דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית קפיטליזם

תראו מה שכסף יכול לעשות

אילת הופכת בעקביות ובהתמדה לאחת הערים המאוסות בישראל. העיר שהיתה פנינת טבע וחוף נושאת עיניה ללאס-וגאס, מתנכרת לכל מה שטוב בה ומתאמצת להדגים כיצד רומסים מרחבים ציבוריים לטובת אינטרסים פרטיים של בעלי ממון. זה קורה בגדול על קו החוף שהולך ונעלם לטובת מלונות יוקרה; זה קורה בקטן בהפיכת הרחוב לקמפיין פירסומי.

מתוך הבלוג של משרד הפרסום שלמור אבנון עמיחי:

הון שלטוןמדובר בפרויקט שאפתני ומיוחד של חברת טמבור בשיתוף מלא עם עיריית אילת אשר אישרה למשך חודש אחד כחלק מחודש הצבע של ישראל, לאפשר חניה חינם לאורך כל רחוב הים המקביל לרצועת המלונות הארוכה של אילת. ההכנות הקדחתניות בשטח החלו כמה ימים מוקדם יותר וכללו ניקוי אבני השפה בלחץ אוויר, שטיפה שלהם וצביעה בצבעים מיוחדים.
ההשקה החגיגית של הפרויקט נערכה ביום חמישי אחר הצהריים בטקס גדול במעמד ראש עיריית אילת מר' מאיר יצחק הלוי אשר השיק את הפרויקט ביחד עם מנכ"ל טמבור בגזירת סרט צבעוני למול קהל של מוזמנים גאים ומחפשי חניה מאושרים.

עכשיו, תשלום על חניה ברחוב אמנם מעשיר את קופת העיריה, אך ההצדקה לו היא הנסיון לווסת את הדרישה למשאב מוגבל (מקומות החניה). אז מה אנחנו למדים כאן? שבאילת, כנראה, אין באמת בעיה של חניה. אפשר לתת לתושבים לחנות בחינם למשך חודש לאורך כל רחוב הים, רק צריך מישהו שיכסה את הירידה בהכנסות. או לחילופין, שיש באילת בעיית חניה, אבל לעיריה לא ממש אכפת ממנה. מה שחשוב זה מאיפה יכנס הכסף. (כן כן, אילת לא המציאה כלום. גם תל- אביב לא טומנת ידה בצלחת בהפקעת מרחבים ציבוריים לטובת תאגידים. זה לא אומר שאי אפשר לרדת על עיר אחרת לשם שינוי).

אבל למה לעצור כאן? יש כל כך הרבה קמפיינים נוספים שאפשר להריץ. למשל, למשך שבועיים התושבים יקבלו מים בחינם, והמים יצבעו בצבעה של חברת הסלולר הנבחרת! או שבגני הילדים העירוניים ינתן חודש לימודים חינם, והילדים ישירו כל בוקר ג’ינגל של חברה לביטוח ישיר! אנשי הפרסום באקסטזה! האפשרויות… האפשרויות… השמיים הם הגבול! (אה, שמיים – נפזר עננים בצורה של סמל הבנק ונוריד גשם צבעוני באוגוסט שיסמל גם איך אנחנו משתינים על כולם בקשת! וככה גם נקדם את הפיכת אילת ללונדון).

ללא עמלה, ללא בנק, ללא כסף

הבנקים דופקים אותנו. זו אמרה שהפכה לשחוקה, בעיקר אחרי שמפלגות ביזאריות למיניהן ניסו לרוץ איתה לכנסת. ובכל זאת, קמפיין עמלות הבנקים שמקדם שוקי גלילי ראוי לתשומת לב. כי כולנו משלמים עמלות, וכולנו לא מבינים למה הן גבוהות כל כך. הכסף שלנו כבר אצלכם, לעזאזל. ואתם עוד לוקחים עליו עמלה. חמדנים. תחמנים. ובעיקר, לא שמים עלינו קצוץ. אז למה שלא נילחם על פרוטותינו?

אנחנו נלחמים מלחמות זעירות על דמי כיס. אבל אפשר גם לשאול את השאלה הגדולה – איך הגענו למצב הזה? האם הוא הכרחי? האם המערכת הבנקאית, הכסף המרכזי, הכלכלה הזו שכולנו נחנקים בתוכה, היא האופציה האפשרית היחידה?

במאמר מעניין זה מוצגת תשובה אפשרית לשאלה. המאמר סוקר את ספרו של תומאס גרקו –The End of Money and the Future of Civilization, ומנסה להציב אלטרנטיבה למערכת הכלכלית הנוכחית בדמות מערכת אשראי הדדית. זוהי מערכת בה הכסף אינו “שייך” לאף גורם מרכזי. האשראי ניתן בהסכם בין חברי הקהילה לבין עצמם ללא מעורבות צד שלישי, כך שאין צורך בריביות שיוצרות צורך בגדילה מתמדת ומכניסות חוסר יציבות. זוהי מערכת שנמצאת בשיווי משקל בין הייצור לצריכה. (אני כמובן חוטא כאן בפשטנות יתר, בין השאר בשל הבנתי המוגבלת בכלכלה. לכו לקרוא בעצמכם. תגידו מה אתם חושבים).

