דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית עיתונות

לא כל הבלוגים נולדו שווים

כפיר פרבדה פרסם לא מזמן פוסט המספר על השתלשלות העניינים בנושא היחס הלא מכובד לזקנים שהופגן בסניף מגה ברעננה. בעקבות הפוסט שלו בנושא והשיחות על כך בטוויטר הגיעו הדברים להנהלת מגה, שאף קיבלה את הצעתו לתרום כסף לבתי זקנים באזור. כפיר כותב:

ללא שום כיסוי תקשורתי מסורתי, רק עם מקלדת, טוויטר ובלוג, ניתן לשפר את הסביבה שלנו. או במילים יותר בוטות: אין יותר תירוצים לא לשנות את מה שמפריע לנו, או לתקן עוולות סביבנו.

אולם כמו שכתבתי בתגובה לפוסט של כפיר – האם באמת כל אחד יכול? האם אדם פחות מוכר ופחות מקושר לגורמים בעולם הפרסום והמדיה יוכל לעורר את אותו אפקט שיצר פוסט אחד של כפיר?

המיתוס של המדיה החברתית מציג תמונה ורודה של טכנולוגיה אשר מבזרת את מוקדי הכח והשליטה על המידע ומחזירה אותם לידי ההמון. לפי תמונה זו, אכן “כל אחד יכול”. אולם גם אם המדיה החדשה מטלטלת את מערכי הכח הקיימים, היא אינה שוברת אותם לחלוטין, אלא רק משנה את היחסים ביניהם. אנו עדיין נותרים עם מבנה היררכי של יכולת השפעה. כבלוגר אזוטרי היכולת שלך להשמע ולהשפיע מצומצמת מאד. עליך לפלס דרך במעלה ההיררכיה (דרך A בלוגר כלשהו או מדיה מסורתית) כדי לא להבלע תחת שטף רעש המידע הזורם ברשת.

המחשבה כי הרשת מפרקת את ההגמוניה של גורמי הכח וההון המסורתיים עומדת גם היא בסימן שאלה. בכתבה שפורסמה לאחרונה במגזין The Atlantic נבחנת תפיסה זו לאור נתונים אודות מידת החשיפה של בלוגים בארה”ב. לפי הכתבה 42% מהתנועה בבלוגים ברשת מתנקזת אל קבוצה של 50 בלוגים מרכזיים. מתוך קבוצה זו, 21 בלוגים הינם בבעלות גורמים כמו CNN, New York Times או ABC. עולם הבלוגים, אומר בכתבה ניקולס קאר, הופך דומה יותר ויותר לעולם מדיית ההמונים המסורתי.

אין בכך שום הפתעה. ככל שהמדיום צובר פופולאריות ומקבל תהודה כך נכנס יותר כסף לתמונה ותאגידי המדיה מבקשים לשלוח אליו ידיים ולתפוס נתח עסיסי. תוצאה נוספת היא שהרוח הדמוקרטית והחופשית שהניעה את עולם הבלוגים הראשוני נכפפת לכוחות השוק. כל אחד רוצה להיות פרו בלוגר.

נראה אם כן כי המדיה החברתית, שהיתה אמורה להחזיר את הכח לידי ההמון, אינה שונה בעצם מכל מדיה אחרת. זהו מרחב שמציית לכללי המשחק הקפיטליסטיים המוכרים. יתרה מזאת – ייתכן כי עליית המדיה החברתית אף תפגע עוד יותר בכוחו של היחיד למול מנגנוני הכח.

פגיעה אפשרית זו קשורה לצד נוסף ומדובר של הסיפור – החלשותה של העיתונות המסורתית. העיתונות אולי גוססת, אך תאגידי המדיה ששולטים בה לא נעלמים כל כך מהר. כמו שמראים הנתונים בכתבה, התאגידים מצליחים לבסס נוכחות שלטת גם במדיה החדשה. לצד תאגידי המדיה המסורתיים צומחים ברשת תאגידים חדשים אשר מבססים את עצמם כגורמי הכח המרכזיים בעולם החדש – חברות כדוגמת גוגל ופייסבוק אשר שולטות בזרימת המידע ובתכנים.

