דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית מוסר

גבולות האכפתיות

כמו בכל שנה, שעון הקיץ עומד להסתיים בקרוב, טרם יכנס צום יום כיפור. כמו בכל שנה, נשמעים קולות המוחים על שעון הקיץ הקצר וקוראים להאריכו כמו במדינות אחרות. שלא כמו בכל שנה, הפעם קולות המחאה האלה נשמעים קצת יותר חזק.

העצומה למען הארכת שעון הקיץ, שנפתחה לפני פחות משבוע, הצליחה לאסוף נכון לעכשיו כבר כמעט 115,000 חתימות ומעל 42,000 לייקים בפייסבוק. הרעש שמעוררת העצומה, שחלק גדול ממנו יש לזקוף לזכות האינטרנט, אף הביא את שר הפנים אלי ישי להכריז כי הוא מוכן להחזיר את שעון הקיץ לתקופה נוספת לאחר הצום*.

לעומת זאת, העצומה נגד גירוש ילדי העובדים הזרים, שנפתחה לפני כמעט שנה, הצליחה לאסוף רק כ-15,000 חתימות ו-8,000 לייקים. רשימת החותמים על מכתב המחאה לראש הממשלה מונה גם היא פחות מאלפיים איש.

ההבדל בהיענות לשתי קבוצות המחאה הללו מסמן את גבולות האכפתיות של החברה הישראלית (או, לפחות, של החלק הפעיל ברשת של החברה הישראלית).

מקצרים לנו את היום בשעה? נצטרך לצאת מהעבודה בחושך? ועוד בגלל הדתיים? נחתום! בטח שנחתום!**

הולכים להרוס את החיים באופן שרירותי ל-400 ילדים? מזעזע! רגע, ילדים של מי? עובדים זרים? כן, זה באמת לא נעים. אז מה אמרתם על שעון הקיץ?

הם עוברים מאד קרוב אלינו, גבולות האכפתיות. מקיפים אותנו במעגל קטן שאין בו מקום כמעט לאיש מלבדנו.

ילדי העובדים הזרים הם רק סממן, כמובן. האדישות לאַחֵר מתגלה בכל כיוון. אפשר לראות אותה באפליתם של אזרחי המדינה הערבים ובהעלמת העין הכללית מאפליה זו. ביחס המתנשא כלפי שכבות מצוקה. בחיילים המצלמים עצמם על רקע פלסטינאים אזוקים. בנהגים שלא עוצרים במעבר חציה אפילו לקשישים, באלה שנדחפים ברמזור, באלה שחונים על מדרכות. בהתמקדות בשאלה “האם היו שם ישראלים” בכל פעם שיש אסון במדינה אחרת. בגסיסתן של חדשות החוץ ברוב אמצעי התקשורת.

זה לא מפתיע במדינה שחיה את רוב שנותיה בהכחשה ובהדחקה, מדינה שנסמכת על ממסד דתי אתנוצנטרי במקרה הטוב וגזעני במקרה השגרתי. אבל מי שחושב שהצרת גבולות האכפתיות לא משפיעה עלינו עצמנו, מי שמאמין שהתנהגותנו כלפי הזר יכולה להיות נפרדת מהתנהגותנו כלפי הקרובים אלינו, הוא או תמים או טיפש.

______________________

תזכורת: גירוש הילדים אמור לצאת לפועל בערב ראש השנה. הפגנה נגד הגירוש תערך ביום שלישי ה-7.9 בשעה 18:30 ברחבת הסינמטק בתל-אביב.

הרחבת גבולות האכפתיות

* לא יודע מה איתכם, אבל לי זה נשמע כמו ספין. דרך טובה לגרום לכולם לשכוח את עניין הגירוש ולצאת בתור מי שמקשיב לרחשי לב העם.

** גם אני בעד הארכת שעון הקיץ, וגם אני חתמתי.

גירוש ילדי הזרים: תועבה מוסרית

גירוש 400 הילדים הולך ומתקרב. ב-8 לספטמבר זה אמור לקרות. 400 ילדים. 400 או קצת פחות משפחות שבאו לעבוד פה. לעבוד, לא להתבטל. למה בעצם לא להשאיר אותם?

לממשלה יש הרבה תירוצים. רובם שקרים. שוקי גלילי עשה קצת סדר בנתונים. אין פה גל אימתני של מהגרים שעומד להטביע אותנו. יש פה הרבה אינטרסים כלכליים ופוליטיים של סוחרי עבדים מודרניים. ויש סיבה ברורה וידועה שלא נאמרת בפה מלא – הם לא יהודים.

וזה לב העניין. גזענות. לאומנות. שמרנות. קשות לב ואטימות הנפש.

הם לא יהודים. משמע – בעיני חלק לא מבוטל מאלה שיושבים שם בממשלה – הם לא בני אדם.

