דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית מידע

מערה 2.0

"המידע הוא שלך!" הם אומרים. "אתה בשליטה, אתה מחליט, אתה בוחר!". הם נותנים שמות, ממציאים מינוחים. OpenID. DataPortability. הכל פתוח. הכל גמיש. תיקח, תזיז, תעלה, תאשר, תחסום, תחליט. מסממים אותך בטכנולוגיות נוצצות, פרוטוקולים אפרוריים ומילים מרוממות רוח. אנחנו לטובתך, הם מבטיחים, אידיאולוגיה נעלה, חירות המידע, הטכנולוגיה משחררת ורוח החופש נושבת על פני המים.

"You own your data" הם אומרים, "but we own you" מסננים בלחש מתחת לשפם. ובחדריהם האפלוליים מתרקמת מזימה, מזימה על מכאוב. הם מבקשים את נשמתך, את שמך, הם רוצים לדעת מי אתה, מה אתה, איפה אתה, מאין באת ולאן אתה הולך; מי החברים שלך, את מי אתה מחבק בלילה, מה אתה מביא לה מתנה, מה תרצה לאכול? אולי תוספת בצד? מה אתה אוהב לקרוא, לשמוע, לראות, להריח, למשש, ללקק, מתי נולדת ולמה אתה לא מגולח, יש לנו בדיוק מה שאתה צריך, רק תלחץ פה בבקשה.

הם עוטפים אותך בצמר גפן מתוק, ורוד, אורירי, דביק, נצמד לעור ומקיף אותך מכל הכיוונים ואתה ניזון ממנו ולא יכול להתנתק. הם מחליפים את מטבוליזם הרשת שלך בנטיפי סוכר שמובילים לבקתה שלהם, כולה צבעונית ומרופדת סוכריות, מחככים ידיים בהנאה כשאתה צועד לתוכה מרצונך החופשי, מוסר את הדרכון בכניסה.

לאט לאט הם סוגרים את הדלת, אוטמים את החלונות. הם ממלאים את האויר בתמונות מבהיקות ובצלילים קופצניים, חושיך מתערפלים תחת הגשם המסחרר של אפשרויות והצעות. מוחך קורס אט אט לבלילה של מילים קנויות ואתה נשאר נטוע במקומך, בוהה בצללים המקפצים על קירות המערה.

First we take ynet

השבוע התנהלו ברחבי הבלוגוספירה שני דיונים מעניינים הקשורים זה לזה.
איתמר שאלתיאל מבכה את היעדרה של כתיבה מגזינית ראויה בישראל. הוא מסיים בנימה אופטימית לגבי הכתיבה ברשת:

אני מדבר על האינטרנט, כמובן. ואם לדייק: אני מדבר על מתנדבי התוכן של האינטרנט, האנשים שכותבים בחינם. רוב האלו לא יכולים למלא את התפקיד של התקשורת הממוסדת. לרבים מהם אין את הכלים והקשרים ליצור חדשות, ורק מעטים מהם יטרחו לעשות "מדריך קנייה לשואב אבק", למשל. אבל הם שם, הם מתרבים, והם כמעט היחידים שכותבים משהו מעניין באמת כיום. וזה מגניב לאללה.

בתגובות לפוסט מעלה עידו הרטוגזון הצעה לאופן בו אפשר לייצר אלטרנטיבה תקשורתית עצמאית:

לדעתי הבלוגים זקוקים למישהו שירים את הכפפה ויתחיל לרכז אותם – מישהו שיעשה ynet של הבלוגים (מבחינת הקונספט, לא מבחינת הסגנון) וירכז את כל התוכן האיכותי שמתפרסם שם כל יום בצורה של אתר קוהרנטי עם מדורים ולוק של פורטל רשת.

ההצעה של עידו מזכירה כמובן את "שמה!" שהיה ואיננו עוד, אלא שבניגוד ל"שמה!" הוא מציע אתר שגם יגובה במודל כלכלי כלשהו (האם זה ריאלי?).

אפי פוקס מסביר למה האלטרנטיבה שהרשת מספקת לא חודרת למרכז. הוא מביא כדוגמה יפה למשתמש המצוי את אבא שלו, שרואה באתר start.co.il את פסגת היצירה של הטכנולוגיה החדשה:

אני מצטער אם אני מגזים, אבל במדינת הישראל, הפלא הטכנולוגי האיזורי הזה, רוב האנשים שגולשים לאינטרנט, רוצים דף מחורבן אחד עם הרבה לינקים, חדשות, וזהו.