מערכות כלכלה אלטרנטיבית וסחר חליפין כאלה מיושמות באופן מוגבל ברחבי העולם, וגם בישראל נעשו מספר נסיונות (כמו קהילת מחרוזת ובנק הזמן). גם אם נסיונות אלה מוצלחים מבחינה טכנית (אינני יודע אם זה כך), הרי המכשול העיקרי בפני הרחבת מעגל הכלכלה החלופית הוא קודם כל תודעתי. אנו שקועים כל כך עמוק בתוך המערכת הקיימת; כבולים כל כך חזק בתפיסת עולמה, שאיננו יכולים לחשוב כלל על אפשרות אחרת. השיטה נראית לנו כחוק טבע, כגזירת הגורל. אנו שוכחים שהיא מעשה ידי אדם, תוצר של משחקי כוח, מניפולציות ותמרונים פוליטיים על-ידי בעלי הממון והשררה. השיטה לא היתה קיימת מאז ומעולם. היא אינה נצחית. היא הוקמה על-ידינו (ולא כל כך מזמן). וכמו כל דבר, גם זמנה יגיע.

השתחררות מתודעת השיטה מציבה אתגר מחשבתי נוסף. אנו רגילים לחשוב במונחים של גידול וצמיחה. עקרונות אלה עומדים ביסוד השיטה הכלכלית (מכיוון שהיא נסמכת על חוסר וחוב היא זקוקה לצמיחה מתמדת כדי לא לקרוס), והם חדרו (או הוחדרו) לתשתית המחשבה המערבית. כלכלה אלטרנטיבית ומקומית קוראת תיגר על עקרון הצמיחה, ומביאה במקומה את הקיימות (sustainability). זוהי תפיסת עולם אחרת לגמרי שקשה לאמץ מתוך המירוץ המטורף שאנו נמצאים בתוכו. הסרטון הבא מסביר באופן משעשע למה כדאי להתחיל לחשוב על זה ברצינות:

מיינסטרים, מוזיקה ואבדן צלם אנוש

ביום שבת יצא לי לזפזפ תוך כדי נסיעה דרך השידור החוזר של מצעד העשור של גלגלצ. (יש משהו סימבולי בלפתוח את העשור בטיפוס על המצדה יחד עם דור העתיד, אם כי לא ברור לאן נוטה הסימבוליזם. אבל זה עניין אחר). מה אגיד, נזכרתי כמה מוזיקה מחורבנת נעשית בימינו. אך העניין שהוא שגם המון מוזיקה מצויינת נעשית בימינו, רק שהיא נשארת נחלתם של מעטים בלבד. אין מנוס מלהסיק שלא המוזיקה היא שהופכת מחורבנת, אלא הטעם של האנשים.

משהו רע קורה למיינסטרים. הוא הולך ומחליק מטה על ערמות של זבל בצורות שונות. הוא הולך ומתרחק מכל ניצוץ של איכות. ולא, זו לא נרגנות נוסטלגית. זה זועק מכל עבר. זה נכון לאן שלא נסתכל. יש לא מעט סרטים טובים, אבל ברשימת שוברי הקופות הם לא יוזכרו כמעט. יש טלויזיה טובה מאי-פעם (מי אמר מד-מן?), אבל את שיאי הרייטניג מעטרים שיאים של בהמיות. יש אוכל טוב בעולם, אך מי ששולט הן רשתות הג’אנק-פוד.

זה לא חייב להיות כך, כמובן. במהלך ההיסטוריה, ואפילו זו הקרובה, לא תמיד היה פער גדול כל כך בין המיינסטרים לבין האיכות. נכון שהתרבות הפופולרית נחשבה תמיד לנמוכה יותר והשוליים התהדרו בנוצות של אנינות טעם. אך הפרופורציות מעולם לא היו כל כך מעוותות.

תרבות (אם אפשר לקרוא לה כך) המיינסטרים הפכה להיות תרבות של פלסטיק, של ריגושים מהירים וברורים-מאליהם. תרבות של נוסחאות. אין בה שום אתגר, שום תחושת סכנה, שום ערעור על מוסכמות. זהו מעגל שמחזק את עצמו – מי שניזון מתרבות הפלסטיק מאבד את הרגישות ויכולת ההבחנה.