ובכן, לטעמי, מי שזו תפיסת עולמו, מי שיכול להקשיח את ליבו לילדים שכאן גדלו וכאן ביתם רק כי הם ממוצא כזה ולא אחר – הרי הוא הרבה פחות בן אדם מאלה המועמדים לגירוש.

את מדיניות ההגירה של מדינת ישראל צריך להסדיר. אין שום צורך לעשות זאת על גבם של 400 ילדים שלא מכירים שום מקום אחר. אין שום סיבה טובה לא לתת להם פשוט להשאר.

אז כמו שאיתמר כתב, גם מעשה קטן יכול לעזור הרבה. אפשר לחתום על העצומה. אפשר לכתוב פוסט. אפשר להפיץ בפייסבוק ובטוויטר. אפשר להוסיף כפתור תמיכה לאתר. העיקר להזכיר למי שסביב את האיוולת, הטמטום והעיוורון שבגירוש הזה.

יותר בן-אדם מאלי ישי

   [תמונה: גוני ריסקין]

טוקבקים באפילה

על נומך הקומה של המטקבקים בארץ כבר נאמרו מילים רבות. כותבי התגובות ב-ynet וב-nrg בעיקר, בחסות החשיכה שמעניקה להם האנונימיות, מרשים לעצמם לחשוף את המקומות השפלים ביותר שמסתתרים בנפש האדם. (לדוגמאות אפשר לפנות לבלוג סמולנים בגב האומה, שמתעד תגובות נבחרות, באופן מפתיע מצד מסוים של המפה הפוליטית. וגם ynet עצמו מתגלה לאחרונה כטוקבק אחד גדול ועלוב).

אך מה שמעניין יותר הוא שלא רק בטוקבקים אנונימיים מדובר. גם בפייסבוק אנשים מרשים לעצמם לשחרר לחלל הסטאטוס הכרזות שהיו נחשבות עילה למאסר בחברה מתוקנת. מי שנתקל בעמוד הפייסבוק של לא נסתום את הפה, טרם בחרו מנהליו לנקות אותו מזוהמה אנושית, היה עד לקלות בה אנשים מוכנים לרדת לשפל המדרגה גם תחת זהותם שלהם.

סיבה אחת היא כמובן האקלים הפוליטי והחברתי בארץ. (היום קיבלתי בעבודה מייל שכותרתו "פרוייקט לאיסוף בגדים". במבט ראשון קראתי שם "פרוייקט לאיסוף בוגדים", וחשבתי שהנה סוף סוף הגיעו גם אלי). אבל אולי סיבה נוספת בכל זאת טמונה במדיום עצמו.

צ'ן-בו זונג מאוניברסיטת טורונטו בדק את הקשר בין חושך לבין התנהגות מוסרית. בסדרה של ניסויים הוא בחן את ההשפעה של תנאי תאורה על הרגשת האנונימיות ועל נכונותם של אנשים לפעול באופן לא מוסרי. בניסוי אחד אנשים ששהו בחדר עם אור מעומעם רימו יותר במשחק מאשר אנשים בחדר מואר. בניסוי השני אנשים שלבשו משקפי שמש התנהגו בצורה אנוכית יותר מאשר אנשים ללא משקפי שמש. בניסוי שלישי נמצא שתחושת האנונימיות של אנשים שלבשו משקפי שמש גדולה מזו של אנשים ללא משקפיים, גם כשכל שאר תנאי הסביבה זהים.

הקשר בין חושך לבין פשיעה מוכר זה מכבר – ידוע כי אחד האמצעים האפקטיביים ביותר להוריד רמת פשיעה היא להאיר את הרחובות בחוזקה. הסברה המקובלת היא כי חושך יוצר תנאי הסתרה ואנונימיות שמקלים על ביצוע פשע. אך זונג טוען כי הקשר בין חושך למוסר הוא עמוק יותר. הוא אומר כי הניסויים מראים שחושך מעודד התנהגות לא מוסרית גם כשלא מדובר במצב של אנונימיות אמיתית. החושך (גם כשהוא נגרם ממשקפי שמש בלבד) מעורר בנו תחושה של אנונימיות, והיא זו שמקלה עלינו להשתחרר ממגבלות המוסר.

ייתכן כי האינטרנט דומה למשקפי השמש מניסוייו של זונג. כמו משקפי שמש, הרשת יוצרת חציצה ומרחק. היא מעוררת בנו מטאפורה של חושך (בסרטי מדע בדיוני עולם וירטואלי יהיה בדרך כלל עולם של לילה). היא יוצרת בנו תחושה של אנונימיות, גם כשזו מדומיינת בלבד. היא מאפשרת לנו לנהוג כאילו אנחנו מחוץ למבטה של החברה. היא נותנת לכאוס לעלות.

