דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית שפה

לגעת ברוח

פורסם בגיליון מס' 10 של כתב העת "אודיסאה – מסע בין רעיונות", ינואר 2011.

אתם מראיינים אנשים לתפקיד בכיר אשר דורש יחסי אנוש טובים. הכנתם רשימה ארוכה של שאלות שבוחנות לעומק את אופיים של המועמדים. המועמדת הראשונה נכנסת. לאחר הראיון אתם מציינים לעצמכם כי היא נראית חמה וידידותית. המועמדת השנייה עוברת גם היא את הראיון בהצלחה, אך אתם מתרשמים כי היא יוצרת קשר קצת פחות בקלות. כנראה שתעדיפו את המועמדת הראשונה. אתם מרוצים מההחלטה המושכלת שקיבלתם. אתם מניחים שהצלחתם לבחון את אופיין של המועמדות. אולם הייתכן כי העדפתם את המועמדת הראשונה רק בגלל שבזמן הראיון החזקתם כוס חמה של קפה בידיכם?

את הטענה הזו מעלים לורנס וויליאמס מאוניברסיטת קולוראדו וג'ון בארג' מאוניברסיטת ייל. במחקר שביצעו בשנת 2008 הם ביקשו מנבדקים להעריך 10 תכונות אופי של אדם זר על סמך קטע קריאה המתאר אותו. בדרכם אל החדר בו בוצע הניסוי ניתן לחצי מהנבדקים להחזיק כוס קפה חמה ולחצי השני כוס של קפה קר. הנבדקים שהחזיקו את הכוס החמה נתנו לאדם הזר ציון גבוה יותר במדד של חום האישיות מאלה שהחזיקו את הכוס הקרה. בשאר התכונות לא היה הבדל משמעותי בין הקבוצות.

הקשר בין טמפרטורה פיזית ליחסים חברתיים נבחן גם בניסויים של צ'ן-בו זונג וג'פרי לאונרדלי מאוניברסיטת טורונטו. בניסוי הראשון הוכנסו נבדקים לחדר והתבקשו לשחזר סיטואציה מהעבר. חצי מהנבדקים התבקשו להיזכר במקרה בו הרגישו מבודדים חברתית, וחצי במקרה בו הרגישו שייכים חברתית. לאחר מכן התבקשו להעריך את הטמפרטורה בחדר (בתירוץ שצוות התחזוקה של המעבדה ביקש זאת). הנבדקים שנזכרו בבידוד חברתי העריכו את הטמפרטורה כנמוכה יותר מאשר אנשי הקבוצה שהתבקשה לדווח על שייכות חברתית.

בניסוי השני ביקשו זונג ולאונרדלי לייצר סיטואציה עכשווית של בידוד חברתי. הנבדקים השתתפו במשחק מחשב של מסירות כדור, לכאורה עם שלושה שחקנים אנושיים אחרים (למעשה המחשב שלט בשחקנים האחרים). לחצי מהנבדקים המחשב הפסיק למסור את הכדור לאחר שתי מסירות ראשונות, באופן שיצר הרגשה שהשחקנים האחרים מתעלמים מהם. לאחר מכן התבקשו הנבדקים למלא שאלון שיווקי, לא קשור לכאורה, ולהעריך את המידה בה הם היו רוצים מוצרים מסוימים. בין המוצרים היו גם מוצרי מזון ושתיה קרים וחמים. הנבדקים שחוו בידוד חברתי רצו מזון ושתיה חמים יותר מקבוצת הביקורת. לגבי מוצרים מסוגים אחרים לא הובחן הבדל בין הקבוצות. לטענת זונג ולאונרדלי מחקרים אלה מראים כי תחושת בידוד חברתי גורמת לנו לתחושה של קור פיזי ממש.

מחקרים אלה מצטרפים לשורת ניסויים מהשנים האחרונות אשר מצביעים על קשר הדוק ודו-כיווני בין תהליכי חשיבה וקבלת החלטות לבין הסביבה והגוף הפיזיים. הם מחזקים את התיאוריה אשר טוענת כי התודעה שלנו היא תודעה נטועת-גוף (embodied cognition).

מושג זה הוא ליבה של תיאוריה חדשה המבקשת להציב אלטרנטיבה לתיאוריה הקלאסית (קוגניטיבית) של התודעה, שהייתה מרכזית עד לשלהי המאה ה-20. התיאוריה הקלאסית היא המשכה של התפיסה הדואליסטית המבחינה בין גוף לנפש, שההיסטוריה הארוכה שלה מגיעה עד לאפלטון, ומזוהה בעיקר עם דקארט. את הדואליזם הקרטזיאני החליפה במאה ה-20 מטאפורה מתחום מדעי המחשב, לפיה המוח הוא ה"חומרה" והתודעה ה"תוכנה". התיאוריה הקלאסית טוענת כי את החשיבה, שהיא התפקוד העיקרי של התודעה, ניתן להסביר במונחים של עיבוד מידע, כמניפולציה של סמלים. תהליכי התודעה הם תהליכים חישוביים המתבצעים על ייצוגים פנימיים, ומטרת חקר התודעה היא מציאת מודלים חישוביים המסוגלים להסביר תהליכים אלה. בהמשך לדקארט, התודעה נתפסת כעולם שניתן לחקור אותו באופן מבודד ובמנותק מהסביבה הפיזית.

לעומת זאת, התיאוריה של תודעה נטועת-גוף מסתכלת על התודעה כעל חלק מרצף אבולוציוני של התפתחות. לפי תפיסה זו לא ניתן לדבר על התודעה האנושית במנותק מהתגלמותה הפיזית. הנחת היסוד של התיאוריה היא כי הבסיס לתודעה הוא בראש ובראשונה אינטראקציה עם העולם. כדי שיתפתחו תהליכים חשיבתיים מורכבים צריכה להיווצר קודם כל פעולה בעולם. יצור חי לומד לשלוט על תנועותיו ולבצע פעולות. הוא מפתח הבנה של מקומו בעולם, של תפיסותיו ושל יכולותיו. החוויות החישתיות והתנועתיות שלו, שמוכתבות על-ידי המבנה הספציפי של מערכות התנועה והחישה, מהוות את הבסיס לתהליכים מורכבים יותר של יצירת קטגוריות ומושגים. התיאוריה טוענת, באופן שמהדהד את קאנט, כי ההתגלמות הגופנית המסוימת שלנו קובעת את יכולות התודעה ואת מגבלותיה.

יחסי הגומלין בין הגוף לחשיבה נבדקו על-ידי שין ביילוק ולורן הולט מאוניברסיטת שיקגו. במחקר משנת 2006 הן מצאו כי חוויות פיזיות משנות את יכולות החשיבה של אנשים שונים. כדי לבדוק זאת הן בחנו קבוצה של ספורטאים (שחקני הוקי ושחקני פוטבול) לעומת קבוצה של לא ספורטאים. שתי הקבוצות התבקשו לקרוא משפטים, ואז להחליט אם תמונה מסוימת קשורה למשפט. שתי הקבוצות ענו נכון באותה מידה, אולם הספורטאים הגיבו מהר יותר למשפטים אשר קשורים לתחום הספורט שלהם מאשר קבוצת הביקורת. במחקר נוסף מצאו ביילוק והולט כי קלדניות מקצועיות שהתבקשו לבחור צמדי אותיות מועדפים נטו לבחור צמדים אשר קלים יותר להדפסה (מבלי שהקלדניות הצליחו להסביר מדוע עשו זאת).

