דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית ערוץ 2

מיינסטרים, מוזיקה ואבדן צלם אנוש

ביום שבת יצא לי לזפזפ תוך כדי נסיעה דרך השידור החוזר של מצעד העשור של גלגלצ. (יש משהו סימבולי בלפתוח את העשור בטיפוס על המצדה יחד עם דור העתיד, אם כי לא ברור לאן נוטה הסימבוליזם. אבל זה עניין אחר). מה אגיד, נזכרתי כמה מוזיקה מחורבנת נעשית בימינו. אך העניין שהוא שגם המון מוזיקה מצויינת נעשית בימינו, רק שהיא נשארת נחלתם של מעטים בלבד. אין מנוס מלהסיק שלא המוזיקה היא שהופכת מחורבנת, אלא הטעם של האנשים.

משהו רע קורה למיינסטרים. הוא הולך ומחליק מטה על ערמות של זבל בצורות שונות. הוא הולך ומתרחק מכל ניצוץ של איכות. ולא, זו לא נרגנות נוסטלגית. זה זועק מכל עבר. זה נכון לאן שלא נסתכל. יש לא מעט סרטים טובים, אבל ברשימת שוברי הקופות הם לא יוזכרו כמעט. יש טלויזיה טובה מאי-פעם (מי אמר מד-מן?), אבל את שיאי הרייטניג מעטרים שיאים של בהמיות. יש אוכל טוב בעולם, אך מי ששולט הן רשתות הג’אנק-פוד.

זה לא חייב להיות כך, כמובן. במהלך ההיסטוריה, ואפילו זו הקרובה, לא תמיד היה פער גדול כל כך בין המיינסטרים לבין האיכות. נכון שהתרבות הפופולרית נחשבה תמיד לנמוכה יותר והשוליים התהדרו בנוצות של אנינות טעם. אך הפרופורציות מעולם לא היו כל כך מעוותות.

תרבות (אם אפשר לקרוא לה כך) המיינסטרים הפכה להיות תרבות של פלסטיק, של ריגושים מהירים וברורים-מאליהם. תרבות של נוסחאות. אין בה שום אתגר, שום תחושת סכנה, שום ערעור על מוסכמות. זהו מעגל שמחזק את עצמו – מי שניזון מתרבות הפלסטיק מאבד את הרגישות ויכולת ההבחנה.

כמו הרואין, תרבות הפלסטיק מקהה את צרכניה, מחליפה את המטבוליזם התרבותי שלהם ומרגילה אותם לצרוך רק את התוצרת הלעוסה והמעובדת שהם מסוגלים לעכל. בדיוק כמו ספקי הסמים, יצרני התוכן ממשיכים לייצר עוד ועוד מאותו דבר, משכללים את הנוסחא, הופכים אותה למדוייקת יותר ולממכרת יותר, כשמול עיניהם עומדת מטרה אחת בלבד – רייטינג.

כי זאת השיטה. הכל מדיד, התוצאה היא החשובה. המספרים צריכים לעלות. יש ביקוש – נספק את ההיצע. מה עומד מאחורי המספרים? למי אכפת. העיקר ששורת הרווח גדלה.

זה עצוב. אך יותר מכך, זה מסוכן. קהות רגשית אינה חיה במרחב מתוחם ובודד. מי שהורגל לשמוע רק מוזיקה מהונדסת, מי שהולעט בספרות שטחית ומיובשת, הוא גם אדם שחושיו האסתטיים והמוסריים הועמו. השניים חיים יחדיו (זאת טענה פילוסופית שיש להגן עליה, אני יודע. לא עכשיו).

המיינסטרים שומע גלגלצ. המיינסטרים מצביע קדימה (או ביבי). זה לא במקרה. הכל קשור בהכל. הדרדרות החינוך, האלימות, השחיתות, האח הגדול, ידיעות אחרונות, גלגלצ. כשהרגישות מותקפת היא כולה נאלמת דום. ההתקפה אולי מגיעה מהחזית התרבותית, אך הפגיעות מתגלות בכל צד. זוהי רגישותנו כבני אנוש שהולכת ונעלמת.