בשני הדיונים פועם הרצון לחדור למרכז. הטכנולוגיה כיום מאפשרת דרכים שונות של יצירה ותקשורת (בלוגים, פודקאסטים, וידאו בלוגים). יש כאן דברים מעניינים, חשובים וייחודיים. אנחנו, אלה שנמצאים בחזית, רואים את הפוטנציאל, ומנסים להבין איך להביא את האור להמונים.

אני, כמובן, מסכים עם חלק מהקביעות הללו. צריכת התקשורת שלי כיום מבוססת בעיקר על אנשים שכתיבתם ברשת מעניינת אותי, ופחות ופחות על מקורות תקשורת מסורתיים. הייתי שמח לו קולות רבים יותר מתוך אלה שאני מכיר היו מוצאים דרכם להמונים. אבל איני יכול שלא לתהות עד כמה זה בכלל אפשרי.

האינטרנט משנה את אופיים של השוליים. הוא הופך אותם לפתוחים יותר ולנגישים יותר. כל אחד יכול ליטול בהם חלק. אבל האם הוא גם משנה את היחסים בין השוליים למרכז? האם מהפכת הנגישות התקשורתית שהרשת מציעה תשנה את אופיו של המרכז ותרחיב אותו לעבר השוליים? התהליכים האלה קורים במידה מסויימת. אבל השוליים, מטבעם, נמצאים בשוליים. מאז ומתמיד המרכז התקשורתי סיפק בעיקר בידור ושעשועים. אני מניח שזה מעט מופרך לצפות שהמצב הזה ישתנה.

ועדיין, אני מסכים עם עידו שיש מקום לריכוז והצפת תכנים עצמאיים איכותיים באופן נגיש יותר לאנשים שאינם בהכרח חלוצים טכנולוגיים. "שמה!" היה נסיון מעניין אך איזוטרי מדי, שדרש כנראה יותר מדי השקעת זמן ממתנדביו. פתרון אפשרי למודל התנדבותי שכזה יכול לבוא במקביל להשתכללות של אגרגטורים כדוגמת Google Reader. על בסיס תכונות השיתוף החדשות מתחילים לצוץ נסיונות מעניינים דוגמת ReadBurner שיצא לאויר לא מזמן. זהו אתר שבדומה ל digg מציף תכנים על בסיס "הצבעות" של משתמשים. אלא ש"הצבעות" אלה מתבססות על השיתוף של פוסטים דרך Google Reader. כל אחד יכול לרשום באתר את פיד ה-Shared Items שלו, והאתר מסכם את מספר השיתופים של פוסטים ליצירת מדד פופולאריות.

זוהי דוגמא לתהליך "הצבעה" שאינו דורש פעילות מיוחדת, אלא מתבסס על פעולה שמתבצעת גם כך כחלק מתהליך הקריאה השוטף (לפחות של חלק מהאנשים), ולפיכך יכול להיות זמין יותר לעסוקים שבינינו. אנו נוטים כיום לחשוב על מודל כזה של "חוכמת ההמון" כפתוח לכולם. אולם מדוע לא לשלב בין האפשרויות? ניתן ליצור קבוצת עורכים סגורה שתהיה רחבה מספיק כדי שלא יוטל עומס יתר על משתתפיה, אך קטנה מספיק כדי לשמר את מסגרת התכנים המבוקשת. הכלים הטכנולוגיים הנוכחיים יכולים לאפשר, באופן דומה ל ReadBurner, אגרגציה חצי-אנושית-חצי-אוטומטית של תכנים שאותם אנשים מוצאים ראויים. עכשיו נשאר רק לבנות ממשק נוח וברור לכל אדם…

זה יכול להיות אתר מוצלח. אבל ייתכן שהחדירה למרכז תבוא דווקא דרך התקשורת המסורתית עצמה. אני מניח שחלק גדול מהעורכים שם חשופים כבר היום למתרחש ברחבי הרשת, ומגמה זו תלך ותתגבר עם הגעתם של דורות חדשים ומעודכנים. כבר כיום ניתן לראות פוסטים של בלוגרים שמוצאים דרכם לאתרים של העיתונים הגדולים (nrg או ynet). האם רחוק היום שתפקידו של עורך בעיתון יכלול באופן מהותי גם מעבר על בלוגים למציאת פוסטים ראויים לפרסום?

