבות לצרכיהם, לבין הצורך לשמור על האמנים עצמם. אינני חושב כי אנו רוצים להגיע למצב בו אמן אינו יכול להתפרנס ממעשה אומנותו. המאבק בענקים חסרי הפנים צריך לבוא יד ביד עם החזרת הכח לידי האדם עצמו.

אני מאמין ומקווה כי מודלים של קשר ישיר בין האמן לצרכן (כמו אלו שמתחילים לצוץ במוזיקה ואפילו בקולנוע) יהפכו לנפוצים ולמקובלים, ויאפשרו לאמנים את הזמן והמשאבים הדרושים לפתח את אמנותם. הפצה ישירה כזאת יכולה כמובן להתאים גם לסופרים (אם כי תמיד קיימת השאלה האם השוק המקומי גדול מספיק כדי לאפשר מודל כזה).

אך לא הכל בהכרח רקוב בממלכת דנמרק. הוצאות הספרים, כמו שמזכיר בורנשטיין, מהוות כרגע שלב חשוב בתהליכי הסינון והיצירה. יש בהן לקטורים שמזהים את היצירות הראויות להתייחסות (הבה נניח שיש עדיין חיפוש אחר איכות ולא רק רייטינג), ויש תהליכי עריכה שמשילים את המיותר ומרוממים את הראוי.

ספרות, כמו אמנויות רבות, היא אינה באמת מעשה של אדם בודד. התהליכים המקצועיים שעובר ספר (ובאותה מידה גם יצירה מוזיקלית) עד להוצאתו לאור הם שמוציאים את היצירה מתחום הגרפומניה אל הספרות עצמה. אם נפיל את הממסד המקצועי (כך נראה לי טוען בורנשטיין) נאבד את הספרות ונשאר עם הגרפומניה.

האם הרשת יכולה להחליף את הממסד הקיים? מיזמים כדוגמת webook החדש מראים כיוונים אפשריים (אם כי גם הוא שייך עדיין בחלקו להוצאת ספרים). תהליכים שהיו סגורים נפתחים והופכים קהילתיים, ובהם גם תהליכי יצירה, עריכה וביקורת. יש מספיק אנשים מוכשרים בעולם, ובהנתן הכלים המתאימים אין סיבה שפעילות פתוחה לא תוכל לתפוס את מקומו של חדר העורכים הסגור.

אנו נמצאים בנקודת זמן מעניינת. במידה מסויימת יש בשינויים המתרחשים עכשיו חזרה לעבר, אל זמן בו האמנים עמדו בקשר ישיר עם צרכני האמנות. אולי דומה הדבר לימים של פטרוני האמנות העשירים (המלכים או הכנסיה), רק שכיום כולנו יכולים לשמש כפטרונים בזעיר אנפין. ואולי אף אפשר ללכת רחוק יותר, לימים בו השבט קיים את האמן הפועל בקרבו מתוך הכרה בתרומה שלו לעולם הרוח ולחיי השבט. אנו בונים ברשת את השבטים החדשים שלנו, ואנו יכולים למצוא את האמנים שירוממו את רוחנו.

בסופו של דבר, הדיון “טכנולוגיה – טוב או רע לאמנות” הוא עקר ואנכרוניסטי למדי. האבולוציה הטכנולוגית סוחפת אותנו איתה ולא מסתכלת לאחור. כל שינוי טכנולוגי משפיע עלינו באופנים רבים, וכמובן משנה גם את יכולות היצירה שלנו. בכל מפנה טכנולוגי קמות אמנויות חדשות ונופלות ישנות, ומשתנים יחסי הכוחות במרחבים סובבי האמנות. ועם כל טכנולוגיה (לפחות כך זה נראה עד כה), תמיד יופיעו האמנים שידעו להעלות את האפשרויות שהיא מציבה לגבהים חדשים ובוהקים.

הדיון צריך לעסוק ביכולת שלנו לשמר מרחב תרבותי שיתן מקום לאמנים שפורצים דרכים חדשות בעולמות הרוח של המין האנושי. זהו דיון חברתי, תרבותי, חינוכי וכלכלי יותר מאשר טכנולוגי. זהו דיון על בידור לעומת תרבות, על רווח לעומת רוח. דיון על דמותנו האנושית.

_______________________

גל מור כתב השבוע על גסיסתו של כתב היד. הוא מתייחס למאמר של פרופ’ אן טרובק, אשר טוענת כי בעולם של ימינו כתב היד הפך איטי מדי וכבר אינו מהווה שיטה יעילה לביטוי.