קשה לראות איך נחלצים מתהליך כזה. חברות המדיה הן קרטל סמים ענק וחזק שהולכות ומגבירות את התלות שלנו בהן. המסוממים ממשיכים להזריק. בהיבט הזה, אם מסכמים את העשור, המצב די מחורבן.

__________________

אבל נחזור לרגע למוזיקה. (אני מסתכן פה בהכללות חסרות שחר, אז מקצועני המוזיקה שביניכם מוזמנים לתקן אותי). המוזיקה הפופולרית (אנחנו מדברים על אמריקה, כן?) של שנות החמישים ותחילת שנות השישים היא ברובה משעממת. בשנות השישים והשבעים יש פתאום קפיצה אדירה בכמות המוזיקה האיכותית שנמצאת במרכז. משנות השמונים ניכרת הדרדרות הדרגתית, שהולכת ומאיצה עד לרמה המבישה של ימינו.

אם אני מנסה לאפיין את גלי המחורבנות האלה במוזיקת המיינסטרים, נדמה לי שמה שמשפיע עליהם הוא יחס היוצרים האמיתיים בתוכה. בשנות החמישים יש הפרדה בין היוצר למבצע. אלו בעיקר הרכבים או זמרים שמבצעים מוזיקה שאחרים כתבו להם. הפריחה של שנות השישים מתבטאת בחזרתם של היוצרים לקדמת הבמה. בשנות השמונים חוזרים לשלוט “המפיקים”, ושוב נוצרת הפרדה בין המבצע ליוצר.

מדוע הפרדה כזו בין היוצר למבצע היא אינדיקציה למחורבנות? יש לכך מן הסתם כמה סיבות. ההשארות מאחורי הקלעים מפחיתה אולי את מידת המחוייבות של היוצר ליצירה, את הסיכון שהוא עצמו נוטל בהבאתה לעולם. באופן פרדוקסלי משהו, פחות סיכונים לא משחררים את היוצר אלא הופכים את היצירה עצמה לנטולת סיכונים. כמו כן, הפוטנציאל הנוסחתי יותר גדול. יש יותר שליטה על התהליך. נשלב את היוצר הנכון עם המבצע הנכון ועם המפיק הנכון ונייצר שיר נכון שהתחנות הנכונות ישדרו לאנשים הנכונים.

מה זה משנה בעצם? אולי יש פה סוג של תקווה. אולי הפרגמנטציה שמביא האינטרנט תחזיר קצת את היוצרים לפוקוס ותחליש את פס הייצור התרבותי-תאגידי (שיש לשרוף מן היסוד ויפה שעה אחת קודם!). אולי הפוטנציאל לקשר ישיר בין יצרן לצרכן שמערער על המודלים הקיימים של הפצת מוזיקה וספרים יביא לפריחה נוספת של יצירה מקורית. אולי.

ואולי אנחנו צריכים עוד לרדת הרבה יותר נמוך כדי שמשהו ישתנה.

מישהו שומע אותי?

אנחנו כבר מזמן לא כותבים אל המגירה. הכתיבה ברשת היא שיחה (אמרו את זה קודם). אנחנו כותבים ומצפים שמישהו ישמע, ואולי גם יגיב. אנחנו כותבים ומקווים ליצור דיאלוג. אנחנו כותבים וחולמים להשפיע.

אבל אף אחד לא באמת מקשיב. כלומר, אנחנו מקשיבים לעצמנו. מעגל קטן של כותבים שמדברים זה עם זה. אך איננו מצליחים לפרוץ החוצה. זה, בגדול, מה שטוענת תגית בפוסט מומלץ ומעורר מחשבה.