בעוד העיתונות המסורתית החזיקה בתדמית – לא תמיד מוצדקת – של “כלב השמירה של הדמוקרטיה”, הרי תאגידי המדיה החדשה השילו מעליהם אף מראית עין זו. אין כבר כל יומרה של איכות או ערכים. את מקום העורכים בעלי האג’נדה תופסים אלגוריתמים אוטומטיים. לא חשוב מה כתוב אלא כמה תנועת גולשים הוא מייצר. ה”תרבות” הפכה ל”תוכן” שכל מטרתו לייצר מצע לפרסומות.

במקום לחזק את הדמוקרטיה, מהווה עולם המדיה החברתית ותוכן הגולשים גן עדן מוזהב לתאגידים החדשים מבוססי הפרסום. עלייתה של המדיה החדשה ונפילתה של העיתונות היא גם ניצחונה של הכלכלה על פני הערך האנושי. אנו “מפריטים” לכאורה את יכולת ייצור המידע וההשפעה ומאפשרים לכל מי שירצה בכך לקחת חלק. אולם למעשה אנו מחזקים את מי שיכול לעשות כסף מתוך שפע המידע שנוצר ומחלישים את אותם גורמים מרכזיים ובעלי כח שהיו אמורים לייצג את האינטרסים שלנו.

התשובה לכך היתה יכולה אולי להגיע דווקא מאנשי המדיה המסורתית, אלה שמחזיקים עדיין בעולם מושגים שרואה חשיבות בעקרונות ולא רק בכסף (יש כאלה בכלל?). אולם ביקורת כמו זו של נחום ברנע, שמונעת מחוסר היכרות, חוסר הבנה ופחד, אינה מקדמת אותנו כלל וכלל. יש צורך באנשים טובים שנמצאים בתוך המדיה המסורתית אך גם מבינים לעומק את המדיה החדשה, שיוכלו למצוא את הסינתזה שתיקח את הטוב שברשת יחד עם הכח והעומק שמביאה העיתונות. שומע, אולי, [email protected] ?

על מותה של העיתונות, או לאן נעלם הפוסט על שטרית?

לפני יומיים (24.7) פרסם אפי פוקס (אצל גל מור) פוסט מעורר מחשבה אשר עסק בחוק המאגר הביומטרי וביו”ר ועדת המדע והטכנולוגיה, ח”כ מאיר שטרית.

היום, כמו ששמה לב רויטל סלומון, הפוסט נעלם. (למרות שנפלאות גוגל מאפשרות כמובן עדיין לאתר אותו). בתשובה לתהיה מה קרה לפוסט, אמר גל מור:

הפוסט הוסר עקב איום בתביעה מצד רותי שטרית. אנחנו לא יכולים להתמודד מול מנגנון כזה.

מעבר לסיפור המעניין בפני עצמו של הפוסט הזה, יש כאן אמירה חשובה על יחסי הגומלין בין בלוגים ועיתונות ועל הצורך בעיתונות אמיתית (לאור הדיבורים בזמן האחרון על מותה של העיתונות). זהו בדיוק הצורך בגוף חזק מספיק, מבחינה כלכלית ומשפטית, לעמוד בלחצים של גורמים פוליטיים או מסחריים. גוף שיוכל להתמודד מול המנגנון שמנסה להשתיק ביקורת באיומים משפטיים.

אני לא בטוח בכלל שהעיתונות של ימינו היא גוף כזה. אבל הרס העיתונות היא תופעה חמורה כי היא משחקת לידיהם של בעלי הכוח. בלוגרים יכולים להיות מקוריים, מעמיקים ופורצי גבולות לא פחות, ואולי לפעמים אף יותר, מהתקשורת הממוסדת. אבל בלוגרים עצמאיים לא יכולים להרשות לעצמם להכנס ראש בראש עם גופים כוחניים ודורסניים. בשביל זה, עם כל הכבוד למדיה חברתית, צריך גב קצת יותר חזק.