אאמץ כאן גישה הפוכה מחלקו הראשון של הפוסט כדי לקונן על הדברים שהטכנולוגיה משאירה מאחור. כתב היד, הכתיבה בעט או עיפרון על דף, אינה דומה כלל להקלדה. אלו טכנולוגיות שונות אשר יוצרות אפשרויות קוגניטיביות אחרות. דווקא האיטיות של כתב היד מעניקה לו איכויות אישיות יותר, אינטימיות יותר, פנימיות יותר. המפגש של היד והדף, השרטוט של כל אות בפני עצמה, נותן איזו שהות פנימית שמאפשרת תנועה עמוקה, שקטה ומקשיבה. זוהי הקשבה שקשה יותר להגיע אליה בעולם המהיר של המחשב. (קשה. לא בלתי אפשרי).

ייתכן כי יש כאן רומנטיזציה של טכנולוגית עבר (כמו שטוענת טרובק). כמובן שאינני טוען נגד הכתיבה על מחשב, הרי זה אופן הכתיבה העיקרי שלי כמעט מאז ומעולם. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש עצב על העולם שחולף לו. על דפים משורבטים בכתב יד ילדותי שמסמנים תקוות ואפשרויות אין ספור. על פתקים בכתב יד מסוגנן שמזכירים אהבות עבר. על מכתבי כעס בכתב יד סוער או מכתבי התנצלות וסליחה מעוגלים. הראו לי דף שכתבתי ואוכל לדעת כיצד הרגשתי רק לפי צורתו של כתב ידי. אלו דברים שאף קובץ בפרנק-רוהל לא יכול להחליף.

חלום בהיר

אסף אמדורסקי בהופעה, מועדון ברזילי. שורה תחתונה: הופעה מצויינת.

יש לי פינה חמה בלב לאסף אמדורסקי. אולי בגלל שאנחנו כמעט בני אותו גיל, ההתפתחות המוזיקלית שלו מספקת פסקול תואם לחיי. חוסר השקט של שנות הבגרות המוקדמות, תקופת המועדונים, ההתיישבות, הזוגיות, הילדים, השגרה והשחיקה. מוזיקה לחיים עירוניים עכשוויים.

ראיתי לא מעט הופעות של א”א במהלך 15 השנים האחרונות, וההופעה האחרונה שלו בהחלט עולה על כולן. זהו מופע וידאו אלקטרוני המבוסס בעיקר על שירי האלבום האחרון, “הרי את”. אמדורסקי, שתמיד ידע להתאים את שיריו לפורמטים משתנים (אם אקוסטי, רוקיסטי או אלקטרוני), מעמיד במופע זה סטנדרטים חדשים של הפקה ורמת מקצועיות שחורגת הרבה מעבר למוכר בהופעות מקומיות.

השירים, בעיבודים סוחפים הנעים בין האלקטרוני לרוק, נשמעים מצויין. את אמדורסקי מלווים קלידנית (תום דרום המוכשרת עד מאד) ומתופף, והם מצליחים לייצר סאונד אולפני שלמרות האלקטרוניקה הרבה מבוצע רובו בחי. התאורה מעולה. החבר הנוסף במופע הוא וידאו ארט מסוגנן ומדוייק המלווה את המופע כולו. הוידאו מספק לעיתים רקע פרשני, אך לפעמים לוקח את קדמת הבמה ממש – כמו בהופעת הוידאו-אורח המהפנטת של רונה קינן המהווה את אחד משיאי ההופעה.

ההופעה מקפיצה ורקידה, אך בהתאם לשירי האלבום האחרון (שעוסק בפרידה של אמדורסקי מאשתו, ובכלל בקשיים של מערכות יחסים), יש בה גם אלמנט רציני וכואב. השילוב (ואפילו הניגוד) הזה בין אוירת מועדונים תוססת לבין תכנים כבדי משקל יוצר הופעה מרובת רבדים ועומק. הבנייה של המופע, שיש בה אלמנט סיפורי כמעט, מוסיפה לאפקט הרגשי שהמופע יוצר. בסיכומו של דבר, זוהי אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי.