“האם זוהי תכליתו של השיח שלנו? לשכנע את המשוכנעים?” היא שואלת. ויש לה גם הצעה מעניינת. להרים פלטפורמה של תוכן שידבר להמונים – סיפור בהמשכים, בלוג של טיפים או של אופנה – תכנים גוררי רייטינג – שדרכה ניתן יהיה להגיע לקהל שאין לנו גישה אליו בדרך כלל. סוג של ערוץ 2, אם תרצו, אבל עם אג’נדה אידיאולוגית.

האינסטינקט הראשון שלי היה להתלהב מההצעה. כי באמת, למה להפקיר את עיקר השיחה בידיהם של אחרים? בואו נסתנן אל המרכז, נכבוש את הרייטינג ונגניב פנימה רעיונות חתרניים ומרחיבי דעת! קשה לא ללכת שבי אחר הפוטנציאל השובבי שטמון פה.

אך ככל שאני הופך ברעיון, עולים בי יותר ספקות ושאלות. נניח בצד את ההיבטים המקיאווליאניים שתגית עצמה מכירה בהם ואת המלכודת הפטרנליסטית הצפויה (“הנמכת” השפה שלנו כדי להביא את דעותינו להמונים). יש שאלה בסיסית הרבה יותר – למה שנצליח? מי אומר שאנו מסוגלים בכלל לפנות למיינסטרים? למה שנצליח לשעשע את ההמונים?

ולמה שהם ירצו לשמוע? הרי טוב וחמים במרכז, מחככים את הידיים למול מדורת השבט. נוח לברוח אל האח הגדול, לסמוך על יאיר לפיד, להאמין למה שכתוב בידיעות אחרונות. זה קל, זה ברור, זה מנחם. מדוע שירצו לצאת אל מחוץ למערה, אל המדבר סחוף הרוחות של הממשי?

ואולי בכלל לא זאת הדרך. אולי אין טעם לנסות לחדור אל המיינסטרים, לדבר מבפנים, בשפה שלו. אולי דווקא הההדפקות המתמדת מהשוליים – עם כל התסכול שבה – היא האפקטיבית יותר. אולי החשיבות טמונה דווקא בהצבת האלטרנטיבה לשיח הפופולארי, בהמנעות משחייה בסחי.

האפקט יכול להיות מצטבר. אנחנו מדברים בעיקר עם עצמנו, אבל לא רק. אנחנו רשת. זה עידן המדיה החברתית, לעזאזל. יש לנו פייסבוק. יש לנו טוויטר. המעגלים מתרחבים. אלו כבר לא רק אותם מאה מנויי הרסס הקבועים. בכל פוסט, בכל טוויט, יש פוטנציאל למצטרף חדש. עוד מישהו הפיץ אותנו הלאה, למעגל החברים שלו. עוד אדווה שנוצרה במימי הרשת. לאט לאט אנחנו מחלחלים קצת יותר פנימה. זה איטי. זה מתסכל. זה נראה לא אפקטיבי. מתחשק להרים ידיים ולשבור את המקלדת. אבל אולי דווקא הטפטוף הזה הוא שינקב את החרירים שיביאו לקריסת החומה.

מצבו של פרס טוב, מצבה של התקשורת רע

התמוטטות של דמות ציבורית בכירה כמו הנשיא שמעון פרס, במיוחד בגילו המתקדם, היא נושא לחדשות. יש אפילו מקום לדיווח מיוחד בעת ארוע מסוג זה. אך הסיקור שיצא לי לחזות בו אמש בערוץ 2 נע בין המגוחך, הפתטי והעצוב.

בעת הארוע, בין השעות 11 ל-12 בלילה, הפסיק הערוץ פעמיים את שידוריו הרגילים לצורך דיווח מיוחד על התמוטטותו של פרס. כל דיווח כזה נמשך כ-10 דקות. כלומר, במצטבר שידר הערוץ דיווח חדשותי של כ-20 דקות שהתמקד אך ורק בהתמוטטות.

