דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית פסטיבל

לשכוח ולא לזכור

בסוף השבוע היינו באינדינגב. היה מעולה. אבל כל הזמן ברקע ישבה לי מחשבה על זה שאנחנו רבע שעה מעזה. לא מטאפורית, אשכרה רבע שעה מעזה. ופה שמחים ומוזיקה ובירות ואנשים יפים ומעבר לגדר עולם שאני לא יכול לדמיין. וזה לא צריך לעצור אותנו מלהנות. אנחנו חיים, אנחנו צריכים לחגוג את החיים. אבל גם איך אפשר באמת לשכוח שזה בא על חשבון. ותהיתי מי פה עוד זוכר, אם בכלל. האם התודעה מסוגלת להתרחב רבע שעה מערבה. שלא לדבר על האמנים. פוליטיקה? הם יקיאו עליך. חוץ מקוואמי המלך עם ביצי השור שפתח את ההופעה בלקטול את חוק הנאמנות ואת גירוש ילדי הזרים ואת חבורת השרלטנים שעושה את כל זה. ובבליקי שהקדיש את צונאמי ציוני לביבי. צדיקים בסדום. וכולם שרים באנגלית, שרים יופי באנגלית, אנחנו כל כך רוצים לשיר באנגלית. ורבע שעה מכאן.

אבל כמה אפשר לזכור? די כבר, תנו להנות. לא רוצה לזכור, רוצה לשכוח.

[נכתב במקור כתגובה לפוסט של מרמיט (שכרגיל מומלץ ללכת לקרוא!), אבל הרגשתי צורך לתת לדברים מקום משלהם.]

מוזיקה אחרת במדבר

פסטיבל אינדינגב 2008 היה מוצלח. יומיים של מוזיקה משובחת (ברובה, חוץ מהרכב אחד שבאופן חריג היה ממש לא משהו). אוירה נינוחה (למרות ההרעשות הארטילריות שנשמעו לעיתים קרובות מכיוון המתופפים שעל הבמה), קהל מגוון (לא היינו היחידים שמנסים להרדים תינוק בעיצומה של אחת מההרעשות הארטילריות האמורות), אנשים חביבים ומחסור מלבב בחסויות מסחריות (כמה כיף לראות במה נקיה מצבעים של חברות סלולאריות!).

Lineup[תמונה מאת NoaZ]

היה מחמם לב לראות את ההיענות לפסטיבל שכולו מוזיקה שאינה נשמעת כמעט ברדיו או בטלוויזיה (2500 איש, ועוד רבים שנותרו ללא כרטיסים). ועדיין, כל כך הרבה מוזיקה מעניינת, כל כך מעט חשיפה. אמנם כמות המשתתפים הפתיעה את המארגנים, אך עדיין מדובר במספר זניח למדי ביחס למיינסטרים. עד מתי ימשיכו השטן הקטן (גלגלצ) והשטן הגדול (ערוץ 2) לשלוט ביד רמה ובקהות חושים באפיקי התרבות הישראלית? האם מן הרשת תבוא ההצלה? ומי רצח את אגנתה פאלסקוג?

תגלית הפסטיבל (מבחינתי) – להקת PITS. טריו גיטרה-בס-תופים (מתופפת!) שחופר במוח ובנפש, מסעות אבסטרקטיים אפלים וזכים. מומלץ לבדוק (מייספייס, קליפ), ובמיוחד לתפוס אותם בהופעה חיה.

ועכשיו לנקות את האבק מהנעליים.

מרחבים אותנטיים ארעיים

התקופה שאנו חיים בה, אולי יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה, רוויה בעיסוק בשאלת האותנטיות. מושג האותנטיות זלג אל מחוץ למעגל הפילוסופי (שם הוא נחשב כרגע כלא פופולארי) וחדר, בניסוחים אחרים, לתוך עורקיה ונימיה של תרבות ההמונים. זרם הניו-אייג', החיפוש העצמי, סדנאות התפתחות, קואצ'ינג לאנשי עסקים, כולם ספוגים בחיפוש אחר האותנטי. אנחנו נוסעים רחוק וקרוב, יושבים בשתיקה, צועקים ומשתוללים, לוקחים חומרים משני תודעה, צמים עם מיצים, מדברים עם ישויות, והכל בשביל למצוא את עצמנו, להיכנס פנימה, להתעורר, להיות מוארים, להיות אותנטיים. אפילו ביוגורט כבר "הכול מתחיל מבפנים", המכונה השיווקית מנכסת לעצמה את שפתם של המחפשים, האותנטיות כמקדם מכירות, הניו-אייג' הוא הפוזה החדשה, כולם עושים יוגה, כולם מחוברים, הולכים ערומים במדבר ולומדים קבלה, we are all individuals, תן לי אותנטיות וקוקה-קולה בבקשה!

המאבק האקזיסטנציאליסטי הוכה מכה ניצחת בידי אומות המק'דונלדס. איך אפשרי בכלל קיום אותנטי בעולם בו האותנטיות עצמה הפכה למוצר צריכה? האם הברירה היחידה העומדת בפנינו היא לנתק את עצמנו מתוך רשת הקשרים האנושיים והתרבותיים המקיפה אותנו ולהפוך, כמו ב"אפשרות של אי" של וולבק, ליצורים מתבודדים המתעסקים באופן אובססיבי רק בהיסטוריה הפרטית של עצמם? האם יש תקווה לאותנטיות בתוך החברה האנושית?

נקודת המוצא והמסקנה שלי היא – כן. תמיד קיימת אפשרות של אותנטיות. למעשה, לא ייתכן קיום ללא אפשרות של אותנטיות. האותנטיות נמצאת בבסיס הקיום שלנו, היא הדבק השקוף שמחבר יחדיו את כל הקליפות שמרכיבות אותנו. השאלה היא היכולת להיפתח אל אותנטיות זו, האפשרות לטעום ממנה. וגם אפשרות זו תמיד נמצאת שם, אפילו מאחורי מטח הדימויים והייצוגים שמטילה עלינו התרבות המודרנית.

אבקש להציג כאן אפשרות של אותנטיות המתקיימת דווקא בתוך המסגרת החברתית-תרבותית. אלו הם מרחבים ציבוריים שמספקים הצצה לקיום האותנטי; מרחבים שמאפשרים, ולו באופן זמני וחמקמק, את הופעתו. הנחת היסוד היא כי מרחבי אותנטיות כאלה אפשריים ומתקיימים. לכן אין לי עניין לעסוק בשאלת היתכנותם, אלא לנסות, דרך עיסוק בשאלת האותנטיות, לאפיין מעט יותר את טיבם.

אפיון מרחבי האותנטיות יתבסס תחילה על מושג ה-TAZ של חכים ביי. מושג זה מספק את המסגרת האנרכיסטית הדרושה להתמודדות עם תרבות ההמונים המודרנית. לאחר מכן אגע בשאלת האותנטיות דרך שני הוגים – קירקגור וסארטר. העיסוק בהם ינוע בתנועה כפולה. בכיוון האחד, אנסה דרכם להבין כיצד מתגלה האותנטיות במרחבים אלה. בכיוון השני, אבקש להצביע על נתיב של אותנטיות היוצא מתוך האינדיבידואליות והבדידות של קירקגור, מגלה את האחר אצל סארטר, וממשיך אל האפשרות של אותנטיות במרחב ציבורי, חזרה אל ה-TAZ.

להמשך קריאה »