מייקל ספיבי ואליזבת גראנט מאוניברסיטת קורנל גילו כי אנשים שניסו לפתור חידה שקשורה ביחסים מרחביים הפגינו תנועת עיניים ייחודית בדיוק לפני שהגיעו לפתרון החידה, כאילו עקבו באופן לא מודע אחר הפתרון באמצעות עיניהם. החוקרים אלחנדרו לראס ולורה תומאס מאוניברסיטת אילינוי ביצעו ניסוי המשך – הם גרמו לאנשים שמנסים לפתור את אותה חידה לבצע באופן לא מודע את תנועת העיניים שגילו ספיבי וגראנט. החוקרים מצאו שביצוע תנועת העיניים שיפרה את המהירות בה הגיעו הנבדקים לפתרון.

מחקרים אחרים מצביעים על קשר בין פעולה גופנית לבין יכולות לימוד. סוזן גולדין-מדו מאוניברסיטת שיקגו מצאה כי ביצוע תנועת V עם אצבעות הידיים הקלה על תלמידים לפתור בעיות חשבון שקשורות לקיבוץ אברים, גם כאשר התנועה לא הצביעה על האברים הנכונים בתרגיל. גולדין-מדו הניחה כי התנועה עזרה לתלמידים להפנים את עקרון הקיבוץ עצמו. ארתור גלנברג מאוניברסיטת אריזונה גילה כי ילדים שקראו סיפור תוך כדי הצגת ההתרחשויות בו בעזרת צעצועים מתאימים זכרו את הסיפור טוב יותר מילדים שרק קראו אותו כמה פעמים. הלגה וטוני נויס מקולג' אלמהורסט באילינוי מצאו שלשחקנים קל יותר ללמוד את שורות התפקיד שלהם כאשר הם זזים.

הגוף שלנו קובע לא רק איך פועלת החשיבה, אלא גם מה אנחנו חושבים. החשיבה האבסטרקטית שלנו, טוען הבלשן ג'ורג' לייקוף מאוניברסיטת ברקלי, מוגבלת על-ידי המערכות התנועתיות והחישתיות שלנו. מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו מוגדר על-ידי היכולות של הגוף והיחסים שלו עם הסביבה.

בסדרת ספרים שכתב לייקוף עם הפילוסוף מרק ג'ונסון מאוניברסיטת אורגון מבקשים השניים להראות כיצד המושגים שלנו נבנים מתוך החוויה הגופנית. בניגוד לתיאוריה הקלאסית לפיה החשיבה היא פעולה חישובית (לוגית), טוענים לייקוף וג'ונסון כי ביסוד החשיבה עומדת מטאפורה. המערכת המושגית שלנו היא מערכת מטאפורית. בעזרת מטאפורות אנו יכולים לבצע הפשטה וליצור מושגים, הן מאפשרות לנו לארגן ולהסביר את ההתנסויות שלנו. מטאפורות הן האמצעי לעבור מהלא-מוכר אל המוכר, מהקונקרטי אל המופשט. העובדה כי השפה שלנו עמוסת מטאפורות איננה תופעה לשונית בלבד – זוהי עדות לגבי מבנה החשיבה עצמו.

לייקוף וג'ונסון מראים כי המטאפורות היסודיות ביותר בשפה הן בעלות בסיס פיזי. המושגים המופשטים שלנו הם ברובם מטאפורות שנטועות ביכולות החישתיות והתנועתיות. אלו הן מטאפורות כמו חום – אהבה, כבד – חשוב, קשה – קשוח, זמן – מרחק. הסיבה לכך, הם טוענים, היא שהגוף והחוויה החושית הן הבסיס הראשוני עליו יכולות להבנות מטאפורות. זהו המצע המוכר שמאפשר לנו ליצור מושגים שמארגנים את הלא-מוכר. איננו יכולים להעניק משמעות למושגים ללא חוויה גופנית.

מייקל אנדרסון מאוניברסיטת מרילנד מציע הסבר אפשרי ליכולת של המוח לאפשר חשיבה מטאפורית. הוא טוען כי תיאוריות חדשות לגבי מבנה המוח מראות שאחד מעקרונות הארגון היסודיים של המוח הוא שימוש-חוזר במערכות נוירולוגיות לצרכים קוגניטיביים שונים. מעגלי נוירונים שנוצרים למטרה אחת יכולים להיות מנוצלים במהלך האבולוציה או ההתפתחות המוחית הרגילה לתפקוד אחר, אך מבלי לאבד את תפקודם המקורי. כך שייתכן כי הקשרים המטאפוריים בין מושגים לחוויות גופניות מצביעים על שימושים חוזרים שמתרחשים במערכות החושיות והתנועתיות שלנו לצורך חשיבה מושגית ומופשטת.

החוקרים לינדן מיילס, לואיס נינד וניל מק'ראה מאוניברסיטת אברדין ביקשו לבחון את המטאפורות המרחביות שקשורות לחשיבה על זמן, כמו "מסתכלים אחורה בזמן" או "מצפים קדימה לעתיד". הם ביקשו מנבדקים לחשוב על אירועים שקרו בעבר או לדמיין אירועים בעתיד, וגילו שהנבדקים מימשו בגופם את המטאפורות הללו. כשהנבדקים חשבו על העבר גופם נטה מעט אחורה. כשהם חשבו על העתיד הם נטו מעט קדימה. התנועה היתה קטנה מאד, אך עקבית ומובחנת.

ג'ושוע אקרמן מ-MIT ביצע סדרת ניסויים שבחנו קשרים מטאפוריים שמבוססים על תחושות מגע. כדי לבדוק את הקשר בין משקל לחשיבות נתן אקרמן לקבוצת נבדקים להחזיק לוח שעליו קורות חיים של מועמד. חצי מהלוחות היו כבדים יותר מאחרים. נבדקים שהלוח שבידיהם היה כבד יותר העריכו את המועמד כרציני יותר ביחס לעבודה. נבדקים אלה גם ציינו את ההערכה של עצמם כחשובה יותר. בנושאים שלא קשורים לחשיבות לא התגלה הבדל לעומת הנבדקים שהחזיקו לוחות רגילים. ניל ג'וסטמן מאוניברסיטת אמסטרדם מצא קשרים דומים בין משקל פיזי לבין תחושת חשיבות.

בניסוי אחר ביקש אקרמן מנבדקים לפתור פאזל שחלקיו חלקים ונעימים למגע, או מכוסים בנייר שיוף גס ומחוספס. לאחר מכן הנבדקים התבקשו לקרוא קטע שמתאר סיטואציה חברתית לא ברורה, ולהביע עליה דעה. אלה שפתרו את הפאזל המחוספס ראו את הסיטואציה המתוארת כקשה ועוינת יותר מהאחרים. קבוצה אחרת קראה דו-שיח בין מעביד לעובד. לפני הקריאה חלק מהנבדקים מישש קוביית עץ קשה וחלק שמיכה רכה. הנבדקים שנגעו בעץ הקשה חשבו שהמעביד נוקשה וקשוח יותר מאלה שנגעו בשמיכה.