כמו הרואין, תרבות הפלסטיק מקהה את צרכניה, מחליפה את המטבוליזם התרבותי שלהם ומרגילה אותם לצרוך רק את התוצרת הלעוסה והמעובדת שהם מסוגלים לעכל. בדיוק כמו ספקי הסמים, יצרני התוכן ממשיכים לייצר עוד ועוד מאותו דבר, משכללים את הנוסחא, הופכים אותה למדוייקת יותר ולממכרת יותר, כשמול עיניהם עומדת מטרה אחת בלבד – רייטינג.

כי זאת השיטה. הכל מדיד, התוצאה היא החשובה. המספרים צריכים לעלות. יש ביקוש – נספק את ההיצע. מה עומד מאחורי המספרים? למי אכפת. העיקר ששורת הרווח גדלה.

זה עצוב. אך יותר מכך, זה מסוכן. קהות רגשית אינה חיה במרחב מתוחם ובודד. מי שהורגל לשמוע רק מוזיקה מהונדסת, מי שהולעט בספרות שטחית ומיובשת, הוא גם אדם שחושיו האסתטיים והמוסריים הועמו. השניים חיים יחדיו (זאת טענה פילוסופית שיש להגן עליה, אני יודע. לא עכשיו).

המיינסטרים שומע גלגלצ. המיינסטרים מצביע קדימה (או ביבי). זה לא במקרה. הכל קשור בהכל. הדרדרות החינוך, האלימות, השחיתות, האח הגדול, ידיעות אחרונות, גלגלצ. כשהרגישות מותקפת היא כולה נאלמת דום. ההתקפה אולי מגיעה מהחזית התרבותית, אך הפגיעות מתגלות בכל צד. זוהי רגישותנו כבני אנוש שהולכת ונעלמת.

קשה לראות איך נחלצים מתהליך כזה. חברות המדיה הן קרטל סמים ענק וחזק שהולכות ומגבירות את התלות שלנו בהן. המסוממים ממשיכים להזריק. בהיבט הזה, אם מסכמים את העשור, המצב די מחורבן.

__________________

אבל נחזור לרגע למוזיקה. (אני מסתכן פה בהכללות חסרות שחר, אז מקצועני המוזיקה שביניכם מוזמנים לתקן אותי). המוזיקה הפופולרית (אנחנו מדברים על אמריקה, כן?) של שנות החמישים ותחילת שנות השישים היא ברובה משעממת. בשנות השישים והשבעים יש פתאום קפיצה אדירה בכמות המוזיקה האיכותית שנמצאת במרכז. משנות השמונים ניכרת הדרדרות הדרגתית, שהולכת ומאיצה עד לרמה המבישה של ימינו.

אם אני מנסה לאפיין את גלי המחורבנות האלה במוזיקת המיינסטרים, נדמה לי שמה שמשפיע עליהם הוא יחס היוצרים האמיתיים בתוכה. בשנות החמישים יש הפרדה בין היוצר למבצע. אלו בעיקר הרכבים או זמרים שמבצעים מוזיקה שאחרים כתבו להם. הפריחה של שנות השישים מתבטאת בחזרתם של היוצרים לקדמת הבמה. בשנות השמונים חוזרים לשלוט “המפיקים”, ושוב נוצרת הפרדה בין המבצע ליוצר.

מדוע הפרדה כזו בין היוצר למבצע היא אינדיקציה למחורבנות? יש לכך מן הסתם כמה סיבות. ההשארות מאחורי הקלעים מפחיתה אולי את מידת המחוייבות של היוצר ליצירה, את הסיכון שהוא עצמו נוטל בהבאתה לעולם. באופן פרדוקסלי משהו, פחות סיכונים לא משחררים את היוצר אלא הופכים את היצירה עצמה לנטולת סיכונים. כמו כן, הפוטנציאל הנוסחתי יותר גדול. יש יותר שליטה על התהליך. נשלב את היוצר הנכון עם המבצע הנכון ועם המפיק הנכון ונייצר שיר נכון שהתחנות הנכונות ישדרו לאנשים הנכונים.

מה זה משנה בעצם? אולי יש פה סוג של תקווה. אולי הפרגמנטציה שמביא האינטרנט תחזיר קצת את היוצרים לפוקוס ותחליש את פס הייצור התרבותי-תאגידי (שיש לשרוף מן היסוד ויפה שעה אחת קודם!). אולי הפוטנציאל לקשר ישיר בין יצרן לצרכן שמערער על המודלים הקיימים של הפצת מוזיקה וספרים יביא לפריחה נוספת של יצירה מקורית. אולי.

ואולי אנחנו צריכים עוד לרדת הרבה יותר נמוך כדי שמשהו ישתנה.

תוכן להמונים

האינטרנט היא מכונת ייצור תוכן בלתי נדלית. כמויות אדירות של מילים, תמונות וסרטים שעולים בכל שניה אל הרשת ומציפים אותנו במידע. והמכונה הולכת והופכת משומנת יותר ויותר, ודוחקת החוצה מושגים כמו איכות, ערכים ואנושיות.