עייפת הבלוגים

Run for your life

התעייפתי. התעייפתי מהשתלטות האנבולדינג על חיי. התעייפתי מלפתוח את google reader ולהתבונן באימה על מספר הפוסטים שעוד לא נקראו, עולה ועולה בהדרגה, מציף את כל פינות המסך, זולג אל החרכים האפלים של החיים, בוטש כל שבריר של זמן פנוי; התעייפתי מהנסיון הכושל להלחם בו, כמו שוליית הקוסם מנסה להקטין אותו, לצמצם את הנזק, אך הוא ממשיך, על כל אנבולד שני בולדים לפתע מופיעים, אני קורא במהירות, מרפרף, לא זוכר בכלל מה היה, הזיעה זולגת מהמצח אל המקלדת, רק שיתאפס כבר המספר הארור הזה, מחפש קיצורי דרך ומגביר מהירות אבל הוא חזק יותר ממני, חזק יותר מהחיים, הנה השתלטות המכונה מגיעה כמו אופיום להמונים רק שאנחנו אשמים וממשיכים להזין אותה ואת עצמנו מזרימים נהרות של מילים לים שלא נגמר ועולה על גדותיו עוטף אותנו מכל כיוון מטביע אותנו בזרם של רעיונות אי אפשר לנשום כבר רק לרוץ אחר הזרם הלא נגמר לנסות להספיק לנסות להבין נגמר האויר אני כבר לא רואה בעיניים.

נשברתי. אני מנסה להגמל. לקחת חזרה את השליטה על חיי. מצאתי את החבר הטוב החדש שלי. Mark all as read

מרחבים של ידע, בכמה נקודות

(בהמשך לפוסט הקודם).

איך משתנה מרחב הידע (המערך ההיררכי של המומחיות) בעידן הנוכחי לעומת העבר? אני מציע כאן השערה ספקולטיבית שאינה מסתמכת על שום ידע […] אמפירי מוצק.

בעבר היה הידע מרוכז בידי אנשים מועטים שהיוו חלק קטן מהאוכלוסיה הכוללת. בתקופה הקדומה, חכם השבט (או השמאן) החזיק את הידע בדבר סודות הקיום, אותו קיבל בהכשרה אישית וממושכת מהקודם לו. מאוחר יותר היו אלה אנשי הדת אשר החזיקו במונופול על הידע. הם היו היחידים יודעי קרוא וכתוב, והיחידים שלהם גישה ישירה לכתבי הקודש. כך היוו גורם מתווך בין האדם הפשוט לבין הידע האלוהי.

טכנולוגית הדפוס שינתה את יכולת הפצת הידע ואת הנגישות אליו, והמהפכה המדעית הפקיעה את מונופול הידע מידי הכנסייה. מערך הידע התרחב, אך עדיין נשאר היררכי ומונופולי במידה רבה, כשבראש הפרמידה ניצבת עתה האקדמיה – אנשי המדע והרוח.

אפשר, אם כן, לתאר את היררכית הידע בעבר בצורה הסכמטית הבאה (כל נקודה יכולה לתאר אדם או קבוצה של אנשים):

היררכית הידע בעבר

הידע מרוכז בקרב קבוצה קטנה ומורמת מעם. רוב האוכלוסיה מבודד ממרחב הידע וחייב להסתמך על הקבוצה המחזיקה במונופול על הידע.

עידן האינטרנט משנה באופן מהותי את התמונה. יכולת הנגישות לידע קופצת במספר דרגות, ויותר מכך – הזמינות הבלתי נתפשת של ייצור תוכן וידע שמביא העידן המודרני. כתוצאה מכך מרחב הידע ההיררכי משתטח, וניתן לתאור כך:

מרחב הידע בעידן המודרני

כל אדם כיום יכול, באופן פוטנציאלי, ליטול חלק פעיל במערך הידע. כל אדם ממוקם בו-זמנית בכמה חתכים של מרחב הידע, במיקום שונה בכל חתך. כלומר, כיום אנו יכולים להיות במקביל צרכנים פשוטים במרחב ידע מסויים, "מומחי משנה" במרחב ידע שני ומומחים-לכל-דבר במרחב ידע שלישי. המונופולים הולכים ונעלמים, מרחב הידע הופך למרחב של יחסי גומלין דינמיים – אנחנו צורכים, מייצרים, מפיצים, מעבירים, מוסרים, סופגים, מעכלים. מרחב הידע הופך להיות מרחב החיים של כולנו, אנו הופכים להיות, אולי יותר מכל, יצורים של ידע.

ועדיין, לפעמים גם חשוב לסגור את המחשב.

השמועות על מות המומחה היו מוקדמות

לפני כמה ימים פרסמתי פוסט על מיתוס המדע לפי פול פייראבנד. בדיון המעניין שהתנהל בתגובות לפוסט היו גם כמה שאלות שניסיתי לענות עליהן, אך שחרגו מהתחום שאני מרגיש כי יש לי בו ידע מספק. דבר זה עורר בי את השאלה – מה צריך להיות היקף ידיעותי בנושא לפני שאוכל לכתוב עליו בבלוג? ומהצד השני – כמה ניתן לסמוך על דברים שאני קורא בבלוגים אחרים?