אקרמן מצא כי תחושת הקושי משפיעה לא רק על השיפוט שלנו כלפי אחרים אלא גם על קבלת החלטות. הוא ביקש מנבדקים לתת שתי הצעות מחיר על מכונית. חלק מהנבדקים ישבו על כסא קשה, והאחרים על כסא רך. אלה שישבו על כסא קשה ניהלו משא ומתן קשוח יותר – הם עלו פחות במחיר ההצעה השנייה שלהם מאשר הנבדקים שישבו על הכסא הרך.

ג'וסטמן ואקרמן משערים כי חוויות המגע והמשקל שאנו חווים בילדות המוקדמת יוצרות קישורים שעליהם נבנים המושגים המאוחרים יותר. דבר כבד דורש יותר תשומת לב, דבר מחוספס הוא פחות נעים ויותר מרתיע. המוח משתמש בחוויות החושיות הללו כדי להבין מושגים מופשטים יותר כמו חשיבות או קושי, כך שמושג אחד מפעיל גם את המושג השני.

מטאפורה יסודית מובהקת נוספת נמצאת בקשר שנפוץ בכל התרבויות בין ניקיון למוסר. זו מתגלה בביטויים כמו "נקי כפיים", "מצפון נקי", או בשטיפת הידיים האובססיבית של ליידי מקבת לאחר הרצח.

צ'ן-בו זונג יחד עם קייטי לילינקוויסט מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בדקו קשר זה. הם ביקשו מקבוצת נבדקים להיזכר במעשה טוב או רע שעשו בעבר. לאחר מכן הנבדקים התבקשו להשלים מילים שחסרות בהן מספר אותיות. לכל מילה כזו קיימות כמה אפשרויות השלמה, חלקן מילים שקשורות לניקיון. הנבדקים שנזכרו במעשים לא מוסריים השלימו לעיתים קרובות למילים שקשורות לניקיון, בעוד הנבדקים האחרים לא גילו נטייה כזו.

בניסוי אחר שביצעו השניים ביקשו מהנבדקים לספר על מעשה רע שעשו. לחלק מהנבדקים ניתנה הזדמנות לנקות את ידיהם. לאחר מכן נשאלו אם יהיו מוכנים לסייע לסטודנט אחר לממן מחקר. 74% מהנבדקים שלא ניקו את ידיהם הסכימו. רק 41% מאלה שניקו את ידיהם הסכימו לעזור. החוקרים שיערו כי פעולת הניקוי עזרה לנבדקים "לנקות את מצפונם", ובכך הקטינה את רצונם לפצות על המעשה הרע על-ידי עזרה לאחרים.

סיימון שנל מאוניברסיטת פלימות' בחן צד אחר של מטאפורת הנקיון. הוא ביקש מנבדקים לפתור משחק מילים, שאצל חצי מהם הכיל מילים שקשורות לנקיון. לאחר מכן ביקש מהם לשפוט מגוון של דילמות מוסריות. הנבדקים שנחשפו למילים הקשורות לניקיון שפטו את הדילמות פחות בחומרה מאשר הנבדקים האחרים. קבוצה אחרת של נבדקים נחשפה לתחושה של גועל (באמצעות ריחות מסריחים וחדר מלוכלך). נבדקים אלה שפטו דילמות מוסריות לחומרה יותר מאשר קבוצת הביקורת.

הופעתן של מטאפורות דומות בתרבויות שונות מחזקות את דעתם של לייקוף וג'ונסון כי מקורן הוא בחוויה גופנית משותפת. אך האם בכל זאת ייתכן כי דווקא השפה היא זו שמכתיבה את הקשר המטאפורי, וכי הגוף רק מגיב לה?

מחקריו של דניאל קאסאסנטו מאוניברסיטת סטאנפורד מראים כי אין זה כך, וכי הגוף הוא אכן המקור הדומיננטי. קאסאסנטו ביצע שורה של ניסויים כדי לבדוק האם קיימים הבדלים בתפיסה בין אנשים ימניים לשמאליים. המטאפורה בשפה קושרת בין צד ימין לבין ערכים חיוביים (כנראה בשל היות הימניים הרוב באוכלוסיה). "right" באנגלית הוא גם נכון וצודק. בעברית אנו מכירים ביטויים כמו "קם על צד שמאל" שמבטאים תחושה שלילית. אם השפה מכתיבה את תגובת הגוף, היינו מצפים כי הן ימניים והן שמאליים יגיבו בצורה דומה לאותם גירויים.

אולם קאסאסנטו גילה כי בעוד שאנשים ימניים אכן נוהגים לשפוט עצמים הנמצאים בצד הימני שלהם באופן חיובי ועצמים הנמצאים לשמאלם באופן שלילי, הרי ששמאליים מראים נטייה הפוכה – עצמים בצידם השמאלי ייתפסו כחיוביים ועצמים בצד ימין כשליליים. בניסוי אחד הציג קאסאסנטו לנבדקים צמדים של חפצים אבסטרקטיים וביקש מהם להחליט איזה חפץ נראה שמח יותר או חכם יותר. הוא מצא כי אנשים ימניים נטו לראות את החפצים שבצד ימין כחכמים, שמחים, אמינים ומושכים יותר, בעוד אנשים שמאליים נטו לשייך את התארים החיוביים לחפצים שבצד השמאלי דווקא.

בחן את עצמך

בניסוי אחר ביקש קאסאסנטו מקבוצת נבדקים לקרוא תיאורים קצרים של מוצרים, שחלקם הופיעו בצד ימין של הדף וחלקם בצד שמאל. הנבדקים התבקשו לציין אילו מהמוצרים היו רוצים לרכוש. רוב הימניים ציינו כי היו מעוניינים במוצרים שהופיעו בצד ימין של הדף. רוב השמאליים בחרו את המוצרים שהופיעו בצד שמאל. במבחן אחר קראו הנבדקים קורות חיים של שני מועמדים שהודפסו זה מול זה. הימניים נטו לבחור את המועמד שקורות החיים שלו הודפסו בצד ימין. השמאליים נטו לאלו שבצד שמאל.

העובדה שהנבדקים השמאליים "התנגדו" להטייה הלשונית מראה כי הבסיס למטאפורה הוא גופני ולא לשוני. קאסאסנטו טוען כי בהתאם לתיאוריה של תודעה נטועת-גוף, אנשים בעלי גוף שונה, אשר האינטראקציה שלהם עם הסביבה שונה באופן מהותי, יפתחו מערכות מושגים שונות.

הגילויים האחרונים אודות טיבה של התודעה ומקורה הגופני מעמידים בפנינו מראה ממנה משתקפת דמות חדשה של אדם. רציונאלי פחות מכפי שאולי היינו רוצים לחשוב; מחובר לעולם ומושפע מסביבתו הרבה יותר משאנו מעריכים. לאורך ההיסטוריה האדם למד לשנות את הסביבה בה הוא חי. כעת אנו רק מתחילים להבין את האופנים הרבים והסמויים בה הסביבה משפיעה על האדם.

ימין ושמאל, הבדל גדול

איך אנחנו מקבלים החלטות? רובנו אוהבים לחשוב כי אנו יצורים רציונליים. שוקלים את האפשרויות העומדות בפנינו, בוחנים את הנתונים, משקללים יתרונות וחסרונות. אנו מניחים כי תהליך החשיבה שלנו מתבצע במרחב מנטאלי של נתונים ומידע שמאפשר לנו החלטה מושכלת.

