דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית פוליטיקה

מי שחלם על אקזיט ונגמר לו החלום

יש הנחה סמויה בקרב תעשיית ההיי-טק הישראלית כי היא מבצר אשר מוגן יחסית מתהפוכותיה של הפוליטיקה. אנשי ההיי-טק אוהבים לראות את עצמם כאזרחי הקהילה הגלובלית; הם מדברים עם לקוחות בכל העולם, חיים בשעון ארה”ב, כותבים זה לזה אימיילים באנגלית ומעודכנים בזמן אמת אודות כל השקה של גאדג’ט חדש מבית התפוח הרקוב. ההתרחשויות באזור מטרידות אותם, אין ספק, אך הם ידפדפו בחיפזון דרך החלק הראשון של העיתון ויעדיפו להתעמק בדה-מרקר ולפנטז על האקזיט הבא עליהם לטובה.

אך הרוחות הרעות הנושבות בארץ עלולות לפוצץ את הבועה הזו מהר מהצפוי.

למי שעוד לא שם לב, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת על מדרון חלקלק שהולך והופך תלול. שחיתויות, אלימות, פעולות כושלות, הסתרה ושקרים, שמרנות, בריונות, גזענות. זה נראה רחוק ושולי אך מיום ליום זה מתקרב, וזה פה ממש מעבר לפינה. ישראל מתפוררת מבפנים ובועטת בכל מי שבחוץ. ואם מישהו עדיין חושב שתעשיית ההיי-טק חסינה מכל זה, הרי הוא שוגה באשליות.

גם הסינים לא ידועים כדמוקרטים גדולים – אולי תגידו – ובכל זאת כולם רצים לעשות איתם עסקים. אולי, אבל אנחנו לא סין. כרגע נראה שפנינו מועדות יותר לכיוון דרום-אפריקה של עידן האפרטהייד. לעולם מתחיל להמאס מאיתנו. היום זה חרם אקדמי ואמן או שניים שמבטלים הופעה, מחר אלה חברות גלובליות שחושבות פעמיים לפני שהן קושרות קשרים עם המדינה המוחרמת.

כמה זמן עוד תהיה “מחלקת מחקר ופיתוח בישראל” משהו שמותר להתגאות בו? באיזה שלב יהפכו היזמים הישראליים שהקימו את החברה למשהו שצריך להסתיר? מתי חברות יתחילו לדאוג שאולי רכישה או השקעה בחברה ישראלית הוא משהו שלא עומד על קרקע יציבה כל כך?

נקודת האור היחידה בתסריט הזה היא שאולי זה מה שדרוש כדי שדברים ישתנו. הרי בימינו הכסף הוא זה שמדבר. אנחנו מוכנים לעצום את עינינו למול התהום רק כל עוד חלום ההתעשרות ניצב שם בבהירותו. אפשר רק לקוות שהתנפצות חלום האקזיט תאלץ אותנו לפקוח את עינינו ולראות עד לאן הגענו.

תמונות ראשונות מהמשט

  

(התמונות מכאן וכאן. הזעזוע כאן.)

חולצות כפתורים. מבט. פאשיזם.

תחנת אוטובוס. קניון עזריאלי. חוץ. שמש נמוכה של שעות אחר הצהריים המאוחרות.
עומד זוג. הוא בחולצת כפתורים וורודת פסים ושיער משוח ג’ל. היא במכנסיים קצת צמודים מדי. מחכים לאוטובוס. עומדים ומדברים.

עובר בחור. מטפחת על ראשו. מרובה עגילים במקומות שונים. מכנסי ג’ינס בהירים, צמודים, מתרחבים בקצה. חולצת ג’ינס תואמת. ספק גברי ספק נשי. ספק וודסטוק, ספק סטודיו 54. “טיפוס”.

חולצת הכפתורים מבחין בו בזווית העין. ראשו נפנה, מביט בטיפוס ההולך ומתרחק. על פניו מתפשטת הבעת הפתעה ותדהמה. להרף עין מתחלפת התדהמה במשהו אחר. משהו שמכיל גועל, זעם וכעס. ואז הוא פונה חזרה לחברתו ופניו חוזרים לרישומן הרגיל.

———————–

המבט שהבזיק לרגע היה כעס על הופעתו של ה”אחר”. מבט שמבקש לסלק את מה שחורג מעבר ל”מותר”. מבט של כללים ברורים, של נכון ולא-נכון, של סדרי עולם קבועים ומוגדרים. החריגה מהעולם המוגדר מערערת את יסודותיו. היא מאיימת על עצם האפשרות לקיומו. חריגה שכזו אין להרשות.

ומעבר לכך. המבט גם אמר “מי הוא בכלל. איך הוא מרשה לעצמו”.

החריגה מאיימת על יציבותו של העולם. הבחירה בחריגות מאיימת על יציבותו של המתבונן / מתגונן. החריג, בבחירתו בחריגות, מכריח את הלא-חריג להתבונן באי-חריגותו. וזו יכולה להראות פתאום לא הכרחית. שאלות עשויות להתעורר. תדמיות להסדק. זהו איום שחייבים להכחיד.

התגובה האינסטינקטיבית הזו שנורתה החוצה מבלי משים הזכירה לי את הקמפיינים של “אם תרצו”. פתאום היה לי ברור איך המבט הזועם על נוכחותו של האחר הוא שעומד בבסיס התנועה כולה. שבריר שניה של אינטראקציה אנושית מהדהד באחת התופעות הפוליטיות העכורות של התקופה האחרונה.