20 דקות אלו היו מלאות ברברת חסרת תוכן ומידע. את כל מה שנאמר ב-20 דקות אלה ניתן לסכם בשלושה משפטים, שאכן הופיעו על המסך באופן קבוע – הנשיא פרס התמוטט. הוא נלקח לבית חולים. מצבו טוב.

מסביב לשלושה משפטים אלה נתפרו תמונות חוזרות על עצמן של אמבולנס המגיע לבית חולים ודמויות מתרוצצות, כמו גם קטעי ארכיון של פרס מתקופות שונות (הלו, הוא לא מת עדיין!). הכתב המתבקש מהשטח (שלצערי שכחתי את שמו) דיבר ודיבר בלי לומר דבר, ובקטע מביך במיוחד ניסה להדחף לשיחה פרטית בין יועצת התקשורת של פרס לבין הרופא שדיווח על מצבו.

נועם יורן כתב לאחרונה על “נגינת הטרור” שהפכה לנימה המרכזית המלווה את העיתונות הישראלית. זו אותה מנגינה שעלתה מדיווחיו של ערוץ 2. דרמטיזציה, היסטריה, התלהמות. זלזול מופגן ביכולת של הצופה להבחין בין עיקר לטפל.

זלזול זה כנראה מוצדק. טבלאות הרייטינג מראות כי יש מי שקונה את הזבל שערוץ 2 (ודומיו) מוכרים. לזבל יש ביקוש. זה מה שהקהל רוצה. אני מניח שזאת תהיה אחת ההצדקות העיקריות של העוסקים במלאכה. אותם אנשים שנמצאים שם, עורכים את המהדורה, מדווחים, מדברים וממלאים את דקות המסך הארוכות והמשמימות במילים ריקות ומיותרות. אנשים שחלקם, מן הסתם, מוכשרים וטובים בבסיסם. האם הם באמת חושבים שהם עושים עבודה חשובה? האם הם מודעים לביזיון שהם חלק ממנו? או שהתירוץ – “זה מה שהקהל רוצה” – הוא המנחה אותם?

צר לי חברים, זה לא עובד ככה. אתם כמו סוחר סמים שמחכה לילדים מחוץ לבית הספר ומצטדק שאלה הם כוחות השוק. כמו אותו סוחר סמים, האחריות מוטלת עליכם. במו ידיכם אתם מדרדרים את התקשורת הישראלית מטה אל התהום ולוקחים יחד איתכם את התרבות כולה. כולכם שותפים. כולכם אחראים. אם אתם מאמינים במה שאתם עושים אתם כנראה מטומטמים. אם אתם מודעים לחומרת הדברים אתם פשוט מנוולים. דמה של התקשורת הישראלית על ידיכם נמצא.

גזענות בפריים-טיים

שוב יום שישי בערוץ 10. תכנית שידוכים מהז'אנר הנחות למדי, בחורה מחפשת חתן, אבל עם טוויסט – המשפחה בוחרת את המועמד. אמא, אח ואחות מגיעים לאולפן כדי לראיין את המועמדים. הם מתלוננים שהבחורה תמיד מביאה הביתה בחורים שלא מתאימים לה. בחורים שלא מתאימים למשפחה. בחורים, איך נגיד, "שחרחרים". כל מיני "שרעבים" ו"אבוטבולים" כאלה, שלא משתלבים טוב בשיחות התרבותיות ליד השולחן; צ'חצ'חים-לייט שאוהבים חריימה ולא מעריכים את הבישול המתוחכם שהאמא משקיעה בו כל כך הרבה מאמץ. האמא הייתה מעדיפה איזה בחור אשכנזי טוב, מישהו ממשפחה מזרח-אירופאית, מישהו שבא מבית שיודע להעריך תרבות, השכלה, מישהו שיוכלו לדבר איתו בגובה העיניים, מישהו שיתאים לבת שלה. כולם די מאוכזבים שהבת הרווקה נמשכת בדרך כלל דווקא למזרחיים.