אולם נראה כי ההחלטות שאנו מקבלים והדרך בה אנו תופסים את העולם מושפעים מגורמים רבים שמעבר לשליטתנו ולהכרתנו. התבוננו בצמדי החפצים האבסטרקטיים הבאים. איזה מהם נראה חכם יותר? איזה מהם נראה שמח יותר?

fribbles

דניאל קאסאסנטו מאוניברסיטת סטאנפורד מצא כי אנשים ימניים נטו לראות את החפצים שבצד ימין כחכמים, שמחים, אמינים ומושכים יותר, בעוד אנשים שמאליים נטו לשייך את התארים החיוביים לחפצים שבצד השמאלי דווקא.

מבחן זה הוא חלק מסדרת מחקרים שערך קאסאסנטו כדי לבדוק האם קיימים הבדלים בתפיסת העולם של אנשים ימניים לעומת שמאליים. הוא גילה כי ימניים נוטים לשפוט עצמים הנמצאים בצד הימני שלהם באופן חיובי ועצמים הנמצאים לשמאלם באופן שלילי, לעומת שמאליים אשר נטייתם הפוכה – עצמים בצידם השמאלי ייתפסו כחיוביים ועצמים בצד ימין כשליליים.

כך למשל ביקש קאסאסנטו מקבוצת נבדקים לקרוא תיאורים קצרים של מוצרים, שחלקם הופיעו בצד ימין של הדף וחלקם בצד שמאל. הנבדקים התבקשו לציין אילו מהמוצרים היו רוצים לרכוש. רוב הימניים ציינו כי היו מעוניינים במוצרים שהופיעו בצד ימין של הדף. רוב השמאליים בחרו את המוצרים שהופיעו בצד שמאל. במבחן אחר קראו הנבדקים קורות חיים של שני מועמדים שהודפסו זה מול זה. הימניים נטו לבחור את המועמד שקורות החיים שלו הודפסו בצד ימין. השמאליים נטו לאלו שבצד שמאל.

קאסאסנטו מבקש לבדוק את שאלת היחסים בין הגוף לבין התודעה והשפה. נקודת המוצא שלו היא הגישה הרואה את התודעה כנטועה בגוף (embodied cognition). התבונה האנושית, לפי תפיסה זו, היא אוסף של כלים קוגניטיביים שהתפתחו כדי לאפשר לנו לפעול בתוך הסביבה הפיזית שלנו. לכן המימד הפיזי – הגוף – עומד בבסיס המחשבה והשפה. המושגים שלנו (ובכללם מושגים אבסטרקטיים) הם ייצוגים וסימולציות של חוויות חישה ותנועה.

המחקר של קאסאסנטו מראה כי לגוף קדימות על השפה. הביטויים השגורים בשפה מייחסים ערכים חיוביים לצד ימין ושליליים לצד שמאל. “right” שהוא גם נכון וצודק באנגלית. “קם על צד שמאל” בעברית. ההטייה של השפה לטובת הימין נובעת מן הסתם מהיות הימניים הרוב באוכלוסיה.

אם השפה היתה הגורם המשפיע על תפיסת העולם, היינו מצפים כי גם אנשים ימניים וגם שמאליים ייחסו ערכים חיוביים לצד ימין, בהתאם להטייה שהשפה יוצרת. אולם העובדה כי אנשים שמאליים “מתנגדים” להטייה הלשונית מראה כי הגוף בונה את תפיסת העולם שלנו ואת הדרך בה אנו משתמשים במושגים ובמטאפורות. קאסאסנטו טוען כי אנשים בעלי גוף שונה, אשר האינטראקציה שלהם עם הסביבה שונה באופן מהותי, יפתחו מערכות מושגים שונות (הוא קורא לתיאוריה The Body-Specificity Hypothesis).

אנו השמאליים רגילים שהעולם מתנהג מוזר. זה לא רק המספריים ההפוכים או פותחן הקופסאות הבלתי אפשרי. גם סיטואציות חברתיות מהוות סוג של אתגר. (שמאליים, למשל, נוטים להתנגש יותר באנשים ברחוב. רוב האנשים זזים ימינה כשמישהו בא מולם. אנחנו זזים שמאלה).

המחקר של קאסאסנטו מראה כי ההבדלים משתרעים על מרחב גדול הרבה יותר, ונוגעים גם במערכות המושגים הבסיסיות המנחות אותנו. באיזו רמה משפיעים הבדלים אלה על חייהם של ימניים ושל שמאליים? האם גם הבדלים גופניים אחרים הינם בעלי השפעה דומה? (איך משפיע, למשל, הגובה על תפיסת העולם?). אלו שאלות מרתקות וחשובות, והתשובות להן מתחילות, אולי, להתגלות עכשיו.

עוד על המחקר ניתן לקרוא כאן וכאן.

לדבר מילים ולחשוב תמונות

פורסם בגיליון מס' 3 של כתב העת "אודיסאה – מסע בין רעיונות", אפריל 2009. גירסה מורחבת של המאמר ניתן למצוא בפוסט שפה, מחשבה ואוטיזם.

אחד הנושאים המרתקים והמתסכלים בחקר התודעה הינו הקשר שבין השפה למחשבה, או בניסוח אחר, התפקיד שממלאת השפה (אם בכלל) בתוך מנגנוני החשיבה. זהו נושא מרתק בשל המקום המרכזי שתופסת השפה בחיינו, ובשל הקשר האינטואיטיבי-כמעט שאנו נוטים לייחס לשפה ולמחשבה. הוא מתסכל בגלל המעגליות החמקמקה של הניסיון לבחון את המחשבה ואת השפה מתוך עצמם. נושא זה מלווה את הפילוסופיה מתחילת דרכה, כשבמרכזו מחלוקת בין שתי גישות עיקריות. גישה אחת טוענת כי המחשבה קודמת לשפה, והשפה משמשת רק לתקשורת ולביטוי של מחשבות. גישה שנייה גורסת כי השפה קודמת למחשבה – אין מחשבה ללא שפה, וניתן להסביר באופן מלא את החשיבה כפעולה לשונית.

במהלך המאה ה-20 מתחזקת העמדה כי השפה נוטלת תפקיד חשוב ומרכזי בתהליכי החשיבה. הדיון הפילוסופי כיום נוטה לצמצם את העיסוק לחשיבה התכוונותית, כלומר מחשבות שניתן לנסח כטענות אודות העולם ("אורי חושב שהכדור הוא עגול"). חשיבה כזו, נטען, מתבצעת בסוג מסויים של שפה. ויכוח מתקיים סביב השאלה על איזה סוג שפה מדובר. האם זו השפה אותה אנו דוברים (השפה הטבעית), או שמא שפה מיוחדת המשמשת לחשיבה בלבד? בלי להכנס להיסטוריה ולעומק הדיון הויכוח מתנהל בין שתי גישות מרכזיות:

הפילוסוף האמריקאי ג'רי פודור (Jerry Fodor) פיתח את תיאורית "שפת המחשבה" (LOTH – Language Of Thought Hypothesis), לפיה המערכת עליה מתבצעים תהליכי החשיבה היא שפה פנימית מיוחדת, מעין "שפת מכונה" של המוח, אותה מכנה פודור "מנטליז". ההנחה כי שפת המחשבה היא שונה מהשפה המדוברת מאפשרת להסביר באמצעות מודלים חישוביים גם תהליכים קוגניטיביים אצל יצורים שאינם דוברים שפה (תינוקות ובעלי-חיים). כמו כן, פודור טוען כי אנו זקוקים לשפה בכדי ללמוד שפה. תהליך הלמידה דורש כי תהיה קיימת מראש מערכת סמלים כלשהי שתקיים את התהליכים הדרושים ללמידה. אנו זקוקים לשפה ראשונית אשר "צרובה" במוח שתאפשר לנו את היכולת ללמוד שפה טבעית. כך ששפת המחשבה, לפי פודור, היא שפה מולדת ולא נלמדת, אשר קודמת לכל שפה אחרת.