זה לא אומר שהאינטרנט הוא רע. אבל אם אכן יש במדיום עצמו משהו שעשוי לעורר בנו אנטגוניזם ושנאה לאחר, כדאי שניקח זאת בחשבון. אולי נצליח למצוא פנסי רחוב מספיק חזקים שיאירו את החשיכה הוירטואלית.

פנס בודד [תמונה: Michael Mistretta]

האינטרנט לא עושה אותנו אנשים טובים יותר

טל ירון כתב לאחרונה על רעיון הדמוקרטיה הישירה שמתחיל להתעורר קלות לקראת הבחירות המתקרבות. הוא אומר כי דמוקרטיה ישירה נתפסה באופן מסורתי כבלתי אפשרית, אך כי ההתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות מסמנות תחילתו של תהליך שמכשיר את השטח למימוש של דמוקרטיה ישירה:

…כדור הארץ מתחיל להתכווץ לכדי כפר וירטואלי קטן. הדבר הזה מאפשר ליצור קהילות קטנות ואינטימיות, שבהן חברי הקהילות מכירים אחד את השני. כיום גם קל יותר לכנס את הציבור, מאשר בתקופתו של רוסו. הכינוס נעשה ממילא באינטרנט, בקלות ובשעות הפנאי. רוב העם נהנה היום מפריחה כלכלית שדורו של רוסו לא הכיר (יחד עם זאת, ככל שיותר חלקים באוכלוסיה יהנו משפע כלכלי, כך תגדל היכולת להקים דמוקרטיה ישירה יעילה). השינויים הללו, הם להערכתי הסיבה,שבגללה הדמוקרטיה הישירה מתחילה לפרוח באופן עצמאי. מובילי המהפך היו המתכנתים, שזכו למשכורות שמנות ויכלו להרשות לעצמם להתפנות לעזרה לציבור בשלל פרויקטים של הקוד הפתוח. אין זה סוד שאדם הנאבק על קיומו, אינו פנוי לסייע לציבור. גם החיבור הקהילתי שהאינטרנט מאפשר, יוצר מעצמו קהילות אינטמיות שבהן מתקבלות החלטות במשותף.

טל מייצג בדבריו את הגישה האופטימית, זו הרואה באינטרנט מכשיר שמעודד תקשורת בין-אישית, יצירה של מסגרות חברתיות חדשות וחוצות גבולות, מודעות לסביבה ולבעיות חברתיות. ואכן, ניתן למצוא ברשת, ובמיוחד בנבכי הבלוגוספירה, מקרים לא מעטים שמעודדים הסתכלות אופטימית כזו. (התייחסות כזו ניתן למצוא למשל אצל טל גלילי ואורי אמיתי).

אבל האם זהו אופיה של הטכנולוגיה? אני מבקש לרגע להציג את הצד השני – זה אשר רואה בטכנולוגיה ובאינטרנט איום על עתידנו המוסרי. לוקאס אינטרונה, אשר עוסק רבות בהבטים פילוסופיים ותרבותיים של עולם המידע, טוען כי העולם האלקטרוני שאנו חיים בו מרחיק אותנו מהאפשרות לפעול באופן מוסרי. (כאן ניתן למצוא את המאמר של אינטרונה ב-PDF).

 

אינטרונה אומר (בעקבות ג'ון קפוטו) כי בבסיס המוסריות שלנו לא עומדים חוקים או כללים, אלא רגש של מחויבות מוסרית. אנו פועלים באופן מוסרי כאשר מתעורר בנו רגש של מחויבות כלפי האחר. זהו רגש שאנו חווים כחלק מהיותנו בעולם, במפגש פנים-מול-פנים עם אנשים אחרים; לרוב הוא יתעורר בשעת אסון, כשאנו נתקלים באופן ישיר במצוקה של אדם אחר. זהו רגש שמזעזע אותנו, מוציא אותנו משלוותנו, בועט אותנו מתוך האגו שלנו אל התמודדות עם נוכחותו של אדם אחר.

המוסר, לפיכך, בנוי על בסיס לא-רציונאלי. אנו יכולים לבנות תאוריות, להגדיר חוקים, להמציא צווים קטגוריים, אך בסופו של דבר מוסר הוא משהו שעלינו לחוות, לא לחשוב. המחויבות המוסרית בולעת אותנו לתוכה ולא משאירה לנו ברירה – הפעולה המוסרית אינה נקבעת ברגע של שיקול דעת אלא שואבת אותנו כהכרח שמתעורר במפגש האנושי המיידי.