מדהים, נכון? ישראל 2007. כמובן שהעיתונות רעשה, חברי הקשת המזרחית יצאו בהפגנות, מספר אינטלקטואלים דיברו שוב על הביזוי המתמשך של עדות המזרח בארץ, על איך האפליה על בסיס מוצא עדיין מפעמת בלב האומה ויש להוקיע אותה בראש חוצות, על כך שהטלויזיה משתפת פעולה עם פרובוקציה גזענית כזו משיקולי רייטינג.

זהו, שלא.

אולי בגלל שהיה הבדל קטן אחד בין התיאור שלי לבין התכנית האמיתית – מה שבאמת נאמר הוא שהבחורה מביאה הביתה כל הזמן אשכנזים. בחורים לבנבנים כאלה, "אקונומיקה", עם עיגולדים, כל מיני "פרידמנים" שלא אוהבים חריף, שלא אוכלים חריימה, שנבוכים מהחום (כמובן) של המשפחה המרוקאית הגזעית… (חום? זה חום זה? זה תנור כבשן, להביור ממוקד ששורף את הביצים של כל גבר שעובר באזור! משפחה מסרסת כזאת כבר מזמן לא ראיתי. אבל זאת לא הנקודה).

הנקודה היא שגזענות היא גזענות. לא משנה מאיזה צד היא באה. ומשום מה מהתבטאויות כאלה בוחרים להתעלם. זה כאילו מגניב, כאילו דחקות עממיות שמסתלבטות על הסנוביות, שאין מה לקחת אותן קשה, אלא אם אתה סתם איזה לחוץ חסר חיים. תגובה לגיטימית לכאורה של העם נגד האליטות. אבל למעשה זאת גזענות לכל דבר, גזענות נמוכה, רדודה ובוטה.

זהו היפוך שנולד מן הסתם כתגובה לקיפוח (האמיתי!) של עדות המזרח שהתקיים כאן בעבר (ואולי אפילו מתקיים גם היום במקומות מסוימים). אבל גזענות לא מצדיקה גזענות. זאת תגובה שאינה יכולה להשיג דבר מלבד הגברת קיטוב והחייאת המאבק העדתי המיותר כל-כך. ובכל זאת, בשל איזה פוליטקלי-קורקט מגוחך או סתם התחסדות, ניתנת כיום לגיטימציה לסוג כזה של גזענות, לאנטי-אשכנזיות שמתחבאת תחת כסות של "אותנטיות" ו"עממיות".

והתופעה כמובן רחבה יותר. היא מתבטאת בהתבטלות של התרבות למול המיינסטרים, בהאדרת העממיות הפיקטיבית הזו על חשבון עומק, מחשבה וביקורת. ב"אנחנו" המזוייף שמנסים לכפות עלינו מכל כיוון. בביטויי הלאומיות-לאומנות שאמצעי התקשורת מטיחים בנו באופן ציני ובוטה (קמפיין נגד השתמטות למשל). בפרסומות שמהללות את הנלעג ובעצם צוחקות על כולנו. זהו מעגל אימים שמזין את עצמו, כי בכל זאת, יש מי שקונה את הזבל הזה.

הערת אגב – בלי להתכוון זו כבר הפעם השניה שאני נכנס חזיתית בהפקה שמעורבת בה גלית גוטמן. באמת שאין לי שום דבר נגדה. אבל באופן לא ברור היא הופכת להיות הנציגה הרשמית של הדברים הכי נמוכים ובזויים שמתרחשים בטלויזיה הישראלית. אולי כדאי שתיקח זאת לתשומת לבה.

רד מעל מסך הטלויזיה שלי!

ערוץ 10. 10 בלילה. סוג של פריים-טיים, אני מניח. על המסך גלית גוטמן, מהללת איזו בחורונת שמצטיינת בלבישת ביקיני. הצלם מתיז עליה (על הבחורונת, לא על גלית גוטמן) מים. זה נראה קר. בחורונת אחרת מתמרחת בחול על חוף הים ושולחת מבטים ספק תאוותניים ספק מעורפלי-תודעה אל המצלמה. אולי בלעה יותר מדי חול. היא מתראיינת עם אמא. רק שתתחתן עם יהודי. הבחורונת הקודמת לא אוהבת מרפקים.