מהצד השני של המתרס נמצא הפילוסוף פיטר קרות'רס (Peter Carruthers), אשר מבקש להגן על העמדה לפיה החשיבה האנושית מתבצעת בשפה הטבעית. עמדה זו מסתמכת רבות על אינטרוספקציה – התבוננות פנימית על אופן החשיבה. התבוננות כזו וכן עדויות שעולות ממחקרים קוגניטיביים שונים מראים כי מחשבות הן ייצוגים פנימיים של משפטים בשפה הטבעית. קרות'רס אינו טוען כי כל החשיבה מתבצעת בשפה, אלא רק חלק ממנה – החשיבה ההתכוונותית המודעת. תהליכים לא מודעים יכולים להתבצע באופנים אחרים. לטענתו ייתכן כי תהליכי חשיבה אצל יצורים ללא שפה מתבצעים בשפת מחשבה פנימית, כמו גם תהליך הלימוד של שפה ראשונה. אך על בסיס יכולת חשיבה ראשונית זאת נבנית אצל בני-אדם בוגרים חשיבה מסדר גבוה יותר. זוהי החשיבה המודעת, והיא יכולה להתקיים באמצעות שימוש בשפה המדוברת.

לצד החוויה המוכרת של "דיבור פנימי" קיימת גם חוויה נפוצה אחרת – תמונות העולות במחשבה. גם פודור וגם קרות'רס מחזיקים בדעה כי ייצוגים ויזואליים יכולים לשמש רק כאמצעי משלים אשר מתקיים במקביל לחשיבה בשפה. תמונות אינן יכולות למלא את מקום השפה לצורך קיום תהליכים מסוג החשיבה ההתכוונותית. טענתם העיקרית נוגעת לחוסר היכולת של תמונות לשאת משמעות סמנטית ללא הזדקקות לשפה.

פודור, בעקבות ויטגנשטיין, אומר כי כדי להבין מה חשוב בתמונה או מה התמונה אמורה לייצג אנו זקוקים להסבר בשפה (איך תראה תמונה שמייצגת את הטענה "אובאמה הוא נשיא ארצות-הברית"? ומה יבדיל בין תמונה כזו לתמונה שמייצגת את הטענה "אובאמה הוא שחור"?). קרות'רס מצביע על כך כי תמונה מציגה מראה חיצוני של אובייקט, אך דרוש מידע מוקדם ומילולי כדי להעביר את מלוא המשמעות של המושג אשר מיוצג על-ידה (איך תראה תמונה של "דמוקרטיה" או של "אתמול"? האם משמעות המושג "בית ספר" מסתכמת במראה הבניין?).

האם אכן תמונות אינן יכולות לשמש לצורך חשיבה התכוונותית? עדויות מעניינות עולות מתוך דיווחים של אנשים אוטיסטים, או כפי שהם מכנים עצמם, א"סים (אנשי הספקטרום האוטיסטי). עדויות אלה מציגות צורות חשיבה לא-מילולית אשר מעמידות בספק עמדות כגון אלה של פודור וקרות'רס, ודורשות מאיתנו לבדוק שוב את תפיסותינו לגבי הקשר בין השפה למחשבה. העדויות אינן רבות אך אפילו מעט העדויות הקיימות מספקות לנו הצצה יוצאת דופן למרחב האפשרויות המופלא של המוח האנושי.

סרטי וידיאו המוקרנים בראש

ד"ר טמפל גרנדין אובחנה בילדותה כאוטיסטית. כיום היא בעלת תואר שלישי במדעי בעלי-החיים, ואחראית לתכנונם של חלק גדול מהמתקנים המשמשים לטיפול בבעלי-חיים בארה"ב. גרנדין כותבת רבות על האופן הויזואלי בו פועלת החשיבה שלה, לו היא מייחסת את ההבנה הייחודית שלה אודות בעלי-חיים. מתוך ניסיון להבין מה מייחד את צורת החשיבה של אנשים אוטיסטים שוחחה גרנדין עם מאות אוטיסטים, וחילקה את צורות החשיבה שמצאה לשלוש קטגוריות עיקריות (היא גם מציינת כי מעבר להיות כולן לא-מילוליות, כמעט כל צורת חשיבה אוטיסטית היא ייחודית):

  • חשיבה ויזואלית: חשיבה בתמונות. אופי התמונות משתנה מאדם לאדם (לעיתים דוממות, לעיתים תלת-ממדיות ונעות).
  • חשיבה יחסית: אנשים אלה אינם רואים תמונות אלא תבניות ויחסים (בין מספרים, צלילים או יחסים במרחב).
  • חשיבה לוגית: באמצעות מערכת סימנים פרטית.

גרנדין עצמה מתארת את החשיבה שלה כסרטי וידאו אשר מוקרנים בתוך ראשה. המילים עבורה הן שפה שניה – כשמישהו מדבר אליה המילים מתורגמות במוחה לתמונות. על הסרטים שהיא רואה יכולה גרנדין להפעיל תהליכים יצרניים כדי לייצר מחשבות חדשות.

גרנדין מפרטת את הקשיים של אדם בעל חשיבה ויזואלית בהתמודדות עם השפה המדוברת. היא אומרת כי המילים הקלות ביותר ללימוד הן שמות עצם, מכיוון שהן ניתנות לייצוג ישיר על-ידי תמונות. ככל שהמילה קשה יותר לייצוג ויזואלי, כך קשה יותר ללמוד אותה. כדי להבין מושגים אבסטרקטיים צריכה גרנדין לתרגמם לסמלים ויזואליים. המושג "כנות", למשל, מתורגם אצלה לתמונה של אדם אשר מניח ידו על ספר תנ"ך בבית-משפט. למילות יחס מרחביות (כמו “מעל” ו”מתחת” ) לא הייתה משמעות עבור גרנדין עד שלמדה להצמיד להן תמונה (עד היום כשהיא שומעת את המילה “מתחת” היא רואה עצמה מתחת לשולחן בבית-הספר במהלך תרגול של התגוננות מהפצצה אווירית). מילות קישור מהוות עבורה בעיה. כילדה גרנדין השמיטה מילים כמו “is” ו-”the” כיוון שהיו חסרות משמעות, וגם כיום ההטיה “to be” היא חסרת מובן עבורה. כאשר היא קוראת, גרנדין מתרגמת את הטקסט לסרטים מנטאליים, אולם היא מתקשה לתרגם טקסט שאינו בעל משמעות קונקרטית. כך למשל היא אינה מצליחה להבין לעיתים ספרים בפילוסופיה או מאמרים שעוסקים בתחזיות עתידיות אבסטרקטיות.

