דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית תרבות דיגיטלית

איינשטיין, אהבה ו-386*

0.
נתקלתי לאחרונה בשיתוף של פוסט בפייסבוק ובו מכתב שכתב אלברט אינשטיין לבתו ליסרל. המכתב מדבר על הכח המניע את היקום – אהבה. נאמר בו בין השאר: “אהבה היא מגנטיות, היוצרת חיבור בין אנשים. … אהבה זה אלוהים, ואלוהים אהבה. … האהבה מפחידה כי זאת האנרגיה היחידה שהאנושות לא יכולה לתמרן”. וכן הלאה והלאה.
פה חשדתי.

1.
נדרש מחקר קצר בגוגל (עם נסיון לנחש מהתרגום הקלוקל לעברית כיצד זה נכתב באנגלית) כדי להגיע למקור של ה”מכתב”. מדובר בקטע מספר, רומן בדיוני בשם The Final Answer (ובספרדית – La Última Respuesta) של הסופר הספרדי Álex Rovira. הספר מספר, לפי התקציר, על תסריטאי שמתחקה אחר נוסחה מתמטית שאינשטיין גילה ושמר בסוד ושמסבירה את הכח החזק ביותר ביקום (אני מניח שמדובר באהבה). או משהו כזה. ה”מכתב” הוא פרק 71 בספר. אפשר לראות אותו בגוגל-ספרים.

באמת שמצטער על המכתב

2.
איפשהו, מתישהו, מישהו העתיק את הקטע הזה מהספר ופרסם אותו ברשת. אולי אפילו לא מתוך כוונה לטעון שמדובר במכתב אמיתי, אלא כקטע ספרותי המדבר על אהבה. אבל איפשהו, מתישהו, מישהו ראה את הפוסט, והפיץ אותו הלאה בלי הסתייגות, כ”מכתב של אינשטיין לבתו ליסרל”. וכך עוד מישהו. ועוד מישהו. ועוד מישהו. והפוסט ההוא, שהיה מן הסתם בספרדית, התגלגל גם לאנגלית, ולבלוגים של אנשי אור ואהבה, ולפורומים, ולפייסבוק, ואז לעברית, ועד אלי. הפוסט הזה בעברית, זה שנתקלתי בו, קיבל עד עכשיו 635 שיתופים. כולם מהללים את דבריו החכמים של אינשטיין. רק מגיבים בודדים חשבו שמשהו נשמע קצת מוזר והטילו ספק באמינות של המכתב.

3.
רציתי לדבר פה קצת על הקלות בה עולם הניו-אייג’ מאמץ מידע בלי טיפת ביקורת, ועל איך זה מתחבר לאמונה בתיאוריות קונספירציה (ה”מכתב” פורסם בקבוצת פייסבוק של אתר הקונספירציות “אמת אחרת”), אבל בעצם הבעיה הזו משותפת לכולנו. כי מי באמת יכול לבדוק כל פיסת מידע שאנחנו נתקלים בה באינטרנט. ומי יכול לעשות מחקר על כל פוסט לפני שהוא מפיץ אותו הלאה.

4.
ומצד שני, יש לנו את האפשרות והיכולת לבדוק מידע. וכשמשהו מריח לא נכון, צריכה להיות לנו האחריות, אולי אפילו – מחויבות – לבדוק, לוודא, להעיר ולתקן. כי זאת הדרך שבה המערכת הזו מתקנת את עצמה. מערכת שמפיצה מידע ברשת של קשרים וחיבורים צריכה מנגנון של בידוק ותיקון עצמי כדי שהמידע שזורם בה לא יושחת. כדי שהבא שבודק בגוגל יתקל גם בהסתייגויות ולא רק בשיתופים.

Duty Calls

             * xkcd 386

5.
לגבי ליסרל – היא היתה ילדתו הראשונה והבלתי חוקית של אינשטיין ממי שתהיה אחר כך אשתו הראשונה. אין לגביה הרבה מידע והיא נחשבת לסוג של תעלומה ביוגרפית. הילדה, שנולדה כשנה לפני נישואיו של אינשטיין, נשארה כנראה אצל סבה וסבתה. ייתכן כי נפטרה כשהיתה בת פחות משנתיים ממחלה. לא ברור אם אינשטיין ראה אותה מעולם.

טוקבקים באפילה

על נומך הקומה של המטקבקים בארץ כבר נאמרו מילים רבות. כותבי התגובות ב-ynet וב-nrg בעיקר, בחסות החשיכה שמעניקה להם האנונימיות, מרשים לעצמם לחשוף את המקומות השפלים ביותר שמסתתרים בנפש האדם. (לדוגמאות אפשר לפנות לבלוג סמולנים בגב האומה, שמתעד תגובות נבחרות, באופן מפתיע מצד מסוים של המפה הפוליטית. וגם ynet עצמו מתגלה לאחרונה כטוקבק אחד גדול ועלוב).