כתבה מאירת עיניים שפורסמה בחודש האחרון ב-WIRED מתארת את אחד הגלגלים המשומנים ביותר במכונה – חברת Demand Media. החברה מתמחה בייצור תוכן עבור מספר רב של אתרים. התוכן מתוכנן למשוך קהל, וההכנסות מתקבלות מפרסומות המוצגות לידו. בכך כמובן אין ייחוד, זהו מודל ההכנסות העיקרי של הרשת. גם העובדה שהתוכן הוא רק נספח חסר חשיבות שכל תפקידו לייצר קליקים על פרסומות אינה מפתיעה. הרשת מלאה אתרי SEO פיקטיביים יותר ופחות שעובדים באותה שיטה. מה שמיוחד כאן הוא שכלולה של השיטה – ייצור התוכן נשלט כמעט לחלוטין על-ידי אלגוריתם.

פועלי ייצור תוכן
(מקור) 

התהליך עובד כך:

  • אלגוריתם ראשון מחליט על מילות מפתח מעניינות. ההחלטה מתקבלת על סמך ניתוח של מילות חיפוש, הערכה של שווי של מילות מפתח, ובדיקה של כמות הדפים שכבר קיימים עבור מילים אלו (אין טעם לייצר תוכן שייבלע עמוק בתוצאות החיפוש).
  • מילות המפתח עוברות לאלגוריתם שני, שמוצא חיפושים המכילים מילים אלה ובונה לפיהם נושאים אפשריים.
  • הנושאים שמוציא האלגוריתם עוברים למגיה שהופך אותם למשפטים הגיוניים (עבור 8 סנט לנושא).
  • מגיה אחר עובר על הנושאים שוב כדי לשפר אותם (גם הוא מקבל 8 סנט לנושא).
  • עורך מעלה את הנושאים למערכת ייעודית של החברה.
  • כותבים וצלמים עצמאיים עובדים מול המערכת ובוחרים נושאים לכתוב עליהם. הם מקבלים 15$ לכתבה או 20$ לכתבת וידאו.
  • עורך קורא את הכתבות המוגשות (עבור 2.5$ לכתבה), מבצע תיקונים נדרשים ומעלה אותן חזרה למערכת, משם הם מופצות אוטומטית לאחד מאתרי התוכן של החברה.

התוצר של המערכת הוא מנגנון הפקת חומר אוטומטי. להבדיל מהמודל הישן של הפקת מדיה – עורך או כתב שמציע רעיונות הנראים לו מעניינים או חשובים – כאן הנושאים נפלטים על-ידי המכונה בתהליך שמהותו אופטימיזציה כספית. אלו הנושאים שברגע נתון מחושבים כבעלי הערך הפרסומי הגבוה ביותר.

בתהליך כזה הכמות היא כמובן המרכיב החשוב ביותר. התוכן הוא זול ומתכלה, וההפקה צריכה להתבצע בעלויות הנמוכות ביותר שאפשר (כדי למקסם את הרווח על כל פיסת תוכן). האנשים הם רק פועלי הייצור השחורים בשרשרת. תפקידם של העורכים מסתכם בביצוע בקרה לשונית. הכתבים מקבלים סכום נמוך על כל ידיעה ולכן מתמקדים בהפקה מהירה של תכנים קצרים ורבים. המוטו הוא זול, מהיר ובר-החלפה.

זהו חלומו הרטוב של כל שרלטן SEO (או לחילופין של אבי ניר) – תוכן כמוצר שמופק אוטומטית כדי לייצר את הרווחים המירביים שאפשר. זהו גם הסיוט השחור ביותר של כל בר-דעת ואוהב בינה.

הכיוון שמתווה Demand Media הוא כנראה העתיד העיקרי של ייצור התוכן ברשת. חברה זו היא לא גורם זניח. היא מוערכת כיום בשווי של מיליארד דולר, ומושכת יותר תנועה מרבות מחברות המדיה הגדולות באינטרנט. היא מייצרת כרגע 4000 כתבות ביום, ומבקשת להגיע לייצור של מיליון כתבות בחודש. והיא כמובן לא היחידה. יש לה מתחרות שמנסות לאמץ את אותה שיטה, ואף חברות כמו AOL מדברות על מעבר למודל של ייצור חדשות המוני.

זהו המשכו של התהליך שהפך תרבות ויצירה ל”תוכן”. כעת המוצר הופך למהונדס יותר, אוטומטי יותר ואנושי פחות. מראית העין שעוד העניקה לתוכן ערך כלשהו נזנחת לטובת אלילי האלגוריתם והאופטימיזציה.