מושגים כלליים מהווים גם הם מכשלה. השלב הראשון בהבנתם, אומרת גרנדין, הוא ללמוד ליצור קטגוריות ולהתאימן למידע חדש. בתור ילדה הבחינה גרנדין בין כלבים וחתולים לפי גודל. הסיווג נכשל כששכניה קיבלו כלב קטן. היא נאלצה למצוא מאפיין ויזואלי חדש, וגילתה שלכל הכלבים יש אף בצורה מסוימת.

טוני לנגדון הוא איש מחשבים מאוסטרליה המאובחן כאוטיסט. לנגדון מתאר אופן חשיבה ויזואלי שונה משל גרנדין. תהליך החשיבה שלו מכיל "אובייקטים" – מרכיבים ויזואליים שמייצגים רעיונות, מושגים או עצמים; ו"פעולות" – מרכיב שיכול לתאר תנועה, טרנספורמציות לוגיות או תהליך. מחשבה עבור לנגדון היא תמונה שמורכבת משילוב של אובייקטים ופעולות. את הזיכרון שלו מתאר לנגדון כמאגר מובנה של התנסויות. המידע במאגר הוא ברובו ויזואלי ומקושר ברשת של קישורים הדדיים. המידע נשמר בצורה "מכווצת" – מידע חדש אינו נשמר במלואו, אלא, במידת האפשר, בתור קישורים למידע שכבר קיים במאגר. לנגדון מציין כי אופן זיכרון זה מגביל אותו בזכירת פרטים מדויקים של התנסויות.

אמאנדה באגס היא אוטיסטית בתפקוד נמוך. היא משוללת כישורי דיבור, אך משתמשת בכתיבה במחשב לתקשורת, וכן יוצרת סרטוני וידאו המתארים את עולמה. באגס מתארת צורת חשיבה מרחבית המכילה יחסים בחלל רב-ממדי. זהו אוסף גדול ולא-ויזואלי של מיקומים במרחב. לכל מיקום יש תכונות איכותיות וכמותיות. מחשבה עבורה היא "מפה" של מיקומים כאלה במרחב.

תוכנה בתוך המוח

רונן גיל הוא איש מחשבים ישראלי המאובחן כבעל תסמונת אספרגר. בשיחות שניהלתי איתו מתאר גיל צורת חשיבה העושה שימוש במערכת של סימנים לוגיים, שהתיאור הקרוב ביותר אליה היא שפת תכנות.

ש: האם אתה יכול לתאר את תהליך החשיבה שלך?

ת: אני לא ממש יכול לתאר את אופן החשיבה שלי במילים (בעיקר היות וזהו מעין תרגום כשלעצמו) אבל אני חושב שהדבר הכי קרוב שקיים בעולם החיצון (העולם שאיננו הפנימיות שלי, או, מחוץ למה שנהוג לכנות – בעיקר מתוך חוסר הבנה ובורות – הבועה שלי) שיכול לתאר את תהליך המחשבה שלי, הוא סימנים לוגיים. אולם דבר זה שונה לא רק בין אוטיסטים למי שאינם אוטיסטים אלא אף מאוטיסט לאוטיסט.

ש: איך היית מתאר את השימוש שלך בשפה הטבעית? האם יש לשפה מקום בחשיבה או שהיא משמשת אך ורק לתקשורת חיצונית?

ת: לשפה, במובן המקובל של המילה, אין שום מקום בתהליך החשיבה שלי. בכל פעם שאני צריך להעביר את מחשבותיי מתוך עולמי אל העולם החיצון (בעיקר לצרכי תקשורת עם אחרים), על תוצרי מחשבות אלה לעבור עיבוד נוסף (הדומה במהותו לתרגום) לשפה. את התהליך עצמו לא ניתן לתרגם כלל. אך את התוצרים, לעיתים כן. אין זה משנה כלל אם זה לעברית, לאנגלית, לערבית או לכל שפה אחרת.

בתהליך התרגום משפה חיצונית לשפתי הפנימית בכדי לבצע תהליך מחשבה, ישנו תרגום עבור מילים. ישנו גם (אם כי במידה מוגבלת ביותר) תרגום של משפטים שלמים. אבל תרגום זה נעשה רק כאשר אני נוכח כי התרגום של כל מילה בנפרד יכול להוביל למספר תוצאות הסותרות אחת את השנייה. תרגום כזה מוגבל בדרך-כלל למשפטים אשר אני יודע, על-סמך הניסיון, שאינם באים לבטא את הכוונה שמאחורי המילים עצמן. דוגמא מאוד בולטת לכך היא השאלה "מה שלומך?". בשאלה הזו ישנם אלמנטים חברתיים שאני אינני יכול להבחין בהם ולכן אני נדרש לתרגם את המשפט כולו ולא רק את המילים המרכיבות אותו.

ש: האם היית מתאר את החשיבה שלך כמתבצעת בסוג של שפה פנימית? האם תהליך החשיבה כולל את היכולת להשתמש באלמנטים בסיסיים (סוג של מילים) כדי להרכיב אלמנטים מורכבים יותר (שהם כמו משפטים)?

ת: אני לא נוהג להתייחס אל הגורמים בתהליך המחשבה שלי כאל שפה, אלא כאשר אני נדרש לדבר אודותיהם. המילה הקרובה ביותר לתיאור הגורמים בתהליך המחשבה שלי היא שפת תכנות. אני סבור, שזו אחת הסיבות המרכזיות למשיכתם של אוטיסטים רבים אל עולם המחשבים. הדבר הכי קרוב בחיי היום יום של האדם המודרני בעולם החיצון לתהליך המחשבה שלי, הוא תוכנה מורכבת ביותר. זו תוכנה שאין לה מטרה ייעודית מלבד תוצר המחשבה (והמטרה של המחשבה הספציפית). יש ב”שפה הפנימית” שלי סימנים פשוטים המרכיבים סימנים מורכבים יותר. ובכך זה כן דומה לאותיות, הברות, מילים, משפטים, פסקאות וכן הלאה. רק שבשפה, לא יכולתי ללכת עוד הרבה מעבר לזה, בעוד שבתהליך המחשבה שלי, זה הרבה הרבה יותר מורכב וארוך. תוצר המחשבה מאוד דומה לפונקציה המובנית RETURN בשפות תוכנה. הוא יכול להחזיק רק את הסימן הסופי של התהליך והוא יכול להכיל תהליך שלם בעצמו. אולם, בכל מקרה בו אני נזקק לסימן הסופי ואינני זוכר את התהליך שהוביל אליו, אני חייב לחזור על כל התהליך בכדי להשתמש בתוצרו של התהליך. לעיתים, במהלך חזרה שכזו, מתגלית שגיאה בתהליך הראשוני שהובילה לתוצר שגוי. ואז, בעת החזרה על התהליך, משתנה גם התוצר הסופי.

עדות נוספת ואנקדוטלית משהו ניתן למצוא במכתב שכתב אלברט אינשטיין למתמטיקאי ז'ק הדמארד בשנת 1945, בו הוא מתאר את החשיבה שלו כויזואלית-סימבולית:

"לשפה או למילים, אם כתובות או מדוברות, אין תפקיד בתהליך החשיבה שלי. הישויות הנפשיות שמשמשות כמרכיבים בחשיבה הן סימנים או תמונות, ברורות יותר או פחות, הניתנים לשכפול ולשילוב באופן רצוני. … משחקי השילוב הללו הם המאפיין המרכזי של מחשבה פורה, עוד לפני כל קשר להבניה לוגית במילים או בסימנים כלשהם שניתן למסור לאחרים".