אך מה שמעניין יותר הוא שלא רק בטוקבקים אנונימיים מדובר. גם בפייסבוק אנשים מרשים לעצמם לשחרר לחלל הסטאטוס הכרזות שהיו נחשבות עילה למאסר בחברה מתוקנת. מי שנתקל בעמוד הפייסבוק של לא נסתום את הפה, טרם בחרו מנהליו לנקות אותו מזוהמה אנושית, היה עד לקלות בה אנשים מוכנים לרדת לשפל המדרגה גם תחת זהותם שלהם.

סיבה אחת היא כמובן האקלים הפוליטי והחברתי בארץ. (היום קיבלתי בעבודה מייל שכותרתו "פרוייקט לאיסוף בגדים". במבט ראשון קראתי שם "פרוייקט לאיסוף בוגדים", וחשבתי שהנה סוף סוף הגיעו גם אלי). אבל אולי סיבה נוספת בכל זאת טמונה במדיום עצמו.

צ'ן-בו זונג מאוניברסיטת טורונטו בדק את הקשר בין חושך לבין התנהגות מוסרית. בסדרה של ניסויים הוא בחן את ההשפעה של תנאי תאורה על הרגשת האנונימיות ועל נכונותם של אנשים לפעול באופן לא מוסרי. בניסוי אחד אנשים ששהו בחדר עם אור מעומעם רימו יותר במשחק מאשר אנשים בחדר מואר. בניסוי השני אנשים שלבשו משקפי שמש התנהגו בצורה אנוכית יותר מאשר אנשים ללא משקפי שמש. בניסוי שלישי נמצא שתחושת האנונימיות של אנשים שלבשו משקפי שמש גדולה מזו של אנשים ללא משקפיים, גם כשכל שאר תנאי הסביבה זהים.

הקשר בין חושך לבין פשיעה מוכר זה מכבר – ידוע כי אחד האמצעים האפקטיביים ביותר להוריד רמת פשיעה היא להאיר את הרחובות בחוזקה. הסברה המקובלת היא כי חושך יוצר תנאי הסתרה ואנונימיות שמקלים על ביצוע פשע. אך זונג טוען כי הקשר בין חושך למוסר הוא עמוק יותר. הוא אומר כי הניסויים מראים שחושך מעודד התנהגות לא מוסרית גם כשלא מדובר במצב של אנונימיות אמיתית. החושך (גם כשהוא נגרם ממשקפי שמש בלבד) מעורר בנו תחושה של אנונימיות, והיא זו שמקלה עלינו להשתחרר ממגבלות המוסר.

ייתכן כי האינטרנט דומה למשקפי השמש מניסוייו של זונג. כמו משקפי שמש, הרשת יוצרת חציצה ומרחק. היא מעוררת בנו מטאפורה של חושך (בסרטי מדע בדיוני עולם וירטואלי יהיה בדרך כלל עולם של לילה). היא יוצרת בנו תחושה של אנונימיות, גם כשזו מדומיינת בלבד. היא מאפשרת לנו לנהוג כאילו אנחנו מחוץ למבטה של החברה. היא נותנת לכאוס לעלות.

זה לא אומר שהאינטרנט הוא רע. אבל אם אכן יש במדיום עצמו משהו שעשוי לעורר בנו אנטגוניזם ושנאה לאחר, כדאי שניקח זאת בחשבון. אולי נצליח למצוא פנסי רחוב מספיק חזקים שיאירו את החשיכה הוירטואלית.

פנס בודד [תמונה: Michael Mistretta]

על אינטרנט, זיכרון והיעלמות

בשבוע שעבר במהלך סידור הדירה מצאו הורי מגירה שהשארתי שם לפני שנים, ובה תמונות ועבודות מתקופת בית הספר היסודי. זו חוויה מוזרה לדפדף בדברים שכתבת כשהיית ילד. הדברים רחוקים וקרובים בעת ובעונה אחת. זה מי שהיית (ועודך עדיין) אבל גם מישהו אחר לגמרי. ובכל דפדוף פרספקטיבה חדשה נוצרת, הבנות נוספות על אז ועכשיו צצות ועולות. החוויה לא מוגבלת למילים עצמן – הציורים, העריכה, כתב היד עצמו – כולם משלימים זה את זה ומעניקים נפח לילד שהיה פעם.

האם גם הילד שלי יוכל עוד שלושים ומשהו שנה למצוא פתאום עבודות נשכחות ולחזור לימי ילדותו? איך זה יעבוד? במהלך סידור ההארד דיסק נגלה פתאום ספריה נשכחת? האם נוכל בכלל לפתוח את הקבצים?