אך העולם הולך ומרחיק אותנו ממפגש אנושי כזה. אינטרונה חושב כי הטכנולוגיה הופכת את העולם להיפר-מציאות שתיאר בודריאר. אנו הולכים ומתרחקים מה"אמיתי", אין יותר עובדות אלא רק פרשנות, הייצוגים מתנתקים ממה שהם אמורים לייצג והופכים להיות למציאות בפני עצמם. אין יותר שטח – יש רק מפה. בעולם כזה, אומר אינטרונה, אסונות נעשים לארועי מדיה היפר-ריאליסטיים ואנשים מוחלפים בייצוגים אלקטרוניים. הארועים והייצוגים ההיפר-ריאליסטים מופיעים בפנינו, אנו יכולים להתבונן בהם – אבל אנחנו לא מעורבים בהם. הקשר עם העולם הופך להיות יותר ויותר מתווך על-ידי טכנולוגיה. אנו מאבדים את היותנו פנים-מול-פנים עם האחר. בעולם כזה נחלש רגש המחויבות ואיתו מתפוררת התשתית המוסרית כולה.

אינטרונה טוען כי ההיפר-ריאליסטיות שאנו חיים בה, הוירטואליות האנושית המודרנית, היא שגורמת לאנשים לבצע מעשים נפשעים בלי להרגיש כלל כי ביצעו מעשה לא מוסרי. הוא מביא כדוגמה את ניק ליסון, שגרם בשנת 1995 להתמוטטות בנק Barings הלונדוני לאחר שהפסיד 1.4 מיליארד דולר בהימורים כושלים על מניות וחוזים עתידיים. אינטרונה אומר כי ליסון היה יכול לגרום נזקים חמורים כל כך לאנשים רבים כל כך ועדיין לטעון כי לא גנב דבר בשל העובדה שהוא חי בעולם היפר-ריאליסטי. עבור ליסון הכל היה וירטואלי – הוא סחר בחוזים עתידיים וירטואליים של מניות וירטואליות בשווקים וירטואליים. עבור ליסון היו אלה רק מספרים על צגי מחשב – ולא כספי הפנסיה היחידים של אותם אנשים בעלי פנים ושמות שאיתם שיחק.

דוגמה אחרת היא קריסתה של חברת אנרון בסוף שנת 2001. מתוך הסרט המצוין שמציג את סיפור התמוטטות החברה נחקקה בזכרוני סצנה אחת במיוחד – בחלל המסחר העצום של החברה יושבים עשרות ברוקרים ויוזמים הפסקות חשמל ברחבי קליפורניה כדי להגביר את הביקוש ולהעלות את רווחי החברה. עבור בכירי החברה, אך גם עבור כל אותם סוחרים זוטרים שידעו או ניחשו מה קורה – היו אלה רק משחקים במחשב, קוים ונקודות בצבעים זוהרים, מספרים רצים, צגים ומקלדות. לא האישה שרצתה בדיוק לחמם מים כדי לרחוץ את התינוק, לא הזקן שביקש להדליק את המזגן כדי להמלט מהחום. אין אנשים – רק עוד ועוד מספרים.

אולי זו גם הרעה החולה של הקפיטליזם והגלובליזציה באופן כללי – וירטואליזציה של האדם, התרחקות מהמפגש האישי לטובת קונגלומרטים שמכסים את הכל בדו"חות דיגיטליים של רווח והפסד.

 

אינטרונה מציג כאן גישה פסימית, אולי מדי, אך אני מסכים איתו כי הקשר האנושי, המיידי, המוחשי הוא מהותי לקיום שלנו כבני אדם מוסריים. מרחבים וירטואליים אינם יכולים, לטעמי, להחליף באופן מלא את העולם האמיתי. אנחנו מתקיימים בגוף, ואנחנו מתקיימים גוף-אל-גוף. המימד הפיזי הוא הכרחי לקיום האנושי. אנו לא יכולים להתקיים כבני אדם מאוזנים ושלמים ללא חיבור אל הפיזי, וללא קשר פיזי עם אנשים אחרים. אנחנו לא יכולים להיות באמת וירטואליים.

לכן אם כמו שאמרה יולי תמיר (בציטוטה של אילנה דיין מתוך מאמר בהארץ) – "העיקרון הדמוקרטי הבסיסי אינו שלטון הרוב, אלא הגמוניה של מערכת ערכים הומניסטיים, שעיקרם מתן כבוד לאדם כיצור אוטונומי", הרי שייתכן ובניגוד לדעתו של טל ירון, הטכנולוגיה המודרנית לא מקרבת אותנו אל הרעיון הדמוקרטי אלא אף מרחיקה אותנו ממנו. אנו מאבדים את המגע הבין-אישי, מטשטשים את הפנים המוחשיות לטובת ייצוגים דיגיטליים קרים. הקהילות הקטנות והאינטימיות אולי מתקיימות בשולי הרשת, אך ההמון מעדיף לאסוף מאות חברים וירטואליים בפייסבוק על פני תחזוקה של קשר אינטימי ומוחשי. דמוקרטיה אמיתית יכולה להיעשות רק על-ידי בני אדם אמיתיים. כאלו שיש להם פנים.