בכל העדויות הללו השפה המדוברת מתפקדת כשפה שנייה המשמשת לתקשורת חיצונית בלבד, ולא כשפה "טבעית". החשיבה המתוארת, שהיא בהחלט מודעת והתכוונותית, מתנהלת במערכות סימבוליות השונות באופן מובהק מהשפה המדוברת, ביניהן גם מערכות ויזואליות. הקשיים הקוגניטיביים המלווים את האוטיזם (קושי ביצירת מושגים כלליים והבנת מושגים אבסטרקטיים) כמו גם היתרונות (יכולת התכנון של גרנדין) מוסברים על-ידי האופי המיוחד של החשיבה האוטיסטית. הסבר כזה מצביע על קשר בין המדיום בו מתבצעת החשיבה לבין היכולות הקוגניטיביות שהוא מקנה.

התמונה המצטיירת מתוך עדויות אלה דורשת מאיתנו לחשוב מחדש על הקשר בין השפה למחשבה. ניתן לשרטט לאורה השערה ראשונית, לפיה תהליכי חשיבה אמנם מחייבים מערכת מייצגת עליה הם מתקיימים, אולם כי יש יותר מאפשרות אחת למערכת כזו. קיימות מערכות ייצוג שונות אשר יכולות לתפקד כמדיום לחשיבה. המערכת הנפוצה ביותר היא המערכת הלשונית. אולם במקרים מסוימים – כמו באוטיזם – אם בשל ליקוי במערכת הלשונית או בשל "חיווט" שונה של המוח, יכולה מערכת אחרת לתפקד כמערכת המייצגת של החשיבה. זו יכולה להיות כנראה אחת מהמערכות הזמינות במוח, כמו המערכת הויזואלית, השמיעתית, המרחבית וכדומה. ההבדלים ביכולות הייצוג של המערכות השונות גוררים הבדלים ביכולות הקוגניטיביות שמתאפשרות על-ידן.

אפשר להניח כי תופעה זו אינה ייחודית רק למקרים כמו אוטיזם. חלק גדול מהחשיבה אמנם מתבצע בשפה, אולם רוב האנשים, במידה כזו או אחרת, חווים גם מחשבות בתמונות, צלילים, יחסים מרחביים ועוד. ייתכן מאד כי אצל כולנו נוטלות חלק בתהליכים הקוגניטיביים מגוון של מערכות אשר מאפשרות סוגים שונים של חשיבה, לכל אחת יכולותיה שלה. הבנה טובה יותר של אפשרויות החשיבה הזמינות לנו חשובה לא רק לצרכים אינטלקטואליים אלא במיוחד בתחומים מעשיים כמו חינוך. אז נוכל אולי לפתח מרחב לימודי גמיש ופלורליסטי, שלא יתמקד רק בלמידה מילולית אלא ייתן מקום למגוון רחב יותר של יכולות המחשבה האנושית.

לקריאה נוספת:

· על תיאורית שפת המחשבה, מתוך אנציקלופדית סטנפורד לפילוסופיה –
http://plato.stanford.edu/entries/language-thought/

· רונן גיל על השימוש בשפה – http://aci.selfip.org/blogs/ronen/?p=11

· טמפל גרנדין על חשיבה ויזואלית – http://www.grandin.com/inc/visual.thinking.html

· טוני לנגדון על חשיבה ויזואלית – http://members.optusnet.com.au/tlang1/acdocs.htm

· אמאנדה באגס על חשיבה מרחבית – http://www.autistics.org/library/spatial.html

חידות של זן ומשוררים של סוד (ופילוסופים אַיִן)

מילים אלה הן במידה רבה תלויות זמן ומקום. הן ספוגות בניחוחותיהם של חדרי הרצאות, מאמרים, פילוסופים מתים וחיים, סקרנות, התרוממות רוח ותסכול. יש בהן מידה של חשבון נפש. תחילתן בחידות זן אך המשכן בתהייה ארס-פואטית על פילוסופיה, לימוד, שירה וסודות.

להמשך קריאה »

שפה, מחשבה ואוטיזם

הפילוסופיה של הרוח (Philosophy of Mind) נמצאת במצב מיוחד. היא ממוקמת בתחום האפור שבין הפילוסופיה למדע, באותן דקות ראשונות של היווצרות מדע חדש, טרם ייפרד וייצא לדרכו העצמאית. ככזו היא אוספת לתוכה רעיונות, השערות ועדויות מתחומים רבים, על-מנת להתיכם יחדיו כחומר הגלם ממנו יעוצבו שבילי מחשבה חדשים.

אחד הנושאים המרתקים והמתסכלים בחקר התודעה הינו הקשר שבין השפה למחשבה, או בניסוח אחר, התפקיד שממלאת השפה (אם בכלל) בתוך מנגנוני החשיבה. זהו נושא מרתק בשל המקום המרכזי שתופסת השפה בחיינו, ובשל הקשר האינטואיטיבי-כמעט שאנו נוטים לייחס לשפה ולמחשבה. הוא מתסכל בגלל המעגליות החמקמקה של הניסיון לבחון את המחשבה ואת השפה מתוך עצמם. נושא זה מלווה את הפילוסופיה מתחילת דרכה, כשבמרכזו מחלוקת בין שתי גישות עיקריות. גישה אחת טוענת כי המחשבה קודמת לשפה, והשפה משמשת רק לתקשורת ולביטוי של מחשבות. גישה שנייה גורסת כי השפה קודמת למחשבה – אין מחשבה ללא שפה, וניתן להסביר באופן מלא את החשיבה כפעולה לשונית.

במהלך המאה ה-20, במקביל למפנה הלשוני ולתיאוריה של המודולאריות של מבנה המוח, הפכה לרווחת הגישה כי השפה משחקת תפקיד מרכזי בחשיבה. המחלוקת נסובה כיום בעיקר סביב השאלה על איזו שפה מדובר – האם זו השפה הטבעית (השפה המדוברת), או שמא קיימת שפה פנימית מיוחדת, "שפת המחשבה", שהיא הכלי המשמש אותנו לחשיבה.

אבקש לבחון מחלוקת זו דרך שני פילוסופים מרכזיים אשר חולקים את המחויבות למרכזיות השפה בחשיבה, אך חלוקים בשאלה אודות סוג השפה. הראשון, ג'רי פודור, דוגל בשפת מחשבה הנבדלת מהשפה הטבעית. לעומתו פיטר קרות'רס מגן על מקומה של השפה הטבעית כשפת המחשבה. לאחר מכן ברצוני לבחון את שתי העמדות לאור עדויות אשר נכתבו על-ידי אנשים אוטיסטים בדבר אופי המחשבה שלהם.

מדוע אוטיזם? במהלך שיטוטים באינטרנט נתקלתי במקרה במאמרים של אנשים אוטיסטים אשר מתארים את הצורה בה הם חווים את העולם כאוטיסטים (חלק גדול מהכותבים מאובחנים כבעלי תסמונת אספרגר או אוטיזם בתפקוד גבוה, אך חלקם גם אוטיסטים בתפקוד נמוך). בין השאר הם מתארים את צורת החשיבה שלהם, שכמעט תמיד מאופיינת כחשיבה לא-מילולית.