זוהי גם כלכלת השוק בשיאה. כי מהו אותו תוכן מיוצר אם לא מענה ישיר על צרכי השוק? במקום להסתמך על חוות דעת מוטה ומלאת אינטרסים של עורכים בשר-ודם, האלגוריתם מנתח מה באמת השוק רוצה. מה אנשים מחפשים, מה אנשים רוצים לדעת. האלגוריתם מספק תשובות לשאלות אמיתיות שאולי לא היו נענות אחרת. (אל תצחקו. זאת באמת טענה של מישהו).

בפרספקטיבה הזאת, ההרפתקה של מגזין “אחר” נראית פתאום כמו בלון חמצן במרכזו של בניין בוער. השאלה האם השיטפון של התוכן המהונדס שהולך להציף אותנו לא ימית את מעט תאי המוח הפעילים שנותרו לנו, ויטביע כל חלקה אחרונה של יצירה אמיתית.

של מי הרשת הזו לעזאזל

פורסם בגיליון מס' 5 של כתב העת "אודיסאה – מסע בין רעיונות", אוקטובר 2009.

עשר שנים עברו מאז הכריז טום פרידמן שרשת האינטרנט היא מגרש משחקים שוויוני, ושהעולם – שטוח. מאז התחולל ברשת שינוי דרמטי. ממערכת חופשית, חתרנית המופעלת על ידי מיליוני פרטים לא מאורגנים, הפכה הרשת לממסדית, נשלטת במידה רבה, ובעיקר – כלי עבודה, ניהול ומסחר, שמעצב את אופי הכלכלה והחברה המודרנית.

הטכנולוגיות שחוללו את השינוי, המכונות על-ידי פרידמן "סטרואידים", מעצימות ומגבירות את כוחות הגלובליזציה ובכך מאיצות את התפשטותה. טכנולוגיות המחשב, האכסון, הסחר האלקטרוני והעברת הנתונים באמצעות רשת האינטרנט, מאפשרות מידע נגיש וזמין בכל זמן ומכל מקום. חברות הודיות מספקות שירותי תוכנה ללקוחות ישראליים; ישראלים מוכרים מזכרות מארץ הקודש לנוצרים אמריקאים אדוקים; מוזיקאים אזוטריים מטקסס מוצאים לעצמם קהל מאזינים ביפן; מפגינים איראניים משדרים תמונות וקטעי וידאו לכל העולם למרות ניסיונות הצנזורה של המשטר.

הרשת לוקחת חלק מרכזי בתהליך הכלכלה הגלובלית. קליי שירקי, פרופסור לתקשורת באוניברסיטת ניו-יורק, טוען כי התוכן ברשת יכול להיות מקומי – אמריקאי, צרפתי, צ'כי או סיני, אבל לסינים או לספרדים אין דרך שונה להשתמש ברשת. לרשת אין דבר עם לאום, מוצא או דת. הרשת נושאת עימה לכל מקום את מאפייניה הטכנולוגים ואת דרכיה. בהמשך למרשל מקלוהן רואה שירקי את צורתה של הרשת, את המדיום עצמו, כגורם שמשנה מהותית את אלה המשתמשים בו.

הרשת אינה נשלטת על-ידי אף גורם, אמר פרידמן בזמנו. היא מבוזרת לחלוטין, לא ניתן לכבות אותה, והיא מגיעה (או לפחות יכולה להגיע) לכל אדם. קשה עד בלתי אפשרי לחסום את זרימת המידע על הרשת. כולם היו בטוחים שקשה עד בלתי אפשרי יהיה לגורמים מרכזיים לשלוט או אפילו לכוון פעילות כל כך נרחבת וחופשית.

בגלל תכונות אלו נתפשה הרשת כטכנולוגיה מהפכנית שתמוטט את מערכות השליטה הישנות. הרשת קראה תיגר לא רק על עריצות פוליטית, אלא בעיקר על המערכת הכלכלית הממסדית שבמרכזה עומדות חברות המדיה והפרסום הגדולות. ברוח זו הכריז בשנת 1996 ג'ון פרי בארלו, אחד מחלוצי הרשת וכותב המילים של גרייטפול דד, את "הכרזת העצמאות של הסייברספייס": "אני מכריז על המרחב החברתי הגלובלי שאנו בונים כניטראלי ועצמאי מכל סוג של עריצות" כותב בארלו. "הסייברספייס מורכב מחילופי דברים, ממערכות יחסים ומהמחשבה עצמה … בעולמנו, כל יצירה של התודעה האנושית ניתנת לשכפול ולהפצה ללא עלות וללא גבול. היכולת להפיץ את המחשבה האנושית לכל עבר אינה תלויה יותר במפעלים שלכם".

עברו 13 שנים ומתברר שהחופש יחסי, ושהחברות המסחריות הגדולות למדו כיצד לפעול במרחבים הווירטואלים. את מקום רוח החירות והשיתוף שאפיינה את ימיה הראשונים של הרשת תפסו תאגידי מדיה וחברות מסחריות, שמצליחים לנכס לעצמם באמצעים מתוחכמים את המרחב החדש המהפכני והפרוע.