———————–

ההבדל בין ההומניזם לפאשיזם טמון אולי במבט הזה. המבט ההומניסטי הוא דו-כיווני. הוא מסתכל החוצה ובאותה עת גם פנימה, על עצמו. הוא מתבונן באחר ומנסה גם לראות את עצמו ביחס לאחר. המבט ההומניסטי יכול להשתומם, להתפלא, אולי אף להרתע מהאחר; אך בסופו של דבר הוא מבקש להתרחב באמצעות האחר. הוא זקוק לאחר כדי לגדול.

המבט הפאשיסטי הוא חד-כיווני. הוא מסתכל רק החוצה. עבור המבט הפאשיסטי האחר צריך לענות על התדמית העצמית של המתבונן. האחר צריך להיות כמוני. אחר שהוא באמת “אחר” גורם להחזרת המבט פנימה. אך המבט הפאשיסטי עושה כמיטב יכולתו להמנע מלהסתכל פנימה. הדבר המפחיד ביותר עבורו הוא לראות את עצמו. לכן את ה”אחר” חייבים לסלק.

NOPE!

בטח כולם כבר מכירים, אבל רק לוודא –

bibi_nopebarak_nope zipi_nope

(Obamaicon.Me)

לרגל המצב (2)

ימין ושמאל רק חול וחול.
וככה, כנראה, רק ככה, זה יכול להיות.
האמת לא יושבת בפתחו של אף אחד מהצדדים. שניהם צודקים ושניהם טועים. ואת שניהם צריך.
אני נגד המלחמה, שיהיה ברור.
טוב להיות נגד המלחמה.
נכון להיות נגד המלחמה.
ואני יודע שאני יכול להיות נגד המלחמה בזכות אלה שבעד המלחמה.
אם להיות בוטה, הם עושים את העבודה המלוכלכת בשבילנו. צריך מישהו שיעשה את העבודה המלוכלכת. העולם שלנו, לפעמים, מלוכלך.
וגם צריך, הו כמה צריך, את נקיי הכפיים, שימשכו אותנו חזרה מתוך הלכלוך אל אפשרות של עולם מואר יותר.
כי בזכותם יש לנו את האפשרות להשאר קצת בני אדם.

המציאות מבולגנת, פרדוקסלית; היא אינה קוהרנטית או רציונאלית.
תפיסת העולם שאנו מנסים להטיל עליה מבקשת לסדר הכל לתוך מסגרת מובנת וברורה.
פחחחחחחחחח.
ואולי זאת האפשרות היחידה, המתח המתמיד הזה בין הקצוות, בין אלה לאלה, ביננו לבינם.
יכול להיות שלזה קוראים דמוקרטיה?

הקריסה תבוא כשהאיזון מופר. אחד הצדדים כבד מדי, מטה את הנדנדה בעוצמה יתרה ומושך את גן המשחקים כולו עמוק לתוך העפר.
ככה זה נראה כרגע. אני יכול רק לקוות שזה לא נכון.

האם זו הבנה קונסטרוקטיבית?
האם יכולים להתקיים צדדים בהכרה אמיתית של הנחיצות של הצד השני? האם אפשר לוותר על להיות צודק ועדיין לנקוט עמדה?

ואולי כמו חומר ואנטי-חומר הכל יתפוגג בפוף ויתחיל מחדש.

לא לגירוש הפליטים הסודאנים!

החלטתו של אהוד אולמרט לגבי החזרת הפליטים הסודאנים למצרים היא ביטוי מייצג של האטימות וחוסר האיכפתיות של האנשים היושבים בראש השלטון בישראל. הרי לכאורה הפתרון נראה כל כך פשוט, כמו שמציע יוסי גורביץ:

ישנם מאות או אלפי פליטים מדי שנה? נעניק להם זכות פליטות וגם רשיון עבודה – על חשבון מכסות העובדים הזרים. בסין וברומניה, אחרי הכל, עדיין לא רוצחים את האזרחים (אם כי בסין הם משמשים כמאגרים מהלכים של איברים להשתלה). זה לא מסובך, צריך רק רצון טוב.

באמת, כל מה שצריך זה רק רצון טוב, עם קצת יוזמה, קצת להזיז את התחת, לסדר כמה מסמכים, אולי לתקן איזה תקנה או שתיים. בקיצור, מה שרשויות ממשלתיות אמורות לעשות. פשוט מתבקש להגיד שלחבר'ה שם במוסדות הממשלתיים אין זמן כי הם עסוקים בחקירות ובמשפטים הבלתי נגמרים שלהם. וגם אם המציאות קצת פחות מוקצנת, עדיין עולה הרושם שאולמרט העדיף לבחור בדרך הקלה, זו שתחסוך לו כאב ראש. כי למה לנסות להזיז דברים אם אפשר לעצום עיניים ולהפטר מהבעיה.

אני באמת לא חושב שמדובר כאן ברוע לב, אלא בגירסה הבנאלית והיומיומית יותר – עצלנות. על מה אנחנו מדברים, על כמה כושים? בשבילם נתחיל  עכשיו לנער את המערכת? לקבוע פגישות? קיץ, למען השם, חם, למי יש כוח?

(וכדאי לקרוא גם את מה שלכוסית יש להגיד בנושא.)