אנקדוטה קטנה על פערי דורות. בעוד אנו נפעמים מהמסע הרגשי שאמדורסקי מייצר על הבמה מולנו, חבורה קטנה שעמדה לפנינו, צעירים מאיתנו בעשור כנראה, בילו חלק גדול מההופעה בלצלם זה את זה ולהתבונן בתמונות שזה עתה צילמו. הזהו דור הפייסבוק הנרקיסיסטי שכולם מדברים עליו?


(סליחה על הוידאו מפליקס, לא מצאתי ביוטיוב).

אשכולית דיגיטלית

ג’ק קונטה ונטלי דאון הם זוג מוזיקאים (כלומר, גם זוג וגם מוזיקאים) שיחד יוצרים את הצמד Pomplamoose. נחשפתי אליהם דרך טוויט של טל גלילי. ולא בכדי – פומפלמוס (בעברית זה לא פחות מצחיק מבאנגלית) הם מוזיקאי הדור החדש, מוזיקאים של דור האינטרנט. אבל תחילה, קליפ.

הצמד זוכה לאחרונה לבאזז ברשת. לערוץ שלהם ביו-טיוב יש 44,000 מנויים. קאבר שלהם לשיר של ביונסה זכה ליותר ממליון צפיות לאחר שאשטון קוצ’ר המליץ עליו בטוויטר. בלוגרים כותבים עליהם, אנשים מקשרים לקליפים שלהם בטוויטר ובפייסבוק. כך בעזרת עבודת אינטרנט משובחת מצליחים השניים לצבור מספיק קהל כדי להתפרנס ממוזיקה, על ידי מכירה אונליין של mp3-ים. בראיון שערך האתר crunchgear אומר ג’ק קונטה:

לחיות ממכירת mp3-ים זה לא משהו שהיה אפשרי לפני 10 שנים. התשתית לא היתה קיימת. זה שינוי עצום. אני יוצר קשר עם אנשים דרך טוויטר ומייספייס. מה שאני עושה עכשיו כנראה אי אפשר היה לעשות אז. הייתי צריך לצאת לסיבוב הופעות כדי לנסות להתפרנס. עכשיו אני יכול פשוט לעשות מוזיקה.

ההצלחה האינטרנטית של השניים קשורה כמובן גם לכישרון, לרוח העליזה שנושבת מהקליפים שלהם, ולמראה האטרקטיבי של הצד הנשי של הצמד. אך חלק גדול ממנה נובע מהבנה של המדיום. זוהי לא הבנה במובן של “מומחה”. זוהי הבנה אינטואיטיבית של מי שהרשת היא חלק מהותי מחייו.

השימוש ביו-טיוב הוא לא רק אמצעי הפצה. הוא גם חלק בלתי נפרד מהיצירה של השניים. זוהי יצירה שהמדיום הויזואלי הוא חלק ממנה. את הקליפים שלהם הם מגדירים VideoSongs, מדיום חדש שיש לו שני כללים:
1. מה שאתה רואה הוא מה שאתה שומע (אין ליפ-סינק).
2. אם אתה שומע משהו, בסוף גם תראה זאת (אין צלילים נסתרים).
(אם זה מזכיר למישהו משהו, הפרוייקט של קותימן שיחק באותם כללים רק באופן מתוחכם יותר, דרך מיקס של קטעים מתוך יו-טיוב עצמו).
ואכן, הדרך הטובה ביותר להנות מהמוזיקה של פומפלמוס היא לצפות בקליפים. המוזיקה בפני עצמה, כשהיא מנותקת מהמימד החזותי, מאבדת קצת מקסמה.

אה, ופומפלמוס זה אשכולית בצרפתית. כך לפחות הם טוענים.

מוזיכרון. אולי סדרה

המוזיקה ששמענו בילדותנו כמעט תמיד תהיה זו שתשאיר בנו את החותם הרגשי העמוק ביותר. במהלך חיינו עוד נתקל במוזיקה חדשה יותר, טובה יותר, עמוקה יותר, מרשימה יותר. אך דבר לא ישתווה לחדוות הגילוי ולהתמקדות הטוטאלית של ימי הנעורים. המוזיקה ששמענו בשנות העשרה של חיינו תשאר תמיד צרובה בנימי הנפש, עוגיית מדלן של העידן המודרני.

דרך המוזיקה נפתח חלון אל העבר. כל שיר, כל תקליט, נושא עמו זמן, מקום, מרחב, תמונה, הרגשה. אל ימים שהולכים ומתרחקים, ואולי תמיד היו רחוקים. המוזיקה היא יד שאנו שולחים כדי לגעת בילד ששם.