עדכון: פוסט הבהרה והתנצלות בעקבות ההסכם בין הבלוג “חורים ברשת” ומשפחת שטרית.

טוויטר טלפאתי? לא ממש

יוסי גורביץ’ מספר היום בכלכליסט על ניסוי שהתבצע באוניברסיטת ויסקונסין, במהלכו שלח דוקטורנט בשם אדם ווילסון הודעה לטוויטר באמצעות ממשק הפועל בעזרת גלי מוח. גורביץ’ כותב:

ווילסון לא כתב אותה (את ההודעה); הוא חשב אותה, וגלי המחשבה שלו תורגמו מיד לטוויטר. הטכנולוגיה קיימת; היא לא לשימוש ציבורי, לא בקרוב; אבל היא קיימת. יהיה מעניין כאן, עוד עשור. אולי עוד קודם.

הכתבה ב-Wired אליה מפנה גורביץ’ מתהדרת בכותרת – Twitter Telepathy: Researchers Turn Thoughts Into Tweets. כתבה אחרת מכריזה כי Scientists Break Brain/Twitter Barrier, ואילו אחת אחרת מזהירה – Twitter-brain interface offers terrifying vision of the future.

למרות הכותרות ההחלטיות, בניסוי עצמו לא היה כל אלמנט של קריאת מחשבות או הפיכת מחשבות למילים. זהו שימוש במערכת של ממשק מוח-מחשב (מערכת בשם BCI2000) אשר יודעת לזהות שינויים בגלי מוח ולתרגמם לתבניות המשמשות לשליטה על אמצעי אחר (במקרה זה – מקלדת וירטואלית). ווילסון לא חשב משפט והמערכת “קראה” את מחשבותיו, אלא הוא השתמש בשינויים בגלי-מוחו כדי להזיז סמן על מסך מחשב ולבחור באמצעותו אותיות. אין בניסוי זה כל חדש, מלבד המהלך הסופי של שליחת המשפט שהוקלד לטוויטר, והנסיון הפשוט והמוצלח לרכב על גל הפרסום של טוויטר כדי לקבל קצת חשיפה אוניברסיטאית (ומכיוון שמערכות כאלה יכולות לסייע רבות לאנשים מוגבלי תנועה, החשיפה עצמה היא מבורכת).

מובן מדוע הניסוי המתואר מושך תשומת לב ומעורר עניין והשערות לגבי העתיד. אולם מה בדבר קצת אחריות עיתונאית? או סתם שכל ישר? כי ברור שהתיאור העסיסי של “להפוך מחשבה לטוויט!” הוא מופרך מן היסוד, ובכתבות עצמן אף מודים בכך. אז נכון, צריך להביא קוראים, רוצים למשוך תשומת לב. אבל בסופו של דבר כל שטות כזו היא עוד פגיעה קטנה אך משמעותית באמינות הכותב או העיתון.

מה שיהיה הוא מה שהיה

לצד ההתלהבות מהאינטרנט כמרחב חדש ומהפכני של ידע ויצירה, חשוב לשמור לפעמים גם על פרספקטיבה היסטורית. הכל חדש ובעצם הכל כבר קרה. מתוך פרק 10 של "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מאת וולטר בנימין, שנת 1936:

משך מאות בשנים פני הדברים בספרות היו כך: כנגד מספר מועט של כותבים עמד מספר גדול פי אלפי-אלפים של קוראים. המצב השתנה בשלהי המאה הקודמת. עם התפשטותה הגדלה והולכת של העיתונות, שהעמידה לרשות קוראיה יותר ויותר בטאונים פוליטיים, דתיים, מדעיים, מקצועיים ומקומיים חדשים – מספר הולך ורב של קוראים הפכו – בתחילה אמנם רק זעיר שם – לכותבים. הצעד הראשון היה פתיחת מדורים של "מכתבי קוראים" לפני קוראיהם של העיתונים, ופני הדברים כיום הם שכמעט אין בנמצא אדם אירופי הנוטל חלק בתהליך העבודה, אשר עקרונית לא ימצא היכן שהוא הזדמנות לפרסם נסיון עבודה, תלונה, כתבה וכיוצא באלה. ההבחנה בין הסופר לקהל מאבדת בשל כך את אופיה העקרוני. זו הופכת להבחנה תפקודית, השונה ממקרה למקרה. הקורא מוכן בכל עת להיות לכותב.