ניצול כלכלי של הרשת דרש התאמה של התאגידים לכללי משחק החדשים ויצירת מודלים עסקיים שלא היו קיימים. כלכלת התאגידים, מסביר חוקר התרבות והמדיה דאגלס ראשקוף, מבוססת על מצב של חוסר. הכלכלה זקוקה למשאב מוגבל כדי לנצל את הביקוש אליו לעשיית רווחים. אך רשת האינטרנט היא מקום של משאבים בלתי מוגבלים. במהותה היא טכנולוגיה של שפע – כל מידע יכול להיות מיוצר, משוכפל ומופץ ללא עלות. בעולם הישן התבססו חברות המדיה על עלות ייצור המידע. להוציא לאור עיתון או להפיק תוכנית טלוויזיה היה דבר כמעט בלתי-אפשרי עבור מרבית האנשים. אך בעולם הווירטואלי, בו עלות הפקת המידע הדיגיטלי היא אפסית והפצתו מתבצעת בחינם תוך שיתוף בין אנשים, האפשרות של בעלות על המידע נעלמה. רק משאב אחד נותר מוגבל ומצומצם גם בעולם השפע הווירטואלי – תשומת הלב האנושית. כלכלת האינטרנט הפכה להיות כלכלה הממוקדת במשיכה של תשומת-לב זו.

ככל שהמידע רב ונגיש יותר כך קשה יותר למשוך את תשומת הלב. התוכן הוא התולעת שעל החכה; זה הפיתיון בו משתמשות החברות כדי למשוך אליהן אנשים במטרה להפוך אותם לצרכנים. בעידן הווב 2.0 התוכן הפך לזול יחסית. אם בימיה הראשונים של כלכלת הרשת התייחסו לאנשים כאל "זוגות עיניים", צופים פסיביים, הרי שכיום הפכנו לפועלי ייצור. אנו מייצרים מידע – כותבים בפורומים של תפוז, מעלים סרטונים ל-YouTube, מגיבים לכתבות ב-ynet, משתפים תמונות ב-flickr. החברות לא צריכות יותר לייצר את התוכן בתשלום. הן מספקות את הסביבה ואת הכלים המתאימים, ואנו מזינים אותן ב"תוכן גולשים". כך מכפילות החברות את כמות תשומת הלב שהן מצליחות למשוך מכל אדם/פועל. הן מקבלות אותנו כיצרני וכצרכני תוכן בו זמנית.

בעזרת מודל "תוכן הגולשים" חוסכות חברות הוצאות שעד כה היו חלק ממהות המכירה והמוצר. כך, למשל, מקימות חברות טכנולוגיה פורומים של תמיכה למוצריהן. ברגע שפעילות הגולשים בפורום מספיק ענפה והם עונים זה לזה על שאלות ומציעים פתרונות בעצמם, החברה משקיעה פחות משאבים במתן שירותי תמיכה. מיצוב חכם של החברה ברשת מאפשר לה לוותר על כוח-אדם בשכר ולהסתמך על העבודה שהגולשים מבצעים עבורה בחינם.

בשנים האחרונות פורחות ברשת הרשתות החברתיות. אתרים כמו Facebook או MySpace מספקים סביבה וירטואלית לניהול קשרים חברתיים ונותנים פורקן לצורך לממש את הפוטנציאל החברתי של האינטרנט. הפעילות מתרחשת בסביבה מובנית ומוגדרת היטב, שמנצלת את הפעילות החברתית להפקת רווחים. ראשקוף מסביר בספרו "Life Inc" שכל תוכנה מביאה עימה מטען של ערכים. אילו אפשרויות נותנת התוכנה ואילו היא חוסמת, איזה מידע יש לספק לה, מה קבוע מראש ומה ניתן לשנות (ובאיזו קלות) – כל ההחלטות האלה מצטברות למשמעות נסתרת שהתוכנה משליכה על המשתמש. הצורה קובעת במידה רבה את המהות. הרשתות החברתיות הן תוכנות שמעצבות מידע אישי ואופי של קשרים חברתיים לתבניות שניתנות לניצול כלכלי ומסחרי.

בפייסבוק, למשל, עומדת לרשותנו אפשרות לשתף את חברינו באתרים מעניינים שמצאנו, בתמונות או בסרטונים קצרים שאנו מעלים לאתר; להזמין אנשים לאירועים (מה קורה למי שאינו בפייסבוק?), להשוות את רשימות הקריאה שלנו, ועוד עשרות אפשרויות טיפשיות יותר ופחות של אינטראקציה, שמעניקה לנו אשליה של קהילתיות ומזינה אקולוגיה של חברות תוכנה ופרסום, שמפיקות מכך רווח.