ביקיני

צילום אילוסטרציה.

אוקיי, הנושא הזה נטחן עד דק. ובכל זאת – מה זה לעזאזל? זה מה שמשדר ערוץ (שמתיימר להיות) מרכזי בשעות השיא? אולי אני לא רואה מספיק ערוץ 2 או 10 (אני לא רואה בכלל) בשביל להבין את מלוא נומך הקומה של הטלויזיה בארץ, או שסתם קמתי היום עצבני, אבל גם אם היו קוראים לי פלשתינאי ומבצעים בי חיפוש רקטאלי הייתי נפגע פחות מאשר מאוסף גללי הסוסים שהושלך עלי מהמסך (ואני אוהב סוסים!).

ואין לי שום דבר נגד הבחורות החביבות. הן בהחלט נראות טוב בבגדי ים ומצטיינות בלבישתם. כל אשמתן היא שהן צעירות ואין להן משהו מעניין להגיד. אשמת הערוץ, לעומת זאת, חמורה יותר. כי הוא הניח שאנחנו רוצים לשמוע מה יש להן להגיד. ואם זו רק אצטלה כדי שנראה בחורות בביקיני על המסך – בהחלט עדיף ערוץ האופנה. שם לפחות הדברים מקבלים את הקונטקסט הראוי להם, אנחנו יודעים במה מדובר, מה כללי המשחק, אנחנו נמצאים מראש ומבחירה בעולם של נשים דקות, בגדים נוצצים ומעצבים אקסטרווגנטים. אבל ערוץ 10 רוצה שנחשוב שיש כאן משהו חשוב, משהו בעל ערך, יש פה אנשים שראוי לשמוע מה הם אומרים, לעקוב אחריהם בעודם מפלסים דרכם בעולם האכזר של צילומי בגדי-הים.

זה לא עניין של תרבות גבוהה נגד תרבות נמוכה. יש מקום לזה ולזה, ואני מוכן לבלות שעות ארוכות בבהייה מתמשכת בבחורות בביקיני. זה עניין של יומרנות ושל זלזול. היומרנות של להציג דבר מה קציפתי כבעל תוכן שאין לו. והזלזול בכך שהצופה הממוצע לא יבחין ברפש הרעיוני-ערכי שזורקים עליו.

מה שעצוב הוא שנראה לי שהאנשים שאחראים לכך אינם טיפשים כלל וכלל. אם היה מדובר בחבורה של מטומטמים, ניחא. באמת לא היה על מה לכעוס. אבל אני מניח שהשרשרת המקצועית שמעורבת ב"יצירה" דנן ואחראית לשידורה מכילה לא מעט אנשים מקצועיים ואינטיליגנטיים, כך שהציניות שמבצבצת כאן רק מתגברת ועולה. או שבאופן ראוי לציון האנשים האלה הצליחו לשכנע את עצמם שהם עושים משהו נכון, או ששוב אנו נתקלים בציניות הקרה של בצע הכסף.

מזלזלים בנו, יורקים עלינו, זורקים עלינו זין, חושבים שאנחנו חבורה של חסרי דעת נבובים שאפשר לסמם אותם בערימות של פסולת בלי שנזוז, בלי שנגיב, רק נמשיך ונבהה כשהרוק זולג מזוית הפה בעוד הקופה הרושמת מצלצלת – צ'יצ'ינג! צ'יצ'ינג! עוד דקה ועוד שקל, עוד פרסומת ועוד ג'יפ לבעל הערוץ, האלכימאים החדשים, הופכים זבל לזהב!