זוהי כמובן לא שאלה חדשה כשאנו מדברים על האינטרנט. דיונים רבים התנהלו ומתנהלים על חוכמת ההמון. ויקיפדיה, בלוגים, וידאו; כל תחום התוכן-שמיוצר-על-ידי-משתמשים מעמיד בשאלה את מעמד המומחה לעומת ההמון. אומת ההמונים החדשה שמייצר המרחב הוירטואלי מאיימת להחליף את מוסדות הידע הישנים, להדיח מכסאו הרם את המומחה.

אולם החוויה האישית שלי קצת שונה. אני מזדהה מאד עם דבריה של איילת:

אני מרגישה כאילו אני הולכת על חבל דק בין הניסיון לומר אמירה שאפתנית ורעננה (בתור סמי-אקדמית צעירה, שעתידה לפניה), לבין הסכנה שאתבזה ב”קפיצה מעל הפופיק” (בתור בסה”כ בוגרת תואר ראשון ששכחה את מקומה)… ומה לגבי כל מה שאני לא יודעת (שתמיד נראה אינסופי), ועוד יותר – מה לגבי כל מה שאני אפילו לא יודעת שאני לא יודעת? 

ככותב, חלק מהעניין הוא אולי חוסר בטחון פסיכולוגי, מידת האמונה בידע האישי שלי, במה שיש לי להגיד. אבל לא רק. המדיום החדש הוא מהיר, מיידי. היכולת לכתוב ולפרסם זמינה יותר מאשר אי-פעם. אך כתוצאה מכך, מנגנוני הבקרה מתפוגגים. במדיה המסורתית קיימים מערכים של סינון, הגהה, עריכה, עוד עיניים ומוחות שמסתכלים על הדברים ויכולים לתקן ולשנות לפני שהם משוחררים לאויר העולם. מאמרים אקדמיים עוברים מסלול מכשולים של ביקורת לפני שמאושרים לפרסום בכתב עת מכובד. אין כאן ערובה לדיוק ואמת, אך יש סוג של בקרה נוספת.

כמו כל דבר, המשמעויות הן גם חיוביות וגם שליליות. יותר אנשים יכולים להתבטא, אנחנו חשופים למגוון רחב של דעות ותפיסות, האסמכתא האקדמית לא מהווה מכשול על מנת שאנשים יוכלו להשמיע את דברם ולהציג את רעיונותיהם. אך במקביל, קשה לנו יותר לדעת על מי לסמוך, למי להאמין.

האחריות, אם כך, נופלת כרגע על הקורא. עלי להעריך את איכות הכתיבה שנפרשת לפני, לדעת לקחת הכל בערבון מוגבל, להצליב מידע ולחפש מקורות אחרים באם מדובר בעניינים אשר חשובים עבורי. האם זה הופך אותנו לקוראים חכמים יותר? או שמא רוב האנשים מרימים ידיים ומעדיפים לסמוך על הכתוב ולא לחקור במופלא מהם?

אין ספק כי מוקדי הכוח של הידע מתארגנים מחדש. אבל אינני בטוח כי אנו צועדים לעבר עידן חסר מומחים. תמיד נצטרך את אותם אנשים שבחרו להקדיש את חייהם (או לפחות חלק גדול משעות עירנותם) לתחום מסויים, שהחליטו להתמקד בערוץ אחד מבין שלל ערוצי המידע הזמינים לנו. רופאים, חוקרים, פסיכולוגים, פיזיקאים, מורי זן, בעלי חומוסיות. אנחנו צריכים אנשים שיודעים מה הם עושים. רק שכיום היכולת שלנו לבקר, לבחון חלופות ולהבין בעצמנו על מה מדובר, גם אם באופן חלקי, גדולה הרבה יותר משהיתה בעבר. כך שהמומחה לא נעלם, אבל הוא יורד אל העם, או יותר נכון – העם עולה אליו.

נוצרת כאן דמוקרטיזציה של ידע על-ידי הרחבת המערך ההיררכי של המומחיות. הרשת מולידה יותר ויותר "מומחי משנה" שכותבים ונקראים ללא חותמת רשמית של מישהו מלבד הקוראים. אולם כדי שלא נקפץ על מדרון חלקלק שיוביל לאידיוקרטיה (הרעיון חביב, הסרט פחות), דרושה כאן אחריות כפולה – ככותבים, אחריות בסיסית כלפי המילים שאנו משחררים. וכקוראים – הבנה של המדיום ומגבלותיו, והפנמה של הצורך בקריאה חכמה וביקורתית.