צביעות בעיתון הארץ

במוסף "גלריה" של עיתון הארץ מיום שישי האחרון התפרסמה כתבה (מתורגמת מניו-יורק טיימס) על ביתן בעיצובה של האדריכלית זאהה חדיד, שהוקם בסנטרל פארק בניו-יורק עבור חברת שאנל. הביתן מציג תערוכת אמנות (גרועה ושטחית, לפי הכתבה), של יצירות בהשראת תיק של שאנל. הכתבה מבקשת לבקר את השילוב של אדריכלות ואמנות מגוייסת בשרות חברה מסחרית, את הפקעת המרחב הציבורי שנועד ל"חוויה דמוקרטית גדולה" לטובת אינטרסים תאגידיים וציניות ממוסחרת.

שני עמודים אחר כך מקדיש המוסף עמוד לכתבה מאירת עיניים העוסקת בקולקצית השעונים החדשה שהשיקה חברת סווטש לכבוד יציאת הסרט החדש בסדרת ג'יימס בונד.

על כך נאמר, מי שגר בבית מזכוכית וגו'.

First we take ynet

השבוע התנהלו ברחבי הבלוגוספירה שני דיונים מעניינים הקשורים זה לזה.
איתמר שאלתיאל מבכה את היעדרה של כתיבה מגזינית ראויה בישראל. הוא מסיים בנימה אופטימית לגבי הכתיבה ברשת:

אני מדבר על האינטרנט, כמובן. ואם לדייק: אני מדבר על מתנדבי התוכן של האינטרנט, האנשים שכותבים בחינם. רוב האלו לא יכולים למלא את התפקיד של התקשורת הממוסדת. לרבים מהם אין את הכלים והקשרים ליצור חדשות, ורק מעטים מהם יטרחו לעשות "מדריך קנייה לשואב אבק", למשל. אבל הם שם, הם מתרבים, והם כמעט היחידים שכותבים משהו מעניין באמת כיום. וזה מגניב לאללה.

בתגובות לפוסט מעלה עידו הרטוגזון הצעה לאופן בו אפשר לייצר אלטרנטיבה תקשורתית עצמאית:

לדעתי הבלוגים זקוקים למישהו שירים את הכפפה ויתחיל לרכז אותם – מישהו שיעשה ynet של הבלוגים (מבחינת הקונספט, לא מבחינת הסגנון) וירכז את כל התוכן האיכותי שמתפרסם שם כל יום בצורה של אתר קוהרנטי עם מדורים ולוק של פורטל רשת.

ההצעה של עידו מזכירה כמובן את "שמה!" שהיה ואיננו עוד, אלא שבניגוד ל"שמה!" הוא מציע אתר שגם יגובה במודל כלכלי כלשהו (האם זה ריאלי?).

אפי פוקס מסביר למה האלטרנטיבה שהרשת מספקת לא חודרת למרכז. הוא מביא כדוגמה יפה למשתמש המצוי את אבא שלו, שרואה באתר start.co.il את פסגת היצירה של הטכנולוגיה החדשה:

אני מצטער אם אני מגזים, אבל במדינת הישראל, הפלא הטכנולוגי האיזורי הזה, רוב האנשים שגולשים לאינטרנט, רוצים דף מחורבן אחד עם הרבה לינקים, חדשות, וזהו.

בשני הדיונים פועם הרצון לחדור למרכז. הטכנולוגיה כיום מאפשרת דרכים שונות של יצירה ותקשורת (בלוגים, פודקאסטים, וידאו בלוגים). יש כאן דברים מעניינים, חשובים וייחודיים. אנחנו, אלה שנמצאים בחזית, רואים את הפוטנציאל, ומנסים להבין איך להביא את האור להמונים.