הרבה מדובר על הפרדוקס של העידן הדיגיטלי. המידע כיום זמין כל הזמן, ניתן לשכפול, כמעט לא ניתן להשמדה. אבל במקביל גם כל כך ארעי, זמני, קצר חיים. הטכנולוגיות משתנות, פורמטים מתחלפים, דברים הופכים מיושנים בזמן אפסי. דרושה הרבה יותר השקעה כדי לשמור על המידע חי. לאחסן, לגבות, להמיר, להעביר. אי אפשר יותר לסגור הכל במגירה ולדעת שגם עוד שלושים שנה נוכל לפתוח אותה והכל ישאר כשהיה.

וגם אם נוכל, אולי המגירה תהיה כל כך מלאה שתהפוך לחסרת משמעות. אלו כבר לא מספר בודד של תמונות נבחרות או כמה דפים כתובים או מודפסים שנשמרו בקפידה. אנחנו מייצרים ושומרים כל כך הרבה מידע – מצלמים תמונות בלי חשבון, ממלאים את המגירה הוירטואלית שלנו בפוסטים וטוויטים וכל שביב אינפורמציה אפשרי – מרוב עצים ויער ואי-אפשר לראות. ריבוי המידע יוצר רעש, מקטין את החשיבות והמשמעות של כל פריט. הנגישות והמיידיות מצמצמים את המרחק הדרוש ליצירת פרספקטיבה.

הזכרון שלנו הולך ונסמך על התווך הדיגיטלי, ומסיבות טובות. יכולת קיבול המידע בשילוב עם אפשרויות החיפוש והאחזור הופכות את הזכרון הדיגיטלי לכח עצום. אבל במקביל אנחנו מאבדים את ההיסטוריה הפרטית שלנו, או לפחות את ההיסטוריה שלנו כסיפור. במקום רצף של נקודות ציון יחודיות שנותנות לנו סיפור מסגרת אנחנו טובעים בזרם של מידע שהופך את ההיסטוריה שלנו לסוג של הווה מתמשך.

—————————–

אנחנו מניחים כמובן מאליו שהכל זמין וניתן לחיפוש. כל מה שאנחנו צריכים פרוש מתחת לקצות האצבעות וקשה לנו לדמיין בכלל מה היה לפני האינטרנט. חלק גדול מחיינו אנו מנהלים באינטרנט, משאירים מאחורינו שובל של עקבות דיגיטליים, עוקבים אחרי שובלים של אנשים אחרים.

אבל יש לפעמים אנשים שפשוט לא ניתנים לאיתור. כמו אותה בחורה אמריקאית שהתיידדתם איתה בטיול בהודו וניתק הקשר ואין לה זכר ברחבי הרשת. או חבר מן העבר שרציתם לדעת מה גורלו אבל אין לו פרופיל בפייסבוק. או בלוגר שנעלם ולא נודעו עקבותיו. ואותם חורים שחורים דיגיטליים מזכירים לנו פתאום את מגבלותיה של הרשת, ואת המרחק שבין הרשת לבין העולם, ושבסופו של יום מה שחשוב הוא זאת שיושבת על הספה בזמן שאתה מקליד מול המסך.

החוק הראשון של האינטרנט

הנה סיפור מעניין מהצד הפרוע של הרשת. בתחילת אוגוסט פרסם דאגלס ראשקוף באתר החדשות The Daily Beast טור העוסק באתר 4chan. האתר, למי שלא מכיר, הוא לוח מודעות ויזואלי חסר חוקים ומוסר, הנודע לשמצה לא רק בשל הפורנו והעירום שבו אלא בעיקר כמקום המפגש של האקרים, פאנקיסטי-רשת, מתבגרים סוררים ושאר מעוררי מהומות. האתר קושר כבר לתעלולים כמו העלאת שמו של מקים האתר (moot) לראש רשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר של המגזין TIME, ריקרול, מאבק בסיינטולוגיה, התעללות בחשבונות פייסבוק של רווקים נוצריים, ועוד.

האתר הופיע שוב בכותרות לאחרונה לאחר ש-AT&T חסמו חלקים ממנו למשך מספר ימים. החסימה, שהתקבלה בתחילה כניסיון לצנזורה וגררה קריאת התגייסות בקרב קהילת 4chan, התבררה כנסיון של AT&T להגן על האתר וגולשיו מפני התקפת DDoS שהתבצעה על-ידי חסידיו של אתר מתחרה.

Moot Point
איור: duelinganalogs. דרך harnevo.