____________________

אני נאחז בצלילי העבר כדי לחלץ שביבי זיכרון מתוך ערפל הגבינה השוויצרית של מוחי. כמו כל זיכרון, זהו סיפור. חלקו אולי נאמן למציאות. חלקו אולי לא התקיים מעולם, אלא נטווה מסביב לחורים כדי למלא את החלל הריק.

את ההתחלה יש למקם בשפה העברית. מקומה המוזיקלי ילך ויתמעט עם השנים, אך זהו המקום הנכון להתחיל ממנו במה שאולי יהפוך עוד לסדרה.

____________________

חוויותי המוזיקליות העצמאיות הראשונות כרוכות במכשיר נשכח. טייפ סלילים.

טייפ סלילים של סוני, אם אני זוכר נכון. שבת בבוקר, ההורים כנראה עוד ישנים. אני יושב על הרצפה מול המכשיר עם קופסאות קרטון מרובעות שבתוכן גלילי סרט ההקלטה הגדולים. מעביר את קצה הסרט דרך המוביל, תופס אותו בגלגל הריק. מסובב את הידית הגדולה. (לא לחיצה אלקטרונית יפת-נפש כמו בימינו אלה. סיבוב אמיתי וחזק. היה משהו פיזי מאד במכשירי המוזיקה של פעם). הגלגל מסתובב, הסרט רץ על גבי הראש המגנטי והצלילים בוקעים מתוך האזניות השחורות הגדולות שעל אזניי.

המבחר לא היה גדול. שני גלגלים היו חביבים עלי במיוחד. באופן לא מפתיע אלה שניים מאבות המזון של המוזיקה הישראלית.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

כבר אז, כילד (או נער צעיר) עורר בי השיר הזה של אריק איינשטיין תחושה של געגוע. עצבות מהורהרת ונעימה של חורף. גם אני רציתי לשיר ביטלס בקולות, מבלי שאדע כמעט מי הם בכלל. שם כנראה החלו געגועי לשנות השישים (אם אין אלה שיירים מגלגול קודם).

לשלמה ארצי (המאוחר) אתכחש כמובן ברגע שטעמי המוזיקלי יתגבש יותר. אולם באותם ימים שמעתי את “לילה לא שקט” הלוך ושוב. אולי אלה איזכורי השדיים, אולי ההפקה המהוקצעת, אולי אוירת יום הזכרון המרחפת מלמעלה. משהו החזיר אותי לשם שוב ושוב.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

לא ידעתי אז מה “נחשב” ומה לא. לא קראתי את הביקורות האחרונות. לא הייתי מעודכן במגמות החדשות. שמעתי מה שהיה זמין, וכל דבר היה חדש ורענן. טיילתי בין השירים וספגתי את נופיהם ללא חציצת הביקורת המוקדמת. אולי בשל כך הרושם שהם השאירו עלי הוטבע כה עמוק.

שבת בבוקר היה גם זמנן של תכניות המערכונים ברדיו. את חלקן הקלטנו על אותו טייפ סלילים. גם לסלילים אלה אהבתי לחזור לעיתים קרובות. עד היום מושגי מפתח בשפה התרבותית שלי יהיו משפטים כמו “תריס זז! תריס רץ!”, “עומד או לא עומד?”, “יופי נחמה!”, “רבע עוף או – בורקס?”. זר לא יבין זאת.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

סוג חדש של אמנות

אם מישהו צריך עדיין הסבר אודות האופן בו הטכנולוגיה משנה את חיינו, בא קותימן ומספק דוגמה מלבבת אזניים. בפרוייקט הנהדר שלו ThruYou מוביל קותימן את אמנות המיקסוס צעד אחד הלאה כשהוא מחליף את סימפולי האודיו בחומר גלם מסוג חדש – סרטוני רשת.  כך הוא יוצר 7 קטעים מקוריים ומצויינים אשר מורכבים כולם מקרעים ומפיסות אשר נלקחו מ-YouTube. הטכניקה אינה חדשה, אך הבחירה ב-YouTube והביצוע המרשים הופכים את התוצר המוגמר לסוג חדש של אמנות. קודם כל דוגמה –

פרוייקט זה מכיל מספר מאפיינים אשר מהווים סיכום נאה לשינויים התרבותיים שחוללה הרשת בשנים האחרונות:

  • הפרוייקט הוא כולו חופשי. הקטעים המקוריים, כמו גם הפרוייקט כולו, משוחררים תחת רשיון Creative Commons. רשיון זה הוא שאפשר לקותימן ליצור פרוייקט כזה מלכתחילה, והוא שיאפשר לכל מי שרוצה להמשיך ולבנות יצירות מקוריות על בסיס היצירות הקיימות.
  • זוהי יצירה פרטית שלא נתמכה על-ידי גופים מסחריים כמו חברות תקליטים. גם חומר הגלם וגם היצירה שנבנתה בעזרתו הם "תוכן גולשים", תוכן פרטי ולא מסחרי שנוצר באמצעים מינימליים. כמו שפרוייקט זה מראה, אין בכך להעיד על איכות היצירה. האיכות נקבעת רק על ידי כמות הכישרון (טונות של כישרון, במקרה דנן).
  • הפרוייקט, שעלה רק לפני מספר ימים, זכה לתפוצה ויראלית ולתהודה אדירה (לפחות במונחי רשת) שאף גרמה לעומס אשר הפיל את האתר. אינדיקציה טובה לרמת הבאזז שמעורר הפרוייקט אפשר לראות בחיפוש בטוויטר.
  • הפרוייקט ניתן כולו כתוכן חינם, אך את התהודה שהוא יוצר יוכל קותימן מן הסתם לתרגם גם למונחים כלכליים. כמו שציין מגיב באחד הפוסטים המשבחים – הדבר הראשון שהוא עשה אחרי שהוריד את גרסת ה-MP3 היה לחפש ב-iTunes דברים נוספים של קותימן ולקנות את האלבום האחרון שלו שמצא שם.
  • זוהי יצירת mashup, יצירה מבוססת "copy & paste". זו גם סינתזה מוצלחת בין מדיומים שונים (אודיו ווידאו). הטכנולוגיה הדיגיטלית פותחת עוד ועוד אפשרויות של שכפול, העתקה, מיקסוס ושילוב. ערבול חומר קיים יכול להוביל ליצירה חדשה, מקורית ואיכותית (צריך רק, שוב, טונות של כישרון).
  • ההצלחה של קותימן משליכה גם על האנשים שיצרו את הקטעים עליהם התבסס. ברוח Creative Commons הוא מספק קישורים לקטעי המקור, שמביאים לחשיפה גדולה לאותם אנשים. ראו למשל את התגובות לזמרת מהקטע מס' 3 שהובא כאן. (בהקשר זה ראוי לציין גם את היוזמה היפה של ניב זינגר שיצר אתר שמרכז באופן נוח ונגיש את כל הקרדיטים לקטעים המקוריים).

מרגש לראות ז'אנר חדש קם לחיים ומכה גלים ברחבי העולם. אפשר להניח כי הרשת תתמלא בקרוב בחיקויים, מוצלחים יותר או פחות. את חותמו הייחודי שלו על תולדות הרשת קותימן כבר הטביע.

רוחו של ג’ון לנון במכונה

פוצחה הנוסחה של שירי הביטלס! עיתונים אוהבים כותרות חזקות. הוול סטריט ג’ורנל מדווח כי ג’ייסון בראון, פרופסור למתמטיקה מאוניברסיטת Dalhousie בהליפקס שבקנדה ניתח וזיהה את התבניות המקצביות שמאפיינות את שירי הביטלס.

פרופ’ בראון כבר התפרסם בעבר כשגילה באמצעות ניתוח מתמטי את המבנה של האקורד המסתורי הפותח את השיר “A Hard Day's Night”. בראון, חובב ביטלס מושבע, המשיך לנצל את כליו המקצועיים כדי לחקור מה מייחד את שירי הלהקה האהובה עליו. הוא גילה מספר תבניות מתמטיות אשר מאפיינות את השירים, ואשר אחראיות, לטענתו, לכך שהם ממשיכים להשמע רעננים גם לאחר שנים רבות. כדי להדגים את התזה שלו (וגם, כנראה, כדי לעשות קצת חיים) כתב בראון שיר בסגנון עדות הביטלס תוך שימוש בתבניות שמצא. את השיר ניתן לשמוע כאן.

תפיסת העולם של בראון, אשר מנחה אותו במחקריו אלה, היא כי מוזיקה (כמו תופעות רבות אחרות) ניתנת לניתוח מתמטי, ויותר מכך – כי המתמטיקה עומדת בבסיסה של המוזיקה. מוזיקה, כמו מתמטיקה, עוסקת בתבניות. זיהוי וחשיפת תבניות אלה היא עבודה מתמטית. כאשר אנו מוצאים את התבניות המייחדות מוזיקה מסויימת, אנו חושפים את המפתח שמאפשר ליצור מוזיקה כזו.