ואנחנו משתפים פעולה, כי אם הם מוכרים אזי יש מישהו שקונה. באמת לאף אחד לא אכפת? האם באמת יש כל כך הרבה אנשים שלא מרגישים את היריקות מתנפצות על פדחתם, שחושבים שככה זה צריך להיות, זה מה שהם אמורים לראות בטלויזיה? האם כל תרבות הנגד מתמצה באותם שלושה קוטרים מעצבנים שמנופפים בידיהם ומפריעים לכולם לראות?

תמונות קשות, גדי.

האינטרנט הרג את מרד הנעורים

1990. כריסטיאן סלייטר (אולי בתפקידו הטוב ביותר), תלמיד תיכון שקט בפרבר מנומנם באריזונה, מקים תחנת רדיו פיראטית מחדר השינה שלו בבית הוריו. תחת השם "Hard Harry" הוא פורק את כל תסכוליו על חוליי החברה האמריקאית, מנהלת בית הספר המרושעת שמסלקת תלמידי תיכון רק כי הם מורידים את הממוצע, מורים שלא יודעים להקשיב לילדים, פקידי ממשל אפורים וחסרי מעוף, וכל הפאקינג מערכת המנוונת שמדכאת כל שביב מקוריות וחיים.

Pump Up the Volume
האמת הישירה ששופעת מדבריו של "הארי" נוגעת בליבם ובחייהם של התלמידים, עוד ועוד מתחילים להאזין לו ורואים בו את הקול שאומר את מה שתמיד היה צריך להיאמר, קול שחותך את כבלי האשליה של המציאות האפורה וקורא להם לצאת מהקופסא, לחיות, לנשום, ולהשמיע את קולם שלהם, הקול האמיתי.

רוב המבוגרים מזועזעים כמובן מהתופעה, סוכנות התקשורת הפדרלית נשלחת בעקבות פורע החוק, הטבעת הולכת ומצטמצמת סביבו, ובסופו של מרדף אחר הרכב ממנו הוא משדר, אל מול קהל מאזיניו, "הארי" נושא את דבריו האחרונים:

But why did I bother coming out here tonight and why did you? I mean it's time, it begins with us, not with politicians, the experts or the teachers, but with us, with you and with me, the ones who need it most… Everyone mix it up, it's not game over yet, it's just the beginning, but it's up to you. I'm calling for every kid to seize the air. Steal it, it belongs to you. Speak out, they can't stop you. Find your voice and use it. Keep this going. Pick a name, go on air. It's your life, take charge of it. Do it, try it, try anything. Spill your guts out and say shit and fuck a million times if you want to, but you decide. Fill the air, steal it. Keep the air alive…

רק שנים ספורות יעברו, והנה חזונו של "הארי" מתממש – פתאום אי אפשר להשתיק אותנו יותר! כל אחד יכול להשמיע את קולו – לכתוב בלוג, לשדר רדיו (או פודקאסט), אפילו לפתוח ערוץ טלוויזיה (אינטרנטי) משלו. על עתיד כזה לא חלם "הארי" (הבלוגר הראשון?) בחלומותיו הפרועים ביותר. עכשיו כל אותם קולות מושתקים ומדוכאים יעלו ויופיעו, המערכת תאבד את שליטתה, גורם הכח המנוון יתפורר והאמת תזקוף את ראשה הרענן והצעיר. הנוער לא יסכים להצטופף יותר בקוביה הקטנה והחשוכה שמקצה לו החברה הבהמית והדורסנית, גלי האינטרנט ימלאו בחיים חדשים ואותנטיים!

אבל מה באמת קיבלנו? זרובבלה.

ההמון אמר את דברו, והתברר שהוא בעיקר רוצה לראות ערוץ 2. אולי אנחנו חברה שסובלת כולה מתסמונת שטוקהולם, יותר מדי זמן צרכנו את הסומה השלטונית שאיננו יכולים עוד בלעדיה. או שאולי פשוט אין יותר במה למרוד. החופש ניתן לנו וגילינו שבעצם אנחנו רק רוצים להיות כמו כולם.