בעוד שבימים הראשונים של הרשת רוב הפעילות הייתה אנונימית ונוצרה אוירה חופשית של משחק בזהויות ובדמויות חלופיות, הרי שהיום הרשתות החברתיות מעודדות ואף מחייבות אותנו להשתמש בזהותנו האמיתית. אנו נקראים למלא כמה שיותר פרטים על עצמנו – שם, תמונה, מיקום, מצב משפחתי, תחביבים, העדפות של ספרים, סרטים ומוזיקה. לכאורה, פרטים אלה מאפשרים לאנשים אחרים "להכיר" אותנו, אך למעשה הם יוצרים מאגר מובנה של נתונים, אותו ניתן לנצל לפרסום ישיר, ממוקד ובעל ערך.

הרשתות החברתיות מבקשות להפוך את סוג הזהות שהן בונות לנו לזהות העיקרית שלנו בעולם הווירטואלי. לכן, המגמה העכשווית באינטרנט היא לאפשר לגולשים להזדהות בעזרת זהות זו גם באתרים אחרים. זהו צעד שאמור להקל על הגולשים – איננו נאלצים לזכור עשרות סיסמאות, וכל פעולותינו מתרכזות סביב נוכחות וירטואלית אחת. אך מאחורי רעיון זה עומד, כמובן, אינטרס כלכלי מובהק. ככל שנהיה מזוהים יותר במהלך שיטוטינו ברשת וככל שהזיהוי שלנו קרוב יותר למי שאנו במציאות, גדלה האפשרות לנצל זהות זו לרווח על-ידי פרסום ממוקד.

רשתות חברתיות הן המקבילה הווירטואלית לקניונים המסחריים. הסוציולוג זיגמונט באומן מכנה מרחבים כאלה "מרחבי צריכה" – מרחבים שהופכים את האדם לצרכן. הם יוצרים תחושה מזויפת של קהילתיות על-ידי החלפת פעילות גומלין אמיתית שמתבצעת בין אנשים, בפעילות אינדיווידואלית של צריכה, שמתבצעת במקביל ובהתאמה לאנשים אחרים. מרחבי הצריכה מעצבים את החוויה שהם יוצרים באמצעות צורתם. בעולם האמיתי יהיה זה בעזרת תכסיסים אדריכליים ותצוגת מדפים. בעולם הווירטואלי משיגות זאת הרשתות החברתיות על ידי עיצוב האתר ואפשרויות התוכנה.

אופיים של הרשתות החברתיות ושל המרחב הווירטואלי מאפשר לתאגידים לשנות את מערכת היחסים בינם לבין האנשים (או ליתר דיוק, הצרכנים). בעולם הפיזי על התאגיד להשקיע כספים רבים כדי ליצור לעצמו מראית עין "אנושית", לבנות באמצעות חברות פרסום "מותג", שיקרין על התאגיד או על מוצריו איזושהי הילה, איכות מסוימת (שבינה ובין המוצר אין, כמובן, דבר), אשר תגרום לנו להשתוקק אליו ולא אל אחד ממתחריו.

ברשת החברתית הווירטואלית, לעומת זאת, כולם שווים. הקיום הווירטואלי של תאגיד הוא שווה ערך לקיום הווירטואלי של אדם. ברשת החברתית התאגיד לובש פנים ונטמע בקהל. אני יכול להיות "חבר" של משקה קל, לשלוח לו מסרים ולקבל ממנו עדכונים והודעות – בדיוק כמו שאני נוהג עם מכרי. מכיוון שאנו נוטים כיום להגדיר את עצמנו דרך הזיקה שלנו למותגים מסוימים, ארצה גם להתגאות במותג, להציג אותו כחלק מהזהות שלי ברשת, להפיץ אותו בין חברי. שוב מנוצל כוחה השיתופי של הרשת לטובת רווחי התאגיד, ואנו הופכים להיות, מתוך בחירה, חלק ממערך שיווקי העובד ללא תמורה.

טשטוש הגבולות בין האדם לבין התאגידים פועל גם בכיוון השני. בני אדם הופכים למותגים ופועלים כחברות עסקיות. בעולם הנשלט על ידי תרבות תאגידית, אנו נדרשים להגדיר את עצמנו במונחים כלכליים ושיווקיים. האינטרנט הופך להיות כלי מרכזי של "מיתוג אישי". כדי להצליח ולהתקדם אנחנו מתבקשים לחשוב על עצמנו כעל מותג, לשווק את עצמנו, להציג ולמכור. בעולם שבו האדם הוא מותג המקצוע היחיד שנחשב הוא שיווק. איך מפיצים מותגים. לא משנה מה אתה עושה – מה שחשוב הוא איך אתה ממתג ומוכר את עצמך. כולנו הופכים שבויים בידי כלכלת תשומת הלב.