הטענה בדבר קרבה בין מוזיקה למתמטיקה היא טריוויאלית כמעט. הכרה של תבניות מלודיות ומקצביות, גם אם היא יותר אינטואיטיבית ממודעת, נותנת למוזיקאי מאגר של אבני בניין אשר מגדילות באופן ניכר את מרחב המשחק שלו ואת היכולת ליצור ולהביע את עצמו. תבניות אלו נלמדות בדרך כלל תוך כדי שמיעה, חיקוי והתנסות. שיטותיו המתמטיות של בראון יכולות לעזור בזיהוי תבניות כאלה.

אולם האם ניתוח מתמטי באמת יכול לתת בידינו כלי ליצירה אמנותית? או בווריאציה אחרת על השאלה – האם מחשב יכול ליצור קטע מוזיקלי בעל ערך? אם בבסיס הכל עומדת המתמטיקה בלבד, התשובה תהיה חיובית. ניתוח מתמטי מקיף ייתן לנו את החוקים הדרושים כדי לייצר כל יצירה מוזיקלית שנרצה.

אך לי נראה כי תשובה זו אינה מספקת. לא ניתן, לדעתי, לבצע רדוקציה מלאה של מוזיקה למתמטיקה. במוזיקה שמיוצרת באופן מתמטי יש משהו עקר, מכני, נקי (רוב מוזיקת הפופ של ימינו היא כזו – מוזיקה של נוסחאות וחוקים). אולי דוגמא טובה למוגבלותו של המודל הממוחשב היא התוכנה Songsmith של מיקרוסופט. התוכנה, שמייצרת ליווי מוזיקלי מלא למלודיה שמנוגנת או מושרת דרכה, הצליחה כבר להביא לתת-ז’אנר של גרסאות כיסוי גרועות במיוחד אשר מבוצעות באמצעותה. או כמו שמי מן המגיבים אמר – “למה הכל נשמע כמו פולקה?”.

יצירה מוזיקלית אמיתית חורגת מעבר למתמטיקה של התבניות שמרכיבות אותה. מעשה היצירה הוא סוג של אלכימיה – חיבור של תבניות קיימות באופן שמייצר משהו חדש וחד-פעמי, משהו שנושא בתוכו ניצוץ מאישיותו של היוצר. זוהי מוזיקה שיש בה מטען רגשי, אישיות, עומק. מוזיקה שיש בה גרעין של הנצח. אין דרך להסביר זאת באופן מתמטי. המתמטיקה לא יכולה להכיל את התחושה שמבצבצת מתוך החיבורים והחיווטים שמייצר המוזיקאי – המתווך האנושי. ביצירה האמיתית מסתתר אותו אלמנט שחורג מהגדרה ואפילו מזיהוי, ניחוח האינסוף שמעורר בנו געגועים.

ניתן, כנראה, לזהות בדיעבד מאפיינים מתמטיים במוזיקה כזו. ניתן אפילו להשתמש בחוקיות שהתגלתה כדי להעשיר את שק הכלים המוזיקליים שמשמשים אותנו. אך אין תחליף למגע האנושי אם ברצוננו במוזיקה שמרוממת אותנו ומעבירה את תודעתנו למרחבים חדשים ומופלאים.

ייתכן כי חוסר היכולת של המתמטיקה למצות את המוזיקה מצביעה על כך שהמתמטיקה, בניגוד לדעה הרווחת כיום, אינה עומדת בבסיס העולם. ההיסטוריונית של המדע נוגה אריקה מציעה לנסות ולהפוך את כיוון ההסתכלות על הקשר בין מוזיקה למתמטיקה. היא מעלה את האפשרות כי היכולת המתמטית נבנית בעצם על יכולת מוזיקלית. אולי היותנו יצורים מוזיקלים הוא שהביא לפיתוח היכולת לזהות תבניות ומכאן לחשיבה המתמטית? אם רעיון זה נראה לנו מופרך הרי זה כנראה כי התרגלנו לחיות בתוך עולם מדעי אשר מקדים את המתמטיקה לכל תופעה אחרת. אולם אם נקשיב היטב, נשמע גם מנגינות אחרות.

____________________

באותו נושא – Music will bring us together