ראשקוף ביקש בעקבות כך לבדוק מה חדש באזורי שוליים אלה של הרשת. הוא שוטט במשך מספר שבועות באתר, ובמיוחד בחלקו הנקרא לוח "רנדום" ("/b/"). לוח זה, הנחשב כאזור המופקר ביותר של האתר, הוא מוקד הקהילה האקטיביסטית של 4chan, וממנו יוצאות רוב היוזמות שהן שיבוש תרבות משעשע במקרה הטוב, וסתם בריונות במקרה הרע.

רשמיו של ראשקוף פורסמו במקביל גם באתרו האישי. אולם לאחר מספר ימים נעלם הפוסט מאתרו של ראשקוף ובמקומו הופיעה ההודעה הבאה:

This post has been removed.

I wrote a piece I believed to be in support of a web site that has gotten a lot of undeserved heat lately. But many members of that community saw in the piece a betrayal of their ambitions. They successfully took down this site, posted personal details elsewhere on the web, and crashed my email. I don’t have the means or energy to keep this site up or my online life functioning with the piece in place.

So, for the sake of everything and everyone else I’m hoping to support with this site, I have made the decision to remove it. The net isn’t quite censorship free, yet. Uncle.

מעניינות יותר מהמאמר עצמו הן התגובות שמופיעות בפוסט המחוק של ראשקוף ובהפנייה למאמר שהופיעה ב-Boing Boing. התגובות כוללות חילופי דברים בין ראשקוף לבין כמה מגולשי 4chan. ראשקוף מסביר כי ניסה בכלל להגן על האתר ולהראות כי חשוב שישארו ברשת אזורים אנרכיסטיים שאינם כפופים לאף חוק. אנשי 4chan טוענים, במידה רבה של צדק, כי עצם האזכור של האתר במדיה מרכזית הוא עוד דריסת רגל קטנה של תרבות המיינסטרים שדוחקת החוצה את אזורי החופש. (ובעצם גם פוסט זה עומד באותה אשמה). הם גם מעלים טענות על הטון הצהבהב (פורנו! האקרים! מסוכן!) המתלווה לדיווחים כאלה, על היות ראשקוף בורגני מזדקן שמתעלק על המגניבות של הצעירים, וכן מוסיפים איומים לגבי המשך ההתקפות הווירטואליות והתרברבות בדבר אופציה של פצצות ורצח (נו באמת).

בסיפור זה באה לידי ביטוי המלחמה התמידית בין שני הכוחות המנוגדים הפועלים ברשת. מהצד האחד הרוח החופשית והאנרכיסטית שאפיינה את ימיה הראשונים של הרשת ושעדיין מפעפעת בליבה. מהצד השני כוחות השוק שמנסים לנכס לעצמם את תרבות השוליים וכך לעקר אותה מלהוות איום אמיתי או אלטרנטיבה מוחשית.

דוגמה טובה למאבק הוא מם ה-Caturday של לוח /b/ שהחל ב-2005 וכלל פרסום תמונות של חתולים ביום שבת. מם זה התפשט והפך ידוע יותר בכינוי Lolcat, בעיקר בזכות האתר I Can Has Cheezburger שהוקם בתחילת 2007 כבלוג שריכז תמונות כאלו. האתר נקנה בהמשך אותה שנה בסכום של 2 מיליון דולר והפך לחבר ברשת אתרים שמנסים להפיק רווח מהממים המשעשעים של הרשת. חברי 4chan, כמובן, בזים ל-Lolcats ולנסיון (המוצלח, חייבים להודות) להוציא בדיחה פנימית מהקשרה ולהפוך אותה לתרבות מיינסטרים מכניסת כספים.

מאבק זה אינו ייחודי לאינטרנט כמובן. התרבות כולה נמצאת במתח מתמיד בין המקורי לבין המשוכפל, בין השאיפה לחירות ולאותנטיות לבין הרצון להצלחה כלכלית ומסחרית. קשה להאמין שמאבק זה יוכרע אי-פעם, ומן הסתם הוא ימשיך להשתקף גם באינטרנט. אולם מעניין לראות איך תשפיעה אופיה של הטכנולוגיה על גבולות המאבק.

האינטרנט מאפשר לרעיונות שוליים תפוצה רחבה הרבה יותר מאי-פעם, אבל אלו נבלעים ברעש הפטפוט האדיר ששוטף את הרשת כצונאמי של מילים. האינטרנט מאפשר למכירים את סודותיו האפלים אפשרויות שיבוש בעלות פוטנציאל חשיפה עצום. אך אותן אפשרויות פתוחות גם בפני תאגידים ומשווקים למיניהם. נראה כי שני הצדדים יכולים להעלות את המאבק לשלב חדש.

האם יש הבדל בכלל בין הצדדים? האם עדיפות טקטיקות חבלה על אסטרטגיות שיווק? בכל מקרה אנו נשארים תקועים באש הצולבת, אוחזים תמונה מצחיקה של חתול ומקווים לטוב.