מעלה מעלה מעלה

האינטרנט הולך ותופס חלק גדול מחיינו. אנחנו שואבים את רוב המידע שלנו ממנו – מחפשים בגוגל, קוראים הארץ, קוראים בלוגים. אנחנו יוצרים מידע – כותבים בלוגים, מעלים תמונות לפליקר, משתתפים בפורומים. אנחנו מתחילים עם בחורות ב-Second Life. אנחנו מנהלים את חשבון הבנק דרכו. קונים ספרים ומוזיקה. אולי אפילו מצרכים מהסופר. יותר ויותר שרותים הופכים להיות נגישים ברשת, הנוכחות הוירטואלית נעשית יום-יומית ומובנת מאליה. נראה כי העולם הוירטואלי מתחיל לקרום עור וגידים, מתגבש לכדי עולם חלופי נוירומנסרי.

האם העולם הוירטואלי נמצא אם כך בדרך להחליף את העולם האמיתי, כמו שניתן לדמיין? לדעתי, חזון העולם הוירטואלי משקף את התנועה ה"עולה" שמתאר קן וילבר. זהו הרצון להתרחק מהגוף, מהטבע החומרי, לעבר עולם של רוח, של תבונה, של אידאות. העולם הוירטואלי הוא לכאורה החלום הרטוב של ה"עולים" – עולם שנוצר ברוח התבונה שלנו, בו אנו יכולים להתקיים כשכל, כמידע, כצורה, ללא מגבלות החומר שעוצרות את רוחנו מלהתעופף ולהתרחב. (הצד השני הוא ה"יורדים", שמתנגדים לכל טרנצנדנטיות שהיא ונשארים נטועים בעולם התופעות).

אבל אנחנו מתקיימים בגוף. התבונה שלנו היא חלק מהמערך הביולוגי שלנו, אנחנו מערכת של גופנפש, רוחומר. העולם הוירטואלי יכול להחליף את העולם האמיתי רק אם אנחנו מחזיקים בעמדה דואליסטית, רק אם אנחנו מניחים שניתן לנתק את הרוח מהחומר, שאנחנו מסוגלים להתקיים כנפש וירטואלית במנותק מהגוף הפיזי שלנו. קשה לראות דבר כזה קורה אם אנחנו מערכת שחייבת להתקיים גם בחומר. (אני ממש לא מתכוון לטעון טענה מטריאליסטית, שניתן להסביר את הנפש, או הרוח, במונחים חומריים. להפך. אני מאמץ כרגע את המודל של וילבר – המציאות החומרית והמציאות הרוחנית הן אספקטים שונים של קיום אחד).

פנטזיית העולם הוירטואלי צומחת כחלק מהנסיון להתמודד עם הופעת המחשב, החיבוריות, הרשת; ואולי אף כמבשרת הטכנולוגיה, כרעיון מקדים ויוצר. אולם אנחנו ממהרים להעניק לעולם הוירטואלי פשר מטאפיזי-קיומי חדש שאינו הכרחי, מזדרזים לבנות חזונות אוטופיים ודיסאוטופיים אשר חורגים, לדעתי, מהמקום האמיתי שתופסת הטכנולוגיה במציאות החיים שלנו. אין ספק שטכנולוגיה משנה את חיינו. המצאת הדפוס, המהפכה התעשייתית, המהפכה המדעית – אלה נקודות מפתח בהתפתחות התרבות האנושית שהטכנולוגיה שיחקה בהן תפקיד חשוב, אולי אפילו מרכזי. אך עם זאת, היא עדיין היתה כלי שצמח בהקשר מסויים, בשילוב עם סביבה חברתית-תרבותית-תודעתית שאיפשרה את הופעת הטכנולוגיה ואופן השימוש בה. זוהי רשת דינמית של מרכיבים שהטכנולוגיה היא חלק ממנה, ולא שליט בלעדי.

ובסופו של דבר, תמיד נשארו האנשים. לטכנולוגיה בפני עצמה אין מעמד של טוב ורע. השאלה היא מה אנחנו עושים איתה. זוהי אמירה כמעט בנאלית (אני מניח שאנרגיה אטומית היתה ונשארה הדוגמא הפרדיגמטית שלה), ועדיין היא נוטה להשכח בתוך המרוץ הטכנולוגי-מדעי שהעולם נמצא בו. כדי לדאוג שהעולם העתידי שלנו יהיה כזה שנרצה לחיות בו אנחנו לא צריכים לדאוג לטכנולוגיה. אנחנו צריכים לדאוג לאנשים.