התוצאה של תהליכים אלה היא הפרדה בינינו לבין העולם. פעולות שהיינו מבצעים פעם באופן ישיר זה מול זה (קשרים חברתיים, מסחר, מתן שרות) עוברות לאינטרנט. הטכנולוגיה הופכת להיות מתווך שאנו מחויבים להשתמש בו כדי לקחת חלק פעיל בשוק העבודה, במסחר ובתרבות. כשפעולותינו עוברות לרשת, הן מוכפפות לכללים ולתבניות שנקבעות על ידי החברות הגדולות, ואשר מאפשרים לגורמים כלכליים לנצל אותם להפקת רווח. מכלי שנועד לשרת את החירות של הרוח האנושית, הפך האינטרנט למכשיר האולטימטיבי להפקת רווחים מפעולות אנושיות שגרתיות.

הקרב על הרשת עדיין לא הוכרע. מרבית החברות הגדולות לא פיצחו בינתיים את המודלים העסקיים, והן ממשיכות להתמקד במחקרים פסיכולוגיים ובבניית טכנולוגיות שיפעילו אותנו בכיוון הנכון. אנו נמצאים בעיצומו של תהליך בו משתנים מערכי הכוחות בין פרטים לחברות ובין תכנון לאלתור. כללי המשחק הכלכליים משתנים ומוגדרים בכל רגע מחדש. אין לדעת מי, אם בכלל, ישלוט ברשת, אולם ברור כי תפקידה של הטכנולוגיה בעיצוב תמונת העולם רק הולך ונהיה מרכזי יותר.

עם עליית משקלה של נוכחות הרשת בחיינו, חשוב יותר שנהיה מודעים למטען שהיא מביאה עימה, לאפשרויות שהיא פותחת ולאלה שהיא סוגרת. כאשר אנו נכנסים בשמחה לרשת חברתית זו או אחרת, כאשר אנו מוסרים ברצון את העדפותינו ותחביבנו – כדאי שנזכור שאנו שותפים מלאים לשוק עולמי ענק, שמכוון, בסופו של דבר, להגדיל את הצריכה ואת הרווחים של התאגידים והחברות המסחריות הגדולות.

החיים קשים בכפר

“איך אתם מסוגלים לחיות עם כל הרעש הזה? והאויר המפויח, ולחפש חניה, והצפיפות, והדירות הקטנות?”.

הויכוח בין עכבר הכפר לעכבר העיר לא נגמר לעולם.

“אצלנו שקט. וירוק. ויש אויר. ולילד יש מקום לשחק”.

עכשיו לך תסביר להם שהם לוקים בתודעה פרברית כוזבת (לכו לקרוא את הפוסט הזה בבלוג הרחובות של ג’יין).

suburbs

 פרבר. ירוק? (התמונה ע”י Telstar Logistics).

לא שבעיר הכל מושלם, כן? יש רעש. והאויר מפויח. והחניה זוועה. וצפוף. והדירות קטנות. אבל יש משהו שבגללו בכל זאת אנחנו מוכנים להשאר כאן.

חיים.

הם מקיפים אותך מכל עבר. אנשים הולכים ויוצאים וחוזרים, עובדים, מבלים, מסתובבים עם ילדים, שותים קפה, בוהים על ספסל, ממהרים לפגישה, מטווסים בשדירה. ערב רב ומגוון של אנשים, טיפוסים ותתי-טיפוסים. חיים רוחשים בכל מקום, העיר טעונה בזרם חשמלי של בני-אדם.

אתם רוצים לחיות בטבע? זה הטבע!

“הפרבר הישראלי מתאים ונוח למי שויתר על עלומיו” כתב בועז כהן בפוסט הקלאסי שלו גני ייאוש. “מי שמאמץ כתפיסת עולם את הגישה ש’מה היה – היה’, ומשלים עם העובדה שמעכשיו ואילך חייו נמצאים במורד”.

אבל יותר מזה. הפרבר הוא הביטוי המרחבי של האגואיזם הקפיטליסטי.

הפרבר – על בתיו הפרטיים, הרחובות הרחבים, המכוניות ההכרחיות. הפנטזיה האמריקאית האולטימטיבית, הובאה אליכם בחסות יצרני הרכב וקבלני הכבישים. בואו נתרחק, נתבודד, נתפרד, נתפרק. בואו נישן וננהג, ננהג ונישן.

ירוק בתחת שלי.

אנחנו מבינים כבר שהחיים העירוניים פוגעים פחות בסביבה מאשר חיי הפרברים. ריכוז התשתיות מאפשר קיום חסכוני וירוק יותר. אם אחוז קטן מהאנשים שחיים בעיר היה מחליט פתאום שהגיע הזמן לבית עם גינה בפרברים, מזמן היו נעלמים כל השטחים הפתוחים שעוד נשארו איכשהו.

חבריי הכפריים, הירוק שלכם מתאפשר בזכותנו. הירוק שלכם הוא רק שלכם. האפור שלנו הוא הירוק של כולם.

וחוץ מזה, אצלנו יותר מגניב.