תיאורים אלה מהווים עדות אמפירית אשר מאירה באור שונה את הטיעונים של פודור ושל קרות'רס, ומעלה שאלות מעניינות לגבי הקשר בין שפה למחשבה. אמנם, מדובר בתיאורים של צורת חשיבה "חריגה", שאינה מאפיינת, כנראה, את רוב האנשים. אולם, לדעתי, דווקא בשל כך יכולות עדויות אלה להציג בפנינו אפשרויות ותובנות שקשה להגיע אליהן מתוך הסתכלות אשר שבויה בצורת חשיבה מילולית. בנוסף, בשל הקשיים בתפקוד הלשוני אשר מאפיינים את האוטיזם, מסוגלים אותם כותבים פעמים רבות להבחין באופן ברור בקשרים ובהבדלים שבין השפה והמחשבה.

מאחר שאני מבקש לתת מקום לקולם של האוטיסטים, אשתמש במונחים המשמשים אותם עצמם –אוטיסטים (או א"סים) הינם אנשי הספקטרום האוטיסטי. נ"טים הינם אנשים נוירו-טיפיקאליים (Neurotypical), כלומר, ה"רגילים".

להמשך קריאה »

לראות את המילים ללא מילים

אנחנו תופסים את המציאות דרך השפה – מושגים, תבניות, הכללות. העושר האינסופי של המציאות מקוטלג ומסודר לתוך מערכת של מושגים. אין זו האשמה. מן הסתם אי אפשר אחרת. אנחנו חייבים לייצר שכבה מתווכת של ייצוגים וסמלים על מנת לאפשר לתודעה להתקיים. אבל המערכת הזו גם מגבילה אותנו. כל דבר שאנו תופסים מתוך השפה הוא חלקי, קירוב בלבד, שיקוף מצומצם של המציאות.

"דמיינו לעצמכם", אומר טרנס מק'קנה, "תינוק השוכב בעריסתו. החלון פתוח, ולחדר נכנס משהו מופלא, מסתורי, נוצץ; צללים ואורות, תזוזה וצליל – ערב רב של תחושות ותפיסות. התינוק מוקסם ונפעם. אז אמו נכנסת לחדר ואומרת לו – 'זאת ציפור, חמוד שלי, זאת ציפור'".

ברגע זה קורס המיסתורין. ככל שאנו גדלים אנו מאבדים את הקשר עם אותה תחושת מסתורין לטובת עולם של מושגים, אנו סוגרים עצמנו בתוך השפה. הקונכיה הלשונית הזו ניתנת לניפוץ, לטענת מק'קנה, דרך החוויה הפסיכדלית (וארצה להוסיף, גם דרך החוויה המיסטית – לאו דווקא באמצעות חומרים פסיכואקטיביים).

Terence McKenna

אבל לא זה העניין שלשמו התכנסתי. באותו מאמר (ותודה למאמר המעניין של עידו הרטוגזון שהזכיר לי אותו) מדבר מק'קנה על החזון שלו לאבולוציה הבאה בשפה האנושית – שפה ויזואלית. שפה שתעשה שימוש בחוש הראייה, החוש העיקרי והבסיסי ביותר שלנו (מק'קנה מצביע על כך שהמטאפורות העיקריות שלנו ביחס לשפה הן ויזואליות). שפה שתהווה ביטוי ויזואלי של מצבים פנימיים. שפה כזו, אומר מק'קנה, תהיה סוג של טלפתיה – מתן משמעות באופן ציבורי, ולא דרך תרגום בעזרת "מילון" פנימי.

מק'קנה אינו מדבר על שפה ויזואלית כגון אלה שאנו מכירים כרגע (שפת סימנים, כתב), אלא על משהו שונה, על אמצעי תקשורת ראשוני שיבטא מצבים פנימיים באופן ישיר ונראה לעין. הוא מביא את התמנון כדוגמה לאורגניזם שפיתח סוג של שפה ויזואלית. החלק החיצוני של התמנון מכיל תאים שיכולים לשנות את צבעם, וכך התמנון יכול להציג על גופו קווים, נקודות, משטחים, הצללות וצורות שונות. מק'קנה טוען כי אין מדובר פה רק באמצעי הסוואה אלא בסוג של שפה ויזואלית, או ליתר דיוק – כך התמנון מציג ביטוי ויזואלי חיצוני של המצבים הפנימיים (מנטאליים) שלו. כמו שאומר מק'קנה, הדרך היחידה בה התמנון יכול לחוות מחשבה פרטית היא לשחרר ענן של דיו ולהתחבא בתוכו.

כדי לנסות להבין קצת יותר למה מתכוון מק'קנה אפשר לפנות לתיאור שלו על חוויות ה-DMT שהתנסה בהן. בליבו של העולם המוזר שצלל לתוכו נוצרים אובייקטים מיוחדים, אותם מתאר מק'קנה באופן מטאפורי כביצי פברז'ה מופלאות ומורכבות עד אינסוף שהן למעשה אובייקטים ויזואליים ולשוניים. אני מבין מטאפורה זו (האם אפשר באמת להבין חוויה שאינה ניתנת לתיאור?) כמצביעה על חוויה של אובייקט המכיל משמעות שאינה ניתנת לביטוי מושגי-מילולי. המשמעות מועברת באופן סינגולרי ומיידי (להבדיל מהשפה המילולית שנזקקת לזמן), והיא מכילה באופן ישיר את האינסופיות של המורכבות שלה, ולא הפשטה מושגית של מורכבות זו.

זוהי סוג השפה אליה מכוון מק'קנה. הוא שואף למימוש אמיתי של הביטוי "אני רואה למה אתה מתכוון", ליכולת לתת ביטוי ויזואלי ישיר להתכוונות הפנימית. את התקווה להתממשות חזון זה תולה מק'קנה בטכנולוגיה. הוא רואה בהתפתחות המציאות הוירטואלית וממשק האדם-מחשב את האפשרות ליצירת מימד של ביטוי סינטקטי-ויזואלי של חשיבה והתכוונות פנימית. (והוא מן הסתם לא מדבר על Zlango). זהו מרחב ויזואלי אשר בנוי בבסיסו על שפה ותחביר, בו מרכיבי השפה שלנו ייתרגמו לאובייקטים במרחב באופן כזה שהסיטואציה החללית-ויזואלית תבטא באופן ישיר ומיידי את המשמעות והכוונות שהיא מתארת. לטענת מק'קנה, מרחב כזה יבטא את המשמעות שהוא אוצר באופן ברור ובהיר הרבה יותר מאשר השפה המילולית, ולכן סיטואציות רגישות, כמו למשל חתימת חוזים, יהיה רצוי לקיים בו ולא בעולם האמיתי.

אני חייב להודות כי טכנומיסטיקה כזו מושכת ומרתיעה אותי בעת ובעונה אחת. אני נזהר (כמו שכבר אמרתי פעם) מהרצון לייחס לטכנולוגיה משמעויות קיומיות, מכיוון שתוך כדי כך לפעמים אנו מפליגים בדמיונות תוך התעלמות מהמציאות הנוכחית שאנו נמצאים בתוכה. אך עם זאת, אני מזדהה עם הדחף של מק'קנה לשבור את מחסום השפה ולפרוץ את גבולות המחשבה המושגית, ועם התקווה כי הטכנולוגיה תוכל לשמש אותנו בתהליך האבולוציוני של הרחבת התודעה אל המיסתורין של המציאות האינסופית.