אני, כמובן, מסכים עם חלק מהקביעות הללו. צריכת התקשורת שלי כיום מבוססת בעיקר על אנשים שכתיבתם ברשת מעניינת אותי, ופחות ופחות על מקורות תקשורת מסורתיים. הייתי שמח לו קולות רבים יותר מתוך אלה שאני מכיר היו מוצאים דרכם להמונים. אבל איני יכול שלא לתהות עד כמה זה בכלל אפשרי.

האינטרנט משנה את אופיים של השוליים. הוא הופך אותם לפתוחים יותר ולנגישים יותר. כל אחד יכול ליטול בהם חלק. אבל האם הוא גם משנה את היחסים בין השוליים למרכז? האם מהפכת הנגישות התקשורתית שהרשת מציעה תשנה את אופיו של המרכז ותרחיב אותו לעבר השוליים? התהליכים האלה קורים במידה מסויימת. אבל השוליים, מטבעם, נמצאים בשוליים. מאז ומתמיד המרכז התקשורתי סיפק בעיקר בידור ושעשועים. אני מניח שזה מעט מופרך לצפות שהמצב הזה ישתנה.

ועדיין, אני מסכים עם עידו שיש מקום לריכוז והצפת תכנים עצמאיים איכותיים באופן נגיש יותר לאנשים שאינם בהכרח חלוצים טכנולוגיים. "שמה!" היה נסיון מעניין אך איזוטרי מדי, שדרש כנראה יותר מדי השקעת זמן ממתנדביו. פתרון אפשרי למודל התנדבותי שכזה יכול לבוא במקביל להשתכללות של אגרגטורים כדוגמת Google Reader. על בסיס תכונות השיתוף החדשות מתחילים לצוץ נסיונות מעניינים דוגמת ReadBurner שיצא לאויר לא מזמן. זהו אתר שבדומה ל digg מציף תכנים על בסיס "הצבעות" של משתמשים. אלא ש"הצבעות" אלה מתבססות על השיתוף של פוסטים דרך Google Reader. כל אחד יכול לרשום באתר את פיד ה-Shared Items שלו, והאתר מסכם את מספר השיתופים של פוסטים ליצירת מדד פופולאריות.

זוהי דוגמא לתהליך "הצבעה" שאינו דורש פעילות מיוחדת, אלא מתבסס על פעולה שמתבצעת גם כך כחלק מתהליך הקריאה השוטף (לפחות של חלק מהאנשים), ולפיכך יכול להיות זמין יותר לעסוקים שבינינו. אנו נוטים כיום לחשוב על מודל כזה של "חוכמת ההמון" כפתוח לכולם. אולם מדוע לא לשלב בין האפשרויות? ניתן ליצור קבוצת עורכים סגורה שתהיה רחבה מספיק כדי שלא יוטל עומס יתר על משתתפיה, אך קטנה מספיק כדי לשמר את מסגרת התכנים המבוקשת. הכלים הטכנולוגיים הנוכחיים יכולים לאפשר, באופן דומה ל ReadBurner, אגרגציה חצי-אנושית-חצי-אוטומטית של תכנים שאותם אנשים מוצאים ראויים. עכשיו נשאר רק לבנות ממשק נוח וברור לכל אדם…

זה יכול להיות אתר מוצלח. אבל ייתכן שהחדירה למרכז תבוא דווקא דרך התקשורת המסורתית עצמה. אני מניח שחלק גדול מהעורכים שם חשופים כבר היום למתרחש ברחבי הרשת, ומגמה זו תלך ותתגבר עם הגעתם של דורות חדשים ומעודכנים. כבר כיום ניתן לראות פוסטים של בלוגרים שמוצאים דרכם לאתרים של העיתונים הגדולים (nrg או ynet). האם רחוק היום שתפקידו של עורך בעיתון יכלול באופן מהותי גם מעבר על בלוגים למציאת פוסטים ראויים לפרסום?